עיקר תוי"ט על מנחות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מנחות ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וא"כ מדאורייתא קאמר ואפילו כרת חייב. וכתבו התוספ', תימה, דלא הל"ל ר' אליעזר פוסל, אלא מפגל מבעי ליה. וי"ל, דאיירי נמי בחוץ למקומו:

(ב) (על הברטנורא) ומאכילת מזבח לאדם. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) תימה, תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל אכילת אדם לאכילת מזבח מנלן. וי"ל דפשטיה דקרא קיימי ב' האכילות אבשר זבח תודת שלמיו. תוספ':

(ד) (על המשנה) לאכול. הא משנה יתירה, דהא תנן בספ"ק, אלא לר"א איצטריך, דאע"ג דפסל ר' אליעזר במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסל מדרבנן, הכא לא גזר פחות מכזית אטו כזית. רש"י. וזה לא יתכן אלא אליבא רמ"ד רר"א מדרבנן פסל כו'. אבל למאי דפירש הר"ב דמקרא דריש לה, מדאורייתא קא פסל. ומ"מ נ"ל לישב, דהיא גופיה קמ"ל דלא תימא דר"א מדרבנן פסל מטעם גזירה, קמ"ל דבחצי זית מכשיר, ואם איתא דמדרבנן, א"כ הוה ליה ליגזור, אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת, ואמרינן כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. רש"י:

(ו) (על הברטנורא) דאמר קרא והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא:

(ז) (על הברטנורא) דאמר ר' זירא, כל הראוי לבילה אין בילה מעבבתו כו'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי. ולא ידענא אמאי, דהא לא שינה עליו הכתוב. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא מקרא:

(י) (על המשנה) נתערב כו' כשרה. לרבנן, דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י, דמין במינו לא בטיל:

(יא) (על הברטנורא) והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתיב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין שהוא ו' לוגין. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) דמשום ריבה שמנה דמשנה ג' פ"ק לא מיפסלא, כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוו אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע, מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג כו'. והלכך ליכא למפסל הכא אלא מטעם ביטול. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) צ"ע דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת, היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו, וא"כ אפילו עירבו מדעת נמי, דהא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. ולהכי נמי פירשו רש"י ותוספ', דמנחת נסכים הוי חסר שמנה, וכתבו דאין הכי נמי דפסולה. ומיהו י"ל דדעת הר"ב כרש"י דריבה שמנה, בכל שהוא. והא דלא מפרש פסלות דקומץ משום ריבה שמנה, ה"ט משום דאינו פסול אלא מדעת. ודקשיא לן מאי ריבוי שייך בנסכים, לא קשיא, דכיון דהקומץ מתבטל, הוה סלתו כמאן דליתא, וכל השמן דקומץ ודנסכים קיים עם סולת הנסכים. ועתוי"ט:

(ג)

(יד) (על המשנה) כשרות. גמרא. והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא טין במינו בטל. ומשני, כדר"ז כו', נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים, מה כו' בקומץ אין הקומץ מבטל את חבירו, אף כו' אין שיריים מבטלים את הקומץ:

(טו) (על הברטנורא) דכתיב לרצון להם, משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר. תוספ'. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) ותמיהני דבפרק י"ד דזבחים מ"ז תנן, בנוב וגבעון קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה. ונראה דר"ל קדשים קלים שנאכלין שם בכל מקום. עתוי"ט:

(ד)

(יז) (על הברטנורא) בגמרא. ואסיקנא דה"ה לשרוף ואבוד. והאי דקאמר נטמא, רישייהו נקט:

(יח) (על הברטנורא) דר"ש לא סגי ליה בכהונה לחוד, אלא בעי אצבע בהדי כהונה. דלא כדכתיבנא במ"ה פ"ז דזבחים ראו אצבע או כהונה, דהתם אליבא דרבנן:

(ה)

(יט) (על הברטנורא) הר"מ. אבל בגמרא, אמר קרא מלא קומצו תרי זימני כו', חד למצוה וחד לעכב:

(כ) (על המשנה) העשרון כו'. היין כו' השטן כו'. כולהו יליף להו בגמרא מקראי:

(כא) (על הברטנורא) הר"מ. ולא ידעתי היאך שמעינן עיכובא. ובגמרא, מסלתה ומשמנה [בשאר מנחות], מגרשה ומשמנה [במנחת העומר]. פירש"י שנה עליו הכתוב לעכב:

(כב) (על הברטנורא) וקשה, מנלן לעכב. ובגמרא, על כל לבונתה ואת כל הלבונה אשר על המנחה, פירש"י שנה כו':

(ו)

(כג) (על המשנה) שני שעירי יום הכיפורים כו'. כולהו ילפינן לה בגמרא מקראי:

(כד) (על הברטנורא) אבל מים חיים לא חשיב, לפי שהיה מערב בהם הדם, כדכתיב וטבל אותה וגו'. תוספ'. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ושייר עוד ז' הזיות דמצורע ודפרים ואלים דחג. תוספ':

(ז)

(כו) (על המשנה) קני כו'. ולא חשיב נמי גביעיה כפתוריה ופרחיה דמעכבין זה את זה, משום דליתנהו במנורה של שאר מיני מתכות, כדאיתא בגמרא. תוספ':

(כז) (על המשנה) ז' נרותיה. בראש כל קנה וקנה הוה נר אחד כעין בזך, ושם נותנין השמן והפתילות. רש"י:

(כח) (על הברטנורא) דכתיב וכתבתם, כתיבה תמה ושלימה. ובתפילין כתיב הויה, והיו לטוטפות. ומוכתבתם למדו גם לספר תורה. ב"י:

(כט) (על המשנה) ד' ציציות כו'. לא אתמר בגמרא מנלן. והר"מ פירש במשנה דלעיל, וכולן סמכו אותן לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות, אבל הענין קבלה בידינו:

(ל) (על המשנה) ד' מצות. ונפקא מינה לענין סדין בציצית, וטלית בעלת חמש, ולצאת בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, כדאיתא בגמרא: