ברטנורא על מנחות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הקומץ את המנחה לאכול - חוץ לזמנו:

דבר שאין דרכו לאכול - כגון הקומץ והלבונה:

ולהקטיר - חוץ לזמנו:

דבר שאין דרכו להקטיר - השיריים שדרכן לאכול ואין דרכן להקטיר:

כשר - דאין זו חשובה מחשבה, דבטלה דעתו אצל כל אדם:

רבי אליעזר פוסל - דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, לומר לך כשם שפוסלת אכילת אדם לאדם כגון שיריים אם חשב עליהם לאדם לאכלם חוץ לזמנו, ואכילת מזבח למזבח כגון קומץ אם חשב עליו להקטירו שלא בזמנו, כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כגון שיריים אם חשב עליהם למזבח להקטירן חוץ לזמנן, מדאפקינהו רחמנא לתרווייהו בלשון אכילה שמע מינה כי הדדי נינהו, ומחשבים מזו לזו. ורבנן סברי, להכי אפקה רחמנא להקטרה בלשון אכילה, לומר לך מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית. ולעולם אכילה כאורחיה משמע, קומץ למזבח ושיריים לאדם. והלכה כחכמים:

(ב)

לא יצק - סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואח"כ נותן את הסולת, ואח"כ חוזר ויוצק שמן ובולל והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות [דף ע"ה]:

לא יצק ולא בלל כשר - כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה אמרינן בפרק קמא [דף י"א] שהיא פסולה. ובגמרא בפרקין מוכח דיציקה מעכבת , ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, דבלילה ודאי אינה מעכבת ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא. זר, או לא בלל כלל, כשר:

לא פתת - [כדכתיב] (ויקרא ב) פחות אותה פתים. אע"ג דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחלה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואח"כ קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר :

לא מלח - כל המנחה כולה, אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא :

לא הניף - במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה:

לא הגיש - כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח. שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן:

פתיתים מרובות - גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבע ומבדיל. ואיצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע"ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה. דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא אימא לא, קמ"ל:

ולא משחן - הרקיקים הטעונים משיחה, כדכתיב (שמות כט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג:

במנחת כהנים כשרה - שכולן כליל כמוהו:

במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה - לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה. לוג אחד שמן לעשרון סלת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגים לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר טו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן , ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו) סולת מנחה תמיד. הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין:

והן בולעות זו מזו - הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה , והוי מנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר' יהודה:

(ג)

אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה - שנפלה זו בצד זה של כלי וזו בצד זה ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב, כשרות, ואם לאו, פסולות. דאמר בתורת כהנים מסלתה ולא מסולת חברתה:

לא יקטיר - ואפילו כל המעורבת, דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ, ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצים דילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחד מנחה:

ואם הקטיר - כל המעורבת, היא לא עלתה לבעלים, דהא לא נקמצה ואין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה:

נתערב קומצה בשייריה - לא יקטיר את כולה משום דהשיריים אסורים להקטיר דכתיב (ויקרא ב,) לא תקטירו ממנו אשה לה', כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו:

נטמא הקומץ והקריבו, הציץ מרצה - דכתיב (שמות כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, אינו נושא אלא עון טומאה, שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור , דכתיב בתמיד במועדו, ואפילו בטומאה:

ואינו מרצה על היוצא - ואע"ג דיש בו נמי צד קל שהותר מכללו בבמה, שנאסר יוצא במשכן והותר בבמה שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים , אעפ"כ אין הציץ מרצה ביוצא, דכתיב (שם) לרצון להם לפני ה', עון דלפני ה' אין, עון דיוצא לא:

(ד)

כמדת ר' אליעזר כשרה - על דעתו של ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין, דם אע"פ שאין בשר, הכי נמי קומץ אע"פ שאין שיריים כשר להקטיר קומץ:

כמדת ר' יהושע - דאמר אם אין בשר אין דם, הכי נמי פסול להקריב הקומץ. והוא שלא נשתייר דבר מן השיריים שלא נטמא . והלכה כרבי יהושע:

שלא בכלי שרת - שלא קידש הקומץ בכלי שרת. אבל בתחלת המנחה כולי עלמא לא פליגי דבעי כלי, כדאמרינן בפרק שתי הלחם:

ורבי שמעון מכשיר - טעמא דר"ש מפרש בגמרא, משום דאמר קרא (ויקרא ו) קודש קדשים היא כחטאת וכאשם, ומדאקיש רחמנא מנחה לחטאת דעבודתו במתנה באצבע ממש, שמע מינה דקומץ המנחה נמי אם רצה עובדה בידו בלא כלי. ובלבד שיעבוד בידו הימנית, דומיא דחטאת שנאמר בו אצבע דכתיב ביה (שם ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין . ואין הלכה כר"ש:

הקטיר קומצה פעמים - חצי קומץ בפעם אחת וחצי קומץ בפעם אחרת. ודוקא נקט פעמים ותו לא, דאין קומץ פחות משני זיתים וכי פליג ליה לשתי פעמים נמצא שאין הקטרה בפחות מכזית ולפיכך כשרה, אבל אם חילקה לשלש או לארבע פעמים, דעביד להו הקטרה פחותה מכזית, פסולה:

(ה)

מיעוטו מעכב את רובו - שאם חסר כל שהוא פסול, דאמר רחמנא מלא קומצו :

העשרון - מנחה שהיא פחותה מעשרון אפילו כל שהוא פסולה:

היין - חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש. וכן השמן בין למנחת נסכים שהוא כשיעור היין, בין למנחת נדבה שהוא לוג אחד שמן:

הסולת והשמן - של מנחה:

מעכבים זה את זה - דכתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה :

הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה - דכתיב (שם ו) והרים ממנו בקומצו וגו' על כל לבונתה :

(ו)

שני שעירי יום הכיפורים - השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ושעיר המשתלח לעזאזל:

שני כבשי עצרת - שני כבשי שלמים שבאים חובה על שתי הלחפ:

שתי חלות - שתי הלחם של עצרת:

ושני סררים - שתי מערכות של לחם הפנים, שש חלות לכל מערכת:

שני בזיכין - שתי כפות שבהן הלבונה, ונתונים על שתי המערכות:

הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה - שאם אין מערכות של לחם על השלחן לא יתן בו את הבזיכין של לבונה. ואם אין בזיכין לא יתן את הלחם:

שני מינים שבנזיר - חלות מצות ורקיקי מצות:

ושלשה שבפרה אדומה - עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

ארבעה שבתודה - ארבעה מינים של לחם שמביאים על שלמי תודה, חלות מצות, ורקיקי מצות, וסולת מורבכת, וחלות לחם חמץ:

ארבעה שבלולב - לולב ואתרוג הדס וערבה. אם נוטל ארבעתן בכל היום כולו אע"פ שנוטל אחד מהן בשחרית ואחד בין הערבים יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אבל אם חסר אחד מן המינים ונטל כל השלשה, לא קיים מצוה כלל:

ארבעה שבמצורע - עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור החיה :

שבע הזיות שבפרה - אדומה. דכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים:

שבע הזיות של בין הבדים - ביום הכיפורים. דכתיב (ויקרא יז) ולפני הכפורת יזה שבע פעמים:

ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב - ביום הכיפורים, ובפר כהן משיח, ובפר העלם דבר של צבור, ושעירי עובדה זרה. שכל אלו טעונים הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שמפורש בפרשת ויקרא ובאחרי מות. ושעירי עבודה ורה מרבינן להו מקרא דכתיב (שם ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת. לפר, זה פר כהן משיח. החטאת, אלו שעירי עובדה זרה. וארבע מתנות שעל ארבע קרנות שעל מזבח הזהב נמי מעכבות זו את זו, אף על פי שלא הוזכרו במשנה :

(ז)

שבעה קני מנורה - כדכתיב (שמות כה) וששה קנים יוצאים מצדיה, והקנה האמצעי, הרי שבעה קני מנורה:

שתי פרשיות שבמזוזה - שמע והיה אם שמוע:

ואפילו כתב אחד מעכבן - אפילו אות אחת שהיא דבוקה לחברתה ואינה מוקפת גויל כהלכתה פסול במזוזה ובתפילין ובספר תורה:

ארבע פרשיות שבתפילין - קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע:

מעכבות זו את זו - בין בתפלה של ראש שכותבין כל פרשה ופרשה בקלף בפני עצמו, בין בתפלה של יד שכל ארבעתן כתובים בקלף אחד:

ארבעתן ארבע מצות - ואין מעכבות זו את זו ואין הלכה כרבי ישמעאל: