משנה חולין ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה א | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בהמה המקשה א לילד והוציא העובר את ידו והחזירה -- מותר באכילה. הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד.

חותך מעובר שבמעיה -- מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות -- אסור באכילהד.

זה הכללו, כל דבר שהוא גופה, אסור. שאינו גופה, מותר.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

בהמה שהיא מקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כיילוד חותך מן העובר במעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו כו': מה שאמר מותר רצה לומר אותו העובר אם נשחטה אמו והוציאוהו מגופו יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אינו מותר לאכלו ואפילו חזר לגוף הבהמה לפי שנאמר ובשר בשדה טרפה רוצה לומר שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי הוא טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא ממחיצתו אין לו היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרים אותו האבר אפילו החזיר וההפרש מבואר שאם החזיר אותו אבר ואח"כ נשחט הבהמה או לא החזירה רק אם נשחטה הבהמה ואותו האבר יצא ממנה שאם החזיר האבר קודם שחיטה חותכין אותו היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך ג"כ מפני שיצא לאויר ואח"כ חותכין מלמעלה מעט מן הסמוך לגוף ומשליכין אותו וזה ענין מה שאמר לא נצרכה אלא למקום חתך: ומה שאמר הרי זה כילוד רוצה לומר שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו: ומה שאמר חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה רוצה לומר שאותו דבר שחותכין ממנו מותר באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שהוא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בהמה המקשה - כו' מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם ב. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים ג, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:

הרי הוא כילוד - ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:

חותך מעובר שבמעיה - והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי:

מן הטחול ומן הכליות - של בהמה עצמה:

אסור באכילה - ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא ה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ"ם פתוחה והשי"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]:

מותר באכילה. כתב הר"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל החזירה. א"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י"ד) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

[*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ"כ רש"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ"ה ע"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר"ב ורש"י אלא נ"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']:

זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור. ה"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) המקשה כו'. אורחא דמלתא נקט, שע"י לידת קשוי רגיל להוציא כו'. ונקרא קישוי לפי שהוא חולי קשה ומכאוביו חזקים. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) ולא קרינן ביה בהמה בבהמה, דלאו בתובה הוא. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו, דכתיב וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו, פירש"י שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודריש הכי, בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

(ד) (על המשנה) אסור. דכתיב אותה תאכלו, אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. גמרא. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה, אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה, לא תאכל הנמצא:

(ה) (על הברטנורא) ותמיהני, דבמשנה ב' פרק ג' כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה, ומי גרע נחתך מניקב. ובגמרא משני, דה"ה בהמה נמי אסורה. ואיידי דתנא רישא בחתיכה עצמה, תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה. תוי"ט. והת"ח מישב, חדא דנחתך קיל לדעת כמה פוסקים. ועוד יש לומר דמיירי בנחתך במקום הדק:

(ו) (על המשנה) הכלל. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש. דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי. גמרא:


פירושים נוספים