משנה נדרים י א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק י · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

נערה המארסה, אביה א ובעלה מפרין נדריה.

הפר האב ולא הפר הבעל ב, הפר הבעל ולא הפר האב, אינו מופר, ואין צריך לומר שקים אחד מהן.

נוסח הרמב"ם

נערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואין צריך לומר שיקיים אחד מהן.

פירוש הרמב"ם

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין כו' — מפני שאמר אביה ובעלה, יובן מזה הדיבור הבחירה, או זה או זה, ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואמרו: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם, ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה, לפי שהעיקר אצלנו: נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר, וכשנשאל וחזר והפר לה – אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת. וראיה לזה הדין בנערה המאורסה, שמשתתפין בדינה האב והבעל, מה שאמר: "בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (במדבר ל, יז):


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

נערה המאורסה - בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות קרויה נערה, עד ששה חדשים. ובת י"א שנה ויום אחד, נדריה נבדקים, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, ואף היא אביה ובעלה מפירין נדריה:

הפר האב ולא הפר הבעל - משום דהוה אפשר למטעי ולפרש אביה ובעלה מפירין נדריה, או אביה או בעלה, תנא הפר האב ולא הפר הבעל וכו', לאשמועינן דתרווייהו צריכין להפר:

ואין צריך לומר שקיים אחד מהם - שאם קיים אחד מהם אין השני יכול להפר. והא קמשמע לן שאע"פ שנשאל האחד מהם שקיים על הקמתו, כדקיי"ל נשאלים על ההיקם, אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר ג, הואיל ולא היו יכולים שניהם להפר בבת אחת:

פירוש תוספות יום טוב

נערה. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות. ומ"ש הר"ב ובת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים כו' הוא משנה ו' פ"ה דנדה:

אביה ובעלה מפירין נדריה. כתב הרמב"ם וראיה לזה הדין מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. הכי תנא דבי ר' ישמעאל [סח. ]. ופירש הר"ן דמשמע לי' דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בהאי קרא בנעוריה בית אביה. ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע"כ. וכתב הרא"ש ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה מכאן דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין על כרחך משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה ולכך אינו מיפר בקודמין:

ולא הפר הבעל. אלא שתק מעת לעת רש"י:

ואין צריך לומר שקיים אחד מהם. פירש הר"ב שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ"ל וכו'. והקשה הר"ן כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועינן מאי אצ"ל דקתני דמרישא משמע הכי אדרבא צריכא. יש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא אצ"ל דכשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי היא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופה דאי חזיא ל"ל למתני אצ"ל כדפריך בגמרא. ואע"ג דארחיה דתנא למתני זו ואצ"ל זו היינו דוקא במילי דלא דמי להדדי דאע"ג דאתיא בתרייתא מק"ו מקמייתא תני להו אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מיניה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר. הקשה הר"ן בשם הרשב"א. הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. [כמ"ש הר"ב בסוף פרקין] הרי הוי כאילו לא הקים כלל ותירץ הוא ז"ל דשאני הפרה דהפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצירופא דאידך ואפילו בצירופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראויים להצטרף ביחד וכדקתני דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא [זימנא] לא חזיא בתר זימנא ע"כ. וב"י סימן רל"ד כתב בשם הרשב"א תירוץ אחר. ומ"ש הר"ב הואיל ולא היו שניהם יכולין להפר בבת אחת פירש הרא"ש שהיה הפסק ושעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר. שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר. הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתניתין דמדמי הך קיים להפר אחד ולא הפר השני ביום שמועתו. דשוב אין תקנה. ע"כ:

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. יליף לה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה פירש"י כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ע"כ. ורישא דהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו מוקמינן לעיל בנערה המאורסה ולפיכך לא נפקא ליה מקרא דבבית אביה בנעוריה דלקמן בסמוך [לענין שהאב אינו מפר בבגר] שהוא נכתב בתחלת הפרשה וזה בסופה:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. כתב הר"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. דכיון שאמרנו שבמשמעו שכל ימי נערותה לא תצא מרשות אביה שמעת מינה דברשות אביה היא ואלא מיהת כשרשות אחר שולט עליה דהיינו הארוס. קאמר רישא דקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. אבל כשאינו שולט עליה שכבר מת לא יצתה מרשות אביה. וקשיא מנלן ללמוד מהך קרא תרתי דלמא לא אתי אלא למעוטי שלא יתרוקן רשות לבעל כדאמרן אבל נתרוקן רשות לאב מנלן דהא מסתבר למימר שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא יכול להפר לבדו. שוב לא תתרוקן לרשותו. וכיון דקרא קא מפרשינן ליה לשלא יתרוקן רשות לבעל. מנלן לדרוש מיניה שיתרוקן לאב ולהקל. ונ"ל לומר דה"ק דמדאיצטריך קרא למדרש מיניה שלא יתרוקן רשות לבעל ש"מ דהא לאב מתרוקן דאל"כ לא צריך קרא דהא מסברא בעלמא ידעינן דלא יתרוקן כיון שמעולם לא היה יכול להפר לבדו וגם הרמב"ם לא כתב אלא להך קרא וכד מעיינת בגמרא תמצא שזו היא סברא מעלייתא דאע"ג דמצריך קרא אחרינא להתרוקן לרשות האב מהיו תהיה לאיש מקיש הויות להדדי דשתי הויות כתיבי מה קודם הויה ראשונה שלא היה לה ארוס אב מפר לחודיה. אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה. הא אמרינן עלה אימא ה"מ בנדרים שלא נראו לארוס שלא שמען הארוס קודם שמת אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב. ומשני אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ופירש הרא"ש ומשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס ע"כ. וקשיא דאימא דבנעוריה לא אתא אלא למעוטי שלא יתרוקן לבעל ומנלן דאפילו בנדרים שלא נראו לארוס שיתרוקן לאב ואכתי אימא דקרא היו תהיה לנדרים שלא נראו לארוס אתא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמינה גופה דדרשת דקרא ממעט שלא יתרוקן רשות לבעל ממילא שמעת דהא לאב מתרוקן דאי לאו הכי לא איצטריך קרא כלל לאשמועינן שלא יתרוקן דמהיכי תיתי להתרוקן דהא מסברא דנפשין איכא למימר דלא יתרוקן כיון דמעיקרא לא היה יכול להפר לבדו. ואלא מיהת הא ודאי דלענין נדרים שנראו לארוס לא שמעינן אלא מקרא דהיו תהיה כדאיתא בגמרא. מ"מ הרמב"ם והר"ב נקטו הך קרא דשמעת מיניה תרתי ומתניתין מתפרשת מהך קרא לחודיה דלבעל אינו נתרוקן ולאב נתרוקן מאי אמרת אימא דדוקא נדרים שלא נראו לארוס נתרוקן לאב אבל נדרים שנראו לארוס לא. בזה אין שום תפיסה עליהם שלפי כוונת חבורם לפרש המשנה אין לתפוס אם לא השמיעונו כל חלוקי דיניה אלא מכיון שנתפרשה המשנה בטעמה כבר יצאו ידי חובת ביאור:

שהבעל מפר בבגר. לא [מיירי בקדשה כשהיא נערה ובגרה ומטעם] שנתרוקן רשות האב דמאי שנא ממיתת האב שלא נתרוקנה. אלא בקדשה כשהיא בוגרת אמרינן. ואע"ג דתנינא חדא זימנא לקמן במשנה ה'. איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב כו' נקט סיפא בזו יפה כח הבעל כו'. גמרא. ומש"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי:

והאב אינו מפר בבגר. כתב הר"ב כדכתיב בבית אביה בנעוריה. עמ"ש במ"ד פ"ד דכתובות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) אביה. בגמרא יליף ליה מקרא:

(ב) (על המשנה) ולא הפר. אלא שתק מעת לעת. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) והקשה הרשב"א הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הוי כאלו לא הקים כלל, ותירץ דשאני הפרה דקלישה לך טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצרופא דאידך ובראוים להצטרף ביחד דוקא וכדתני דהפר אחד מהם ומת בטלה, לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא זימנא לא חזיא בתר זימנא:


פירושים נוספים