משנה כלים יד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יד · משנה ג | >>
הקנטר של בנאי, והדקור של חרש, הרי אלו טמאין.
יתדות אהלים ויתדות המשוחות, טמאות.
שלשלת של משוחות, טמאה.
העשויה לעצים, טהורה.
שלשלת דלי גדול, ארבעה טפחים.
ושל קטן, עשרה.
חמור של נפחין, טמא.
מגירה שעשה שיניה בתוך החור, טמאה.
עשאה מלמטן למעלן, טהורה.
וכל הכסוייןי, טהורים, חוץ משל מיחם.
הַקַּנְטָר שֶׁל בַּנַּאי,
- וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ,
- הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.
- וְהַדָּקוֹר שֶׁל חָרָשׁ,
- יִתְדוֹת אֹהָלִים וְיִתְדוֹת הַמָּשׁוֹחוֹת,
- טְמֵאוֹת.
- שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מָשׁוֹחוֹת,
- טְמֵאָה;
- הָעֲשׂוּיָה לְעֵצִים,
- טְהוֹרָה.
- שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָדוֹל,
- אַרְבָּעָה טְפָחִים;
- וְשֶׁל קָטָן,
- עֲשָׂרָה.
- חֲמוֹר שֶׁל נַפָּחִין,
- טָמֵא.
- מְגֵרָה שֶׁעָשָׂה שִׁנֶּיהָ בְּתוֹךְ הַחוֹר,
- טְמֵאָה;
- עֲשָׂאָה מִלְּמַטָן לְמַעְלָן,
- טְהוֹרָה.
- וְכָל הַכִּסּוּיִין, טְהוֹרִים,
- חוּץ מִשֶּׁל מֵיחַם:
הקנטר של בנאי, והדקור של חרש - הרי אלו טמאות.
- יתדות אוהלים, ויתדות המשוחות - טמאין.
- שלשלת -
- של משוחות - טמאה.
- העשויה לעצים - טהורה.
- שלשלת דלי גדול - ארבעה טפחים,
- ושל קטן - עשרה.
- חמור של נפחים - טמא.
- מגירה -
- שעשה שיניה לתוך החור - טמאה.
- עשאה מלמטן למעלן - טהורה.
- וכל הכסויות טהורין - חוץ משל מיחם.
קנטר - הוא הנקרא בלשון ערב "אל-עתלה".
והדקור - "אל-מנקאר", ויקראו אותה הנגרים "אל-מרבוע", והוא קנה מברזל מרובע בארכו כמו אמה, ולו בית יד מעץ יפסלו בו העץ מה שירצו לפסול ממנו, ואצל הנגרים ממנו כלים רבים גדולים וקטנים.
ומשוחות - המהנדסין אשר ימשחו הארץ, להן שלשלאות ישערו בו, לפי שהחבל תקצר בקיץ ותאריך בסתיו. ולהם גם כן יתידות, ונועצין אותן בארץ כאשר תכלה המידה והחבל.
והעשויה לעצים - הוא שיעשה שלשלת לקשור בו העצים, והיא טהורה לפי השורש שאין לה שם בפני עצמה אבל היא סמוכה לשם אחר.
ושלשלת דלי גדול, ארבעה טפחים - רוצה לומר שארבעה טפחים ממנו מה שימשך ליד יהיה טמא, לפי שהוא מצורך הכלי ואי אפשר לדלות ממנו בפחות מזה.
וחמור של נפחים - הוא ברזל על תמונת חמור יורכב בעץ, וירכב האומן על ראשו האחד ויכה על ראשו האחר, ואמנם יכו עליו כלי הנחושת אשר להן שפה גדולה גבוה למאד. ויקראו האומנים זה הכלי "אל-קרב".
ומגירה - הוא המסור.
ואמרו עשה שיניה לתוך החור - שהרכיבה שינים בנקבים, לא שיהיו השינים מעצם הברזל.
ועניין מלמטה למעלה - שפיתחן בהיפך מה שיסורו בו, ואי אפשר שינסרו בה בשום פנים. וזה לא יהיה זולת במסור קטן אשר לו בית יד מעץ, יחזיקו בו ביד וינסרו בו כמו משור אומנים בעלי המסרקים, והיא אשר תקרא "מגירה". אולם משור הנגרים הגדול, והוא אשר שמה "מסור הגדול" כמו שבארנו במסכת שבת, הנה לא יאמר בה אם פתח שיניה בהפך, וזה מבואר מתמונתה וצורתה.
ואמרו כל הכסויין טהורין - רוצה לומר כסויות של מתכת לסיבה הקודמת לפי שאין להם שם בפני עצמו, זולת כיסוי המיחם לפי שהוא היה אצלם כיסוי בפני עצמו כמו כיסוי טני של רופאים כמו שבארנו:
הקנטר. פירש גאון וכן ערוך כמו מטה ושבט של ברזל לבנאים והוא עשוי לחתור בו את הברזל:
והדקור. סיכתא כמו (ביצה דף ב.) יחפור בדקר ויכסה:
יתידות אהלים. נועצים יתידות של ברזל בארץ ומותחין את האהל וקושרין מיתרא ביתידות ואין זה תשמישו עם הקרקע שהרי תשמישו לדבר המטלטל:
משוחות. מודדי קרקע כדאמרינן בפ' המוכר הספינה (דף פט:) לא תעשו עול במדה זו מדת קרקע ועושין שלשלת של ברזל למדוד בלא עול דאי מדדי בחבל של פשתן פעמים שמותחו לזה יותר מזה:
עשויה לעצים. שמודדין את הארזים:
ארבעה טפחים. יותר מכן לא חשיב יד:
חמור של נפחים. העץ שמפוחות של נפחים סומך עליו נקרא חמור:
מגירה. כגון שהיתה טמאה כדמוכח בתוספתא ועשה (צ"ל שיניה) שיפה לחור הדלת:
מלמטה למעלה. כגון שהפכם:
כל הכסוים טהורים. אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כסוי טני של רופאים דטמא לכולי עלמא כדתנן לעיל פי"ב [מ"ג] ועוד אחריני דחשיב בתוספ':
תניא בתוספ' [שם] שלשלת דלי גדול ד' טפחים של קטן ושל עולי בבל עשרה קשר בו חבל או משיחה בין מלמעלה בין מלמטה אפילו מאה אמה כולו חיבור אחד. מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה טהור היתה טמאה ועשה לחור הדלת טמאה עד שיקבענה במסמר. הפכה בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצדדין טהורה. כסוי קביא ומיחם כסוי טני ובית הדיו טמאין ושאר כל הכסויין טהורין:
הקנטר של בנאי - פירשו בו שהוא שבט ומטה של ברזל שהבנאים חותכים בו את הכותל ט:
הדקור - יתד. כמו יחפור בדקר ויכסה דתנן בריש פרק קמא דביצה:
חרש - נגר:
יתדות אוהלים - נועצים יתדות של ברזל בארץ ומותחים אוהלים וקושרים מיתרים ביתדות. ואין זה תשמישו, על ידי קרקע. שהרי לדבר המיטלטל הן משמשים:
ויתדות המשוחות - מודדי הקרקע לחלוקת אחים, נועצים יתדות בקרקע וקושרים בו חבל ומודדים:
שלשלת של משוחות טמאה - לפי שבמדידת החבל יש עול. פעמים שמותח לזה יותר מזה, לפיכך רגילים לעשות שלשלת למדוד בה:
עשויה לעצים - לקשור בה חבילה של עצים, או למדוד בה עצים, שיש מקומות שמוכרים עצים במדה מלוא חבל. והשלשלת המיוחדת לכך טהורה, דהויא כמתכת המשמשת את העץ:
ארבעה טפחים - ויותר מכן לא חשיב יד:
חמור של נפחים - העץ שהמפוח של נפחים רוכב עליו נקרא חמור. כך פירשוה לי רבותי. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל כצורת חמור, והאומן רוכב על הקצה האחד ומכה על הקצה השני, ועושים כך כשרוצים להכות על הכלים הגדולים ששפתן גבוהה וגדולה מאד:
מגירה - המסר שנוסרים בה הלוחות, שנטמאת, ועשה שיניה בתוך החור של דלת, לא יצאה מידי טומאה, והרי היא טמאה כמו שהיתה, עד שיקבענה בדלת במסמר. והכי מפורש בתוספתא:
עשאה מלמטה למעלה - שהפכה ונתנה הפוכה בחור הדלת:
טהורה - אע"פ שלא קבעה במסמר:
כל הכיטויין טהורין - לפי שאין לכיסויין שם בפני עצמן:
חוץ משל מיחם - וכל כיוצא בו שיש לו שם בפני עצמו ומשתמשין בו בפני עצמו, כמו כיסוי טני של רופאים דתנן לעיל פרק טבעת אדם [משנה ג'] דטמא לדברי הכל, לפי שמניחין בו סממנים:
הקנטר. כתב הר"ב פירשו בו שהוא שבט וכו' שהבנאים חותכים בו את הכותל. כך הוא הלשון בערוך. אבל הר"ש העתיק בשמו והיא עשוי לחתוך בו את הברזל:
ושל קטן עשרה טפחים. הרמב"ם ספ"ט מה"כ:
וכל הכסויין. ר"ל כסויין של מתכות. הרמב"ם:
חוץ משל מיחם. כתב הר"ב וכל כיוצא בזה כו'. דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. הר"ש:
(ט) (על הברטנורא) והר"ש כתב, והוא עשוי לחתוך בו את הברזל:
(י) (על המשנה) הכיסויין. ר"ל כיסויין של מתכות. הר"מ:
הקינטר: כך מצאתיו מנוקד בציר"י תחת הטי"ת. ואמרו בירושלמי דמגילה צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קנטרא ומפרש לשון זה בעל הלכות גדולות והביאו בית יוסף בא"ח סי' תרצ"א ופירש קנטירא הוא כמו מטה ושבט של ברזל שהוא של בנאים לחתוך בו את הכותל לכאן ולכאן כך נחלקה שירה זו לשני חלקים לכאן ולכאן ע"כ בקיצור:
והדקור: הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה והדקר בלי וי"ו:
שלשלת של משוחות טמאה: לפי שבמדידת החבל יש עול פעמים שמותח לזה יותר מזה או מפני שבימי הגשמים החבל נמתח יותר מבזמן היובש. העשויה לעצים. יש מקומות שמוכרין עצי ארזים במדה. טהורה. דהויא כמתכת המשמשת את העץ ועוד דאין לה שם בפני עצמה. שלשלת דלי גדול. לא חשיב אלא עד ד' טפחים כי ממלאין בו בחבל ואין עושים שלשלת ארוכה מפני הכובד אבל בדלי קטן ממלאין בשלשלת לפי שהיא קטנה ואינה כבידה ומאריכין בה עד עשרה טפחים הרא"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב"ם ז"ל:
שעשה שיניה לתוך החור: פי' הרמב"ם ז"ל ר"ל שהרכיב שיניה בחורים שלא היו השנים מגוף הברזל. וענין מלמטן למעלו הוא ששם השנים להפך ממה שצריך שנמצא שאין ראויין לנסר בהן עכ"ל ז"ל והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לתוך החור בלמ"ד:
וכל הכסויין טהורין: אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כסוי טני של רופאים דטמא לכ"ע ובתוספתא קתני כסוי קוביא ומיחם כסוי טני ובית הדיו טמאים ושאר כל הכסויין טהורין הר"ש והרא"ש ז"ל:
יכין
הקנטר של בנאי: הוא קופץ גדולה וחזקה. שהבונה מבקע ומהרס בה כתלים ישנים:
והדקור של חרש: הוא כעין חנית שיש לו לנגר לעשות עמו גומות גדולות בקרקע. ול"מ היה נ"ל שהוא הנקרא בתנ"ך בשם כשיל. והוא מוייער ברעכער בל"א. שהבונה החומה תוחבה תחת אבני החומה ישנה לעקרן ממקומן. [והשם חרש הוא כללי. בין לבונה כותל עץ או לבונה חומת אבנים]:
הרי אלו טמאין: מק"ט. דהעץ של בית יד שלו הו"ל משמש למתכות:
יתדות אהלים: שנועץ יתידות של מתכות בארץ. וקושר בהן החבלים שבשפת יריעות אהלים:
ויתדות המשוחות: מודדי הקרקעות תוחבין יתידות בקרקע וקושרים חבל המדה מיתד ליתד כדי למתוח החבל יפה למדוד בצמצום:
טמאות: דמדמתטלטלין היתידות לא הו"ל כמתכות המשמש לקרקע:
העשויה לעצים: לקשור עמה חבילי עצים:
טהורה: הר"ב פי' מדהו"ל מתכות המשמש לעץ. ול"מ היה נ"ל מדהו"ל כתשמישי כלים שאמק"ט [כרפי"ב]:
ארבעה טפחים: דאע"ג דשלשלת דלי עכ"פ אמק"ט [כפי"ב] מדאין לו שם בפ"ע. עכ"פ כשהוא מחובר לדלי. הו"ל יד להדלי ומק"ט כמותו. וכשלשלת סיטונות לעיל [פי"ב מ"א] אבל רק עד ד' טפחים הו"ל יד וחיביר להדלי להטמא בטומאתו ולא יותר. דמשום שהדלי גדול וכבד. אינו יכול להעלותו מהבאר כשיאחז בהשלשלת מרחוק [רב"א]:
עשרה: טפחים:
חמור של נפחין: הוא בול עץ שהמפוח יושב עליו:
מגירה שעשה שיניה בתוך החור: שתחב אורך המגירה בהסדק שעשה בהמשקוף לרוחב הפתח. ושיניה בולטות למטה לתוך חלול הפתח. כדי שתהא הדלת נוקש על רוחב המגירה:
טמאה: ולא מחשבה המגירה כמשמשת לקרקע. דהרי לא מבטל לה התם. דמדמזקת בשיניה להנכנסין ויוצאין. סופו לטלה משם:
עשאה מלמטן למעלן: שתחב השיניים כלפי המשקוף:
טהורה: ואע"ג שהיה עליו שם כלי בתחלה בפ"ע. ומ"ש ממינקת [לעיל סי' כ"ב]. נ"ל דהכא שאני. דמדתחב השיניים כלפי מעלה בהמשקוף בחוזק. הו"ל כחיברה. ביתידות לב"ה [סי' כ"ד]. א"נ מדתחבה רובה במשקוף נתבטל תואר הכלי:
וכל הכסוין טהורים: מדאין להן שם בפ"ע [עי' פ"ב מ"ה]:
חוץ משל מיחם: דמשתמש בבית קבול שלו בפ"ע [עי' פ"ב מ"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת