משנה מנחות ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ג · משנה ב | >>
לא יצק, לא בלל, לא פתת, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, או שפתתן פתים מרובות, ולא משחן, כשרות.
נתערב קומצה י בקומץ חברתה, במנחת כהנים, במנחת כהן המשיח, במנחת נסכין, כשרה.
רבי יהודה אומר, במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכין, פסולה, שזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו.
משנה מנוקדת
לֹא יָצַק, לֹא בָּלַל, לֹא פָּתַת,
- לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ,
- אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת,
- וְלֹא מְשָׁחָן,
- כְּשֵׁרוֹת.
- נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ,
- בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ,
- בְּמִנְחַת נְסָכִין,
- כְּשֵׁרָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין,
- פְּסוּלָה;
- שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה,
- וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה,
- וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
- בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין,
נוסח הרמב"ם
לא יצק, לא בלל, ולא פתת,
- לא מלח, לא הניף, לא הגיש,
- או שפתתן פתין מרובות, ולא משחן - כשרה.
- נתערב קומצה בקומץ חברתה -
- במנחת כהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים - כשרה.
- רבי יהודה אומר:
- במנחת כהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים - פסולה,
- שזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה - והן בולעות זו מזו.
פירוש הרמב"ם
אמר רחמנא מן המנחה "מגרשה ומשמנה"(ויקרא ב, טז), ואמרו "גרש ושמן מעכבים". וכן המלח אי אפשר בלעדיו, רוצה לומר שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו, אמרו "קרבן טעון מלח, ואין כל המנחה טעונה מלח", וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשריפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד, וזה קבלה. וכן הדם, אמרו "מעל מנחתך, ולא מעל דמך". אבל הבלילה, והוא בלילת הסלת באותו השמן הניצוק עליו, הוא בא להשלים מצווה ואינו מעכב.
ומה שאמר בכאן לא יצק, ולא בלל - רוצה לומר לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר, היא כשרה, לפי שעיקר בידינו "מקמיצה ואילך מצות כהונה", וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות.
וכבר זכרנו שה"הגשה" הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית.
ומה שאמר פתין מרובות - רוצה לומר שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשיעורן, לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע, ולא כצורת המפורר.
ועוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן, ולפיכך אמר לא משחן.
וכבר בארנו בתחילת המסכת הזאת, שהקמצים כולן נשרפים, וכן מנחת כהנים נשרפת כולה, וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה, ולפיכך אם נתערבו קצתן עם קצתן כשרה לפי שדינם כולם לישרף.
זו בלילתה עבה - רוצה לומר מנחת כהן משיח, או מנחת נסכים.
וזו בלילתה רכה - רוצה לומר כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול, או מנחת נסכים.
וביאור זה, ש"מנחת כהן משיח" שמנה רב עד ששוקעת בו, שנאמר בתורה עליה "על מחבת בשמן תעשה, מורבכת תביאנה"(ויקרא ו, יד), ועניין הרביכה שתהא שקועה בשמן. ואמרו שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו, כדי שיצוף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין, למדנו ממה שנאמר בה "סלת מנחה תמיד"(ויקרא ו, יג), אמרו "הרי היא לך כמנחת תמידים, שהיא רביעית ההין לעשרון". ו"מנחת נסכים" הנני אומר מה היא, שני לוגין בעשרון בנסכי האיל ונסכי שור כמו שבארנו בתחילת מסכת הזאת. ושאר המנחות הוא לוג לעשרון, ואם ריבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון. וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת (נסכים ובלילת) מנחת נסכים, ופחות הרבה מבלילת [מנחת] כהן משיח.
ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים, פסולה - רוצה לומר מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא כמנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחילת המסכת הזאת, ואפשר שרוצה לומר איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן. אומר רבי יהודה, ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן [מנחת] כהן משיח או מנחת נסכים (אינו) בטל במיעוטו אף על פי שהוא מינו והעיקר אצל רבי יהודה "מין במינו לא בטיל" כמו שבארנו בזבחים, אבל מצד הסולת אומר שהסולת עם סולת מין במינו, והשמן מין אחר להם ולפיכך (לא) יבטל המעט בהרבה. וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם מנחת נסכים הדין אחד.
וחכמים אומרים, הואיל והדין נותן בכולם שישרפו, אין אנו חוששים.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לא יצק - סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואח"כ נותן את הסולת, ואח"כ חוזר ויוצק שמן ובולל והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות [דף ע"ה]:
לא יצק ולא בלל כשר - כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה אמרינן בפרק קמא [דף י"א] שהיא פסולה. ובגמרא בפרקין מוכח דיציקה מעכבת ה, ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה ו אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, דבלילה ודאי אינה מעכבת ז ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא. זר, או לא בלל כלל, כשר:
לא פתת - [כדכתיב] (ויקרא ב) פחות אותה פתים. אע"ג דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחלה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואח"כ קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר ח:
לא מלח - כל המנחה כולה, אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא ט:
לא הניף - במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה:
לא הגיש - כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח. שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן:
פתיתים מרובות - גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבע ומבדיל. ואיצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע"ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה. דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא אימא לא, קמ"ל:
ולא משחן - הרקיקים הטעונים משיחה, כדכתיב (שמות כט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג:
במנחת כהנים כשרה - שכולן כליל כמוהו:
במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה - לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה. לוג אחד שמן לעשרון סלת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגים לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר טו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן יא, ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו) סולת מנחה תמיד. הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין:
והן בולעות זו מזו - הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה יב, והוי מנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו השמן שבולעתו בטל לגבה יג וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר' יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג' פ"ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס"ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"י. ומ"ש הר"ב דיציקה מעכבת. פירש"י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ"מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ"ש הר"ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב. וכתבו התוספות ואע"ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל' צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע"כ:
לא פתת. [*הגהתי בפירש הר"ב תיבת כדכתיב ואע"פ שדברי הר"ב מפרש"י מועתקים גם שם נ"ל להגיה כן]. ומה שפירש הר"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ"פ רש"י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש"י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע"כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר"ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב"ם לא פירש מידי בלא פתת. ש"מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי"ג מה' מה"ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא:
לא מלח. פירש הר"ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת"ל קרבן דכתיב (ויקרא ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י"ח) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה:
לא מלח לא הניף כו'. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ"ש בריש מתניתין. ומ"ש במ"ד פ"י:
[*לא הגיש. כתב הר"ב בקרן כו'. עיין במ"ה פ"ה]:
נתערב קומצה בקומץ חברתה כו'. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י דמין במינו לא בטל כמ"ש במ"ו פ"ח דזבחים:
וזו בלילתן רכה. פירש הר"ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו'. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין. שהוא ו' לוגין. והיינו דהרמב"ם פי'. דאם נתערב מנחת כ"ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור"ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ"ג בעי ג' לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי"ג מהל' [מעשה] הקרבנות:
והן בולעות זו מזו. פירש הר"ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו' ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ"ג פ"ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע. מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש"י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ"ש הר"ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר"ב כרש"י דריבה שמנה אפי' בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש"י ומש"ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש"ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ"ה לא ניחא להר"ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע"ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ"מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש"י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה"נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו'] כשרה. וה"ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע"פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע"כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר"י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר' זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר"ב כדאמרן דס"ל כשיטת רש"י בריבה שמנה דאפילו בכ"ש אלא דפליג עליה וס"ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל"ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג"כ בפירש"י ד' כ"ג ע"ב] וע' במ"ד פ"ט ובמשנה ד' פי"ב:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת, ואמרינן כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. רש"י:
(ו) (על הברטנורא) דאמר קרא והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא:
(ז) (על הברטנורא) דאמר ר' זירא, כל הראוי לבילה אין בילה מעבבתו כו'. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי. ולא ידענא אמאי, דהא לא שינה עליו הכתוב. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא מקרא:
(י) (על המשנה) נתערב כו' כשרה. לרבנן, דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י, דמין במינו לא בטיל:
(יא) (על הברטנורא) והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתיב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין שהוא ו' לוגין. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) דמשום ריבה שמנה דמשנה ג' פ"ק לא מיפסלא, כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוו אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע, מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג כו'. והלכך ליכא למפסל הכא אלא מטעם ביטול. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) צ"ע דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת, היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו, וא"כ אפילו עירבו מדעת נמי, דהא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. ולהכי נמי פירשו רש"י ותוספ', דמנחת נסכים הוי חסר שמנה, וכתבו דאין הכי נמי דפסולה. ומיהו י"ל דדעת הר"ב כרש"י דריבה שמנה, בכל שהוא. והא דלא מפרש פסלות דקומץ משום ריבה שמנה, ה"ט משום דאינו פסול אלא מדעת. ודקשיא לן מאי ריבוי שייך בנסכים, לא קשיא, דכיון דהקומץ מתבטל, הוה סלתו כמאן דליתא, וכל השמן דקומץ ודנסכים קיים עם סולת הנסכים. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפי' רעז"ל צריך להגיה והכי מפרש בפ' אלו מנחות נקמצות:
לא יצק: בגמ' מוקי למתני' דמכשיר יציקה בזר דלא כר"ש דתניא וכו' והקשה תוס' ז"ל דהא נמי מתני' דלא כר' יהודה ור"ש דבמתני' תנן לא מלח כשר ובמילתיה דר"ש בברייתא קתני דמליחות בעי כהן ולקמן נמי בברייתא מוכח דמליחה מעכבה לר' יהודה ור"ש ואי אפשר לפ' מתני' לא מלח כהן אלא זר דהא מליחה בראשו של מזבח ואי אפשר זר עולה ע"ג המזבח ע"כ: בפי' רעז"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה. אמר המלקט דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר ור"ש ס"ל וי"ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון דהיינו יציקה מתחתון דהיינו קמיצה:
לא בלל: תוס' דפ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ד) ור"פ הספינה דף פ"א ודר"פ כסוי הדם ודפ' בתרא דנדה דף ס"ו ובג' ס"פ המנחות:
פתיתין מרובות: כלומר פתיתין גדולות עשה לשתים ולא יותר ומיעט מדינה וקמ"ל דכשרה:
ולא משחן כשרה: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
והן בולעות זו מזו: הקומץ בולע וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט זה הוא פי' רש"י ז"ל שבכתיבת יד אכן פי' רש"י ז"ל שבדפוס בהפך שמנחת נסכים נמי פסולה. ותוספת יום טוב מתוך פירושו מוכח שלא ראה אלא פי' רש"י ז"ל שבדפוס. וביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י' י"א ובפי"א דהלכות פסולי המוקדשין בסימן ז' ובסימן כ"ח:
תפארת ישראל
יכין
לא יצק: או או קתני כולה מתניתין. וכך הוא סדר הבאת המנחה. מביא עשרון סולת ולוג שמן. ונותן תחלה מעט משמן בכלי חול והסולת עליו. ואח"כ חוזר ויוצק מעט מהלוג שמן על הסולת ובולל הכל יחד [ולתוספות חולין (דל"ו ד"ה צריך. וזבחים דפ"ח ד"ה מדות). צריך שיהיה הבלילה בכלי שרת]. ואחר שבלל נותנה בכלי שרת. ויוצק עליה השמן הנשאר עוד מהלוג. ונותן עליה קומץ לבונה. ומביא להכהן. והכהן מביאה לזוית דרומית מערבית של מזבח. ומגיש הכלי שבה המנחה לחודו של אותו זוית. ואח"כ מלקט כל גרגרי הלבונה שבמנחה לצד אחד. כדי שלא יתערב גרגיר ממנה בהמנחה. ואח"כ קומץ. ונותן הקומץ לכלי שרת אחר. ומלקט כל הלבונה מהשיריים ונותנו על הקומץ. ומעלהו למזבח ומולחו ומקטירו והשירים נאכלין. זהו במנחת סולת. אבל במנחת מחבת או מרחשת אחר שבלל כנ"ל לשה בפושרין ואופה במחבת או במרחשת כפי שנדר. (עם מעט מהשמן הנותר מהלוג). ולאחר שנאפו פותתן לפתיתין כזיתים. ויוצק על הפתיתין שמן הנשאר מהלוג. ונותן אח"כ כל הפתיתין לכלי שרת והקומץ לבונה עליה. ומביא הכל אל הכהן. והכהן עושה בה כבמנחת סולת כנ"ל. והשיריים נאכלין. וכ"כ במנחת מאפה תנור. אם נדר חלות. אז מביא עשרון סולת ולוג שמן כנ"ל. אבל אין בהן מתן שמן בכלי תחלה. אלא בולל הסולת מיד עם כל הלוג שמן. ולש בפושרין ואופה בתנור במקדש. ופותת כנ"ל. ונותן אח"כ הפתיתין לכלי שרת. [ונותן לבונתה] ומגיש וקומץ כנ"ל. ואם רקיקין נדר. אז לש מיד הסולת בפושרין לבד ועושה הרקיקין ואופה אותן. ולאחר האפייה לוקח לוג שמן ומושח הרקיקין. לרמב"ם [פי"ב מקרבנות ה"ה] מושחן עד שיבלע בהן כל הלוג שמן. ולרכ"מ [שם] מושחן בהשמן רק כמין כי יוונית. ומחלק שאר השמן לכהנים. ואח"כ פותת הרקיקין [ונותן לכלי שרת ולבונתה עליה] ומגיש וקומץ כלעיל. וכל מנחה שצריכה פתיתה. עושה מכל עשרון י' חלות. ובכל א' מחמשה מיני מנחה הנ"ל. מקטיר עם הקומץ גם קומץ לבונה כלעיל [רמב"ם פי"ג מקרבנות. ורמל"מ שם ה"ה]. ולא יצק דקאמר כאן. ר"ל לא יצק כהן אלא ישראל. דבין היציקה שנותן שמן תחלה בכלי. או היציקה שאח"כ על הסולת או הפתיתין. הכל כשר בישראל אפילו לכתחילה. אבל אם לא יצק כלל. פסול. דיציקת שמן במנחה מעכב:
לא בלל: אפילו לא בלל כלל כשר:
לא פתת: ר"ל אם בכל המנחות שצריכות פתיתה לא פתת כלל. רק כשקמץ לקח חתיכה עבה כשיעור קומץ [ולרש"י ור"ב עכ"פ הקמיצה בעצמה צריכה פתיתה]:
לא מלח: ר"ל לא מלח כהן אלא זר.:
לא הניף: מנחת עומר ומנחת סוטה. שצריכים תנופה קודם הגשה:
לא הגיש: כל מנחה קודם שיקמיצנה מגישה לחוד קרן דרומית מערבית של מזבח. כנ"ל. [ונ"ל דהתנא נקט הכל כסדר. דאף דהיציקה היא אחר הבלילה בכל המנחות [כמנחות דע"ד]. אפ"ה נקטה תחלה. משום דיציקה נזכרה בהדיא במנחת סולת. ומנחת סולת כתיבא בקרא תחילה. משא"כ בלילה לא נזכרה בהדיא בקרא רק במנחת מאפה. והיא כתובה בתורה אחר מנחת סולת . ואחר בלילה. נקט התנא פתיתה שנזכרה בתורה במנחת מחבת שכתובה אחר מנחת מאפה. שבה נזכר בלילה. ואחר הפתיתה נקט התנא לא מלח. משום דדין מליחה לכל הקרבנות נזכרה בתורה בסוף כל העניין [בויקרא ב']. ואחר לא מלח נקט תנופה והגשה. דאע"ג דהגשה נעשה בכל מנחה קודם שיקמוץ וימלחנה. ותו הרי גם בתורה [שם] נזכר הגשה במרחשת קודם למליחה שלא נזכר עד לבסוף כל העניין. אפ"ה נקט התנא אלה הד' יחד. יציקה. בלילה. פתיתה. מליחה. דכולן כשרין לכתחילה בזר (כמ"ש זבחים פי"ד סי' כ"ט). והדר נקט תנופה והגשה דרק בדיעבד כשרין בזר [עי' שם]. מיהו נקט תנופה קודם הגשה. משום שכך סדר עשייתן בעומר ובסוטה. מניף ואח"כ מגיש. וברוך המאיר עיני המחכים לו]:
או שפתתן פתים מרובות: דצריך שיהיה הפתיתין כזיתים. ואם פתתן כפתיתין מרובות. בין שמרובות במנין ע"י שהקטינם. בין שמרובות בשיעור גם יותר מכזית. או לא וכו':
ולא משחן: ר"ל שלא משח רקיקין הטעונות משיחה כמ"ש לעיל סי' ו' דבחסר שמנה לגמרי. פסול:
נתערב קומצה בקומץ חברתה: כשרה לרבנן מדאין עולין מבטלין זה את זה. [כזבחים פ"ח מ"ו]. ולר"י ג"כ כשרה משום דמין במינו לא בטל. או שנתערב הקומץ ממנחת נדבה במנחת וכו':
במנחת כהנים: שכולה כליל כהקומץ. או שנתערב הקומץ במנחת וכו':
במנחת כהן המשיח: חביתי כה"ג שמקריבין משלו בכל יום. והן ג"כ כליל. או שנתערב הקומץ במנחת וכו':
במנחת נסכין: המנחה שמקריבין עם הקרבנות [כלקמן פ"ט מ"ו]. והיא ג"כ כולה כליל:
כשרה: נ"ל דר"ל התערובת כשרה להקריב. דת"ק ס"ל דשתיהן כשרות:
פסולה: פסולה התערובות:
שזו בלילתה עבה: קומץ של מנחת נדבה עבה. שנעשית מלוג א' שמן לעשרון סולת:
וזו בלילתה רכה: מנחת כהן משיח ומנחת נסכים היא רכה. דמנחת כהן משיח נעשית מעשרון סולת וג' לוגין שמן. וכ"כ מנחת נסכים עשרון סולת וג' לוגין לכבש. וב' עשרונים בד' לוגין לאיל. וג' עשרונים בו' לוגין לפר:
והן בולעות זו מזו: ר"ל הקומץ העב בולע ממנחה הרכה. ואף דלא מפסל הקומץ משום דריבה שמנה. דהרי ריבה שמנה אינו פוסל רק כשהוסיף לוג [כפ"א סי' ל"א]. והכא הקומץ שהוא כשיעור ב' זיתים. אי אפשר שיבלע לוג שהוא כשיעור (ב') [ו'] ביצים. עכ"פ נתבטל הקומץ בשמן של המנחה הרכה. והו"ל כאילו לא הקטיר הקומץ כלל. ונפסלה עי"ז המנחה. ואף דלר"י מין במינו לא בטל. עכ"פ הכא דנתערב סולת ושמן בהדי סולת ושמן. הו"ל תערובות כל חד וחד כאילו נתערב עם מינו ואינו מינו. ובכה"ג ס"ל לר"י דסליק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והמנחת נסכים נמי פסולה. משום דקומץ העב בלע ממנה ומיעט שמנה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת