מלאכת שלמה על חולין ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על חולין · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ואלו טרפות:    פ' השוחט (חולין ד' ל"ב) רמי מתני' דהכא דקרי לפסוקת הגרגרת טרפה אמתני' דפירקין דלעיל דקתני ופסק את הגרגרת והודה לו ר' עקיבא דהויא נבלה וכיון דחזר בו ר' עקיבא מתני' דקרי לה טריפה מני. ומשני דמתני' אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות ולעולם פסוקת הגרגרת נבלה והא דלא קתני עשאה גיסטרא וניטלה ירך וחלל שלה דקיימא לן דהויא נבלה כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים אבל נבלה דמטמאה מחיים כנון הני לא קתני ור' יוחנן במסקנא תירץ משנתנו של כאן קודם חזרה וההיא לאחר חזרה ומשנה דאלו טרפות אחר שנשנית לא זזה ממקומה וההיא לאחר חזרה ואע"פ שאותה קודמת אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן יש סדר למשנה ה"מ סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם שהקפידו חכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסדרא אבל בכאן לא חשיב מחלוקת ואת"כ סתם כיון שבמחלוקת כבר הודה ר' עקיבא. כך נלע"ד. וכתבו תוס' ז"ל לפי תירוץ ראשון דהא דלא קתני במתני' נשברה מפרקת ורוב בשר עמה דאמר זעירי שהיא נבלה משום דאינה נבלה אא"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני ליה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור ע"כ. וכתבו עוד תוס' ז"ל אלו טרפות אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא והודה לו ר' עקיבא דנבלה וקאמר השתא ואלו הן הטרפות או קאי אכל הני דשחיטתן פסולה דלעיל דהוי פיסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן הטרפות ע"כ. ועיין עלה בתוס' דבפ"ק דשבת ד' י"ג ע"ב גבי ואלו מן ההלכות. ובטור יו"ד כוליה פירקין מפוזר מתחלת סימן כ"ט עד סוף סי' ס':

נקובת הושט:    ביד פ"ג דהלכות שחיטה סי' כ' ושם כתב דנקובת הושט נבלה היא והכי אסיקנא בפ' השוחט דנבלה היא ולא טרפה:

ופסוקת הגרגרת:    ביד שם סימן כ"נ. ובפי' ר"ע ז"ל ועובי התנוך היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

ניקב קרום של מוח:    ביד שם פ' ששי סי' ג':

ניקב הלב לבית חללו:    ביד שם בסימן ה'. ולשון הטור בראש סימן מ' הלב יש לו שלשה חללים אחד גדול ואחד קטן בימים ואחד קטן בשמאלו וז"ל רש"י ז"ל חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב סמפון גדול אמצעי שבאומה ע"כ:

נשברה השדרה:    ביד שם בהלכות שחיטה רפ"ט. ובערוך גריס השזרה בזי"ן ושזרה היא שדרה והוא העצה וכדמתרגמינן לעומת העצה לקבל שזרתא ע"כ. ופי' נשברה השדרה ונפסק החוט שלה חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא וכדמפרש ר"ע ז"ל וכמו שכתבנו בשם תוס' ז"ל [עי' בתוי"ט]. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות נשברה השזרה וכתב בס"א גרסינן כמו בדפוס וצ"ע כי לקמן משמע שיש לגרוס נשברה השדרה דהא קאמר לקמן נשברה השדרה ולא נפסק החוט גבי ואלו כשרות משמע שכאן יש לגרוס ג"כ נשברה השזרה אך אינו ראיה דהא לקמן נמי גרסינן נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח וברישא ל"ג אלא ניקב קרום של מוח עכ"ל ז"ל:

ניטל הכבד:    פרק מי שאחזו (גיטין ד' ס"ט) ותוס' פ"ק דשבועות ד' ד': והכי פרכינן בגמרא ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתייר הימנה אע"ג דלא הוי כזית והתנן בסיפא ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה הא פחות מכזית טריפה ומשני אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא ר"ש בן רבי כי הא דר' חייא זריק לה פי' לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר שהיא טרפה ור"ש בן רבי מטבל בה וסימניך עשירים מקמצים ולפי זה הפירוש רישא ר"ש בן רבי וסיפא ר' חייא אבל לפי הפירוש השני שהביא רש"י ז"ל רישא ר' חייא וסיפא ר"ש בן רבי דבעי כזית. וביד פ"ח דהלכות שחיטה סי' כ"א כ"ב:

הריאה שניקבה:    ביד שם פ"ז:

או שחסרה:    ביד שם פ"ח. ובגמרא פריך כיון דתנא ניקבה למה לי למיתני חסרה ומפרש דלר"ש אצטריך לאשמועינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי' שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין:    ביד שם סי' ו' י' י"ג:

הכרס הפנימית:    ביד שם סי' י"א וכתבו תוס' ז"ל דניקב כיס השתן שמא הוי בכלל ניקבו הדקים ע"כ:

או שנקרע רוב החיצונה:    ביד שם פ"ט סי' ה':

ר' יהודה אומר הגדולה טפח וכו':    כתב הר"ן דאפשר דגם בהאי רישא לא בא ר' יהודה לחלוק אלא לפרש דאיכא למימר דמאי דקאמר ר' בנימין בר יפת בגמרא דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש אכולה מתני' קאי. וכתוב בבית יוסף טור יו"ד סימן מ"ח שכתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין בארך הקרע טפח טרפה הואיל ונקרע רובה עכ"ל ז"ל ונ"ל דה"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ל"ש בין רוב ארכה לרוב רחבה ע"כ:

המסס ובית הכוסת:    תוס' פ' לולב הגזול (סוכה ד' ל"ד) ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן שע"ג. ובתוס' דשבת ס"פ במה מדליקין נראה דגרסינן הֶמסס בְּהֵא וההא מן השרש ובנקודת סגול אבל בספר כתיבת יד לפי' רש"י ז"ל נמצא בלתי הֵא. וכן בהרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פ' עשירי במנין שבעים טרפיות כתב חסר המסס נמצאו שני מססים ובערוך בערך מסס פי' שהאיצטומכא לפי שמעכלת המאכל נקראת המסס כמו והיה כמסיס נוסס. וי"מ הקבה שבה הַמָסוּ ע"כ. ותימה קצת שלא מנה אותן התנא לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה דאי מלמטה למעלה הוה ליה למיתני ניקבו הדקין ברישא ואחר כן ניקבה הקיבה ואחר כן המסס ואחר כן בית הכוסות ואי מלמעלה למטה ה"ל למיתני בית הכוסות ברישא קודם המסס ואחר המסס קיבה ואחר קיבה דקים ועוד דדקים ראוי למתנינהו בהדי בית הכוסות והמסס משום דכמו דדקים מגינים זה על זה כך בית הכוסות והמסס מגינין זה על זה ותו דניקבה המרה ראוי לשנותה בהדי כבד שהיא תלויה בה אלא דעל זו יש לתרץ דמשום דקיבה ומרה שניהם שמותם משותף רצוני לומר דבין עור הקבה בין החלב הקרוש בתוכה שניהם שם אחד להם וכן ג"כ בין עור המרה בין מה שבתוכה שניהם קרויים מרה אלא שיש לדחות דאי משום הא לחודיה לכל הפחות ליתני מרה ברישא ותו ק"ק הכרס הפנימית וכו' כיון דאית בה פלוגתא דר' יהודה ליתנייה בתר המסס ובית הכוסות כי היכי דלהוי סמוך קצת לאידך פלוגתא דר' יהודה:

שניקבו לחוץ:    עיין בהר"ן ז"ל שיישב מלת לחוץ לכל הפירושים אשר הביא שם ע"ש. וכתוב עוד בהר"ן ז"ל וכתבו בתוס' דכולהו הני דתנן בהו דאם ניקבו טרפה כ"ש ניטלו והיינו דלא תנן לקמן במתני' דואלו כשרות ניטלה הקיבה ניטלה המרה דכל מקום שהנקב פוסל כ"ש אם ניטל לגמרי חוץ מן הטחול דאם ניטל כשרה כדתנן במתני' דלקמן וניקב בסומכיה אמרינן דטרפה ומש"ה תנא ניטל הטחול דאם איתא דכל הנקובים שניטלו כשרים מאי שנא טחול דנקט אלא ודאי בכל הנקובים אם נטלו טרפה חוץ מן הטחול ולפיכך שנאו בפירוש לומר שאע"פ שאילו שניקב טרפה ניטל כשרה ולפי זה ניטלה המרה טרפה בין בעוף בין בבהמה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואע"פ שיש מינים בעופות שאין להם מרה כלל כגון תורין ובני יונה אין למדין ממין על שאינו מינו. מיהו הרב בעל הלכות ז"ל כתב האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתא דכבד אי מריר כשרה דבלועה הוא במקומה ואי לא מריר טרפה דלא הוה בה לעולם ע"כ. ומ"מ הרי הוא מסכים למה שכתבנו שבמה ששנינו בו ניקב טרפה כ"ש ניטל וכל ששנינו בו ניטל כשרה וכ"ש ניקב ונפסק ושאר לקיות חוץ מן הטחול והכליות דבטחול תנן ניטל כשרה ובגמרא אמרינן דאי ניקב טרפה וכדכתיבנא ובכליות נמ' תנן דאילו ניטלו כשרה ובגמרא אמרינן דלקתה בכוליא אחת אי מטי לקותא למקום חריץ טרפה ע"כ:

נפלה מן הגג:    ביד בפ"ט דהלכות שחיטה סי' ח':

נשתברו רוב צלעותיה:    ביד שם רפ"י.

ודרוסת הזאב:    ביד שם פ"ה סי' ד' ה' ו'. ורוב הפוסקים הסכימו דר' יהודה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק:

דרוסת הגס:    פי' היינו עוף ידוע הנקרא אסטור או פלקון וה"ק ודרוסת [הגס] שבמיני הנץ. [הגה"ה יש מגיהין שבמיני הגס ונכון הוא למי שיעמיק העיון שם בדברי הר"ן ז"ל]. בעוף הגס שאין לפרש ודרוסת הגס שכל שהוא גס מן הנץ יהא לי דריסה בעוף הגס מדאמרינן בגמרא בעופות מן הנץ ולמעלה הר"ן ז"ל. ועיין עוד שם וכן הסכימו רוב המפרשים דוק בטור יו"ד סי' נ"ז: וכתבו תוס' ז"ל וגם רבינו פרץ ז"ל בכתיבת יד בזבחים פרק חטאת העוף בסופו בעופות לא שייך למימר מין גסה ודקה אע"ג דמצינו בלשון משנה עוף הדק ועוף הגס לאו משום דשני מינים הם דלעולם לא יהיו שני מינים רק היכא דבלשון המקרא שני מינין הן ע"כ ובערוך הביאו בערך גז ופי' יש אומרים שהוא הינשוף ויש שקורין אותו בלע"ז פלקוני. וכן כתבו תוס' ז"ל דרוסת הגז גרסי' בתוספתא ובערוך וכן יסד הפייט בסליחות בתוחלת ישראל מדרס גז ונץ אפרוחים קרוצים וטעמא דדרוסה לאו משום דסופה לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתני' דמיא לדיותא ודמיא לבשרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות ע"כ:

זה הכלל:    לאתויי שבע מיני טרפיות וכו'. לשון רעז"ל עד ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב שלא הגיע בו הנקב כשר כצ"ל. עוד בפירושו ז"ל לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה וכו'. אמר המלקט אלא פנימית וחצונה קרו בכרם עצמה:

כל שאין כמוה חי' טרפה:    ביד פ"ד דה' מ"א סי' ט'. ובת"כ רוב פירקין בפרשת שמיני פרק שלישי ויליף לטרפות מקרא ולכשרות נמי מקרא: ועי' בתשו' הרשב"א סי' צ"ה:

משנה ב[עריכה]

ואלו כשרות בבהמה וכו':    ביד פ"ג דהלכות שחיטה סימן כ"ג ועיין בקולון שרש קל"ד. וכתב הר"ן ז"ל ואיכא למידק למה לי למיתני כל הני דכשרות ממילא ידעינן דמדתנא ואלו טרפות מכלל דכולהו אחריני כשרות וי"ל דכיון דתנא בואלו טרפות זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה לאתויי מאי דדמי ליה סד"א ניטל הטחול והכליות ולחי התחתון והאם נטולי נמי נינהו ודמיין לניטלה הכבד וטריפה קמ"ל וא"ת תינח הני אבל אחריני דנפקי מדיוקא דרישא מאי איכא למימר דהא מדתנא לעיל פסוקת הגרגרת טרפה מכלל דנקבה כשרה ומדתנא נמי ניקב הלב לבית חללו מכלל דניקב ולא בבית חללו כשרה ואחריני נמי דכוותייהו ואמאי איצטריך למיתנינהו וי"ל כולהו צריכי ניקבה הגרגרת איצטריך לאשמועינן שיעורא דעד כמה ואיכא למימר נמי דאיידי דאתא לאשמועי' דנסדקה לארכה כשרה פתח בניקבה. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח נמי איצטריך סד"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגולת קאמר והה"נ דכי נפחתה הגולגולת בלא קרום טרפה קמ"ל דנפחתה הגולגלת כשרה מיהו לא בכל פחת כשרה שאם נפחתה כסלע אע"פ שלא ניקב קרום של מוח טרפה. ניקב הלב ולא לבית חללו אע"ג דתנא ברישא ניקב הלב לבית חללו מכלל דכל שלא לבית חללו כשר איצטריך סד"א כל נקב מפולש לבית חללו מיקרי ולא אתא למעוטי אלא נקב שאינו מפולש להכי הדר ותני דכל שניקב שלא לבית חללו כשר. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה אי לא תנא הכי הו"א דרישא דקתני נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או או קתני דכי היכי דכי נפסק החוט שלה בלא שבירת שדרה טרפה ה"נ נשברה שדרה בלא חוט טרפה קמ"ל דכשרה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא אי לא תנא הכי ה"א מאי לא נשתייר הימנה כלום דקתני רישא דליכא כזית דכל פחות מכזית כמאן דליתיה דמי להכי תנא ונשתייר הימנה כל שהוא לאשמועינן דאפילו פחות מכזית כשרה. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה איצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש וכל שהוא כן אפילו במקום חבורן טרפה קמ"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורן. ודאמרינן ניטל הטחול ניטלו הכליות כבר כתבתי בתחלת הפרק דכל מקום ששנינו ניטל כשרה אין אחד ממיני הטרפות פוסלין בו והיינו דבמתני' דאלו טרפות קתני ניקב כלומר וכ"ש ניטל. ובבבא דאלו כשרות קתני ניטל לומר דכ"ש ניקב וחדוש הוא שחדשו בטחול דטחול שניקב בסומכיה טרפה ולקתה בכוליא נמי אם מטי לקותא למקום חריץ טרפה כדאיתא בגמ' ומסתברא נמי דנטולה וחסרה בידי שמים דינם שוה בכל מקום ובכל מקום שהנטולה טרפה אע"פ שהנקב אינו פוסל באותו מקום אם חסרה טרפה הלכך חסרת כבד טריפה כאילו ניטלה דהא אמרינן לקמן לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה משום דכל יתר כנטול דמי כלומר כנטול האחר וה"ל כחסר בידי שמים שהרי לא ניטל כלל אלא שרואין אותו כאילו ניטל ואפ"ה טרפה אלמא חסר בידי שמים כחסר בידי אדם עכ"ל ז"ל. ומוכח מפירושו ז"ל דגרסינן ניטל הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא וכן ברב אלפסי ז"ל וכך אני זכור ששמעתי ג"כ בילדותי גירסא זו מפי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ובודאי דהיינו דלא כהלכתא שכן כתב הרב אלפס ז"ל עצמו גבי רישא דמתני' וז"ל ולא נשתייר הימנה כלום אוקימנא לר"ש ולאו הכי הלכתא אלא בעינן ונשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה והוא מקום שהיא תלויה בו ע"כ. ומ"מ קשה לע"ד על גירסא זו הקושיא של הגמרא שכתבתי לעיל בפירקין דפריך רישא אסיפא ומשני לה וליכא למימר דכיון דלא גריס הכא בסיפא ונשתייר הימנה כזית לא גריס נמי בגמרא ההוא דיוקא דדייקי' דקשיא רישא אסיפא ועל דרך שכתב בכגון זה הר"ן ז"ל בפ' שבועות שתים בתרא דף שי"ג גבי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה לדעת הרי"ף ז"ל שכיון שאינו גורס במשנתנו הך שבועה שלישית אף בגמ' לא היה אפשר שיגרוס ההוא דיוקא וכו' דהא כתב כאן הרי"ף ז"ל עצמו גבי רישא דמתני' דאוקימנא לה כר"ש בו רבי וכמו שכתבתי וצ"ע לע"ד. וחזר הר"ן ז"ל והכריח דנפחתה הגולגלת דקתני מתני' היינו דוקא בשלא נפחתה כסלע אבל כסלע טרפה והאי דנקיט לה סתמא נפחתה הגולגלת היינו טעמא לפי ששנינו ניקב קרום של מוח טרפה אשמעינן שאין נקב פוסל בגולגולת כמו שפוסל בקרום של מוח עכ"ל ז"ל וע"ש עוד: בפי' רעז"ל ואם כאיסר או פחות כשרה וכן הלכה. אמר המלקט אמת שכן פי' הרמב"ם ז"ל מכל מקום איני יודע מנין לו לרעז"ל לפסוק כן דהא בגמ' מסיק ר' יוחנן דלחומרא אמרי' עד ועד בכלל אבל הכא דאי אמרת כאיסר כפחות מאיסר הוי קולא אמרי' כאיסר כיתר מכאיסר ועד ולא עד בכלל וכן הביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ג דהלכות שחיטה סימן כ"ג וז"ל גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבלה וכן אם ניקבה כאיסר ע"כ וכן כתוב בטור יו"ד סי' ל"ד ואם ניקבה אפילו יש בה חסרון כל זמן שאין בנקב כאיסר כשרה ואם חסרה כאיסר טרפה ע"כ:

ניטל הטחול:    ביד בפ' ששי דהלכות שחיטה סימן כ':

ניטלו הכליות וכו':    ביד שם פ"ח סימן כ"ג כ"ה כ"ו. ובספר הרוקח סימן שצ"ו ניטלו הכליות כשרה או ניטלה אחת או אם נמצאו שלש או ד' כשר דאמרי' בבכורות פ' על אלו מומין את שתי הכליות ולא אחד ולא שלש ודוקא למזבח אבל להדיוט מותר ע"כ וכן ביד בהלכות איסורי מזבח פ' שני סי' י"א. וכתוב בספר כל בו דלפי דעת הראב"ד ז"ל שכתב דהא דאמרי' בגמ' כוליא שהקטינה בבהמה דקה עד כפול ובגסה עד כענבה והם בכלל טרפה דוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם היתה בתולדתה כשרה נצטרך לפרש דהא דתנן ניטלו הכליות כשרה ר"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ע"כ:

ניטל לחי התחתון:    לשון הרמב"ם ז"ל שם ביד פ"ח ניטל לחי העליון טרפה אבל ניטל התחתון כגון שנגמם עד הסימנים ולא נעקרו ה"ז מותרת ע"כ. ועל זה נשאל שהשואלין היו סבורין לומר ניטל לחי התחתון כשרה לרבותא נקט תחתון ואע"פ שנראה כעקור וכ"ש לחי העליון והאריך להשיב דאדרבא איפכא הוא שחיות הבהמה ונשימתה תלוי בלחי העליון ובסוף דבריו ז"ל כתב וזהו שאמרתם שלא שמעתם ולא ראיתם בשום חבור מי שמנה טרפה זו הרבה דברים לא הזכירו המפרשים מפני שלא שמו דעתם להם וכשיבין אותם האדם יראו ע"כ:

ניטלה האם:    היא טרפחת היא שלפוחית פי' הרחם:

וחרותה בידי שמים:    אית ספרים דגרס וחרותה בידי שמים כשרה וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: בפי' רעז"ל ובחורף מביא כלי חרס שחור. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פי' כלי חרס אדום ע"כ ולאו דוקא אדום ולאו דוקא שחור אלא כל שאינם לבנות אינן מצננות. ובגמ' חרותה בידי אדם טרפה ר"ש בן אלעזר אומר אף בידי כל הבריות:

הגלודה. ר"מ מכשיר:    בגמ' בברייתא תניא א"ר שמעון בן אלעזר חזר בו ר"מ. ובר"פ דם הנדה בלשון ראשון אמרי' ר"מ מכשיר דעור גזעו מחליף והדר בריא ואפי' רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ולעולם גזעו מחליף ובלשון אחרון אמרי' וחכמים פוסלין משום דאין גזעו מחליף ואפי' ר"מ לא קא מכשר אלא משום שמתקשה בשרה ונעשה כעור וחיה ולעולם אין גזעו מחליף וגבי עורו של אדם נמי מטמא דדמי לעצם אדם דאין גזעו מחליף וכדתנן בפ"ג דאהלות סי' ג'. וביד שם פ"ט סי' ז'. ושם פסק לחומרא דבעי' שישתייר כסלע על פני כל השדרה וכרוחב סלע על כל פרק ופרק מאבריה וכרוחב סלע על מקום טבורה אבל כאן בפי' המשנה כתב ז"ל דסגי ברוחב כסלע על פני כל השדרה וכמו שפי' רעז"ל וכן היא דעת הרי"ף ז"ל:

משנה ג[עריכה]

ואלו טרפות בעוף:    ביד פ' ששי דהלכות שחיטה סי' י"ז:

הכתה חולדה על ראשה:    ביד שם פ' עשירי סימן ז'. וכתב ז"ל בפירושו כל שכן מי שהוא גדול ממנה ע"כ. ונלע"ד דהא דקתני הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה ולא קתני ניקב קרום של מוח סתמא ואנא אמינא כיון דניקב קרום של מוח יהיה כשיהיה בין ע"י חולדה בין ע"י זריקת אבן בראשה או ע"י דבר אחר לאשמועי' אגב אורחיה הא דאמרינן לעיל בגמ' בשמעתתא דדרוסת הזאב דיש דריסה לחולדה בעופות והיינו דקתני הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה פי' דהיינו בנקיבת קרום של מוח וזהו הכרח לומר דהכתה דמתני' היינו בשניה דאי ביד אינו מקום מיוחד לעשות אותה טרפה אלא בכל מקום שכנגד החלל מיטרפא ביה והיינו נמי דלא קתני הכתה חולדה על ראשה וניקב קרום של מוח דאי הוה קתני הכי הוה משמע נמי דלא מיירי אלא בראש העוף בלבד אבל השתא דקתני מקום שעושה אותה טרפה מיירי בכל דוכתא שעושה אותה טרפה ובכל גוונא שהכתה אותו אלא דאי הכתה בשיניה מפרשינן דוקא בנקיבת קרום של מוח ואי הכתה בידה נמי מטרפה בכל מקום שעושה אותה טרפה דהיינו כנגד כל החלל כנלע"ד:

ונחמרו בני מעיה:    בערוך גריס ונחמדו בדלית ופירושו נתחממו כמו לחם חמודות ויש ששונה ונחמרו בריש ע"כ וכן פי' גבי וחומדת את בני מעיו דבר"פ ארבע מיתות וכן כתב ג"כ רד"ק ז"ל בשרש חמד. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא בספרים:

אם ירוקים פסולים וכו':    יש גורסים אם ירוקים פסולה אם אדומים כשרה. ותנא ליה בעוף. משום דרגילא ביה מילתא טפי מבהמה דבהמה איידי דעורה קשה לא מיקרי לה הכי אבל אי הוי ודאי טרפה. והרמב"ם ז"ל התיר וכן כתב בפ' עשירי דהלכות שחיטה ושתי טרפות יש בעוף יתר על הבהמה ואע"פ שיש לה אותם האברים ואלו הן עוף שנשתנה מראה בני מיעיו מחמת האור ועוף המים שניקב עצם ראשו ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו שם וכבר האריך בוה הר"ן רל וכתב עוד שם אהא דאמרי' בגמרא לא אמרו אדומים כשרה אלא בלב וקורקבן [הגה"ה אין הכבד דומה ללב וקורקבן שהלב והקורקבן בכל מקום שישתנו אפילו במשהו טרפה דהוי דניקבו אבל הכבד אין איסורה מחמת עצמה דהא אפילו ניטלה כשרה אלא מחמת הבני מעים הסמוכין אצלם הלכך אין שנוי מראה אוסר בה אא"כ נשתנה כנגד המעים והיינו ראש הדק שלה וכלפי פנים ולא שכנגד הצלעות שאנו אומרים כיון שלקתה כנגד המעים אפילו בכל שהוא ודאי לקו גם בני המעים אפילו הם לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא אפילו הכי טריפה דכל שהוריקו כנגד בני המעים בידוע ששלט האור בהם אלא שאין ירקותן ניכר בהן כמו בכבד וכן אם הוריקה הכבד אפילו במשהו כנגד המרה טרפה דהוי כאילו ניקבה המרה ואם הוריקה כנגד מקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר כזית במקום חיותה טרפה דכל שהוריק מחמת מכות אש כנטול דמי דחום המכוה נוקב ויורד כנגדו והרי הוא כנטול ע"כ:]67 וכבד שדרכן להיות אדומים דבדידהו אם הוריקו מוכחא מילתא שהאור שולט בהן וטרפה. ואם אדומים כלומר אע"פ שהוסיפו אדמימות כשרה. אבל בדקים הוי איפכא שכיון שהם ירוקים אע"פ שהוסיפו ירקות כשרה שבמעט חום הם מוסיפים במראה שלהם אבל האדימו טרפה שאין משתנים ממראיתם אלא אם כן שלט בהן האור. וא"ת ואמאי נקט מתני' טפי אדומים שהוריקו מירוקים שהאדימו י"ל לרבותא אע"פ שדרך האש להאדים משכחת לה דאדומים כשרה ע"כ ועוד תירץ ע"ש. וכתוב בבית יוסף יורה דעה סימן נ' שדעת ה"ר יונה ז"ל שאף על פי שבלשון התנאים הכל בכלל בני מעים בלשון האמוראים אין בכלל בני מעים אלא כרס ודקים אבל לב וקורקבן וכבד וטחול לא ושהביא ראיה לזה מלשונות הגמרא:

דרסה וטרפה בכותל:    ועולליהם תרטש ח"י תטרף. ירוטשו יטרפון. ואיתה להאי בבא פ' המביא דיום טוב דף ל"ד. והתם וגם הכא קאמר עלה אמר ר' אלעזר בר ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה אלא דהתם הגרסא כדכתיבנא והכא וגם שם בהרא"ש ז"ל והכא הגרסא גם בהרא"ש ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר ב"ר ינאי ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל במה שכתב שם ה"ג אמר ר' אלעזר בר ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה וכו':

ושהתה מעת לעת וכו':    פ' הפרה דף ב'. וכתב הר"ן ז"ל לעיל תנן בבהמה נפלה מן הגג והשתא תני בעוף דרסה וטרפה בכותל האי כי אורחיה והאי כי אורחיה דאורחה דבהמה דמתרסקת בנפילה ולא בדריסה ואורחיה דעוף דלא מתרסק בנפילה אלא מיד עומד ומהלך ושוב אין לחוש ליה ואין דרכו להתרסק אלא בדריסה וטריפה ורציצה אבל ה"ה גבי בהמה ורבותא קמ"ל שאפילו בעוף שחיותו קל אם שהתה כשרה בבדיקה וצריכה בדיקה אע"פ ששהתה מעת לעת ע"כ. ועוד האריך במשנה ובגמרא ע"ש. ודקתני מתני' אם ירוקים פסולים לאו דוקא לטמא כנבלה אלא כלומר טרפה וכן נמי פסולה דקאמר ר' יהודה בסמוך גבי נוצה. וביד פ"ט דהלכות שחיטה סימן י"ט כ': בסוף פי' רעז"ל שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן רצ"ד דטרפות שאמרו לא כל הטרפות בכלל אלא י"ח טרפיות שמנו אותן במשנת אלו טרפות והיינו דתני כל טרפות שמנו חכמים ולא קתני כל טרפות שאמרו בבהמה ותדע לך וכו' עד אלא מכאן למדנו שלא אמרו אלא באותן שמנו באלו טרפות אבל כל השאר יש שהן בעוף ויש שאין בעוף ואפילו אותן השנויין במשנת המקשה ע"כ:

משנה ד[עריכה]

אלו כשרות בעוף ניקבה הגרגרת או שנסדקה:    רבותא קמ"ל דאע"פ שחיותא של עוף קלילא לא מיטרפא בסדיקת הגרגרת:

הִכָתַהּ חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טרפה:    שלא ניקב קרום של מוח. ומצאתי מנוקד הכתה הכ"ף קמוצה והה"א במפיק וגירסה נכוחה היא. ונלע"ד דהאי בבא דהכתה חולדה על ראשה מקום שאינה עושה אותה טרפה הדר תנייה הכא אע"ג דשמעי' לה מדיוקא דרישא דאלו טרפות בעוף אגב שאר בבות דיש בבות דאית בהו רבוהא אע"ג דבה גופה לית בה רבותא א"נ מצינן למימר דאתאי האי סיפא לגלויי ארישא דהכתה חולדה על ראשה וכו' דקתני ברישא דהיינו בנקיבת קרום דלא תימא עוף שחיותו מועט אפילו בשבירת עצם בלא נקיבת קרום יטרף קמ"ל האי יתורא דסיפא דדוקא בנקיבת קרום הוא דמיטרפא ואע"פ שכבר הראיתי פנים למעלה והכרח מתוך לשון המשנה דדוקא בנקיבת קרום מיירי חזר ורמזו רבינו הקדוש הכא נמי ביתורא דהאי סיפא אי נמי י"ל דבסיפא גופא אית בה רבותא ואתא לאשמועינן מאי דתני לוי בתוספתא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף של מים או אווזים נמי דשכיחי במיא נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח והיינו דקתני הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טרפה דהיינו בשבירת עצם דהיינו עוף דיבשה הא עוף של מים בשבירת עצם לחוד עושה אותה טרפה כך נלע"ד:

ניקב הזפק:    כיס שהאוכל נקבץ שם:

רבי אומר אפילו ניטל:    וביד פ' ששי דהלכות שחיטה סי' י"ז:

יצאו בני מיעיה:    לשון רעז"ל לא שנו וכו'. עד אינו יכול לחיות. אמר המלקט שנאמר הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כוננות באדם שאם נהפך אחד מהם אינו יכול לחיות. וביד שם פ' ששי סימן ט"ו: בפי' רעז"ל אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה דהוי טרפה ע"כ. אמר המלקט משום ובשר בשדה טרפה:

נשתברו רגליה נשתברו גפיה נמרטו כנפיה:    כך מצאתי מוגה. וכתוב בקולון שרש ל"ח בשם ספר אגודה שז"ל והא דאמרינן שנשתברו גפיה כשרה מיירי רחוק מן הפרק יותר באצבע אפי' כל שהוא אבל אם בתוך אצבע מן הפרק נשבר חיישינן שמא ניקבה הריאה ע"כ:

ר' יהורה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה:    ועיין בב"י יורה דעה סי' נ"ט. ובגמ' א"ר יוחנן ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד דנוצה חשיבא כעור ר' יהודה הא דאמרן דחשיב לה כגלודה שניטל עורה ר' ישמעאל דתנן בפ"ק דטהרות דאמר הנוצה מצטרפת לענין טומאה לכביצה דחשיב לה שומר ומדחשיב לה כשומר לבשר אלמא הוי כמו עור וכשניטלה כאילו ניטל העור דהוי גלודה וטרפה ורבא דחי ע"כ ל"ק ר' יהודה אלא לענין אגוני אבל שומר לבשר לא חשיב שאין רגילות להצניע העוף עם הנוצה שלא יתלכלך א"נ ע"כ לא קאמר (ר' ישמעאל אלא לענין טומאה דחשיב שומר אבל לענין אנוני לא מגין:

משנה ה[עריכה]

אחוזת הדם:    תוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ב.) וביד שם פ' עשירי סימן ח'. וברפי"ב דהלכות רוצח ושמירת נפש:

ושאכלה הרדופני וכו' עד אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות:    פי' בערוך הרדופני אילן גדל על פני המים ועושה פרחים דומין לשושנים והם מרים ביותר והוא סם המות של בהמה ע"כ. ורש"י ז"ל פי' בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ט) הירדוף עץ שהמתיק משה בו את מי מרה ואמרינן בסוטה נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף ע"כ. ועיין במ"ש שם סימן ו'. ובגמ' רמי עלה דהתניא בברייתא אכלה הרדופני או סם המות כשרה ומשני ברייתא בסם המות דידה ומתני' בסם המות דאדם ופרכינן הא בברייתא קתני בהדיא הרדופני כשרה דהיינו סם המות דבהמה ומשני תרי גווני סם המות דבהמה קתני בברייתא ותרויהו להיתרא ותנא דמתני' חנא חד דבהמה להיתרא וחד דאדם לאיסורא ואע"ג דאיסור מים הרעים היינו משום שמא שתה מהם נחש כיון שהוא ספק וחששא רחוקה לא החמירו לאוסרה אפילו משום סכנות נפשות אבל בסיפא שנשכה ודאי נחש אסרוה משום סכנת נפשות והה"נ לספק נשוכה דצריכה בדיקה כדאיתא בגמ' כך נלע"ד. ועוד נלע"ד דבהמה שאכלה הרדופני או צואת תרנגולים או שלקתה בחד מאלו החוליים אע"פ שהיא כשרה מ"מ בעינן שתפרכס דלא גרעא ממסוכנת דתנן בה לעיל פ' שני דבעי' פרכוס וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל שהביא ב"י ביורה דעה סימן ס':

או שהכישה נחש:    מ"מ או שנשכה:

משנה ו[עריכה]

סימני בהמה וחיה וכו':    פ"א דהלכות מאכלות אסורות סי' ב' י"ד מ"ו כ': ושם כתב ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנים הללו ה"ז עוף טהור ואלו הן אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהיה קרקבנו נקלף ביד ע"כ. עוד כתב אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו ע"כ והביאו רעז"ל ועי' בתוי"ט וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' משנתנו וכשנדע שהבהמה הזו מותרת באכילה בשני הסימנים הנאמרים בתורה חייבים אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכול חלבה וטעונה כסוי דם או אם היא בהמה ואסור לאכול חלבה ואינה טעונה כסוי דמה והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואח"כ צומחין מהם קרנים אחרים כגון האיל הרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שם שום דבר צומח בהן רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע ומתוקן הקצוות רוצה לומר שיהיו קרנותיו זוית נצבות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע אחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא ה"ז חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים ואין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ונפתולים אבל נפתוליהם כמי שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה ע"כ:

וסימני העוף לא נאמרו:    בגמ' פריך ולא והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קרקבנו נקלף ודורס אף כל כיוצא בו טמא תורין שיש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבנם נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כיוצא בהן טהורים ומשני אמר אביי לא נתפרש סימניהן מן התורה אלא מד"ס מדמנה תורין בטהורין והני איתנהו בהו ומנה נשר בטמאים ובד' סימנים הללו הם חלוקין ש"מ הן הן סימני טהרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני שהאריך שם בפ"ה:

כל עוף הדורס טמא:    וא"ת והיכי קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסטראי היו שבדקו כל העופות טהורין ואין שום עוף טהור דורס הא אמרי' לקמן בגמ' דלעופות טהורין אין מספר וי"ל דשמא קבלה היתה מימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס אבל בשסועה לא שייך למימר הכי דאין זה מין בפני עצמו אלא ולד בהמה כדאיתא בפ' המפלת ומש"ה קאמר בגמ' לעיל מנין היה משה רבינו מכיר שסועה וכי קניגי היה או בליסטרי היה וקאמר אלא מכאן ילפי' תשובה לאומרים אין תורה מן השמים תוס' ז"ל. עוד כתבו ז"ל דורס פי' רש"י ז"ל מגביה מן הקרקע מה שאוכל ויש אומרים שדורס על המאכל ומעכבו מליכנס כולו לפיו וקשה לר"ת ז"ל דהא אפי' תרנגלת עושה כן אלא מפרש ר"ת דורס היינו שאוכל מחיים [הגה"ה ואע"פ שהתרגלת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים אין זו קרויה דריסה הר"ן ז"ל] ואינו ממתין לה עד שתמות והכי אשכחן גבי ארי בפ' אלו עוברין המשיא בתו לע"ה כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שתמות אף עם הארץ מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס. וכן בספ"ק דב"ק ארי בר"ה דרס ואכל פטור פי' מחיים דהיינו אורחיה והוי שן טרף ואכל חייב פי' לאחרי מיתה דלאו היינו אורחיה וה"ל קרן עכ"ל ז"ל. וכתבו עוד ז"ל כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור בגמ' קתני בברייתא ר"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור ופי' שם רש"י ז"ל דארישא סמיך דתנן כל עוף הדורם טמא ואם אינו דורס טהור ואתא ר"ג למימר ואם אינו דורס ויש לו עוד ג' סימנים דהוו להו ד' בידוע שהוא טהור ואין לשון הברייתא משמע כן ומפ' ר"ת כיון שיש לו שלשה סימנים הללו של טהרה בידוע שאינו דורס וטהור ואין צריך לבדוק בסימן של דריסה עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ואצבע יתירה פי' רש"י י"ל אצבע שאחורי הרגל ואע"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה לפי שאינה בסדר חברותיה אבל אחרים אומרים שאי אפשר שתהא זו אצבע יתירה דהא בגמ' אמרינן דנשר אין לו אחד מסימני טהרה אלמא אין לו אצבע יתירה ואם זו שאחורי הרגל היא אצבע יתירה היאך אפשר שלא תהא בנשר והלא עיקר הדריסה באותו אצבע היא והנשר גדול שבדורסין לפיכך פירשו שהאצבע שלפניו גדולה ויתרה מחברותיה קרויה אצבע יתירה ואין אצבע זו בנשר שאין לו אלא שתי אצבעות שלפנים שהן שוין ואחד לאחריה:

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא:    כתב הר"ן ז"ל לא קאמר ר' אלעזר ב"ר צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו דומיא דרישא דאמרי' כל עוף הדורס טמא אע"פ שיש טמא שאינו דורס דהיינו פרס או עזניה עכ"ל ז"ל. ובגמ' בברייתא ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא. ובטור י"ד סימן פ"ב. והעלה הר"ן ז"ל דעיקרן של דברים בפירוש המשנה כך הוא כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור ותרי כללי נינהו ולא קאי חד אחברי' אלא הכי קתני כל עוף הדורס טמא שבידוע שמעופות טמאים הוא שאין לך בטהורים דורס וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור לפי שאין לאחד מעופות טמאים יותר משני סמנים של טהרה וזה כיון שיש לו שלש ודאי עוף טהור הוא ואין הכי נמי דה"מ למיתני שכל שיש לו סימן אחד בעופות ואינו דורס טהור שהרי כולם דורסין חוץ מפרס ועזניה וליכא למיחש להו שאין להן אלא סימן אחד לפי שסימן הדריסה אינו ניכר לאלתר כדאמרי' בגמ' בתרנגולתא דאגמא דחזיוה דדרסה ואכלה הזכיר שלשה סימנים הללו שניכרין לאלתר לעין ועוד שרצה לשנות כל סימני הטומאה והטהרה עכ"ל ז"ל בקיצור מופלג:

משנה ז[עריכה]

ובחגבים:    ביד שם בהלכות מ"א פ"א סימן כ"ב עד סוף אותו פרק. ובטור י"ד סימן פ"ג פ"ה. וכתוב שם בבית יוסף ואע"פ שבמשנה סימן וקרסולים קודם לסימן דכנפים הפכם רבינו לאפוקי ממאן דגריס וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו דמשמע דחופים את רובו אקרסולים נמי קאי ע"כ. ומ"מ וכנפיו חופות את רובו:

ר' יוסי אומר ושמו חגב:    וארבה וסלעם וחרגול הכתובים בתורה הם ומיניהם שמם חגבים אבל הצרצור מין חגב טמא הוא אפילו יש בו ד' סימנים דמתני' הואיל ואין שמו חגב וכתבו תוס' ז"ל אומר הריב"ם ז"ל דר' יוסי מפ' מילתיה דת"ק ולא פליג כדמוכח בגמ' דתנא דבי ר' ישמעאל דדריש כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט כל דאית ליה ד' סימנים דריש חגב לשמו חגב כלומר דקרא דכתיב חגב אייתר לאשמועינן דבעינן דשמו יהיה חגב ותנא דבי רב לא דריש חגב לשמו חגב אלא דריש חגב זה גדיאן ולא מרבה מידי מכעין הפרט ובעי ה' סימנים הנך ד' ואין ראשו ארוך ופסול מי שראשו ארוך ותנא דמתני' דקתני ד' סמנים ולא קתני אין ראשו ארוך ש"מ דסבר כתנא דבי ר' ישמעאל דמכשר אפילו ראשו ארוך ע"כ וכן בהר"ן ז"ל אבל בספר קרבן אהרן ספ"ה דפ' שמיני כתב דמברייתא דהתם משמע דר' יוסי בא לחלוק וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל אליבא דרב אלפס ז"ל:

ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת:    בספר קרבן אהרן פ' שמיני האריך ע"ש בפרשה ג'. ואיתה למתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף מ'.) ואיכא מ"ד התם בגמרא עד שיהא ראש ושדרה ניכר ואיכא מ"ד או ראש או שדרה וכתבו שם תוס' והרא"ש ז"ל דלפי זה צ"ל דמתני' דהכא לא חשיב אלא סימנים דאבראי אבל סימנים דאגואי לא קחשיב. והקשה עוד על זה הרא"ש ז"ל דא"כ אמאי נסתפקו כל הגדולים בדג הנקרא בורבוטא ואמאי לא בדקוהו בחוט השדרה. והעלה דכיון דתלמודא מוקי דמתני' דהכא מיירי בארא ופלמודא הידועים להם דדמו רישייהו לטמאים א"כ יש לומר דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה ולהכי לא חשיב הכא בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאין ידועים לנו ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן מומין שאין ידועים לנו דהנהו לא שכיחי בינינו כדאמרי' בפ' אלו טרפות אי משום פרס ועזניה לא שכיחי בישוב הלכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהם ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' אין מעמידין דף שס"ה ע"ב:

הקבועים בו:    יותר מן הסנפירין שאין זזים מאליהם אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשם רש"י ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובתוספתא קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת דקתני וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו ר' יהודה אומר וכו' ואו או קאמר ת"ק ובת"כ תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כטפא זו שאין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מנין ת"ל וקשקשת ע"כ. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דת"ק או או קתני אבל הוא העלה דמתני' סתמא קתני סנפיר וקשקשת דמשמע דבחדא סגיא ובכל מקום שהיא דכל שמחוברת עמו יפה ונראית מגופו לא חיישינן דילמא מעלמא אתאי וגם בספרא סתמא קתני אפילו אין לו אלא קשקשת אחד בכל מקום שהוא ולתוספתא לא חיישינן וכן דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ע"כ:

הפורח בהן:    מ"מ שהוא פורח בהן: