משנה חולין ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו טרפות א בבהמה:

  • נקובת הושט,
  • ופסוקת הגרגרתב,
  • ניקב קרום של מוח,
  • ניקב הלב לבית חללוד,
  • נשברה השדרה ונפסק החוט שלה,
  • ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום,
  • הריאה שניקבה או שחסרהה.
רבי שמעון אומר, עד שתינקב לבית הסמפונות.
  • ניקבה הקיבה,
  • ניקבה המרה,
  • ניקבו הדקין,
  • הכרס הפנימית שניקבה,
  • או שנקרע רוב החיצונה.
רבי יהודה אומר, הגדולה טפח, והקטנה ברובה.
  • המסס ח ובית הכוסות ט שניקבו לחוץ,
  • נפלה מן הגג,
  • נשתברו רוב צלעותיה,
  • ודרוסת הזאב.
רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה.
  • דרוסת הנץ יג בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס.

זה הכלל, כל שאין כמוה יט חיה כ -- טריפה.

נוסח הרמב"ם

אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה.

פירוש הרמב"ם

אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת כו': ושט יש לו שני קרומים אם נקב אחד מהן בלבד כשרה אם ניקבו שניהן ואפילו במשהו ואפילו היה נקב הקרום הזה שלא כנגד נקב הקרום האחר הרי זו טרפה: וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה: ויש למוח שני קרומים אחד מהן דבוק לעצם הגולגולת אם נקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם נקב התחתון הסמוך למוח ואפילו העליון קיים טרפה ואע"פ שלא נקב העצם: ויש ללב שני חללים האחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל בעל החיים כשניקב גוף הלב והגיע לאותו חלל הימין או השמאל טרפה ואפילו היה הנקב קטן כל שהוא וגם אם נקב בגוף הסחוס שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קנה הלב הרי זו טרפה: ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבה טרפה: וכשישתייר מן הכבד כזית במקום כיס מרה וכזית במקום העורק הגדול הצומח מן הכבד שממנו יפרדו הוורידים בכל הגוף הרי היא מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה: ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם נקב אחד מהן כשרה ואם נקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה אע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קנה הריאה וכל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם נקב במשהו טרפה. ואם חסר מגוף הריאה כ"ש טרפה (צ"ל גם אם) אם נפחה ולא יצא ממנה הרוח וענין החסרון הוא שאזני הריאה שלשה מן הימין ושנים משמאל ואם חסר מהם הרי היא טרפה: וסמפונות הרי הן קני הריאה והם הגופים הנבוכים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון מהן ומגיע לחבירו הרי הוא טרפה. ומרה כיס המרה. ודקין המעים. וכרס הפנימי הידוע: רוב החיצונה רוצה לומר רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה זו כמו שאמרו כל שנקרע בה טפח ולא היה רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה *) (** הרי ידעת שלעולם הוא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגיל הסלע הוא כמו הדק שיהיה בסלעים והגדול שבדינרים המצריים בקרוב. והמסס היא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומים והן מלאים מן הזבלים: ובית הכוסות הוא הקנה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות גדולות וצורתו מפורסמת אצל הטבחים. ודע שאלו הנקובות כולן הן במשהו: נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות רוצה לומר נפולה ויש לה תנאים ודינים והן שאם נפלה ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד ואין צריך שום דבר אחר אבל אם אינה יכולה ללכת רק היא עומדת מותר לשחוט אותה וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטים אותה וצריך ג"כ בדיקה והבדיקה הזאת בכל הבטן ובחזה מבפנים ואם נמצא בה שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאברים הללו רצוץ ומרוסק הרי היא טרפה אע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבר אלא רצוץ שריסוק איברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ובית הרחם אין משגיחין על ריסוקו וריצוצו וכן הסימנים אינם צריכים בדיקה: וכבר ידעת שהצלעות בבהמה אחת עשר מכל צד ולפיכך יהיו רוב צלעותיה ששה מכאן וששה מכאן או הצד האחד כולו וצלע אחד מהצד השני ע"מ שתהא שבירתן במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמר ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אבל אם נשברו רוב צלעותיה והיו צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שלא נשבר אינה טריפה: ודרוסה היא שדרסה אותה אחד מן החיות הטורפת בידיה בלבד לא ברגלים ע"מ שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה מבפנים אם נמצא בשרה שנשתנה כבר סמוך לבני מעיים הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה וגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאין אפילו משלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותם עושין אותם דרוסות וצריכות בדיקה: ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם כל אלו הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה הכוליא שלה עד שנפסק הלובן שבכוליא מבפנים ושניקב הטחול שלה ע"מ שינקב במקום העבה ממנו ויכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי הדינר אבל אם נשתייר ממנו שיעור עובי הדינר ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה. וכן אם נדלדלו רוב הסימנים וזהו אינו העיקור. וכן אם נעקרה צלע מעיקרה רוצה לומר שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה. וכן אם נתרצצה גלגולת הראש אע"פ שאין שם נקב בקרום ע"מ שיתרצץ רובה. וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שזכרנו ואחרים מלבד אלו הטרפות שיתבארו כמו חתוכת הרגלים והגלודה וזולתן ממה שמנו אותן הכל בכלל במה שאמרו זה הכלל ואין הלכה כר"ש והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו טרפות - ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה כשרה, נקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה. וכל נקב במשהו:

ופסוקת הגרגרת - לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך ג אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה, אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר הסדק מתמעט ואינו נראה:

ניקב קרום של מוח - שני קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשירה. ניקב השני הסמוך למוח אע"פ שהעליון קיים, טרפה, ואע"פ שלא ניקב העצם:

ניקב הלב לבית חללו - שני חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל קטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טרפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טרפה:

נשברה השדרה - חוליות השדרה:

ונפסק החוט - כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב הקיפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה הוא:

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום טריפה - עד שישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות. ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה:

הריאה שניקבה - שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה. ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי, כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה, אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה:

או שחסרה - כגון שחסרה אחת מחמש אונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא:

עד שתנקב לבית הסמפונות - קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסימפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון:

ניקבה הקיבה - נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא:

ניקבה המרה - הכיס שלה ו. למקום שאין הכבד סותמתה:

ניקבו הדקין - בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגין עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה ז, חבריה מגין עליה:

כרס הפנימי - כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב עובר על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה. ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה:

הגדולה טפח - בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אע"ג דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אע"ג דלא הוי טפח. והלכה כרבי. יהודה:

המסס ובית הכוסות - סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה, והמא. כל נכנס מבית הכוסות להמסס ומן המסס לקיבה ומהקיבה לדקין:

שניקבו לחוץ - שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס י:

נפלה מן הגג - ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה יא. ואם הלכה מלא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אע"פ שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה. ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים:

נשתברו רוב צלעותיה - עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחד עשר מכאן ואחד עשר מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחד עשר מכאן ואחד מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה, ולא מחציין לצד החזה:

ודרוסת הזאב - שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה יב. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעיים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה אם האדים הבשר, טריפה, ואם לאו כשרה:

דרוסת הזאב בדקה - אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה:

ודרוסת ארי בגסה - וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו:

הנץ - אשפרוי"ר בלע"ז:

בעוף הדק - יונים וצפורים:

דרוסת הגס - אשטו"ר:

בעוף הגס - אווזים ותרנגולים:

זה הכלל - לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה ואלו הן. [א'], קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה. [ב'], לקתה יד אפילו בכוליא אחת, וכל שכן בשתיהן. והוא דמטיא לקותא למקום חריץ טו של כוליא. [ג'], טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו. ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר. [ד'], סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט. [ה'], נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא, אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חוליותה טז, טריפה. [ו'], גולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה. [ז'], ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל. ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל יז. וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שאם חסרה חוליא אחת יח, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה, או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשירה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל:

כל שאין כמוה חיה - שלקתה מכה. שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות:

פירוש תוספות יום טוב

אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב"ם פ"ד מהמ"א:

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ"ב דף ל"ב דר"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע"פ שחזר והודה. וכתב רש"י ואע"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע"כ:

ופסוקת הגרגרת. כתב הר"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ"ש בפ"ק משנה ג':

ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה"א ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ"ל. הר"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה"א או הא אי הא. אי נמי ה"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר"ן לקמן דאיצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע"כ. אך הר"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך:

או שחסרה. בגמרא דף מ"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה המרה. לשון הר"ב. הכיס שלה. וכ"פ הרמב"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ"ח משנה ה' וה"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה:

ניקבו הדקין. כתב הר"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ"ח להדי חבריה [*וז"ל רש"י כנתא *)אנטרי"ל בלע"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע"כ. ועיין במשנה ד' ומ"ש שם:

[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר"ב הל' כר"י וכ"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ"ש הר"ב בספ"ו דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י"ח). ע"כ. ותהיה הה"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס:

המסס ובית הכוסות. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני בית הכוסות והמסס:

שנקבו לחוץ. כתב הר"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד"א שכתבתי לעיל בשם הר"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

נפלה מן הגג. כתב הר"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ע"כ. וכתב רש"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן:

ודרוסת הזאב. כתב הר"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא"כ בכלל נקובה היא. תוספות:

רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר"ב דר"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ"ג דבכורים. ואיכא מ"ד בגמ' דאה"נ דפליג ות"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס':

זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ"ד. ומ"ש הר"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב"י פירש"י [דף נ"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש"י דף נ"ב. ומ"ש הר"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע"ג דלא קתני להו הכא. ומ"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ"ש הר"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ"ב [*ומ"ש הר"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד]:

כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י"א) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין:

שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ"ב דף ל"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) אלו טריפות. טרפה האמור בתורה, זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבילה כו', הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה. יכול אם בא זאב וגרר גדי ברגלו או באזנו ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, ת"ל ובשר בשדה טרפה וגו', עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב, הא למדת שטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות ה"ז אסורה משום טרפה, הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הגבלה, ואסרה הנוטה למות והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מחמת עצמה ע"י חולי בין ע"י איזה סבה, כך לא תחלוק בנוטה למות כו' בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין בידי שמים. א"כ למה נאמר טרפה, דבר הכתוב בהוה כו'. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. הר"מ:

(ב) (על המשנה) הוושט כו'. מסיק בגמרא דמשנה זו שנאה ר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב:

(ג) (על הברטנורא) היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

(ד) (על המשנה) חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו, שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב כו'. ובכל הני נקובי דתנן, פשיטא דכל שכן ניטל כו'. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) שחסרה. בגמרא פריך, כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומשני, דלר"ש איצטריך לאשמעינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

(ו) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמייהו, שהמרה שם לליחה שבכיס. והו"ל לפרש כן ג"כ בקיבה:

(ז) (על הברטנורא) שניקב באותו צד שבינו לחבירו, שלא ניקב חיצון שבכולם. והדרא דכנתא, דקים הסובבים אותו סביב כעגולה:

(ח) (על המשנה) המסס. לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס. ערוך, והה"א שמושית ובפת"ח:

(ט) (על המשנה) ובית הכוסות. צריך עיון, דלפי סדרן הוה ליה למיתני בית הכוסות ואח"כ המסס:

(י) (על הברטנורא) משמע דאלו נקבו מחללו של זה לחללו של זה אפילו במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן, דהא לקמן תנן בהדיא דבכהאי גוונא כשר כו'. ולשון רש"י, לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

(יא) (על הברטנורא) שריסוק אברים מכלל הטריפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. הר"מ. וכתב רש"י, ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן:

(יב) (על הברטנורא) וסופה למות. לא דסופה לינקב, דא"כ בכלל נקיבה היא. תוס':

(יג) (על המשנה) הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתנייה. אלא משום ר"י תנא ליה הכא. תוס':

(יד) (על הברטנורא) ואיזהו לקוי, כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור:

(טו) (על הברטנורא) שהגידים מעורים שם, והוא אמצעית הכוליא. רש"י. ומפורש ברשב"א יותר, שכתב ומקום חריץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא:

(טז) (על הברטנורא) והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא הקיימת. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) אלא מקום שאין בו מלת. גמרא. ופירש"י, מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס:

(יח) (על הברטנורא) בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע. דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמרא:

(יט) (על המשנה) כמוה. בבהמה ששחטה אנן קיימין. להכי לא תנן שאינה חיה. תוספ':

(כ) (על המשנה) חיה. דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוט הוא], שאינה חיה לא תיכול. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו טרפות:    פ' השוחט (חולין ד' ל"ב) רמי מתני' דהכא דקרי לפסוקת הגרגרת טרפה אמתני' דפירקין דלעיל דקתני ופסק את הגרגרת והודה לו ר' עקיבא דהויא נבלה וכיון דחזר בו ר' עקיבא מתני' דקרי לה טריפה מני. ומשני דמתני' אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות ולעולם פסוקת הגרגרת נבלה והא דלא קתני עשאה גיסטרא וניטלה ירך וחלל שלה דקיימא לן דהויא נבלה כי קתני נבלה דלא מטמאה מחיים אבל נבלה דמטמאה מחיים כנון הני לא קתני ור' יוחנן במסקנא תירץ משנתנו של כאן קודם חזרה וההיא לאחר חזרה ומשנה דאלו טרפות אחר שנשנית לא זזה ממקומה וההיא לאחר חזרה ואע"פ שאותה קודמת אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן יש סדר למשנה ה"מ סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם שהקפידו חכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסדרא אבל בכאן לא חשיב מחלוקת ואת"כ סתם כיון שבמחלוקת כבר הודה ר' עקיבא. כך נלע"ד. וכתבו תוס' ז"ל לפי תירוץ ראשון דהא דלא קתני במתני' נשברה מפרקת ורוב בשר עמה דאמר זעירי שהיא נבלה משום דאינה נבלה אא"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני ליה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור ע"כ. וכתבו עוד תוס' ז"ל אלו טרפות אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא והודה לו ר' עקיבא דנבלה וקאמר השתא ואלו הן הטרפות או קאי אכל הני דשחיטתן פסולה דלעיל דהוי פיסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן הטרפות ע"כ. ועיין עלה בתוס' דבפ"ק דשבת ד' י"ג ע"ב גבי ואלו מן ההלכות. ובטור יו"ד כוליה פירקין מפוזר מתחלת סימן כ"ט עד סוף סי' ס':

נקובת הושט:    ביד פ"ג דהלכות שחיטה סי' כ' ושם כתב דנקובת הושט נבלה היא והכי אסיקנא בפ' השוחט דנבלה היא ולא טרפה:

ופסוקת הגרגרת:    ביד שם סימן כ"נ. ובפי' ר"ע ז"ל ועובי התנוך היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

ניקב קרום של מוח:    ביד שם פ' ששי סי' ג':

ניקב הלב לבית חללו:    ביד שם בסימן ה'. ולשון הטור בראש סימן מ' הלב יש לו שלשה חללים אחד גדול ואחד קטן בימים ואחד קטן בשמאלו וז"ל רש"י ז"ל חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב סמפון גדול אמצעי שבאומה ע"כ:

נשברה השדרה:    ביד שם בהלכות שחיטה רפ"ט. ובערוך גריס השזרה בזי"ן ושזרה היא שדרה והוא העצה וכדמתרגמינן לעומת העצה לקבל שזרתא ע"כ. ופי' נשברה השדרה ונפסק החוט שלה חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא וכדמפרש ר"ע ז"ל וכמו שכתבנו בשם תוס' ז"ל [עי' בתוי"ט]. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות נשברה השזרה וכתב בס"א גרסינן כמו בדפוס וצ"ע כי לקמן משמע שיש לגרוס נשברה השדרה דהא קאמר לקמן נשברה השדרה ולא נפסק החוט גבי ואלו כשרות משמע שכאן יש לגרוס ג"כ נשברה השזרה אך אינו ראיה דהא לקמן נמי גרסינן נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח וברישא ל"ג אלא ניקב קרום של מוח עכ"ל ז"ל:

ניטל הכבד:    פרק מי שאחזו (גיטין ד' ס"ט) ותוס' פ"ק דשבועות ד' ד': והכי פרכינן בגמרא ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתייר הימנה אע"ג דלא הוי כזית והתנן בסיפא ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה הא פחות מכזית טריפה ומשני אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא ר"ש בן רבי כי הא דר' חייא זריק לה פי' לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר שהיא טרפה ור"ש בן רבי מטבל בה וסימניך עשירים מקמצים ולפי זה הפירוש רישא ר"ש בן רבי וסיפא ר' חייא אבל לפי הפירוש השני שהביא רש"י ז"ל רישא ר' חייא וסיפא ר"ש בן רבי דבעי כזית. וביד פ"ח דהלכות שחיטה סי' כ"א כ"ב:

הריאה שניקבה:    ביד שם פ"ז:

או שחסרה:    ביד שם פ"ח. ובגמרא פריך כיון דתנא ניקבה למה לי למיתני חסרה ומפרש דלר"ש אצטריך לאשמועינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי' שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין:    ביד שם סי' ו' י' י"ג:

הכרס הפנימית:    ביד שם סי' י"א וכתבו תוס' ז"ל דניקב כיס השתן שמא הוי בכלל ניקבו הדקים ע"כ:

או שנקרע רוב החיצונה:    ביד שם פ"ט סי' ה':

ר' יהודה אומר הגדולה טפח וכו':    כתב הר"ן דאפשר דגם בהאי רישא לא בא ר' יהודה לחלוק אלא לפרש דאיכא למימר דמאי דקאמר ר' בנימין בר יפת בגמרא דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש אכולה מתני' קאי. וכתוב בבית יוסף טור יו"ד סימן מ"ח שכתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין בארך הקרע טפח טרפה הואיל ונקרע רובה עכ"ל ז"ל ונ"ל דה"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ל"ש בין רוב ארכה לרוב רחבה ע"כ:

המסס ובית הכוסת:    תוס' פ' לולב הגזול (סוכה ד' ל"ד) ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן שע"ג. ובתוס' דשבת ס"פ במה מדליקין נראה דגרסינן הֶמסס בְּהֵא וההא מן השרש ובנקודת סגול אבל בספר כתיבת יד לפי' רש"י ז"ל נמצא בלתי הֵא. וכן בהרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פ' עשירי במנין שבעים טרפיות כתב חסר המסס נמצאו שני מססים ובערוך בערך מסס פי' שהאיצטומכא לפי שמעכלת המאכל נקראת המסס כמו והיה כמסיס נוסס. וי"מ הקבה שבה הַמָסוּ ע"כ. ותימה קצת שלא מנה אותן התנא לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה דאי מלמטה למעלה הוה ליה למיתני ניקבו הדקין ברישא ואחר כן ניקבה הקיבה ואחר כן המסס ואחר כן בית הכוסות ואי מלמעלה למטה ה"ל למיתני בית הכוסות ברישא קודם המסס ואחר המסס קיבה ואחר קיבה דקים ועוד דדקים ראוי למתנינהו בהדי בית הכוסות והמסס משום דכמו דדקים מגינים זה על זה כך בית הכוסות והמסס מגינין זה על זה ותו דניקבה המרה ראוי לשנותה בהדי כבד שהיא תלויה בה אלא דעל זו יש לתרץ דמשום דקיבה ומרה שניהם שמותם משותף רצוני לומר דבין עור הקבה בין החלב הקרוש בתוכה שניהם שם אחד להם וכן ג"כ בין עור המרה בין מה שבתוכה שניהם קרויים מרה אלא שיש לדחות דאי משום הא לחודיה לכל הפחות ליתני מרה ברישא ותו ק"ק הכרס הפנימית וכו' כיון דאית בה פלוגתא דר' יהודה ליתנייה בתר המסס ובית הכוסות כי היכי דלהוי סמוך קצת לאידך פלוגתא דר' יהודה:

שניקבו לחוץ:    עיין בהר"ן ז"ל שיישב מלת לחוץ לכל הפירושים אשר הביא שם ע"ש. וכתוב עוד בהר"ן ז"ל וכתבו בתוס' דכולהו הני דתנן בהו דאם ניקבו טרפה כ"ש ניטלו והיינו דלא תנן לקמן במתני' דואלו כשרות ניטלה הקיבה ניטלה המרה דכל מקום שהנקב פוסל כ"ש אם ניטל לגמרי חוץ מן הטחול דאם ניטל כשרה כדתנן במתני' דלקמן וניקב בסומכיה אמרינן דטרפה ומש"ה תנא ניטל הטחול דאם איתא דכל הנקובים שניטלו כשרים מאי שנא טחול דנקט אלא ודאי בכל הנקובים אם נטלו טרפה חוץ מן הטחול ולפיכך שנאו בפירוש לומר שאע"פ שאילו שניקב טרפה ניטל כשרה ולפי זה ניטלה המרה טרפה בין בעוף בין בבהמה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואע"פ שיש מינים בעופות שאין להם מרה כלל כגון תורין ובני יונה אין למדין ממין על שאינו מינו. מיהו הרב בעל הלכות ז"ל כתב האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתא דכבד אי מריר כשרה דבלועה הוא במקומה ואי לא מריר טרפה דלא הוה בה לעולם ע"כ. ומ"מ הרי הוא מסכים למה שכתבנו שבמה ששנינו בו ניקב טרפה כ"ש ניטל וכל ששנינו בו ניטל כשרה וכ"ש ניקב ונפסק ושאר לקיות חוץ מן הטחול והכליות דבטחול תנן ניטל כשרה ובגמרא אמרינן דאי ניקב טרפה וכדכתיבנא ובכליות נמ' תנן דאילו ניטלו כשרה ובגמרא אמרינן דלקתה בכוליא אחת אי מטי לקותא למקום חריץ טרפה ע"כ:

נפלה מן הגג:    ביד בפ"ט דהלכות שחיטה סי' ח':

נשתברו רוב צלעותיה:    ביד שם רפ"י.

ודרוסת הזאב:    ביד שם פ"ה סי' ד' ה' ו'. ורוב הפוסקים הסכימו דר' יהודה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק:

דרוסת הגס:    פי' היינו עוף ידוע הנקרא אסטור או פלקון וה"ק ודרוסת [הגס] שבמיני הנץ. [הגה"ה יש מגיהין שבמיני הגס ונכון הוא למי שיעמיק העיון שם בדברי הר"ן ז"ל]. בעוף הגס שאין לפרש ודרוסת הגס שכל שהוא גס מן הנץ יהא לי דריסה בעוף הגס מדאמרינן בגמרא בעופות מן הנץ ולמעלה הר"ן ז"ל. ועיין עוד שם וכן הסכימו רוב המפרשים דוק בטור יו"ד סי' נ"ז: וכתבו תוס' ז"ל וגם רבינו פרץ ז"ל בכתיבת יד בזבחים פרק חטאת העוף בסופו בעופות לא שייך למימר מין גסה ודקה אע"ג דמצינו בלשון משנה עוף הדק ועוף הגס לאו משום דשני מינים הם דלעולם לא יהיו שני מינים רק היכא דבלשון המקרא שני מינין הן ע"כ ובערוך הביאו בערך גז ופי' יש אומרים שהוא הינשוף ויש שקורין אותו בלע"ז פלקוני. וכן כתבו תוס' ז"ל דרוסת הגז גרסי' בתוספתא ובערוך וכן יסד הפייט בסליחות בתוחלת ישראל מדרס גז ונץ אפרוחים קרוצים וטעמא דדרוסה לאו משום דסופה לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתני' דמיא לדיותא ודמיא לבשרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות ע"כ:

זה הכלל:    לאתויי שבע מיני טרפיות וכו'. לשון רעז"ל עד ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב שלא הגיע בו הנקב כשר כצ"ל. עוד בפירושו ז"ל לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה וכו'. אמר המלקט אלא פנימית וחצונה קרו בכרם עצמה:

כל שאין כמוה חי' טרפה:    ביד פ"ד דה' מ"א סי' ט'. ובת"כ רוב פירקין בפרשת שמיני פרק שלישי ויליף לטרפות מקרא ולכשרות נמי מקרא: ועי' בתשו' הרשב"א סי' צ"ה:

תפארת ישראל

יכין

נקובת הוושט:    ה"ה כשניקב תורבץ הוושט [הוא מקום דבוק הוושט להלחי]. או גגו של זפק שניקב. או המעי שבין וושט לקורקבן. מיהו לוושט יש ב' עורות. ולהכי דוקא בניקבו שניהן טריפה. ואפילו נקבו זה שלא כנגד זה. אם הנקבים ברוח א' של הוושט. טריפה. משום דדרך עורות וושט להתמשך. ועי"ז אפשר שיתרמו אהדדי הנקבים. ואפילו רחוקים ב' הנקבים שבהעורות זמ"ז. עד שאי אפשר שיתרמו אהדדי. אפ"ה טריפה [רט"ז ל"ב סק"ה]. מיהו כל זה במקבו ע"י חולי. אבל בנתנקב ע"י קוץ. אז אפילו ניקב רק עור הפנימי. טריפה. דוושט אין לו בדיקה מבחוץ. אבל בניקב עור החיצון לבד. יש חילוק. דבניקב בקוץ או מחט לפנינו במקוה ידוע. או בניקב ע"י חולי. אז כשר כשיבדוק עור הפנימי כנגד הנקב. אבל כשניקב בקוץ שלא במקום ידוע. אפילו לא נתנקב רק החיצון לבד. טריפה [שם ל"ג ש"ך סק"ז]. ולא עוד אלא אפילו נקרע רק עור הצואר קצת. הוה כשלא במקום ידוע וטריפה. ואפילו מרט רק נוצה א' מהצואר ויצא דם. טריפה מה"ט [ש"ך ל"ג סקי"ד]. מיהו אם יש שחין על העור אפילו של עוף. ישחט בצדו ויבדוק העור במקום הגרד שכשלא ניקב מעל"ע כשר [רט"ז סי' כ"ג סק"ח]. ובהפ"מ אף בתלש שער מבהמה ויצא דם. או בהתחיל לחתוך העור של בהמה ויצא דם. או אפילו מרט נוצה של עוף ויצא דם. ישחט בצדו ויבדוק העור במקום החתך שכשלא ניקב מעל"ע כשר [ש"ך כ"ג סק"כ וכ"א]:

ופסוקת הגרגרת:    שנפסק רוב חללה לרחבה. ועובי התנוך שבגרגרת לאורכה. אינו משלים לרוב. מיהו כשנפסקה גרגרת לארכה. אז אפילו לא נשתייר רק חוליא א' למעלה וחוליא א' למטה. כשרה. דחוזר ומתרפא. [אמנם בניקבה הקנה למטה ממקום שחיטה במשהו טריפה. וה"ה בג' הפיצולים שמתפצלת הקנה בסופה. אחד ללב. וא' לכבד. וא' לריאה. כל א' מהן נקיבתן במשהו]. וכל זה בניקב הגרגרת מחמת חולי. או בקוץ בשעה שאחז הגרגרת לבד וניקבה. שידע שלא נגע בוושט. אבל בניקב בקוץ שלא במקום ידוע טריפה. דחיישינן שניקב גם הוושט. ולא גרע מנקרע עור הצואר [ל"ד]:

ניקב קרום של מוח:    ב' קרומים יש למוח. א' דבוק על המוח עצמו. וא' דבוק בגלגולת בפנים. ובניקב התחתון נקב מפולש לבד. טריפה. מיהו שלא בהפ"מ אפילו בניקב עליון לבד נמי טריפה מספק [רמ"א ותב"ש בסי' ל"א]. וי"א דבניקב העליון לבד אפילו הגלגולת שלם ואפילו בהפ"מ טריפה [ש"ך ורט"ז שם]. מיהו אם נפחת הגלגולת וחסר ממנו כסלע. ששעורו קצת פחות משליש טפח. טריפה. דספו לנקוב הקרום. וה"ה נקבים רבים בגלגולת שיש בין כולם חסרון כסלע. מצטרפין. ובעוף כל שניקב הגלגולת וחסר כל שהוא. טריפה מספק שנתנקב הקרום. רק דבעוף דיבשה מהני כשתשהה כ"א ימים שלא תניח בהן ביצים. וכשתתחיל להניח ביצים אחר כך. כשרה. משא"כ בעוף המים כשניקב הגלגולת לא מהני שהוי. ופשוט שכשנחסר בגלגולת העוף כפי שעור סלע בבהמה. אז גם בעוף יבשה לא מהני שהוי [שפתי דעת ל' סק"ז]:

ניקב הלב לבית חללו:    ג' חללים יש ללב. ובניקב אחד מהן טריפה [סי' מ']. ונקט הכא לבית חללו. אף על גב דבכל נקובי דמתניתין כך הוא. ה"ט משום דהלב דופנו עב. ושייך בי' נקב שלא לבית חללו. משא"כ באחרינהו אינו מצוי בהו נקב שלא לבית חללו. מדדופנותיהן דק*):

נשברה השדרה:    ווירבעלזיילע:

ונפסק החוט שלה:    כמין חוט לבן יוצא מהמוח. ועובר בתוך כל חוליות השדרה. וקרום דק מקיף את החוט. וכשנפסק רוב היקף קרום זה ברחבו. טריפה. אף שלא נשברה השדרה. רק אורחא דמלתא נקט. דרוב פסיקת החוט ע"י שבירת השדרה היא. אבל נשברה השדרה ולא נפסק עור החוט. או שנפסק המוח שבחוט ועורו קיים. כשר. וטריפות חוט השדרה אינו רק עד פי פרשה ג'. ועד בכלל. ומפני שכשמגיע החוט נגד הירכיים מתחיל להתפצל. להכי בנפסקו ב' חוטי פיצול הראשונים והשניים. טריפה. אבל בנפסקו השלישיים. כשר. דשם כבר הירכיים מעמידין אותה. ואינה מתה. ובעוף שנשברה שדרתו או נתעקמה. צריך לבדוק החוט עד נגד סוף שכיבת עצם הגף המחובר לגוף. והיינו נגד שכיבתו מחוץ לגוף. ובהפ"מ יש להקל לבלי לבדוק רק עד סוף חיבור אותו עצם בגוף [הט"ז ל"ב סק"ג]:

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום:    וה"ה ביבשה הכבד עד ששרטוט צפורן נראה עליה. דינה כניטל. מיהו קיי"ל בחסרה או יבשה צריך שיהיה נשאר כזית במקום מרה וכזית במקום דבוקה. ומדספקינן אי במקום דבוקה בכליות. או במקום דבוקה בטרפש. להכי צריך שישאר ג' זיתים אלו [ש"ך ורט"ז. מ"א סק"א]. וה"ה בניטל א' מג' זיתים אלו. ונשאר שאר הכבד. טריפה. ושיעור כזית היינו רק בגסה. אבל בדקה או בעוף. הכל לפי גדלו וקטנו [שם ב' וג']:

הריאה שניקבה:    ב' קרומית יש לריאה. ודוקא בנקבו שניהן זה כנגד זה טריפה. ונוהגין להחמיר אפילו בניקבו זה שלא כנגד זה [ל"ו]. וכ"כ בניקבו הסימפונות זל"ז. ואין בשר הריאה סותם הנקב. טריפה [ל"ו ו']. ומטעם נקב מטרפינן כל סרכות הריאה כשהן שלא כסדרן. י"א משום דסרכא מעידה שכבר יש שם נקב. וי"א משום דסופו להנתק ולהנקב. משא"כ כשהסרכא כסדרן. לטעם א' כשרה. מדאמרינן שהסרכא לא מחמת נקב נתהוות רק מחמת ששוכבת יחד. וי"א דכסדרן כשר לטעם א' משום דאפילו יש שם נקב. חבירתה מגנת עליה. מדהו"ל סתימא דמעיקרא. מיהו לטעם ב' הנ"ל. משו"ה כסדרן כשרה. דמדהן כסדרן לא יתנתקו. וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה מדינא. וכל כה"ג אין אנו בקיאין לבדוק. מיהו אנן נוהגין להכשיר כל שהסירכא בין החתוכים מעיקר האונות עד חציין ואפילו יש חלון. ובהפ"מ אפילו בין אונא לאומא הדין כן [שפתי דעת ל"ט סקי"ב]. אבל אם הסירכא מעיקר האונות עד ראשן בלי חלון. כשר [ש"ך ל"ט סקי"ד]. וה"ה בין אונא לאומא בהפ"מ. עוד יש בכלל נקובה [ולא ידעתי למה לא הזכיר הר"ב רק סרכות]. אטום בריאה. שאינו עולה בנפיחה [מבואר סי' ל"ו ס"ט]. ויבש בריאה [מבואר ל"ו י"ג]. ומראות פסולות בריאה. שהן. שחור. לבן. געלב [וסימנך שלג]. [ומבוארים סי' ל"ח]. ואלו הג'. אטום יבש. מראה. מדפוסלין משום נקב. להכי אפילו במשהו טריפה. וכ"כ יש בכלל נקובה. אופתא . דהיינו שקשה במשמושה כעץ. או קלה כעץ. או שנמצאת נפוחה [מבוארים בסי' ל"ו י' וי"ב]. או ריאה שנתמסמסה [ל"ו י"א]. או ב' בועות דסמיכי בלי הפרש בשר כרוחב ב' שערות [ל"ז ג']. או בועא בשיפולי בלי חוט בשר המקיף כרוחב שער א' דנוהגין לאסרו [ל"ז ד']. או בועא מעבר לעבר במקום סמפונות. דנוהגין לאסרו [ל"ז ה']. כולן אסורים או מטעם נקובה או סופה לנקוב. אבל צמקה אונא שלימה ע"י אדם שהחרידה [ל"ו י"ד] מטעם חסרה אסורה:

או שחסרה:    שחסר א' ממניין האונות מהג' שבימין או מהב' שבשמאל. או בחסר או יתר הוורדא לדידן. או ששנתה מקומה. תוארה. או מעמדה. דהיינו שהיא הפוכה. שכולן מטעם חסר הוורד מטרפינן. [ש"ך ל"ה סק"ט]. וה"ה ביתר אונא. דכל יתר כנטול דמי. ודוקא מגבה. שסופה להנקב ע"י חכוך בצלעות. אבל בשאר דוכתי הוי רביתייהו. וכשר [ל"ה ג']. ושיעור אונא הוא כפרק אמצעי של גודל. ואם חסר גדולה משיעור זה אחר נפיחה. טריפה. וכן הוא ג"כ שיעור וורדא. אבל יתרת מגבה מטרפינן אפילו בגדול רק כצפורן של אגודל [ל"ה ובדיקות אחרונים]. [והיינו דמספקינן בשיעור טרפא דאסא כמה הוא. י"א שהוא כצפורן של אגודל וי"א כפרק אמצעי של אגודל. מדיש מין אסא כך וכך. לכן אזלינן ביתר או חסר בכל דוכתא לחומרא [ד"מ י"ד סי' ל"ט סקי"א]. וי"א דה"ה בחסר מבשר הריאה מבחוץ. כמין גומא שמחזיק ביצה ומחצה. או בחסר משיפולי הריאה כמין כף כפופה עד מקום הסמפונות. ובשניהן יש להכשיר בהפ"מ [ש"ך והט"ז סי' ל"ו ס"ח]:

עד שתינקב לבית הסמפונות:    בית הסמפונות הוא הסמפון הגדול שכל הסמפונות וקנוקנות שבריאה נפתחין לתוכו. וס"ל דאינו מטריף רק בשהנקב נגדו ממש. וקיי"ל כת"ק:

ניקבה הקיבה:    נקב מפולש. מיהו הקיבה עשוייה כקשת. והחלב שעל העיגול מבחוץ אינו סותם הנקב. אבל חלב שעל היתר. דהיינו על צד פנימי של עיגול. אף שאסור באכילה. סותם [מ"א]. מיהו אנן לא בקאינן בזה. ובכל דוכתא אינו סותם [משבצות שם א']:

ניקבה המרה:    במקום שאין הכבד סותמתה. ובניקבה הכבד כנגד הנקב שבכיס המרה. טריפה ובחסרה המרה. יצלה הכבד ויקרענה אח"כ. אם ימצא בה טעם מר. כשרה. ואם לאו טריפה. מיהו יונים וצבאים שחסר לכל המין המרה. כשרין [מ"ב]:

ניקבו הדקין:    ואותו קרום שגוררין מהדקין מבפנים קודם בשולן. אינו סותם הנקב. מיהו הדרא דכנתא געקרעזע בל"א. שניקב א' מהן לחבירו. חבירו סותם הנקב ושרי. דמכ"ש דשומן טהור שבכנתא. דסותם:

הכרס הפנימית שניקבה:    כרס הפנימי הוא אותו כיס הגדול שהמאכל נכנס לתוכו מהוושט. ונקרא פאנץ בל"א וכשניקב אין החלב שעליו סותם הנקב דחלב טמא הוא. ואפילו הטחול שמונח על הכרס אינו סותם. מדמפסיק חלב טמא שעל הטחול [מ"ח]:

או שנקרע רוב החיצונה:    הוא בשר החופה רוב הכרס. והוא הקרום העב שתחת עור הבהמה. שעובר על כל חלל הבטן מהחזה עד הירכיים. והכרס עצמו שבפנים. מעוטו נחבה תחת צלעות הבהמה. ורובו מונח תחת קרום הנ"ל. ואם נקרע רוב אותו קרום מה שיש ממנה כנגד רוב הכרס הנ"ל. טריפה:

הגדולה טפח:    ר"ל בנקרע קרום הנ"ל בבהמה גדולה. שבה אורך הקרום הנ"ל מהצלעות עד מקום שכלה הכרס (יותר מטפח) [ב' טפחים]. אז סגי בנקרע טפח:

והקטנה ברובה:    ר"ל בבהמה קטנה שאין בקרום הנ"ל אורך (טפח) [ב' טפחים]. משערין בנקרע רוב אותו אורך. והכי קיי"ל [מ"ח ס"ג]. וה"ה בהיה הקרע ההוא בעיגול. אם יש בו כדי למתחו לשיעור טפח בגדולה או לשיעור רוב ארכה בקטנה. טריפה. ובנקרע רוב עובי אותו קרום באורך טפח רק בהפ"מ כשר [עיין ש"ך שם]. וכל זה בניקב ע"י חולי. אבל בניקב לחלל ע"י קוץ. אפילו נקב משהו טריפה. דחיישינן שניקב א' מאברים הפנימיים. שאין להם בדיקה במקום שאין ידוע. מיהו אם עור הבהמה שלם אף שהבשר נקוב תחתיו. כמו שנעשה כמה פעמים ע"י נגיחה. כשר [משבצות שם ה']:

המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ:    סוף הכרס עשוי ככובע. ונקרא בית הכוסות. וההמסס מונח אצלו [ונקרא כלשון רומי אמאזוס. דוגמת המסס שבלשון המשנה. ועי' מ"ש פסחים פ"י סי' נ"א. ואין המסס רק לבהמות מעלת גרה]. ודופן ההמסס דבוק אל דופן בית הכוסות. וביניהן חור ששופכין בו המאכלים מזה לזה. ולהכי אם נקבו במקום חבורן יחד. מזה לזה. כשר. דהרי בלא"ה שפכו שם אהדדי [ודלא כר"ב]. אבל בניקב זה או זה נקב מפולש שלא במקום חבורן. דהיינו לחוץ. טריפה. וי"א דהמסס שעורו דק. וכ"כ בית הכוסות במקום שעורו דק. וכ"כ כל הכרס. מדעורו דק. להכי בניקבו ע"י מחט. אפילו מצ"א. ואפילו אין קורט דם כנגד המחט מבחוץ. רק יש קורט דם בצד שהמחט תחוב. טריפה. וכן נוהגין. אם לא בהפ"מ [מ"ח ז']:

נפלה מן הגג:    בנפלה מעצמה. אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים. ובהפילוה אחרים. ולא ידעה שרוצים להפילה. או שהפילוה בבת אחת אפילו בפחות מי' טפחים. בכולם. אם שחטה קודם שעמדה. טריפה. דחיישינן שנתרסקו איבריה. מיהו בשהתה מעל"ע. או עמדה מעצמה אף רק ע"י גערה או מקל [עי' פ"ב מ"ו] אעפ"י שלא שהתה. בשניהן צריכה בדיקה מדינא. ואנו אין בקיאין בכל בדיקה שהיא מדינא. אבל בהלכה ד' אמות הילוך יפה. א"צ בדיקה. וכשרה. ואפילו מצאו אח"כ שינוי באבריה בפנים. כשרה. כל זמן שאין טריפות בהשנוי. וכל זה אף בעוף. וה"ה בנפל עליה אבן או קורה. ואינה יכולה לעמוד ולילך. מיהו בכה"ג. אפילו הלכה יפה צריך בדיקה במקום הכאה בחוט השדרה. ובהך בדיקה אנו בקיאין. אבל בהוכתה נגד הריאה אין אנו בקיאין [ל"ב הט"ז ק"ד ובסי' נ"ח הש"ך סק"ד. ונ"ל לחלק בין ריאה לשדרה דחוט השדרה שעצם מקיפו סביב. ואינו נפסד כל כך מהר ע"י הכאה. לכן הוה בדיקתו רק חומרא בעלמא. כדאמרינן בריאה של עוף שנפל לאור דצלעותיה מגינות עליה [כסי' נ"ב א']. ושם א"צ בדיקה כלל. אבל הכא דאיכא הרעדת ההכאה. בצלעות צריכה ריאה בדיקה מדינא. אבל בשדרה שעצם מקיפו סביב. בדיקתו הוא רק חומרא בעלמא. או נ"ל דחוט השדרה מתוך שהוא דק אילו שלט בו הרעדת ההכאה. בדקותו היה מתנתק לגמרי. ובזה ודאי אנו בקיאין לראות אם נתנתק או לא. משא"כ ריאה שמא נתרועע ע"י ההכאה בשנוי מראה. שאין אנו בקיאין לבדוק אחריו [כמ"ש בשפתי דעת נ"ה ד']. ושור שמפילין לסחטו. לכתחילה יקשרו רק ב' רגליו. ובדיעבד גם בקשר ג' רגליה שרי. אבל בקשרו כל רגליה. חוששין בה לריסוק כלעיל [נ"ח הט"ז וש"ך שם]:

נשתברו רוב צלעותיה:    י"ח חוליות יש בשדרה. ג' ראשונות שסמוכות לזנב. אין בהן צלעות. ג' שניות יש בהן צלעות לכאן ולכאן ואין בהצלעות מוח. ואח"כ יש י"א חוליות. שיש בכל א' צלע לכאן ולכאן. ויש בהן מוח. ואח"כ יש חוליא א' למעלה. שיש בה רק צלע קטן מכאן וצלע קטן מכאן שנחשבת לחזה. נמצא יש לבהמה כ"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח. ובנשברו בהן י"ב מחציו ולמעלה כלפי שדרה. טריפה [נ"ד]. ובעוף שנשבר רק צלע א' ויש בו עוקץ. אף שלא כנגד הריאה אין להתיר רק לכבוד שבת והפ"מ. מיהו כשהבשר שלם על העוקץ כשר [שפתי דעת נ"ז סק"ב]:

ודרוסת הזאב:    דרוסה היינו הכאה. שהטורף מכה בצפרניו בבהמה. ואין דרוסה רק ביד של הטורף. וכשהטורף חי. ומכה מדעת. וסי' יחד]:

רבי יהודה אומר:    מלתא דת"ק מפרש. והלכה כוותיה:

דרוסת הזאב בדקה:    בכבש ועז. אבל לא בשור. ובעגל רק בהפ"מ שרי [ש"ך נ"ז סק"ב]:

ודרוסת ארי בגסה:    וכ"ש בדקה ועוף:

דרוסת הנץ:    שפערבער :

בעוף הדק:    יונים. וה"ה בתרנגולים קטנים. ואפילו גדולים מהדורס:

ודרוסת הגס:    האביכט:

בעוף הגס:    אווזים וברבורים. וקיי"ל דנץ וגס יש להן דריסה אפילו בגדיים וטלאים. וכ"ש בעופות הגדולים מהם. מיהו בגדיים וטלאים אין להם דריסה רק כשהגיע צפרנם לחלל [ש"ך נ"ז סקי"ב]. אבל שאר עופות הדורסים. יש להן דריסה בעוף השוה להן בגודל. ולא בגדול מהן [נ"ז ג']. וכל דרוסה צריך בדיקה. ואנן לא בקאינן לבדוק. רק אם היא תרנגולת. יוכל להשהותה עד שיעברו עליה כ"א יום שלא תניח בהן ביצה. ואם אח"כ שוב תתחיל להניח ביצים. כשרה [שם]:

טרפה:    ר"ל כל שהוכתה מכת מות שאי אפשר לחיות עוד י"ב חודש. טריפה [ונקט מלת כמוה*). דר"ל אפילו היא חיה כמה שנים. אמרינן שהיא מהמיעוט. דרובן אינן חיין] וזה הכלל דנקט. מרבה ד' טריפיות שנזכרו בדוכתא אחרינא במשנה. בהמה שנחתכו רגליה [לקמן פ"ד מ"ו]. ונעקר חוליא א' מהשדרה. אפילו מאותן שאין בהן צלעות. ואפילו במקום שאין פסיקת חוט השדרה פוסל. טריפה [כאהלות פ"ב מ"ג]. וגלודה [לקמן מ"ב]. וחרותה [שם]. ועוד מרבינן בזה הכלל. ז' מיני טרפיות. ואלו הן:

  • א) קולית הירך. הוא העצם השלישי שברגל. כשנמנה ממטה למעלה. והעצם הזה עגול בראשו כעין תפוח שבראש המכתש. והתפוח הזה תקוע בחור שבעצם שבגוף שעשוי כמכתשת. ואם נשמט המכתש הזה מהמכתשת. היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. וכך דינו. אם גם נרקבו רוב הניבין. והן הגידין שאחוז בהן המכתש בהמכתשת. טריפה. ואנן לא בקאינן בבדיקת רקיבה. ולהכי בשף מדוכתא אפילו לא נרקבו ולא נפסקו הניבין טריפה. ובדמשק אליעזר לי"ד כתב שהסי' הוא אם ירך א' גבוה מחברתה הוא סי' דשף מדוכתא. ואילה"ק מבכורות [פ"ו מ"ז] דחשבינן לה בין המומין. א"כ אינה טריפה. י"ל התם מיירי בלא אתעכל ניביה. מיהו בהפ"מ מכשירין בב' תנאים. (א') שעור ובשר חופין את רובו [עיי' פי' זה בי"ד נ"ה מסעיף ז' ולהלן] (ב') שהניבין ג"כ שלימין ובריאים. ופירוש ניבין. לרמב"ם ומחבר ר"ל העור הגידים שבשפת המכתשת סביב. והעור ההיא דבוק ואחוז גם כן במכתש סביב חוץ למכתשת. ולרש"י הוא גיד כמו חבל שבראש התפוח הנ"ל שקשור בו ג"כ בעומק המכתשת. ויש לחוש גם לפי' זה [שפתי דעת נ"ה א' וח']. וביש חכוך ושריטות בראש המכתש. ומכ"ש בנשבר המכתש או המכתשת. דינו כנשמט. דאז ודאי נשמט הקולית ממקומו [שפתי דעת נ"ה סק"ח']. וכן נ"ל ראיה דאל"כ לא משכח"ל שף שלא יהיה לכה"פ ג"כ אפסיק ניביה. וא"כ נפל התירא דשף בלא אפסיק ניביה בבירא. אע"כ דגם בכה"ג מחשב שף]. וכ"כ בנשבר עצם הקולית תוך ד' גודלין סמוך לגוף בגסה. ותוך ב' בדקה. ותוך אגודל בעוף הגס. ובעוף קטן לפי קטנו. אפילו חזר ונקשר היטב. טריפה. אפילו לא נרקבו ולא נפסקו הניבי. דדינו כשמוט. מיהו בהפ"מ מכשירין בכה"ג אם עור ובשר חופין את רוב השבירה. ואף שנפסקו הניבין אם רק לא נרקבו. ובהא קיל נשבר. יותר מאילו ודאי שף. דבודאי שף צריך גם בהפ"מ שלא נרקבו וגם לא נפסקו הניבין [שם]. ובנתעכל הניבי ולא נשבר ולא נשמט הקולית. כשר [ופ"ח מחמיר. ולא קיי"ל כוותיה] [שפתי דעת נ"ה סק"ו]:
  • ב) כוליא שנתמסמס ונרקב בשרה. או שנחלקה לב' במכת חרב בכח [עפר"ח]. בשניהן אם הגיע הלקותא בתוך הלובן שבתוך הכוליא טריפה. וה"ה בהיה הלקותא בהלובן לבד. טריפה. וכל זה באין מוגלא. אבל בלקתה במוגלא או במים עכורים. אפילו אינה רק בועא קטנה שעליה מבחוץ. טריפה. וכ"ש אם בועא קטנה בפנים עד החריץ. מדנגע בחריץ לא מחשב חסרון מבפנים וטריפה אבל בלקתה במים זכים ומתוקים. אפילו הלקותא היא ג"כ בלובן. כשר. רק צריך שישאר קצת מהלובן קיים [רט"ז מ"ד סק"ו וס"ק ח']. וי"א דאף בנתמסמס הבשר א"צ שיגיע ללובן [ש"ך שם סק"ה]. וי"א דאף מוגלא אינו פוסל רק כשהוא בלובן [פר"ח שם]. מיהו כשיש מוגלא בתוך בשר הכוליא. ולא נתגלה לחוץ וגם לא לחריץ. כשר מדהו"ל חסרון מבפנים [ט"ז שם סק"ו]. ואין טריפות כוליא בעוף [מ"ד].
  • ג) טחול שניקב נקב מפולש במקום העב שלו. ולא נשאר החצי מעובי אותו מקום בטחול. טריפה. ובאין הפ"מ כל מה שמונח מהטחול על הכרס אף שאינו דבוק לו. אם ניקב טריפה. ואפילו בהדק שבצד העב נמי יש להחמיר באין הפ"מ. ובהפ"מ כל שאין דבוק להכרס. נקרא דק. וכשר כשניקב [שפתי דעת מ"ג ה']. ועגלים שמצוי בהם נקב בטחול בצד הגס הכשיר רט"ז [מ"ג סק"ב]. ומשמע מדבריו אף באין מצוי ברובם. וכן הסכים ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. ואין טריפות בטחול בעוף. וראוי להחמיר לעצמו [שם].
  • ד) נתדלדלו הסימנין ברוב מקום דבוקן בלחי. ולא נשאר רק כאן מעט וכאן מעט. טריפה [סי' כ"ד ט"ז]. וכ"כ סימנין שנדלדלו זמ"ז ברוב ארכן. טריפה [ל"ג]
  • ה) צלע גדולה שנעקרה עם חצי חוליתה טריפה. ובנעקרה צלע קטנה וחצי חוליתה. או שנעקר צלע א' מעיקרא בלי חוליא. באין הפ"מ יש להטריף [ש"ך נ"ד סק"ד].
  • ו) עצם הגלגולת שנתרוצץ. אף שלא נפחת העצם ולא ניקב הקרום. בין שהרצוץ הוא ברוב גבהה [דהיינו שנתרוצץ המקום שמהעינים עד הקרניים ברוחב חוט שלא בעיגול ההיקף. רק דרך גובה. וברוב גובה אותו מקום] או ברוב הקפה (דהיינו שנתרוצץ רוב היקף מקום הנ"ל ברוחב חוט). טריפה [סי' ל'].
  • ז) יש אומרים דכרס החיצונה דמתניתין. הוא חלק מכרס הפנימי [כש"ס ד"נ ע"ב]. וא"כ מרבה נמי בזה הכלל בשר החופה את רוב הכרס. וכמבואר לעיל סי' ט"ו ט"ז.

ובכל הנקבים שבמשנתינו שאוסרים יש ה' דברים שהם כנקב (וסי' מסמים). ואלו הן

  • א) מראה שנשתנה. באבר שנקב פוסל בו. ודוקא כשיש מוגלא או בשר בלוי על המראה וכשמגרר המוגלא והבשר הבלוי. עדיין נשאר שנוי. מראה בבשר הבריא שתחת המוגלא. אז הו"ל כנקוב [שפתי דעת מ"ג ד']. אבל כשהבשר בריא לגמרי. רק שנשתנה מראיתו כשר. דאין מראה פוסל רק בד' מיני טריפות [אורך סימן]. ואלו הן
    • (א) נפלה לאור ונתאדמו בני מעיה הירוקות. או הוריקו האדומות טריפה [נ"ב].
    • (ב) וושט יש לו ב' עורות. חיצון אדום ופנימי לבן. ואי חליף ברובו טריפה [ל"ג ה'].
    • (ג) ריאה שיש עליה א' מג' מראות הפסולות. שחור. לבן. געלב. כלעיל [ל"ח].
    • (ד) כוליא שיש בה לובן או שחור או געלב. י"א שהיא לקותה [מ"ד]. [וכ"כ מראה אדום או שחור פוסל בדרוסה כסי' נ"ז. רק דאנן לא בקאינן למבדק בדרוסה]. אולם כשהמראה שחור. אף שהבשר בריא ושלם דינו כנקוב בכל האיברים באין הפ"מ [משבצות מ"ג ה'].
  • ב) סירכא בשאר איברים חוץ מריאה. בעי בדיקה לכתחילה אחר נקב. ובדיעבד מותר בשאר אברים בלא בדקו שם אחר נקב. חוץ מטרפש שנסרך להמסס. ולא בדקו אחר מחט. אסור אפילו בדיעבד [משבצות מ"ב א'].
  • ג) מכה מעבר לעבר או בשר שלקוי קצת. הו"ל כבשר שנתמסמס שהרופא גורדו. וכנקוב דמי [מ"ח ש"ך סק"ט וט"ז שם].
  • ד) יבלת ווארצע. דינו כקרום שמחמת מכה. ואם הוא מעבר לעבר כנקוב דמי [שפתי דעת מ"ט ב'].
  • ה) מחט שתחוב בא' מבני מעים מצד פנים. ומצד חוץ כנגד פי המחט יש מראה. או סירכא. או מכה. או יבלת. או קורט דם [היינו טפת דם ממש או דם נצרר. [שפתי דעת מ"ו סק"ט]. או שיש מבחוץ חלודה כנגד פי המחט. טריפה [שפתי דעת ססמ"א. ומ"ח ס"ט]. אבל באין מחט תחוב כנגדן מבפנים. כשרים כל הנהו בשבשר שלם תחתיהן [צ"צ סי' מ"ט]. מיהו במונח המחט בבמ"ע ואינה תחובה. ויש סרכא בחוץ. רק בהפ"מ יש להתיר (שפתי דעת ססמ"א):

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים