ברטנורא על חולין ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בהמה המקשה - כו' מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם . אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים , אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:

הרי הוא כילוד - ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:

חותך מעובר שבמעיה - והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי:

מן הטחול ומן הכליות - של בהמה עצמה:

אסור באכילה - ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא :

(ב)

המבכרת המקשה לילד - בפטר רחם שלה. מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון:

ומשליך לכלבים - דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש:

יצא רובו - כאחד, וחתכו:

הרי זה יקבר - דביציאת הרוב חלה קדושה עליו, דקרינן ביה אשר יולד:

ונפטרה מן הבכורה - שהבא אחריו אינו בכור. בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחד, דהא שני לאו פטר רחם הוא:

(ג)

בבהמה טהורה טהור - מקל וחומר , ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע"פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ייקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור:

רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא - ומפיק ליה מקרא דכתיב (שם ה) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה. אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כרבי יוסי:

החיה טמאה טומאת שבעה - ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה:

והאשה טהורה עד שיצא הולד - דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור ולא אתי לטהורי:

(ד)

הבשר טהור - בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים :

הבשר מגע נבילה - בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה:

מגע טריפה שחוטה - שהשחיטה אף על פי שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה. והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין :

הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר - ולא גרסינן את העובר:

לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה - מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:

ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה - דשמא אינה מטהרתה. ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו', כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:

תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר - דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

טול לך מה שהבאת - טול מכאן ראיה זו שהבאת:

הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין - שתטהרנה:

שיש במינה שחיטה - הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים:

בן שמונה חי - אם נולד ושחטו:

אין שחיטתו מטהרתו - מידי נבלה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:

(ה)

ומוציא את דמו - דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות, ומה תלמוד לומר, אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה:

טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו:

וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחט את אמו:

וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו - דחדשים ולידה גרמי:

ר' שמעון שזורי כו' - לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור' שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס על גבי קרקע. והלכה כחכמים:

קרעה - לבהמה בלא שחיטה:

(ו)

בהמה שנחתכו רגליה - האחרונים:

מן הארכובה ולמטה - שלש עצמות בירך, התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע"ז קורין אותו פרק יינוקל"ו, ובערבי דוקב"א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה. ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים , בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה:

וכן שניטל צומת הגידין - אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע"ז ינוקל"ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב"ם ורב אלפס רבו תפסו עיקר הפירוש האחר, שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מארכובה העליונה שהוא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין , שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשין ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם:

צומת הגידים - הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו אין זה ניטל צומת הגידים, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת, שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה:

נשבר העצם - למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה:

אם רוב הבשר קיים - דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב היקפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר . שאין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו:

שחיטתו מטהרתו - לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה:

ואם לאו - שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע"ג דבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן [דף ע"ג] להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:

(ז)

שליא - כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:

נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

ולא טומאת נבילות - אם מתה הבהמה:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:

[הכי גרסינן] סימן ולד באשה - וסימן ולד בבהמה . המבכרת. זהו פטר רחם שלה:

ישליכנה לכלבים - שאין קדושה בה. דאע"ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש:

ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולדש קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפשרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:

דרכי האמורי - ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם :