משנה כתובות יג ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק יג · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שילבין ראשה.

אדמון אומר: יכולה היא שתאמר, אילו אני פסקתי לעצמי, אשב עד שילבין ראשי. עכשיו שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטור.

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

נוסח הרמב"ם

הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר אילו אני פסקתי לעצמי אהא יושבת עד שילבין ראשי אבא פסק עליי מה אני יכלה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.

פירוש הרמב"ם

הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה כו': פשט הרגל פירוש על אריכות הליכתו. עד שתלבין ראשה דרך גוזמא והכוונה עד שיביא מה שפסק והלכה כאדמון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ופשט לו את הרגל - לשון בזיון, כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי. פירוש אחר, תלה אותי ברגלי על העץ, שאין לי מה ליתן לך. ורמב"ם פירש ופשט לו את הרגל, שהלך בדרך מרחוק יא:

עד שתלבין ראשה - עד שתזקין. ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור:

אדמון אומר כו' - והלכה כאדמון:

פירוש תוספות יום טוב

ופשט לו את הרגל. פירוש הר"ב בפירוש השני תלה כו' שאין לו כו' וכן נמי בפירוש הראשון בטוען אין לי וגם בפירוש השלישי מיירי שלא הניח כאן נכסים לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין:

עד שילבין. ה"ג וכן הוא בסיפא. והר"ב שגורס שתלבין וכן העתיק במשנה ב' פ"ו צ"ל דגורסבסיפא עד שאלבין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) לכל הפירושים מיירי שלא הניח כאן נכסים, לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הפוסק מעות לחתנו:    הרא"ש כ' הנושא דף קמ"ח ותוס' פ"ק דקדושין דף ט'. ובכולהו באבי דמתני' ל"ג בירושלמי מלות יכול הוא שיאמר ואפילו כאן הגרסא שם אדמון אומר אילו אני פסקתי וכו' וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחקם מן המשניות מכאן וגם מבבת המוציא שטר חוב וכו':

עד שילבין ראשה:    נ"א עד שתלבין וכן בסיפא. וכן היא בירושלמי אכן נראה דמאחר דלא אשכחן הראש בלשון נקבה א"כ ודאי אי גרסי' תלבין בתי"ו לא קאי רק אאשה וא"כ בשלמא ברישא שהתנא גוזר ואומר תשב עד שתלבין שייך למיתני בתי"ו אכן בסיפא שהאשה טוענת לא שייך למיתני רק עד שאלבין ראשי באל"ף אבל לגירסא דגרסי' ביו"ד בין ברישא בין בסיפא שייך למיתני ביו"ד שילבין דקאי אראש שהוא לשון זכר. ומוקי לה בירושלמי כשפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו. ובגמרא מתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי וכו' על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה ואדמון אומר יכולה ה"א שתאמר סבירה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני וכו'. ותני עלה דהאי ברייתא לפי פי' רש"י מורכב עם פי' התוס' בד"א בגדולה אבל בקטנה כופי' לבעל ליתן גט משום דלאו תנאה תנאי אבל גדולה ל"מ אם היא עצמה התנית שתשב עד שתלבין ראשה אלא אפילו אביה התנה במעמדה כדאיתא בירושלמי הרי היא כמו שהיא עצמה התנית ותשב עד שתלבין ראשה לרבנן. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפכ"ג דהלכות אישות ולמה לא תפטר עצמה במרדות שהמורדת והיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו שהרי אומרת לו או כנוס או פטור ע"כ. אבל רב אלפס ז"ל ס"ל דאף בזו כייפינן ליה ויהיב לה גיטא על כרחיה. וק"ק לע"ד דנהי דנקט תנא סדרא דהנהו תלת דאמר בהו ר"ג רואה אני את דברי אדמון ברישא מ"מ לינקיט הפוסק מעות לחתנו סמוך לבבת מי שמת והניח בנים ובנות דדמי טפי אהדדי ואיכא למימר דמשום דהני תרי באבי מי שמת והטוען שנויות בדוכתא אחרינא במשנה מי שמת ברפ"ט דבבא בתרא והטוען בפ' שבועת הדיינים מש"ה נקטינהו ברישא ועדיין אין זה מספיק אבל הנכון בעיני דמשום דבבת דהפוסק מעות לחתנו אינה מוסכמת במחלוקתם וכדתיבנא דמתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה ובהנך תרי בבי ליכא פלוגתא אמחלוקתם מפ"ה תננהו גבי הדדי כנלע"ד:

ופשט לו את הרגל:    בלשון שני פי' בערוך אם היית תולה אותי ברגל בעץ איני נותן לך כלום ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל תשב עד שתלבין ראשה מיירי בשאין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דדברים הנקנין באמירה הן גובין לו מנכסיו ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קדושין מיירי דבכה"ג לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין ואחר זמן קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שע"ד תנאים הראשונים קדשה ומש"ה לרבנן תהא יושבת עד שתלבין ראשה ואמרינן בירושלמי דלא אמרו רבנן הכי אלא כשפסק לו אביה במעמדה ומינה אדמון אפילו בכה"ג פליג עכ"ל הר"ן ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו דהא דרב גידל דבריש הנושא דקאמר עמדו וקדשו קנו דוקא בנשואין הראשונים ומתני' דהכא בנשואין שניים ושכן מוכח בירוש' בר"פ אע"פ וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא. וביד פכ"ג דהלכות אישות סי' י"ו. ובטור א"ה סי' נ"ב.


פירושים נוספים