משנה חולין ג ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ג · משנה ז | >>
ובחגביםלד, כל שיש לו לה ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובולו. רבי יוסי אומר ושמו חגב.
ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר, שני קשקשין לט וסנפיר אחד.
ואלו הן קשקשין, הקבועין בו. וסנפירין, הפורח בהן.
- וּבַחֲגָבִים,
- כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
- וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם,
- וְקַרְסֻלַּיִם,
- וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ;
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- וּשְׁמוֹ חָגָב.
- וּבַדָּגִים,
- כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד.
- וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין,
- הַקְּבוּעִין בּוֹ;
- וּסְנַפִּירִין,
- הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן:
ובחגבים -
- כל שיש לו ארבע רגלים,
- וארבע כנפים, וקרסולין,
- וכנפיו חופות את רובו.
- רבי יוסי אומר: ושמו חגב.
- כל שיש לו ארבע רגלים,
- ובדגים -
- כל שיש לו סנפיר וקשקשת.
- רבי יהודה אומר: שני קשקשים, וסנפיר אחד.
- אלו הן הקשקשין - הקבועין בו,
- והסנפירין - שהוא פורח בהן.
- כל שיש לו סנפיר וקשקשת.
מה שאמר חופות את רובו - שיהא רוחבן חופה רוב עובי גופו, ואורכו חופה רוב אורך גופו, על מנת שיהיה שמו חגב כמו שאמר רבי יוסי. אבל אם נמצאו בו אלו הסימנים ולא היה שמו חגב, או השם שקורין באותו לשון למה שאנו קורין חגב, אינו מותר לאוכלו.
והלכה כרבי יוסי גם כן במה שאמר שני קשקשים.
ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים, אבל אינן באים בו אלא לאחר שיגדל, או נושרים ממנו כשצדין אותן בצאתו מן המים, ויש הרבה כזה אותו המין, מותר, ואפילו באותו הזמן שאין לו קשקשים:
ובחגבים - זהו סימן טהרתם:
כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרסולים - הם שני רגלים ארוכים לבד הארבע. והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם, כשהוא רוצה לקפוץ מתחזק בהם:
רבי יוסי אומר ושמו חגב - אע"פ שיש בו ארבעה סימנים הללו אינו כשר, אא"כ ידוע ששמו חגב לז. וכן הלכה:
כל שיש לו סנפיר וקשקשת - אפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר שומן, או שיש לו עכשיו ועתיד להשיין בשיוצא מן המים, מותר לח:
וסנפירין הפורח בהן - ששט בהן על פני המים:
ובחגבים כל שיש לו כו'. וסימנין הללו. מהם שנתפרשו בתורה. ומהם שנאמר פירושם מד"ס. ארבע רגלים וקרסולים הרי הן מפורשים (ויקרא י"א) ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. וארבע כנפיו חופות את רובו ילפינן לה בגמ' בכלל ופרט וכלל שהפרטות האמורות בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולן יש בהן ארבע סימנים הללו. הר"ן:
כל שיש לו כו'. ותנא אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים באל"ף כתיב:
וכנפיו חופין את רובו. מסיק בגמ' דבעינן רוב [צ"ל ארכו] עביו ורוב הקיפו:
ושמו חגב. מפיק ליה מקרא בגמרא בברייתא דבי רבי ישמעאל ועיין במ"ד פ"ח דעדות. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"י דלא אתא אלא לפרושי כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל]:
כל שיש לו סנפיר וקשקשת. כתב הר"ב אפילו אין לו עכשיו כו' אור"י דדריש אין לו עיין עליו. אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשי' בגמ'. ובן אין לו עיין עליו תוס' פ"ב דע"ז דל"ט. ועיין מ"ש בזה ביבמות פ"ב משנה ה':
[*רבי יהודה אומר שני קשקשין. ותניא בת"כ רי"א אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ושריון קשקשים (שמואל א' י"ז) ע"כ. והר"ן שכתב שלמד מתיבת קשקשת שהיא כפולה. אשתמיטתיה הך ברייתא. ואין נ"ל מה שראיתי בספר קרבן אהרן שעקר למודו כמ"ש הר"ן. שהרי המלה בהכרח מהלשון שתהיה כפולה שהנפרד יהיה קש או קשת. דאין עניינה לענין כיסוי דג רק לתבן או לכלי מלחמה ולפיכך בהכרח שדינו להיות כפול. ועוד מה לו לרבי יהודה לילך לספרי הנבואה אם היה לו לימוד מהתיבה עצמה שבתורה. אלא שמהתיבה עצמה אין לימוד ולכן הביא ראיתו מספר הנבואה]:
(לד) (על המשנה) ובחגבים כו'. סימנין הללו, מהם שנתפרשו בתורה, ומהם שנאמר פירושם מדברי סופרים כו'. הר"נ:
(לה) (על המשנה) שיש לו כו'. ותנא, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים, באל"ף כתיב:
(לו) (על המשנה) רובו. מסיק בגמרא דבעינן רוב ארכו ורוב הקיפו:
(לז) (על הברטנורא) בגמרא מפיק לה מקרא:
(לח) (על הברטנורא) אומר ר"י, דדריש אין לו, עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשינן בגמרא ובן אין לו עיין עליו. תוס':
(לט) (על המשנה) שני קשקשין כו'. תניא בתורת כהנים רבי יהודה אומר אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ושריון קשקשים:
ובחגבים: ביד שם בהלכות מ"א פ"א סימן כ"ב עד סוף אותו פרק. ובטור י"ד סימן פ"ג פ"ה. וכתוב שם בבית יוסף ואע"פ שבמשנה סימן וקרסולים קודם לסימן דכנפים הפכם רבינו לאפוקי ממאן דגריס וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו דמשמע דחופים את רובו אקרסולים נמי קאי ע"כ. ומ"מ וכנפיו חופות את רובו:
ר' יוסי אומר ושמו חגב: וארבה וסלעם וחרגול הכתובים בתורה הם ומיניהם שמם חגבים אבל הצרצור מין חגב טמא הוא אפילו יש בו ד' סימנים דמתני' הואיל ואין שמו חגב וכתבו תוס' ז"ל אומר הריב"ם ז"ל דר' יוסי מפ' מילתיה דת"ק ולא פליג כדמוכח בגמ' דתנא דבי ר' ישמעאל דדריש כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט כל דאית ליה ד' סימנים דריש חגב לשמו חגב כלומר דקרא דכתיב חגב אייתר לאשמועינן דבעינן דשמו יהיה חגב ותנא דבי רב לא דריש חגב לשמו חגב אלא דריש חגב זה גדיאן ולא מרבה מידי מכעין הפרט ובעי ה' סימנים הנך ד' ואין ראשו ארוך ופסול מי שראשו ארוך ותנא דמתני' דקתני ד' סמנים ולא קתני אין ראשו ארוך ש"מ דסבר כתנא דבי ר' ישמעאל דמכשר אפילו ראשו ארוך ע"כ וכן בהר"ן ז"ל אבל בספר קרבן אהרן ספ"ה דפ' שמיני כתב דמברייתא דהתם משמע דר' יוסי בא לחלוק וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל אליבא דרב אלפס ז"ל:
ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת: בספר קרבן אהרן פ' שמיני האריך ע"ש בפרשה ג'. ואיתה למתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף מ'.) ואיכא מ"ד התם בגמרא עד שיהא ראש ושדרה ניכר ואיכא מ"ד או ראש או שדרה וכתבו שם תוס' והרא"ש ז"ל דלפי זה צ"ל דמתני' דהכא לא חשיב אלא סימנים דאבראי אבל סימנים דאגואי לא קחשיב. והקשה עוד על זה הרא"ש ז"ל דא"כ אמאי נסתפקו כל הגדולים בדג הנקרא בורבוטא ואמאי לא בדקוהו בחוט השדרה. והעלה דכיון דתלמודא מוקי דמתני' דהכא מיירי בארא ופלמודא הידועים להם דדמו רישייהו לטמאים א"כ יש לומר דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה ולהכי לא חשיב הכא בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאין ידועים לנו ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן מומין שאין ידועים לנו דהנהו לא שכיחי בינינו כדאמרי' בפ' אלו טרפות אי משום פרס ועזניה לא שכיחי בישוב הלכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהם ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' אין מעמידין דף שס"ה ע"ב:
הקבועים בו: יותר מן הסנפירין שאין זזים מאליהם אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשם רש"י ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ובתוספתא קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת דקתני וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו ר' יהודה אומר וכו' ואו או קאמר ת"ק ובת"כ תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כטפא זו שאין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מנין ת"ל וקשקשת ע"כ. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דת"ק או או קתני אבל הוא העלה דמתני' סתמא קתני סנפיר וקשקשת דמשמע דבחדא סגיא ובכל מקום שהיא דכל שמחוברת עמו יפה ונראית מגופו לא חיישינן דילמא מעלמא אתאי וגם בספרא סתמא קתני אפילו אין לו אלא קשקשת אחד בכל מקום שהוא ולתוספתא לא חיישינן וכן דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ע"כ:
הפורח בהן: מ"מ שהוא פורח בהן:
יכין
ובחגבים: זהו סימן טהרתן. כל וכו':
וקרסולים: הן רגלים ארוכים. שמלבד הד' רגלים יש לו עוד ב' רגלים סמוך לצואר. שכשידלג יתחזק א"ע בהך:
רבי יוסי אומר ושמו חגב: דאף שיש בו כל הסימנים אינו כשר אא"כ שמו חגב ונוהגין השתא שלא לאכול חגבים כלל [רט"ז סי' פ"ה]:
כל שיש לו סנפיר: פלאם פעדער אחת:
וקשקשת: שופפע אחד:
רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד: וקיי"ל כת"ק וי"א דאין להתיר בקשקשת אחד. רק כשהיא תחת הסנפיר או תחת לחייו או בתחתית זנבו [פ"ג]:
ואלו הן קשקשין הקבועין בו: שאינו מנענע אותן כששט [ואפשר לפע"ד כוונת המשנה לאפוקי כשהן מגוף הדג עצמו, כעין שטיינבוטטען שלנו שיש לו על גביו כעין תנוכים קשים ועבים שאי אפשר לטלן ממנו רק בחוזק. נמצא שאינן כדבר הקבוע בו. רק מגוף הדג בעצמו הן. ואין נקראים קשקשין]:
הפורח בהן: ששט בהן. [ונ"ל דקמ"ל לאפוקי כשזוחל על סנפיריו ביבשה כמו שעושה אאל]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת