משנה חולין ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ה · משנה א | >>
אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.
כיצד? השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ -- שניהם כשרים, והשני סופג את הארבעים.
קדשים בחוץ -- הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגים ח את הארבעים.
חולין בפנים -- שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים.
קדשים בפנים -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.
משנה מנוקדת
אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ
- נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ,
- בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,
- בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
- בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין.
- כֵּיצַד?
- הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ,
- שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים,
- וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
- קָדָשִׁים בַּחוּץ,
- הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת,
- וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין,
- וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.
- חֻלִּין בִּפְנִים,
- שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים,
- וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
- קָדָשִׁים בִּפְנִים,
- הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
- וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:
נוסח הרמב"ם
"אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) נוהג -
- בארץ, ובחוצה לארץ,
- בפני הבית, ושלא בפני הבית,
- בחולין, ובמוקדשין.
- כיצד?
- השוחט אותו ואת בנו -
- חולין בחוץ - שניהם כשרין,
- והשני סופג את הארבעים.
- קדשים בחוץ - הראשון חייב כרת,
- ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים.
- חולין בפנים - שניהם פסולין,
- והשני סופג את הארבעים.
- קדשים בפנים - הראשון כשר ופטור,
- והשני סופג את הארבעים ופסול.
- חולין בחוץ - שניהם כשרין,
פירוש הרמב"ם
כבר ביאר לך בתחילת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין הוא מה שנאמר "ומיום השמיני והלאה ירצה"(ויקרא כב, כז) וגו', וסמוך לו "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"(ויקרא כב, כח).
וידוע שאותו ואת בנו, אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון חייב מלקות.
וידוע הוא שמה שאמר בכל העניינים האלו חולין וקדשים רוצה לומר שהוא אחד הנשחטים חולין והשני קדשים.
ומה שאמר מבפנים ובחוץ - רוצה לומר ששחט אחד מהן תוך העזרה והשני חוץ לעזרה.
ושמור רוצה לומר הקידמה והאיחור במה שאמר בכל ההלכה הזאת, כגון זה שאמרו קדשים וחולין בחוץ שאחד משניהן קדשים והוא הנשחט בתחילה בחוץ, והאחד חולין אחריו בעזרה, וכן תבין זה בכולם.
ודע שאינו מסכים בכל הדברים הנאותים הנולדים בעניין זה, ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהן שווים ומקום השחיטה משונה, אם יהיו משונים ומקום שחיטתן שווה בפנים או בחוץ, ונשארו מן הדברים הנאותים האלו חולין וקדשים בחוץ ובפנים, חולין וקדשים בפנים ובחוץ, וקדשים וחולין בחוץ ובפנים, וקדשים וחולין בפנים ובחוץ.
ודין כולם יתבאר לך אם תהיה זכור לארבע עיקרים:
- האחד, שאותו ואת בנו אם נשחט אחד מהן ונשאר השני והיה הנשאר ההוא קדשים, הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחיטה עד מחרת אותו היום.
- והעובר ושחטו חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחטו בפנים או בחוץ, לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו בחוץ מפני שאינו ראוי להקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים.
- והעניין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ולא נתחייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן, שנאמר "ומיום השמיני והלאה ירצה"(ויקרא כב, כז), הא קודם זמנו לא ירצה בפנים, רוצה לומר שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות. והעיקר בידינו "לאו הבא מכלל עשה, עשה" כמו שביארנו בתחילת מכות, והוא מה שאמרו "הנח למחוסר זמן, שהכתוב נתקו לעשה".
- והעיקר השני, שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי להקרב בפנים, כמו שזכרנו בסוף זבחים.
- והעיקר השלישי, שהשוחט חולין בפנים אסור לאוכלן, לפי שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה כמו שביארנו בשני מקדשים, אבל אינו חייב מלקות.
- והעיקר הרביעי, שכל מחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחילת מכות.
וכשיעלו בידך ארבע העיקרים האלה יתבארו לך כל המצוות האלו שנאמר בהן דין הנשחטים והשוחטין, וכן יתבאר לך דין המצוות שגמרנו עניין חילוקם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אותו ואת בנו - האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור, דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו א:
בין בארץ בין בחוצה, לארץ - איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשים ב, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע"ג דלא איצטריך ג, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ:
בפני הבית - בזמן שבית המקדש קיים:
ושלא בפני הבית - דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן:
בחולין ובמוקדשים - בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כב) שור או כבש או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו' ד:
בחוץ - חוץ לעזרה:
שניהם כשרים - משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים תנא רישא שניהם כשרים ה:
והשני סופג את הארבעים - משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי ו:
הראשון חייב כרת - משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, שאינו ראוי לשוחטו ולהקריבו היום ואין חייב משום שוחט בחוץ אא"כ ראוי לפנים, דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו ז, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא:
ושניהם סופגים את הארבעים - הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו:
חולין בפנים שניהם פסולין - משום חולין שנשחטו בעזרה:
והשני סופג - משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא ט (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:
קדשים בפנים כו' השני סופג - משום אותו ואת בנו. ופסול. משום מחוסר זמן:
פירוש תוספות יום טוב
אותו ואת בנו. כתב הר"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפי' בס"פ. ומיהו סתם מתני' דספ"ז דבכורות. ס"ל כמ"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בחבורו בפי"ב מה"ש. דלר"י דמתני' ד' פ"ח דכלאים דפסק הר"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד:
בין בארץ בין בחו"ל. כתב הר"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ"כ רש"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ לצורך כדפי' הר"ב. ומ"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז:
בחולין ובמוקדשים. כתב הר"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']:
שניהם כשרים. כתב הר"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ"כ רש"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע"א] כתבו דא"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י"ד) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר [דף קט"ו] כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:
והשני סופג את הארבעים. כתב הר"ב ול"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה"מ למכתב לא ישחטו ש"מ תרתי. גמ' ד' פ"ב:
סופג. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:
הראשון חייב כרת. כתב הר"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ"כ רש"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י"ז) כמו שנשנה שם במ"ב. ועיין כיוצא בזה במ"ב פ"י:
הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ"ש שם. אבל לפי שהרמב"ם בחבורו העתיק דבריו נ"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו:
ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ"כ הרמב"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י"ב) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא"כ הזהיר:
חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ"ט פ"ב דקדושין:
והשני סופג. כתב הר"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ומיהו סתם מתניתין דסוף פרק ז' דבכורות ס"ל כמ"ד בגמרא נוהג אף בזכרים, דאותו משמע זכר, ובנו היינו מי שכרוך אחריו והיינו נקבה, הלכך נוהג בתרוייהו כו'. הלכך אי ודאי, לן שהוא אביו אסור, לשוחטו ביום אחד. הרא"ש:
(ב) (על הברטנורא) והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג"כ. לצורך כמ"ש הר"ב:
(ג) (על הברטנורא) כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז. תוס':
(ד) (על הברטנורא) ואימא במוקדשין אין בחולין לא, שור, הפסיק הענין. ואימא בחולין אין במוקדשין לא. כתיב ושור, וי"ו מוסיף על ענין ראשון. גמרא:
(ה) (על הברטנורא) אבל בתוס' כתבו דא"צ לכך, דודאי איצטריך, דמדכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן מיניה בפרק כל הבשר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, סד"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר, קמ"ל דלא. כדמפרש טעמא התם, מדאצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי. הר"ן:
(ו) (על הברטנורא) דכתיב לא תשחטו, והוה מצי למכתב לא תשחט, [אלא לחייב שנים. ולא משכחת שניהם עוברים אלא בג' בהמות, בת ואם ובת, לאשמעינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם ושני בניה א"נ פרה ובתה ובת בתה, פשיטא]. ואי לחייב תרי גברי, ה"מ למכתב לא ישחטו, ש"מ תרתי. גמרא:
(ז) (על הברטנורא) ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דברפי"ד דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא, לא נפקא מהך קרא, אלא מלפני משכן ה', כמו שנשנה שם במשנה ב':
(ח) (על המשנה) ושניהם. דלא כרשב"ג דסוף מכות דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. תוס'. אבל להר"מ דפסק כוותיה, נראה לי לפרש הראשון, חייב כרת כשלא התרו בו, ושניהם סופגים כשהתרו:
(ט) (על הברטנורא) ולאו הבא מכלל עשה עשה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אותו ואת בנו: פי' דבהמה דאינו נוהג בעוף דכתיב ושור או שה ודרשו ז"ל שור ולא חיה שה ולא עופות. וכוליה פירקין פי"ב דהלכות שחיטה. ובטור י"ד סימן י"ו:
נוהג בין בארץ בין בחו"ל: איידי דבעי למיתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוו שלא לצורך דחובת הגוף הוא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשלוח הקן דבארץ ובח"ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית דכולהו הוו שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה"א כיון דבענין קדשים כתיב לא נינהוג אלא בזמן דאיכא קדשים תוס' ז"ל:
שניהם כשרין: כתב הר"ן ז"ל. וכתוב בהלכות גדולות דקמא שרי למיכליה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומיה וקנס הוא שלמד הרב ז"ל ממעשה שבת ע"כ:
הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים: ובגמרא א"ר אושעיא כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגין את הארבעים כו' וכן נמי אקדשים בפנים כו' ופרכי' בגמ' פשיטא דהכי איתא ומשנינן שחיטת קדשים איצטריך ליה סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא דהא אי נחר וזרק דם לא משתרי בשר וכי שחט משתרי בשר ושחיטה ראויה היא קמ"ל ופרכי' תו האי שני דקדשים בפנים לילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דאע"ג דלא אקרביה מיחייב אשחיטה מיד כדילפי' בתמורה ושנינן לאוי נוכראי לא קחשיב והאי דגבי קדשים בחוץ קתני ושניהם סופגין את המ' וראשון לקי משום שוחט בחוץ דלאו נוכראה הוא שאני התם כיון דליכא לאו דאותו ואת בנו חשיב לאו נוכראה אבל הכא דהא איכא לאו דאותו ואת בנו לא חשיב לאו נוכראה. ור' זירא שַנִי הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה:
תפארת ישראל
יכין
אותו ואת בנו: דאסרה תורה לשחטן ביום א'. מיהו דוקא באם והולד או איפכא ששחטן לוקה. ובכרוך הולד לילך אחריה תמיד. מחזקינן ליה שהוא ולדה. אבל באב. דוקא בידוע וודאי שזה אביו. וגם אז רק אסור לשחטן ביום א'. אבל אין לוקין בששחטן. מיהו אפילו אם והולד שנשחטו ביום א' מותר לאכלן. ויש אוסרין להשוחט האחרון מלאכלו [רט"ז והש"ך סי' ט"ז]:
נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ: פשיטא דנוהג בכל מקום דהרי חובת הגוף הוא ואינו תלוי בקרקע וגדוליה [עי' קדושין דל"ז א']. אלא איידי אחרינא נקטה:
בפני הבית: בזמן שהמקדש קיים:
ושלא בפני הבית: דסד"א מדכתיב בעניינא דקדשים. נהוג רק בפני הבית:
בחולין ובמוקדשין: בין ששניהן חולין או שניהן מוקדשין או אחד חולין ואחד מוקדשים. מיהו שאינו נוהג בחיה ועוף א"צ למתני. דבהדיא כתיב. שור ועז כי יולד:
חולין בחוץ: שניהן חוץ לעזרה:
שניהם כשרים: לי"א לעיל סי' א'. נ"ל דר"ל כשרים לאחרים:
והשני סופג את הארבעים: משום לאו דאותו ואת בנו. ל"ש האם או הבן תחילה. ואפילו בתרי גברי. [ולהכי נמי נקט והשני סופג. ולא ועל השני סופג. ומילת סופג. נ"ל שהוא מלשון ספוג ששופג את הכל. כלומר שבולע המלקות. שע"י חטאו מושך לעצמו המכות. כספוג שטבעו לבלוע המים. או נ"ל שהוא מלשון קנוח. כמו מסתפג באלונטית. ור"ל ע"י שנתלכלך בחטאו. מתקנח ומתטהר ממנו ע"י המלקות שילקוהו. ולפ"ז יהיה מלת את לשון עם. כמו אשר הלכו אתי. ובערוך פירש שהוא מלשון סופק כמו ויספיק את כפיו. וק"ל א"כ יהיה פעול יוצא. ומשמעותו שהוא מכה אחרים]:
קדשים בחוץ: אם שחט שניהן קדשים בחוץ:
הראשון חייב כרת: משום שחוטי חוץ. והיינו כשלא התרו בו למלקות. דכשהלקוהו נפטר מהכרת. אבל השני פטור מכרת משחוטי חוץ. דהרי השני שהוא קדשים אינו ראוי בפנים מדמחוסר זמן. ובכה"ג פטור מכרת בשחטו בחוץ:
ושניהם פסולים: מדנשחטו קדשים בחוץ:
ושניהם סופגים את הארבעים: הראשון לוקה כשהתרו בו למלקות של שחוטי חוץ. והב' לוקה משום אותו ואת בנו:
חולין בפנים שניהם פסולים: משום חולין שנשחטו בעזרה:
והשני סופג את הארבעים: משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה פטור. דרק לאו הבא מכלל עשה הוא. ולא לקי עליה:
ופסול: מדהוא מחוסר זמן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת