רמב"ם על חולין ד
ראו גם נוסח המשנה חולין ד רמבם
חולין פרק ד
[עריכה]מה שאמר מותר - רצה לומר אותו העובר אם נשחטה אמו והוציאוהו מגופו יהא מותר באכילה, ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אינו מותר לאכלו ואפילו חזר לגוף הבהמה לפי שנאמר "ובשר בשדה טרפה"(שמות כב, ל), רוצה לומר שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי הוא טרפה, וכבר ביארנו זה בזבחים. וכמו שהטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא ממחיצתו אין לו היתר ואפילו שב למחיצתו, ולפיכך אוסרים אותו האבר אפילו החזיר.
וההפרש מבואר שאם החזיר אותו אבר ואחר כך נשחט הבהמה או לא החזירה רק אם נשחטה הבהמה ואותו האבר יצא ממנה, שאם החזיר האבר קודם שחיטה חותכין אותו היוצא בלבד ואוכל שאר העובר, ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה, ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר, ואחר כך חותכין מלמעלה המעט מן הסמוך לגוף ומשליכין אותו, וזה עניין מה שאמרו "לא נצרכה אלא למקום חתך".
ומה שאמר הרי זה כילוד - רוצה לומר שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו, ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו.
ומה שאמר חותך מן העובר שבמעיה, מותר באכילה - רוצה לומר שאותו דבר שחותכין ממנו מותר באכילה, ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שהוא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:
דין בכור שמת שיקבר, ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש. ועוד יתבאר במסכת בכורות, שאם נחתך אבר אבר עד שנחקבץ רובו אינו מותר להאכילו לכלבים, אלא קוברים אותן גם כן. ולפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים.
ופירוש מקשה - בעת הלידה, ונקרא "קשוי" לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:
אמרו "אם הועילה לו אמו להתירו לאכילה, לא הועילה לו אמו להתירו מידי נבילה". ואף על פי שהיקש זה אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה, לפיכך אנו למדים בהמה טמאה מבהמה טהורה בדרך היקש, והוא מה שאמרו "וכי ימות מן הבהמה"(ויקרא לא, יט) וגו', ואמרו "מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה".
רבי יוסי למד ממה שאמר רחמנא "או בנבלת בהמה טמאה"(ויקרא ה, ב), לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי תטמא טומאת נבלה, ולא רצה לומר "נבלת בהמה טמאה" אלא על עובר בהמה טמאה שמת בתוך מעיה שהיא מטמא, על דעת רבי יוסי.
ואין הלכה כרבי יוסי.
[ואמרו וכן האשה - הוא חוזר על היות החיה טהורה מן התורה לפי שמגע בית הסתרים אינו מגע.
ומה שאמר כאן החיה טמאה שבעה, הוא מדברי סופרים, גזרה שמא תגע בו משיצא חוץ לפרוזדור]:
מגע הטריפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואף על פי שאינו מטמא חולין, וכן אמרו "טריפה שנשחטה מטמא במוקדשין".
ומה שאמר רבי מאיר בכאן מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה, אין זה על דרך שיחלוק עליהן בזה, אבל מקשה עליהן כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר, ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טריפה מן הבטן, ולפיכך הוא אצלו נבלה ואינה מועיל לו שחיטת אמו.
ואין הלכה כרבי מאיר.
ודע שבן שמונה חי שנטרף ונשחט, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה:
זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים.
ודע שאינו צריך בדיקה, רוצה לומר שאין טרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלינו כשחוט אף על פי שהוא חי.
והלכה כחכמים, על מנת שלא יהלך על הארץ.
ודברי רבי שמעון שזורי שמתיר ואפילו הפריס על גבי קרקע, אינו הלכה:
רגל הבהמה מחוברת מפרקין נראין לחוש. והפרק העליון שהוא סמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים, ובאפשר שיהיה זה בגמל.
והקצה השני מהפרק הזה הסמוך לשוק הבהמה הוא הנקראת ארכובה, ובפרק הזה שקצהו האחת סמוך אל כל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך:
- ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טריפה.
- ואם נשבר ועור חופה רוב העצם, רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו ורוב אורך השבור גם כן, הרי היא כשרה.
- ואם היה השבר למטה מן הארכובה הבהמה מותר באיזה צד שיהיה, ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר, ואם היה בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו.
ודין זה ממש הוא בעוף גם כן, שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף, אם יצא רוב העצם אותו אבר אסור.
וכבר ביארנו ששם "גידין" נופל על העורקין והעצבים והיתרים והקשרים. לפיכך כשיאמר בכאן גידין רוצה לומר היתרין, לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב "עצלה", אחר כך מתפרשין ממנו רוצה לומר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן, ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות.
וצומת הגידין - הוא קבוץ היתרים, והוא בבעלי הארבעה המותרים לנו לאכול שלושה יתרים, אחד עבה ושנים דקין, ומתחברין השלושה מיתרים למעלה מן הקרסול. לפיכך אם נחתך אחד מהן העבה ונשארו השנים דקים, או אם נחתכו השנים הדקים ונשאר היתר העבה, בבהמה מותר. ואם נחתך העבה ואחד מן הדקין, או רוב כל אחד ואחד, הוא הנקרא "חתוכת צומת הגידין", והיא טריפה. וכל זה אם נחתכו המיתרים, והם ניכרים ב"עצל" לפי שהם לבנים ובענפיהן שהן שלושה, אבל נחתך הרגל דרך משל למעלה מענפי המיתרים רוצה לומר בגוף ה"עצל" הרי היא כשירה.
ואל תתמה היאך תחתוך צומת הגידין והיא טריפה, ואם נחתך הפרק שבו צומת הגידין הוא מותרת, לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת ה"עצל", שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמרו "אין אומרים בטריפות זו דומה לזו, שהרי חותכה ומכאן וחיה, וחותכה מכאן ומתה".
ואותן הגופים המקיפין רגל העוף שהן דומין לאלו היתרים, וכבר זכרנו אותן בפרק שלפני זה, הן ששה עשר, ואם נחתך רוב אחד מהן טריפה כמו שזכרנו.
ונזכר הדין הזה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתה מטהרתו לאותו אבר כמו שנאמר בעובר "שחיטת אמו מטהרתו":
השליא הזאת, והוא הכיס שבתוכו יהיה עובר ההוא, חשוב כזבלין וכמותרות, ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבילה אם היתה השליא הזאת שליית נבילה.
ואין השליא הזאת מטמאת כמו שמתטמאין האוכלין אלא אם כן חשב עליה לאוכלה, לפי שכל מה שאינו ראויה לאכילה אצל ההמון, אינו מטמא כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליה לאכילה, כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצים.
וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר, ולא כל זכר גם כן, לפי שאם היה אותו זכר משונה ממינו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות. והשליא הזאת אפשר שהיא שליית זכר או נקבה, ואפילו אמרנו שהוא זכר שמא אינו קדוש בבכורה, ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים.
אבל אם היתה בהמת קדשים והפילה שליא הרי זו תיקבר, לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי קדוש כמו שיתבאר בתמורה:
משנה חולין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב