מלאכת שלמה על נזיר ט
<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
העכו"ם אין להם נזירות: מפ' בגמרא דכתיב דבר אל בני ישראל בני ישראל נודרים בנזיר ולא עכו"ם ופריך והא גבי ערכין דכתיב נמי בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין עכו"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש ה"נ גבי נזירות הוא וכתיב גביה איש להוו עכו"ם בתורת נזירות דאם אינם נזירין להביא קרבן משום דכתיב בני ישראל ולא עכו"ם ליהני לן איש דלהוו נזירין אבל לא להביא קרבן ומשנינן שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא יצא עכו"ם שאין לו טומאה שאם נגע במת אינו טמא דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכתבו התוס' בשם הקונטרס דאתקש טומאה לטהרה עכו"ם אין לו טהרה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למי נדה חטאת היא למשמרת לבני ישראל ולא לעכו"ם ע"כ:
שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו: מצאתי מוגה כופף:
נשים ועבדים יש להם נזירות: דכתיב ואמרת להם לרבות את העבדים ואע"ג דקיימא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה והכא בנשים בהדיא כתיב בהו איש או אשה כי יפליא וגו' אפ"ה איצטריך קרא לרבויינהו הכא דסד"א הואיל וכתיב גבי נדרים לאסור אסר על נפשו ודרשינן מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא דהא איתקש נזירות לנדרים דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר קמ"ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים וחומר בעבדים שאינו מפר נדרי עבדו שאף בנזירות מיחה ונתרצה שוב לא יוכל להתיר כי אם בהתרת חכם דוקא תוס' ז"ל. וז"ל רש"י ז"ל חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו שצריך להפר נדרי אשתו. אבל לא נדרי עבדים כל זמן שהוא תחתיו ולא יצא לחירות ע"כ. ועוד פירש ז"ל וזהו חומר בעבדים מבנשים עוד שאם הפר לאשתי הפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדיו אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל הפר לעבדו ויצא לחירות שנשתחרר אח"כ משלים נזירותו הפר לאו דוקא אלא כלומר מיחה ע"כ. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון דהלכות נדרים המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם ממתני' דקתני שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו. בפי' רע"ב ז"ל ורמב"ם ז"ל פי' וכו'. אמר המלקט וכן פסק בספר היד פ' שני דהלכות נזירות והראב"ד ז"ל השיגו וכתב שלשון המשנה העיקרי הוא כך הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו ולדעת הרמב"ם ז"ל הגרסא יצא לחירות ומשלים נזירותו. וכולה מתני' שם סימן ט"ז י"ז י"ח י"ט ושם פסק כר' מאיר. וכתב מהרי"ק ז"ל שנראה שהוא ז"ל היה גורס ר"מ אומר ישתה ר' יוסי אומר לא ישתה ולפי זה חזר בו ממה שפי' במשנה דמשמע דר"מ אמר לא ישתה ור' יוסי אמר ישתה. והביאה ג"כ ביד פ"ח דהלכות עבדים סימן י"ז. ובטור י"ד סימן רל"ד בדף רפ"ב ע"א ובסימן רס"ז:
נזיר שגלח: תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו:
ונודע לו שהוא טמא: בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגלח אם טומאה ידועה היתה בשעה שנטמא ה"ז סותר את הכל אבל אם לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן לעיל ספ"ג מינין מי שנזרק עליו א' מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר וכו' ואוקימנא דלדברי הכל שבעה סותר ותו לא רש"י ז"ל:
טומאת התהום: וכו' לשון רע"ב ז"ל עד דהלכה היא כך בנזיר. אמר המלקט וכדכתבינן בפ' כיצד צולין. וכתב הרמב"ם ז"ל בס"פ ששי דהלכות נזירות ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו ע"כ. והראב"ד השיגו שם על זה:
אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר: מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כר' אליעזר דאמר בסוף פ"ג מינין דתגלחת מעכבת דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם וכל עוד שלא גלח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו א' מן הדמים שוב אינו סותר ובלישנא אחרינא דפי' רש"י ז"ל קסבר רבא דמתני' נמי מיתוקמא כרבנן דאע"ג דבעלמא ס"ל לרבנן דתגלחת לא מעכבא מודו רבנן דלגבי טומאת התהום חשיבא ואם נודע לו עד שלא גלח קפסיק ותני בין שנטמא לפני מלאת בין שנטמא לאחר מלאת אם נודע לו לאחר מלאת קודם גלוח אע"ג דהביא קרבנותיו סותר דבזו מודו רבנן לר' אליעזר דתגלחת הויא חשובה לענין טומאת התהום דהוי כאילו נודע לו קודם מלאת וסותר את הכל:
ונמצא מת צף על פי המערה טמא: משום דספק טומאה ברה"י ספקו טמא:
נמצא משוקע: ברור הוא שהלשון כפול בפי' רע"ב ז"ל וצריך להעביר עליו הקולמוס:
שרגלים לדבר: עי' מ"ש התוי"ט לשון פירושו לפירוש הרמב"ם ז"ל ועיין על לשון הרמב"ם ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות נזירות סימן ט"ז עד סוף הפרק:
המוציא מת בתחלה: כתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסי' זו המשנה אחר משנת כל ספק ע"כ:
מד' אמות ועד ח': בס"פ המוכר פירות איכא מאן דמוקי לה כרבנן דס"ל התם במתני' ד' אמות על שש וכדפי' כבר רע"ב ז"ל ואיכא מאן דמוקי לה כר"ש דס"ל התם שש אמות על ח' ותרי תנאי אליבא דר"ש דר"ש בן יהודא ס"ל התם בברייתא משום ר"ש מד' אמות ועד ח' וסיפא דקתני' בודק ממנו ולהלן עשרים אמה מיירי כגון דהני שלשה מתים הוו נפלים ומערה של נפלים ארכה ששוה חצר שש ומערה השנית שמנה הרי עשרים אמה ופרכינן מדהא בנפלי הא נמי בנפלי וא"כ תמני סרי הויין ומשני חדא בנפלי אמרינן תרי בנפלי לא אמרינן. ועיין במ"ש בשם ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל בפ' ששה עשר דאהלות דאתיא מתני' כרשב"ג דאמר התם במסכת בבא בתרא הכל לפי הסלע. כמלא מטה וקובריה. לא גרסי' לה הכא דגבי חצר הקבר הוא דמיתני פ' המוכר פירות תוס' ז"ל וכן כתב רשב"ם ז"ל פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק"ב.) אבל הרמב"ם ז"ל גריס לה בפ"ט מהלכות טומאת מת ובירושלמי תמן בפ' המוכר פירות תנינן ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלא מטה והכא הוא אמר הכין תמן מלא המטה עומדת ברם הכא מלא מטה חוזרת משמע דרמי דהכא קתני כמלא מטה וקובריה והתם לא קתני מלת וקובריה. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיהו כאן וכתב כן מצאתי ונ"ל לפ' הגירסא כן מצא ג' אם יש בין ראשון לשלישי לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אז כל מלא מטה וקובריה שסביבו הוי שכונת קברות ועל כן צריך לבדוק משם עשרים אמה כי מלא מטה וקובריה הוי שיעור החצר וצ"ע ע"כ. ועיין עליו במה שכתבתי בפט"ז דאהלות בשם הר"ש והרא"ש ז"ל בסימן ג' דתנינן למתני' נמי התם. בפי' רע"ב ז"ל ולפי שפעמים בודק. אמר המלקט בפ' ששה עשר דאהלות לשונו שפעמים חופרים וכו':
ובודק הימנו ולהלן: וכו'. פי' רע"ב ז"ל צריך להגיה דהכי ס"ל לרבנן וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק"ב) בודק הימנו ולהלן עשרים אמה רגילין היו להניח צד מרגלותיו כלפי המערה ומיירי כשנמצא ראשו לצד מערה ומרגלותיו הפוכין לצד אחרת דאית לן למימר ממערה אחרת הוא לפיכך בודק להלן עשרים אמה ע"כ:
שרגלים לדבר: שהיא שכונת קברות מדאשכח ג' בתוך כ' אמה שיש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' ועכשיו מצא א' בתוך עשרים ולא אמרינן אתרמויי אתרמי דלא נקבר שם אלא אחד שאילו זה יחידי אם מצאו מתחלה היה רשאי לפנותו למקום אחר ונוטלו ואת תבוסתו אבל עכשיו שמצא שלשה בתוך עשרים וא' בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות רש"י ז"ל. וביד רפ"ט דהלכות טומאת מת ובסימן ג':
כל ספק נגעים: וכו'. ביד בפ' שני דהלכות מחוסרי כפרה סימן ב' ובפ' ששי דהלכות טומאת צרעת סי' ה' ו':
בשבעה דרכים בודקין את הזב: עד שלא נזקק לטומאה וכו' משנזקק לטומאה וכו' כך היא הגרסא בירושלמי וכן הוגה במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. וכבר כתבתי בריש קדושין דהכא גרסינן בשבעה לשון זכר:
במראה: פי' רש"י ז"ל שראה שד או דבר אחר ונפחד מחמתו והוי אונס:
משנזקק לטומאת זיבה: שכבר ראה שלש ראיות שוב אין בודקין אותו שרגלים לדבר שלא בא מחמת אונס אלא מחמת זיבה ממש עכ"ל ז"ל. ועיין במשנה ב' פ' שני דזבין:
אונסו וספיקו: עיין במ"ש בפ' שני דמסכת זבין בסוף פי' רע"ב ז"ל צריך להגיה במקום יהודה נחמיה. ובמשנה גרסי' ר' נחמיה פוטר וכן הוא ברבינו עובדיה ז"ל. ירושלמי דפירקין ודפ' הנשרפין כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבי' שרגלים לדבר ע"כ. ועיין במה שכתבתי בסנהדרין ר"פ הנשרפין. והכי מפ' לה הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש וכמו שכתבתי בפ' הנשרפין:
נזיר היה שמואל: וכו'. ביד פ"ג דהלכות נזירות סימן ט"ז מפ' דנזיר עולם היה:
מה מורה האמורה בשמשון נזיר: כדכתיב כי נזיר אלהי' יהיה הנער מן הבטן ונראה דאפשר דתרגום יונתן בן עוזיאל פליג אמתני' שתרגם ומורה דשמשון ומספר ודשמואל תרגם ומרוות אינש ונראה שהוא סובר כדעת ר' יוסי הכא במתניתין:
א"ר יוסי: וכו' ה"ק ליה ר' יוסי לר' נהוראי והלא אין מורה דכתיב הכא גבי שמואל אלא של בשר ודם ור' נהוראי שהשיב לו לר' יוסי הכי השיב לו והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר וכו' ואי ס"ד דאין מורה אלא של בשר ודם היכן היא הבטחתו של מקום שהבטיח אותו על פי רוח הקדש דנבואת אמו שלא יהא עליו מורא של בשר ודם אלא ודאי דהאי ומורא דקא אמרה אמו היינו נזירות כמו ומורא דכתיב גבי שמשון וכן מצאתי שפירש בתוספת יום טוב וכשיטת הרב המזרחי שבכל מקום כיוצא בזה לא באו לשלול כל המקומות אלא במקום שעליו הם אומרים באו לשלול שאין פירושו כך אלא כך. ונלע"ד דאגב ' תני בכל הני מתנייתא דבפירקין שרגלים לדבר קתני נמי השתא הא מתני' הכא דטעמא נמי הוי משום רגלים לדבר דכיון דאשכחן שהיה עליו מורא של בשר ודם רגלים לדבר דומורא דכתיב ביה היינו ודאי נזירות אפילו את"ל לדעת ר' יוסי שלא היתה לו הג"ש מקובלת. ירושלמי א"ר ינאי כתיב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבא שמה יראת שמיר ושית מה הדין בזרא דחיל מן הדין פרזלא אף הדין שערא דחיל מן הדין פרזלא:
סליק פירקא. וסליקא לה מסכת נזיר. בעה"י בורא השמים והארץ ומעלה ומטה נתחיל מסכת סוטה: