משנה חולין ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ד · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בהמה המקשה א לילד והוציא העובר את ידו והחזירה -- מותר באכילה. הוציא את ראשו, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד.

חותך מעובר שבמעיה -- מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות -- אסור באכילהד.

זה הכללו, כל דבר שהוא גופה, אסור. שאינו גופה, מותר.

נוסח הרמב"ם

בהמה שהיא מקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כיילוד חותך מן העובר במעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר.

פירוש הרמב"ם

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו כו': מה שאמר מותר רצה לומר אותו העובר אם נשחטה אמו והוציאוהו מגופו יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אינו מותר לאכלו ואפילו חזר לגוף הבהמה לפי שנאמר ובשר בשדה טרפה רוצה לומר שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי הוא טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא ממחיצתו אין לו היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרים אותו האבר אפילו החזיר וההפרש מבואר שאם החזיר אותו אבר ואח"כ נשחט הבהמה או לא החזירה רק אם נשחטה הבהמה ואותו האבר יצא ממנה שאם החזיר האבר קודם שחיטה חותכין אותו היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך ג"כ מפני שיצא לאויר ואח"כ חותכין מלמעלה מעט מן הסמוך לגוף ומשליכין אותו וזה ענין מה שאמר לא נצרכה אלא למקום חתך: ומה שאמר הרי זה כילוד רוצה לומר שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו: ומה שאמר חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה רוצה לומר שאותו דבר שחותכין ממנו מותר באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שהוא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בהמה המקשה - כו' מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם ב. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים ג, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:

הרי הוא כילוד - ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:

חותך מעובר שבמעיה - והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי:

מן הטחול ומן הכליות - של בהמה עצמה:

אסור באכילה - ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא ה:

פירוש תוספות יום טוב

בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ"ם פתוחה והשי"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]:

מותר באכילה. כתב הר"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל החזירה. א"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י"ד) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

[*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ"כ רש"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ"ה ע"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר"ב ורש"י אלא נ"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']:

זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור. ה"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) המקשה כו'. אורחא דמלתא נקט, שע"י לידת קשוי רגיל להוציא כו'. ונקרא קישוי לפי שהוא חולי קשה ומכאוביו חזקים. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) ולא קרינן ביה בהמה בבהמה, דלאו בתובה הוא. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו, דכתיב וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו, פירש"י שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודריש הכי, בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

(ד) (על המשנה) אסור. דכתיב אותה תאכלו, אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. גמרא. ופירש"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה, אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה, לא תאכל הנמצא:

(ה) (על הברטנורא) ותמיהני, דבמשנה ב' פרק ג' כתב הר"ב דניקב הטחול טריפה, ומי גרע נחתך מניקב. ובגמרא משני, דה"ה בהמה נמי אסורה. ואיידי דתנא רישא בחתיכה עצמה, תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה. תוי"ט. והת"ח מישב, חדא דנחתך קיל לדעת כמה פוסקים. ועוד יש לומר דמיירי בנחתך במקום הדק:

(ו) (על המשנה) הכלל. לאתויי קלוט במעי פרה לר"ש. דאע"ג דאמר ר"ש קלוט במעי פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בהמה המקשה:    ראיתי שוני משניות שמדקדקים לגרוס המְקשה בנקודת שבא תחת המם:

מותר באכילה:    מפרשינן בגמ' דהאי מותר לא קאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ול"ל תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפי' בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחותכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דילפי' מנה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפי' בגמ' ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מקום חתך מיהו שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפ"ה כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינן ביה בהמה בבהמה הר"ן ז"ל:

הוציא את ראשו וכו':    ר"פ יש בכור. ועיין במ"ש בפ"ג דנדה סימן ה':

חותך מעובר וכו':    פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה.) ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה וגו' שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו ופריך אלא מעתה דעובר איקרי בבהמה ימירו בו אלמא תנן בפ"ק דמסכת תמורה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכו' וטעמא משום דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא ומשני אלא אמר קרא וכל בהמה כל לרבות את הולד ומיהו טחול וכליות לא דכתיב בההוא קרא אותה תאכלו ומשמע אותה כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל את הנמצא רב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דעובר איקרי בהמה ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר דתנן התם אמר ר"ש והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואיברין דבעי' יעבור תחת השבט אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה. ומנא תימרא דההיא דאין ממירין ר"ש היא דתנן בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפ' טעמיה והלא במוקדשים פירוש בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף וכו' ש"מ מדקאמר והלא במוקדשין דלר"ש מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו וכו'. שאני ואתה סבירא לן הכי דאילו ר"מ ור' יהודה אפילו בתחלת הקדש ס"ל האומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה כמו שכתבתי שם סימן ג' אלא ודאי דלר"ש קאמר וש"מ דת"ק ר"ש הוא וכיון דשמעת ליה לר' שמעון בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא ודחי לא תימא דת"ק ר"ש הוא דלעולם אימא לך דתנא קמא ר"מ או ר' יהודה וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברים לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשין וכו' לאו משום דס"ל דנימא והלא במוקדשין אתה מודה לי אלא ה"ק ליה והלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא לי מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו או עובר של זו תמורה תהא כולה תמורה ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינן בהמה בבהמה וטעמא דנפשיה הוא דקאמר:

זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר:    בגמ' בעי הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא והוי ילוד ואסור אפילו מיעוט הנשאר בפנים או דילמא רובא בבת אחת בעינן ומשני ת"ש שאין גופה מותר לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך ודחי לא לאתויי קלוט אפילו הנמצא שלם במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור דנפקא ליה מגמל גמל ב' פעמים כדכתבי' בפ"ק דבכורות סימן ב' ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי דנפקא ליה מקרא דכתיב מפרסת פרסה אפילו שאין לו לעובר הזה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אֶכוֹל ופרסות דכתיבי בקראי איצטריך לר"ש למידרש פרסות הֶחְזִיר אֱכוֹל פי' שאם הוציא עובר את ידו דהיינו פרסותיו והחזירן ג"כ קודם שחיטה אכול מקום חתך של שניהם וממילא משמע דאם לא החזיר אלא אחת אינו אוכל אלא מקום חתך שלה: ובת"כ פ' שמיני פרשה ב': וביד פ"ה דהלכות מ"א סימן ט' ט"ו: ובטור י"ד סימן י"ד:


פירושים נוספים