משנה חולין ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא -- נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות.

חישב עליה -- מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות.

שליא שיצתה מקצתה -- אסורה באכילה. סימן ולד באשה, וסימן ולד בבהמה.

המבכרת שהפילה שליא -- ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין -- תקבר. ואין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.

נוסח הרמב"ם

השוחט את הבהמה ומצא בה שליה הנפש היפה תאכל ואינה מיטמאה טומאת אוכלין אף לא טומאת נבילות חישב עליה מיטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבילות שליה שיצאת מקצתה אסורה באכילה כסימן הוולד באישה כך סימן הוולד בבהמה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תיקבר אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי.

פירוש הרמב"ם

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה כו': השליא הזאת והוא הכיס שבתוכו יהיה עובר ההוא חשוב כזבלין וכמותרות ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבלה אם היתה השליא הזאת שליית נבלה ואין השליא הזאת נטמאת כמו שמתטמאין האוכלין אלא א"כ חישב עליה לאוכלה לפי שכל מה שאינו ראויה לאכילה אצל ההמון אין מטמא כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצים. וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר ג"כ לפי שאם היה אותו זכר משונה ממינו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשליא הזאת אפשר שהיא שליית זכר או נקבה ואפילו אמרנו שהוא זכר שמא אינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אבל אם היתה בהמת קדשים והפילה שליא הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי קדוש כמו שיתבאר בתמורה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שליא - כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:

נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

ולא טומאת נבילות - אם מתה הבהמה:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:

[הכי גרסינן] סימן ולד באשה - וסימן ולד בבהמה כ. המבכרת. זהו פטר רחם שלה:

ישליכנה לכלבים - שאין קדושה בה. דאע"ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה כא הוה ולא קדיש:

ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולדש קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפשרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:

דרכי האמורי - ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם כב:

פירוש תוספות יום טוב

סימן ולד כו'. לשון הר"ב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ"כ רש"י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ"ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס' שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ"מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה:

ישליכנה לכלבים. כ' הר"ב רובא לאו בת מקדשא היא כו' או נדמה הוה. פי' רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ"ה פ"ב דבכורות ועי' עוד ריש פ"ג דבכורות:

[*דרכי האמורי. פי' הר"ב ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש"י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ' אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ"ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ"ו. פירשו הר"ב ורש"י. מדכתיב (ויקרא י"ח) ובחקותיהם לא תלכו]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על הברטנורא) כלומר לאפוקי דגרסי, כך סימן ולד בבהמה. דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה, דבריש פרק ג' דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) פירוש רחל שילדה מין העז, או עז שילדה דומה לרחל, דלא קדיש, כדתנן במשנה ה' פ"ב דבכורות:

(כב) (על הברטנורא) ואינו מקרא. אלא כתיב בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ומצא בה שליא הנפש היפה תאכלנה:    הגיה ה"ר יהוסף ז"ל תאבל וכתב כן מצאתי בכל הספרים. וביד שם בהלכות מ"א פ"ה סימן י"ג. ובגמ' מנא ה"מ דת"ר כל בבהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אותה אותה ולא שלייתה ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לו קרא למימר ולא שלייתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה ומשני קרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות. ועיין בת"כ פ' שמיני רפ"ג:

ואינה מטמאה טומאת אוכלין:    לפי שאינה בשר. וביד פ"ד דהלכות מ"א סימן ה' ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ו. ובטור י"ד סימן שט"ו:

חישב עליה:    לאכילה:

שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה:    ולא אמרן אלא שאינה קשורה בולד שבפנים דהתם איכא למימר שזה שבפנים היתה שליא אחרת ונימוחה ויצאת ושליא זו של ולד אחר היתה ונימוח הולד ויצא אבל קשורה בו ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה. ואיתא להאי בבא בפ"ק דב"ק דף י"א ובראש פירקין ותוס' ר"פ יש בכור ודפ' המפלת דף כ"ו:

כסימן ולד:    תוס' רפ"ג דבכורות:

כך סימן ולד בבהמה:    וא"ת מה פשוט בזה יותר מבזה וי"ס דלא גרסי כסימן בכאף אלא גרסי סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה ורבי אומר שיש לישב משום דתנן בנדה ובבכורות בפ' הלוקח בהמה דבאשה הוי שפיר סימן ולד דכן תנן התם ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליה שוה לאשה תוס' ז"ל. ורש"י ז"ל כתב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה פי' שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דילמא בההוא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא ע"כ. ובפי' רעז"ל נראה שצריך להגיה הכי גרסי' סימן ולד כו'. והרי"ף והר"ן ז"ל נראה דגרסי כסימן וכו' ופי' הר"ן ז"ל ל"מ היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנימוח הכל אח"כ דאמרי' אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרי' באשה לענין טומאת לידה שהשליא סימן ולד הוא וטמאה לידה ע"כ:

המבכרת וכו':    תוס' פ' פרת חטאת (זבחים דף קי"ד) ודפ"ג דבכורות דף כ"א ודפ' המפלת (נדה דף כ"ז.) ועיין במה שכתבתי בשם תוס' ז"ל שם בבכורות רפ"ג:

משום דרכי האמורי:    כתוב בשלטי הגבורים ס"פ במה אשה בשם מז"ה ז"ל ואע"פ שלרפואה עושין כך לא התירו דבר שהוא משום רפואה אלא ברפואת גוף אדם ולא ברפואת ממון ע"כ. ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום דרכי האמורי. אין בו רפואה כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש יש בו משום דרכי האמורי כך כתב רש"י ז"ל כאן ובס"פ במה אשה פי' דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתם נכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה נכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשי תוהו שלהם שאין בהם תועלת הר"ן ז"ל. וביד פ"ד דהלכות בכורות סימן י' י"א:


פירושים נוספים