מלאכת שלמה על חולין ד
<< · מלאכת שלמה · על חולין · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בהמה המקשה: ראיתי שוני משניות שמדקדקים לגרוס המְקשה בנקודת שבא תחת המם:
מותר באכילה: מפרשינן בגמ' דהאי מותר לא קאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ול"ל תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפי' בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחותכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דילפי' מנה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפי' בגמ' ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מקום חתך מיהו שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפ"ה כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינן ביה בהמה בבהמה הר"ן ז"ל:
הוציא את ראשו וכו': ר"פ יש בכור. ועיין במ"ש בפ"ג דנדה סימן ה':
חותך מעובר וכו': פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה.) ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה וגו' שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו ופריך אלא מעתה דעובר איקרי בבהמה ימירו בו אלמא תנן בפ"ק דמסכת תמורה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכו' וטעמא משום דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא ומשני אלא אמר קרא וכל בהמה כל לרבות את הולד ומיהו טחול וכליות לא דכתיב בההוא קרא אותה תאכלו ומשמע אותה כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל את הנמצא רב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דעובר איקרי בהמה ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר דתנן התם אמר ר"ש והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואיברין דבעי' יעבור תחת השבט אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה. ומנא תימרא דההיא דאין ממירין ר"ש היא דתנן בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפ' טעמיה והלא במוקדשים פירוש בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף וכו' ש"מ מדקאמר והלא במוקדשין דלר"ש מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו וכו'. שאני ואתה סבירא לן הכי דאילו ר"מ ור' יהודה אפילו בתחלת הקדש ס"ל האומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה כמו שכתבתי שם סימן ג' אלא ודאי דלר"ש קאמר וש"מ דת"ק ר"ש הוא וכיון דשמעת ליה לר' שמעון בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא ודחי לא תימא דת"ק ר"ש הוא דלעולם אימא לך דתנא קמא ר"מ או ר' יהודה וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברים לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשין וכו' לאו משום דס"ל דנימא והלא במוקדשין אתה מודה לי אלא ה"ק ליה והלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא לי מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו או עובר של זו תמורה תהא כולה תמורה ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינן בהמה בבהמה וטעמא דנפשיה הוא דקאמר:
זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר: בגמ' בעי הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא והוי ילוד ואסור אפילו מיעוט הנשאר בפנים או דילמא רובא בבת אחת בעינן ומשני ת"ש שאין גופה מותר לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך ודחי לא לאתויי קלוט אפילו הנמצא שלם במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור דנפקא ליה מגמל גמל ב' פעמים כדכתבי' בפ"ק דבכורות סימן ב' ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי דנפקא ליה מקרא דכתיב מפרסת פרסה אפילו שאין לו לעובר הזה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אֶכוֹל ופרסות דכתיבי בקראי איצטריך לר"ש למידרש פרסות הֶחְזִיר אֱכוֹל פי' שאם הוציא עובר את ידו דהיינו פרסותיו והחזירן ג"כ קודם שחיטה אכול מקום חתך של שניהם וממילא משמע דאם לא החזיר אלא אחת אינו אוכל אלא מקום חתך שלה: ובת"כ פ' שמיני פרשה ב': וביד פ"ה דהלכות מ"א סימן ט' ט"ו: ובטור י"ד סימן י"ד:
מחתך אבר אבר: ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דאיכא לאוקמי בנפל שאינו ראוי להקרבה א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו. ובגמ' גרסי' אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש דקסבר למפרע הוא קדוש דאע"ג דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואגלאי מילתא למפרע דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו ורבה אמר אינו קדוש דקסבר מכאן ולהבא הוא קדוש פי' מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחלת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלויה בלידה וכיון דמכירתו מכירה הויא ליה יד גוי באמצע ותו לא קדוש בשני שלישים האחרונים ומותבי' לרב הונא ממתניתין דקתני מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים ומשמע דאפילו מחתך ומניח עד שיצא כולו או רובו מותר להשליך לכלבים ואי אמרת למפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מילתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו וא"כ אמאי משליך לכלבים יקבר מיבעי ליה ודחי לא מחתך ראשון ראשון ומשליך כיון דליתנהו בשעת גמר יציאת הרוב אמאי תיחול קדושה ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר איגלאי מילתא וחיילא קדושה למפרע ומבטלה מכירה. ופרכינן אבל מחתך ומניח מאי יקבר אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה ליפלוג וליתני בדידיה בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח יקבר ומשנינן הכי נמי קאמר בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בבת אחת ויקבר ופי' רש"י וגם הרא"ש ז"ל דאע"ג דשנינן מחתך ומניח נעשה וכו' שינוייא בעלמא שני אגב דוחקיה ומתניתין במשמעותה קיימא. ומסקינן בגמ' דאם יצא רוב עובר במיעוט אבר כלומר שמיעוט א' מן האברים השלים יציאת רוב העובר דקדוש דלא שבקינן רוב עובר וניזל בתר רוב אבר שעדיין הוא בפנים ודייקי' לה ממתני' דקתני יצא רובו ה"ז יקבר ובבת אחת קמיירי כדכתבינן דההוא שנוייא דחיקא הוא ומאי רובו אילימא רובו ממש אכתי עד השתא לא אשמועי' דרובו ככולו אלא לאו כגון שיצא רובו במיעוט אבר והא קמ"ל דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר פי' איצטריך לאשמועינן דהוי רובא ולא אמרינן שדי מיעוט אבר שבחוץ אחר רובו שבפנים וליכא לידה אלא שדייה בתר רוב העובר הואיל דבהדיה נפיק:
יצא רובו: תוס' פ' כל פסולי דף ל"ב:
ה"ז יקבר: משמע שאינו מותר למכרו לגוי לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום דתנן התם א"ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפי' גוי דתנן התם בש"א לא ימנה הישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין ואפי' גוי תרצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהן במומו שרי לזמן עליו את הגוי דאתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טרפה לא אתקש לצבי ואיל הלכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא ר"ע הוא דאמר בפ' טבול יום דיאותו הכהנים בעורו אלמא בשרו אסור ובפ' כל פסולי המוקדשין מוקמי' בגמרא דההיא דב"ה שאמרו מזמנין עליו את הגוי כותיה דר' עקיבא. הר"ן ז"ל. וביד פ"ד דהלכות בכורות סי' י"ד ובטור יו"ד סימן שי"ט:
בהמה שמת עוברה וכו' טהור: תוס' פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) כתבו דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה והתם א"ר יוחנן דשיעור כל פיקה הנזכר בבהמה הוי בפיקה של ערב שהיא גדולה משל שתי ואם יצא לחוץ אז טמא מגעו כמגע נבלה ולא חשיב טומאה בלועה: בראש פי' רעז"ל צ"ל בין בבהמה טהורה טהור וכו':
ר' יוסי הגלילי אומר וכו': תוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ"א.) בפי' רעז"ל לשון המתחיל ר' יוסי הגלילי צריך להגיה דכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וכו'. עוד בפי' רעז"ל וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אין מטמאה. אמר המלקט פי' והכתיב אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה וכו':
האשה שמת ולדה: נ"א וכן האשה ולא נהירא. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה וכן גם ופשטה החיה מ"מ והושיטה: בסוף פי' רעז"ל ולא אתי לטהורה. אמר המלקט ובגמ' פריך ותימא לחיה אל תגעי ומשני טרודה היא ועסוקה בחבליה וציריה ומתני' אתיא לר' ישמעאל דס"ל עובר מת במעי אשה טהור הוא ואינו מטמא דיליף לה מקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דמשמע כל דבר שהוא גלוי למעוטי עובר שהוא טמון דמודה הוא דמדרבנן מטמא לחיה משום גזרה שמא יהיה גלוי פי' שיוציא ראשו דאז מטמא מדאורייתא והיא סבורה שעדיין הוא במעיה אבל ר"ע פליג עליה וס"ל דמדאורייתא העובר מטמא לחיה דיליף לה מקרא דכתיב הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפשו של אדם אחר הוי אומר זה עובר שבמעי אשה דס"ל לר' עקיבא טומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ודלא כההיא מתני' דתנן ס"פ בתרא דמקוואות ומכל מקום האשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא ור' ישמעאל דריש לקרא דהנוגע במת בנפש לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה שנפשו של אדם תלויה ברביעית דם ור' עקיבא ס"ל בפ' שני דאהלות דאפילו רביעית דם משני מתים מטמאה דיליף לה מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שתי נפשות ושיעור אחד הלכך האי דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא ור' ישמעאל ס"ל יש אם למסורת ונפשת כתיב חסר ויו. וקרא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה דריש ליה ר' עקיבא לרבות גולל ודופק ור' ישמעאל ס"ל דגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכי אתא קרא להוציא עובר. וכתבו תוס' ז"ל והאשה טהורה עד שיצא הולד כשלא העגיל הראש כפיקא מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתנן באהלות פ"ז ומייתי לה בהלוקח בהמה אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגלו ראש כפיקא א"נ ס"ל כתנא דתוספתא דאהלות דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע"כ. והתם בפ' הלוקח בהמה תרצו תוס' חיצוניות ועוד י"ל דהכא מיירי באין יושבת על המשבר והא דאמרי' דיש לנפלים פתיחת הקבר ביושבת על המשבר ע"כ. וביד ספכ"ה דהלכות טומאת מת ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב':
והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור: וביד בפ"ה דהלכות מ"א סימן י"א ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ב' ג' ובפ' שני סימן ג' י' ט':
הבשר מגע נבלה: העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב א"נ אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתי שחיטת אמו רש"י ז"ל. ואיתה ברייתא בגמ' בריש פירקין. ובדף ע"ד ס"ל לר"ש בן לקיש דהוכשר בשר העובר לקבל טומאת אוכלין מאבר היוצא בדמא דאמיה כשנשחטה הוכשרה היא והוא דשניהם חד גופא נינהו ור' יוחנן דאמר לענין טומאה תרי גופי חשיבי ס"ל דהוכשר בשחיטת אמו כיון שהיא מתירתו באכילה מכשירתו נמי לטומאה וכר"ש דאמר לעיל בפ' שני שחיטה מכשרת ולא דם. ובגמ' פריך אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו ואותו מגע החבור בית הסתרים הוא שאינו נראה וטומאת בית הסתרים לא מטמאה לימא ר"מ לטעמיה דתנן במסכת כלים פכ"ז שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס דברי ר"מ א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה מאחר שנחלק שהרי מגע חבורו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים ומשני האמר עולא עלה דההיא דהתם לא שנו דנחלק ר' יוסי על ר"מ אלא שלשה על שלשה שנחלק דליכא למימר בשעת פרישתן זה מזה קבלו טומאת מגע זה מזה שהרי בשעת פרישתן לא יש בזה כדי לטמא בגד ולא בזה כדי לטמא בגד שהרי אין בהם שיעור אב הטומאה אבל שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאות מבגד גדול שהיה טמא מדרס וחתכו ממנו שלש אצבעות טהרה החתיכה הקטנה מן המדרס שאין בה כשיעור וטמאה מגע מדרס אפילו לר' יוסי דאמר אין מגע החבור מגע דהא בית הסתרים הוא הכא מודה משום דבשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה והכי נמי האי בשר בשעת פרישתו מאבר מקבל טומאה מאבר אפילו לר' יוסי. רבינא אומר בגד לאו לחתיכה קאי ומש"ה חשוב בית הסתרים לר' יוסי אבל הכא אבר לחתיכה קאי מאחר שהיא אסור באכילה וכל העומד ליחתך כחתוך דמי והרי נוגעין זה בזה ואפי' לרבנן דאמרי בפ' בתרא דמקואות גבי כל ידות הכלים דכל העומד ליקצץ לאו כקצוץ דמי הכא מודו דחבורי אוכלין שהם רכין אינו חשוב חבור וכמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדי הדדי בתר חתיכה ונטמא בשר העיבר מן האבר לר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ופרכינן בשלמא לעולא דאמר טעמא משום פרישה הוא היינו דקתני מתני' חתכה דאי לא חתכה אין טמא משום דמגע בית הסתרים הוא אלא לרבינא דאמר טעמא דכל העומד ליחתוך כחתוך דמי אמאי קתני חתכה ומשני איידי דתנא רישא חתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכה קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכה טמא תנא נמי סיפא חתכה אע"ג דבלא חתכה נמי טמא העובר. ובס"פ העור והרוטב איכא מ"ד דכי אמר ר"מ טומאת בית הסתרים מטמאה דוקא היכא דכבר הוכשר כגון הכא שהוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל אם לא הוכשר אינו מקבל טומאה וכדתנן התם מתה הבהמה הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה ואינו מקבל טומאה מאביו דהיינו בשר מן האבר:
וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה: בשחיטה עושה ניפול פליגי כדמפרש בגמ' דלר"מ שחיטה עושה ניפול פי' שבשעת שחיטה הרי הוא כנופל מאליו ואין שחיטתו מועלת לו והויא הבהמה מגע נבלה ורבנן סברי שחיטה אינה עושה ניפול אלא מיתה היא שעושה ניפול דאמר קרא וכל אשר יפול עליו מהם במותם והאי במותם קרא יתירה הוא למעוטי מאי אי למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא אלא ע"כ למעוטי שחיטה וש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול. ותמהתי שמצאתי מוגה מלות תטהר את האבר דבמתני' ראשון גם שני תטהר את העובר דהיינו דלא כרש"י ז"ל שהעתיק רעז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה עובר:
אמר להם ר"מ: גמ' תניא א"ל ר"מ וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה א"ל שחיטת אמו א"כ תתירנו באכילה א"ל טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתרת אותה באכילה א"ל אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה א"ל הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה ובגמ' מוקי ר' יוחנן מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה המדולדל דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכילה מ"ט דהאי גופה והאי לאו גופה וכדאמר להם ר"מ בהדיא בברייתא שכתבתי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מלטמא כנבלה דבר שגופה. וה"נ תנינן לקמן בפ' העור והרוטב סימן ז' נשחטה הבהמה הוכשר האבר והבשר המדולדלין בה לקבל טומאת אוכלין דברי ר"מ אלמא סבירא ליה דאין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לר"מ דפליג באבר דעובר. והכי נמי הכל מודים דמיתה עושה ניפול וה"נ תנן התם מתה הבהמה שהיו בה אבר ובשר מדולדלין הבשר צריך הכשר מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול וה"ל בשר הפורש מן החי שהוא טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה שיהא בשר הפורש ממנו טמא בכזית משום דמיתה עושה ניפול וה"ל כמי שנגמרה נפילתה קודם שמתה ולא הוי נבלה כשאר כל גוף הבהמה דברי ר"מ וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא ר"ש מטהר קתני התם ומוקמי' ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבנן ודאי לא פליגי עליה אע"ג דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר"מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה ס"ל כרבנן כדכתבינן:
מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה: פי' הרמב"ם ז"ל מה שאמר ר"מ בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ע"כ:
ף טרפה אסורה: אית דגרסי הכא וטרפה אסורה והכי ניחא טפי:
טול לך מה שהבאת: רוב מתני' שנויה בת"כ פ' שמיני ריש פרשה יוד ופירש שם בספר קרבן אהרן טול לך מה שהבאת כלומר טול בידך ראיה זו שהבאת וכפי זה לא תביא ממנה אלא למי שנטרפה אחר היותה כשרה וא"כ טול לך זו לחוד ומנין וכו' ע"כ:
הרי שנולדה טרפה מן הבטן: מפ' בגמ' שנוצרה טרפה מן הבטן דאפילו במעי אמה לא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה כלל ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים דהאי טרפות הוה בה ודאי משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאי בידים מום הוי לענין קדשים ולא טרפה וכדתנן בבכורות פ' ששי סימן ז'. עוד גרסי' בגמ' אמר רב חסדא מחלוקת באבר דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו אבל באבר דעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול ואין שחיטת אמו מטהרתו ורבה אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וכתבו תוס' ז"ל מחלוקת באבר דעובר חי ובבן שמנה דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה ע"כ:
בן ח' חי וכו': פי' בן שמנה חדשים ואיירי בבהמה גסה וה"ה בדקה ד' ירחים דאין שחיטתו מטהרתו ובפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) פליגי תנאי עלה דר' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש ס"ל דשחיטתו מטהרתו והתם מפ' במאי פליגי ע"ש: בסוף פי' רעז"ל בן סמנה חי אם נולד ושחטו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה שאין שחיטה מועלת בבן שמנה אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו ע"כ. אמר המלקט כל זה הלשון איני יודע מה מלמדנו ויתור לשון אני רואה אפי' שנאמר שתופס במשנה דבסמוך. ובגמ' רמי עלה דמתני' דקתני דבן ח' אין במינו שחיטה דהא תניא בת"כ בן ח' חי יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו אם נולד אף אני אביא טרפה שאע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה מכל מקום קתני הכא בברייתא דבן ח' יש במינו שחיטה ומשני רב כהנא יש במינו שחיטה דקתני בברייתא אגב אמו קאמר דהא ניתר בשחיטת אמו אבל תנא דידן מינה דאימיה לא חשיב לה פרכא דהואיל ואין בבן שמנה שחיטה אין במינו שחיטה קרינן ביה ופרכינן ולהאי תנא דת"כ דמינא דאמיה חשיב לה פרכא וסבר דיש במינו שחיטה קרינן ביה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתה מטהרתה ומשני נפקא ליה מהאי קרא דתניא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה. והקשו תוס' ז"ל וא"ת דתניא בס"פ ר"א דמילה לאכלה להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו ור' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מיתוקמי כתנא דמתני' דאפי' ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטתו מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעי' ליה מבהמה טמאה דאין שחיטתו מטהרתו אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם כיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרו שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטתו מטהרתו. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא דרבא מפ' התם דלכ"ע בן שמנה חשוב כמת וטעמא דר' יוסי ור' אלעזר בר"ש דסברי כטרפה דאע"ג דמתה היא דשחיטתה מטהרתה הכא נמי גבי עובר בן ח' אע"ג דחשוב כמת שחיטתו מטהרתו ות"ק דידהו סבר דל"ד לטרפה אפי' מן הבטן דיש במינה שחיטה אבל הכא גבי עובר בן ח' אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתני' משום קרא דלאכלה חשוב בן ח' אין במינו שחיטה א"נ קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי בהא דר' יוסי ור' אלעזר סברי חי הוא ות"ק סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו עכ"ל ז"ל:
השוחט את הבהמה ומצא וכו': פ"ה דהלכות מ"א סימן י"ג י"ד ט"ו ובפ' ששי סימן ה'. ובפ"ז סימן ג' ד' ה'. ובפי"ב דהלכות שחיטה סימן י' ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ו' ז'. ובטור יו"ד סי' י"ג:
קורעו: שאינו צריך שחיטה ומודה ר"מ בהני דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הלכך לאו בהמה היא רש"י ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ומיהו דמו אסור אע"פ שחלבו מותר כדאיתא בגמ' ונ"ל דהיינו טעמא דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה תאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמי' ליה אדם ע"כ. והרא"ש ז"ל פי ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של הבהמה עצמה ע"כ:
מצא בה בן ט' חי: תוס' פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ד:)
וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ: בתוספתא קתני וחכמים אומרים אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו ע"כ:
וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו: אם אינה טרפה אבל אם היא טרפה דלא מישתרי בשחיטת אמו שהרי היא כאחד מאברייה משתרי בשחיטת עצמו שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו וחייב בזרוע ולחיים וקיבה דזובחי הזבח קרינן ביה:
ר"ש שזורי אומר: פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל':)
קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו: ברב האלפסי ז"ל מסיים בה ואין בו משום אותו ואת בנו:
בהמה שנחתכו רגליה וכו': כתב הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכיבא בין הפרקים ראיתי מפרשים ז"ל שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובא עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובא ולמעלה טרפה הא בארכובא עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פי' רש"י ז"ל לעיל פ' אלו טרפות גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובא או למעלה מן הארכובא ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובא ולמעלה מן הארכובא דין אחד להם ועוד מדקאמר ובאיזו רכובא אמרו בארכובא הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא הנקרא ארכובא ולמטה מן הארכובא דקתני היינו מהתחלת הארכובא ולמטה ולמעלה מן הארכובא היינו מסוף הארכובא ולמעלה והשתא לא קשיא דיוקא דמתני' אהדדי וכן לעולא עצם האמצעי נקרא ארכובא עכ"ל ז"ל וכפי שיטת רש"י ז"ל כמו שכתב הוא עצמו וכבר הביא רעז"ל דעת זו וגם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
מן הארכובה ולמעלה פסולה: בתוספתא קתני ר"ש בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות. וכתוב בכל בו המוך לסוף סימן ק"ח כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה דדוקא יצא לחוץ ששלט בו האויר טרפה אבל נשבר העצם וחלל הגוף לפנים כשרה שאין האויר שולט בו ויש אומרים דיצא לפנים כיצא לחוץ דמי ונותנין סימן לדבר תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה שנאמר גבי שבת ע"כ. ואיתא בר"פ אלו טרפות ושם בדף נ"ז ע"א ע"ב:
וכן שניטל צומת הגידין: וכתוב בתשובות להחכם רבינו יצחק בן רבינו מרדכי בן רבינו יצחק ן' קמחי ז"ל וז"ל שראו חכמים מוטב שינטלו הגידין לגמרי ולא שישארו שם שלא כברייתן שבהפסדן יפסדו ויחליאו שאר הגוף הא למה זה דומה לטחול שאם ניטל כשר ואם ניקב טרפה דייקא נמי דקתני שניטל צומת הגידין ולא קתני הגידין והיינו דלא מנינן בכלל נקובי ואסרי' אלא בכלל נטולי ע"כ בקיצור:
נשבר העצם וכו': פ"ה דהלכות מ"א סימן ח' וכולה מתני' פ"ח דהלכות שחיטה מסימן י"א עד סימן כ"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ס ובטור י"ד סימן נ"ה. ובגמ' ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופים את רובו מותר ואם לאו אסור. וכתב הר"ן ז"ל דנראה מדברי ר"ש ז"ל דהך ברייתא פירושא דמתני' היא דרוב בשר קיים דתנן היינו עור ובשר חופים את רובו דברייתא ומתני' נמי בשיצא לחוץ הייא הא לאו הכי לא בעי' רוב בשר קיים אבל הרשב"א ז"ל כתב בשם רבו רבינו יונה ז"ל דמתני' בשלא יצא העצם לחוץ היא הלכך כל היכא דרוב בשר קיים שלא ניטל אע"ג דאינו חופה רוב עביו של עצם ולא רוב הקפו כשרה אבל ברייתא כשיצא לחוץ ומש"ה בעי' עור ובשר חופים את רובו עכ"ל ז"ל:
ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו וכתב ס"א ל"ג מלת אם:
ומצא בה שליא הנפש היפה תאכלנה: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל תאבל וכתב כן מצאתי בכל הספרים. וביד שם בהלכות מ"א פ"ה סימן י"ג. ובגמ' מנא ה"מ דת"ר כל בבהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אותה אותה ולא שלייתה ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לו קרא למימר ולא שלייתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה ומשני קרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות. ועיין בת"כ פ' שמיני רפ"ג:
ואינה מטמאה טומאת אוכלין: לפי שאינה בשר. וביד פ"ד דהלכות מ"א סימן ה' ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ט"ו. ובטור י"ד סימן שט"ו:
חישב עליה: לאכילה:
שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה: ולא אמרן אלא שאינה קשורה בולד שבפנים דהתם איכא למימר שזה שבפנים היתה שליא אחרת ונימוחה ויצאת ושליא זו של ולד אחר היתה ונימוח הולד ויצא אבל קשורה בו ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה. ואיתא להאי בבא בפ"ק דב"ק דף י"א ובראש פירקין ותוס' ר"פ יש בכור ודפ' המפלת דף כ"ו:
כסימן ולד: תוס' רפ"ג דבכורות:
כך סימן ולד בבהמה: וא"ת מה פשוט בזה יותר מבזה וי"ס דלא גרסי כסימן בכאף אלא גרסי סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה ורבי אומר שיש לישב משום דתנן בנדה ובבכורות בפ' הלוקח בהמה דבאשה הוי שפיר סימן ולד דכן תנן התם ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליה שוה לאשה תוס' ז"ל. ורש"י ז"ל כתב ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה פי' שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דילמא בההוא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא ע"כ. ובפי' רעז"ל נראה שצריך להגיה הכי גרסי' סימן ולד כו'. והרי"ף והר"ן ז"ל נראה דגרסי כסימן וכו' ופי' הר"ן ז"ל ל"מ היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנימוח הכל אח"כ דאמרי' אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרי' באשה לענין טומאת לידה שהשליא סימן ולד הוא וטמאה לידה ע"כ:
המבכרת וכו': תוס' פ' פרת חטאת (זבחים דף קי"ד) ודפ"ג דבכורות דף כ"א ודפ' המפלת (נדה דף כ"ז.) ועיין במה שכתבתי בשם תוס' ז"ל שם בבכורות רפ"ג:
משום דרכי האמורי: כתוב בשלטי הגבורים ס"פ במה אשה בשם מז"ה ז"ל ואע"פ שלרפואה עושין כך לא התירו דבר שהוא משום רפואה אלא ברפואת גוף אדם ולא ברפואת ממון ע"כ. ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו רפואה כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום דרכי האמורי. אין בו רפואה כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש יש בו משום דרכי האמורי כך כתב רש"י ז"ל כאן ובס"פ במה אשה פי' דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתם נכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה נכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשי תוהו שלהם שאין בהם תועלת הר"ן ז"ל. וביד פ"ד דהלכות בכורות סימן י' י"א: