משנה חולין ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו טרפות א בבהמה:

  • נקובת הושט,
  • ופסוקת הגרגרתב,
  • ניקב קרום של מוח,
  • ניקב הלב לבית חללוד,
  • נשברה השדרה ונפסק החוט שלה,
  • ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום,
  • הריאה שניקבה או שחסרהה.
רבי שמעון אומר, עד שתינקב לבית הסמפונות.
  • ניקבה הקיבה,
  • ניקבה המרה,
  • ניקבו הדקין,
  • הכרס הפנימית שניקבה,
  • או שנקרע רוב החיצונה.
רבי יהודה אומר, הגדולה טפח, והקטנה ברובה.
  • המסס ח ובית הכוסות ט שניקבו לחוץ,
  • נפלה מן הגג,
  • נשתברו רוב צלעותיה,
  • ודרוסת הזאב.
רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה.
  • דרוסת הנץ יג בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס.

זה הכלל, כל שאין כמוה יט חיה כ -- טריפה.

נוסח הרמב"ם

אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה.

פירוש הרמב"ם

אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת כו': ושט יש לו שני קרומים אם נקב אחד מהן בלבד כשרה אם ניקבו שניהן ואפילו במשהו ואפילו היה נקב הקרום הזה שלא כנגד נקב הקרום האחר הרי זו טרפה: וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה: ויש למוח שני קרומים אחד מהן דבוק לעצם הגולגולת אם נקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם נקב התחתון הסמוך למוח ואפילו העליון קיים טרפה ואע"פ שלא נקב העצם: ויש ללב שני חללים האחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל בעל החיים כשניקב גוף הלב והגיע לאותו חלל הימין או השמאל טרפה ואפילו היה הנקב קטן כל שהוא וגם אם נקב בגוף הסחוס שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קנה הלב הרי זו טרפה: ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבה טרפה: וכשישתייר מן הכבד כזית במקום כיס מרה וכזית במקום העורק הגדול הצומח מן הכבד שממנו יפרדו הוורידים בכל הגוף הרי היא מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה: ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם נקב אחד מהן כשרה ואם נקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה אע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קנה הריאה וכל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם נקב במשהו טרפה. ואם חסר מגוף הריאה כ"ש טרפה (צ"ל גם אם) אם נפחה ולא יצא ממנה הרוח וענין החסרון הוא שאזני הריאה שלשה מן הימין ושנים משמאל ואם חסר מהם הרי היא טרפה: וסמפונות הרי הן קני הריאה והם הגופים הנבוכים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון מהן ומגיע לחבירו הרי הוא טרפה. ומרה כיס המרה. ודקין המעים. וכרס הפנימי הידוע: רוב החיצונה רוצה לומר רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה זו כמו שאמרו כל שנקרע בה טפח ולא היה רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה *) (** הרי ידעת שלעולם הוא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגיל הסלע הוא כמו הדק שיהיה בסלעים והגדול שבדינרים המצריים בקרוב. והמסס היא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומים והן מלאים מן הזבלים: ובית הכוסות הוא הקנה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות גדולות וצורתו מפורסמת אצל הטבחים. ודע שאלו הנקובות כולן הן במשהו: נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות רוצה לומר נפולה ויש לה תנאים ודינים והן שאם נפלה ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד ואין צריך שום דבר אחר אבל אם אינה יכולה ללכת רק היא עומדת מותר לשחוט אותה וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטים אותה וצריך ג"כ בדיקה והבדיקה הזאת בכל הבטן ובחזה מבפנים ואם נמצא בה שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאברים הללו רצוץ ומרוסק הרי היא טרפה אע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבר אלא רצוץ שריסוק איברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ובית הרחם אין משגיחין על ריסוקו וריצוצו וכן הסימנים אינם צריכים בדיקה: וכבר ידעת שהצלעות בבהמה אחת עשר מכל צד ולפיכך יהיו רוב צלעותיה ששה מכאן וששה מכאן או הצד האחד כולו וצלע אחד מהצד השני ע"מ שתהא שבירתן במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמר ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אבל אם נשברו רוב צלעותיה והיו צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שלא נשבר אינה טריפה: ודרוסה היא שדרסה אותה אחד מן החיות הטורפת בידיה בלבד לא ברגלים ע"מ שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה מבפנים אם נמצא בשרה שנשתנה כבר סמוך לבני מעיים הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה וגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאין אפילו משלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותם עושין אותם דרוסות וצריכות בדיקה: ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם כל אלו הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה הכוליא שלה עד שנפסק הלובן שבכוליא מבפנים ושניקב הטחול שלה ע"מ שינקב במקום העבה ממנו ויכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי הדינר אבל אם נשתייר ממנו שיעור עובי הדינר ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה. וכן אם נדלדלו רוב הסימנים וזהו אינו העיקור. וכן אם נעקרה צלע מעיקרה רוצה לומר שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה. וכן אם נתרצצה גלגולת הראש אע"פ שאין שם נקב בקרום ע"מ שיתרצץ רובה. וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שזכרנו ואחרים מלבד אלו הטרפות שיתבארו כמו חתוכת הרגלים והגלודה וזולתן ממה שמנו אותן הכל בכלל במה שאמרו זה הכלל ואין הלכה כר"ש והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו טרפות - ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה כשרה, נקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה. וכל נקב במשהו:

ופסוקת הגרגרת - לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך ג אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה, אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר הסדק מתמעט ואינו נראה:

ניקב קרום של מוח - שני קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשירה. ניקב השני הסמוך למוח אע"פ שהעליון קיים, טרפה, ואע"פ שלא ניקב העצם:

ניקב הלב לבית חללו - שני חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל קטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טרפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טרפה:

נשברה השדרה - חוליות השדרה:

ונפסק החוט - כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב הקיפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה הוא:

ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום טריפה - עד שישתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות. ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה:

הריאה שניקבה - שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה. ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי, כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה, אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה:

או שחסרה - כגון שחסרה אחת מחמש אונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא:

עד שתנקב לבית הסמפונות - קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסימפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון:

ניקבה הקיבה - נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא:

ניקבה המרה - הכיס שלה ו. למקום שאין הכבד סותמתה:

ניקבו הדקין - בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגין עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה ז, חבריה מגין עליה:

כרס הפנימי - כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב עובר על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה. ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה:

הגדולה טפח - בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אע"ג דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אע"ג דלא הוי טפח. והלכה כרבי. יהודה:

המסס ובית הכוסות - סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה, והמא. כל נכנס מבית הכוסות להמסס ומן המסס לקיבה ומהקיבה לדקין:

שניקבו לחוץ - שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס י:

נפלה מן הגג - ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה יא. ואם הלכה מלא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אע"פ שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה. ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים:

נשתברו רוב צלעותיה - עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחד עשר מכאן ואחד עשר מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחד עשר מכאן ואחד מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה, ולא מחציין לצד החזה:

ודרוסת הזאב - שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה יב. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעיים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה אם האדים הבשר, טריפה, ואם לאו כשרה:

דרוסת הזאב בדקה - אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה:

ודרוסת ארי בגסה - וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו:

הנץ - אשפרוי"ר בלע"ז:

בעוף הדק - יונים וצפורים:

דרוסת הגס - אשטו"ר:

בעוף הגס - אווזים ותרנגולים:

זה הכלל - לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה ואלו הן. [א'], קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה. [ב'], לקתה יד אפילו בכוליא אחת, וכל שכן בשתיהן. והוא דמטיא לקותא למקום חריץ טו של כוליא. [ג'], טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו. ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר. [ד'], סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט. [ה'], נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא, אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חוליותה טז, טריפה. [ו'], גולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה. [ז'], ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל. ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל יז. וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שאם חסרה חוליא אחת יח, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה, או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשירה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל:

כל שאין כמוה חיה - שלקתה מכה. שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות:

פירוש תוספות יום טוב

אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב"ם פ"ד מהמ"א:

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ"ב דף ל"ב דר"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע"פ שחזר והודה. וכתב רש"י ואע"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע"כ:

ופסוקת הגרגרת. כתב הר"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ"ש בפ"ק משנה ג':

ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה"א ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ"ל. הר"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה"א או הא אי הא. אי נמי ה"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר"ן לקמן דאיצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע"כ. אך הר"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך:

או שחסרה. בגמרא דף מ"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

ניקבה המרה. לשון הר"ב. הכיס שלה. וכ"פ הרמב"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ"ח משנה ה' וה"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה:

ניקבו הדקין. כתב הר"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ"ח להדי חבריה [*וז"ל רש"י כנתא *)אנטרי"ל בלע"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע"כ. ועיין במשנה ד' ומ"ש שם:

[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר"ב הל' כר"י וכ"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ"ש הר"ב בספ"ו דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י"ח). ע"כ. ותהיה הה"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס:

המסס ובית הכוסות. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני בית הכוסות והמסס:

שנקבו לחוץ. כתב הר"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד"א שכתבתי לעיל בשם הר"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

נפלה מן הגג. כתב הר"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ע"כ. וכתב רש"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן:

ודרוסת הזאב. כתב הר"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא"כ בכלל נקובה היא. תוספות:

רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר"ב דר"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ"ג דבכורים. ואיכא מ"ד בגמ' דאה"נ דפליג ות"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס':

זה הכלל. כתב הר"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ"ד. ומ"ש הר"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב"י פירש"י [דף נ"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש"י דף נ"ב. ומ"ש הר"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע"ג דלא קתני להו הכא. ומ"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ"ש הר"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ"ב [*ומ"ש הר"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד]:

כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י"א) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין:

שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ"ב דף ל"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) אלו טריפות. טרפה האמור בתורה, זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבילה כו', הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה. יכול אם בא זאב וגרר גדי ברגלו או באזנו ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, ת"ל ובשר בשדה טרפה וגו', עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב, הא למדת שטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות ה"ז אסורה משום טרפה, הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הגבלה, ואסרה הנוטה למות והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מחמת עצמה ע"י חולי בין ע"י איזה סבה, כך לא תחלוק בנוטה למות כו' בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין בידי שמים. א"כ למה נאמר טרפה, דבר הכתוב בהוה כו'. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. הר"מ:

(ב) (על המשנה) הוושט כו'. מסיק בגמרא דמשנה זו שנאה ר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב:

(ג) (על הברטנורא) היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

(ד) (על המשנה) חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו, שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב כו'. ובכל הני נקובי דתנן, פשיטא דכל שכן ניטל כו'. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) שחסרה. בגמרא פריך, כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומשני, דלר"ש איצטריך לאשמעינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

(ו) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמייהו, שהמרה שם לליחה שבכיס. והו"ל לפרש כן ג"כ בקיבה:

(ז) (על הברטנורא) שניקב באותו צד שבינו לחבירו, שלא ניקב חיצון שבכולם. והדרא דכנתא, דקים הסובבים אותו סביב כעגולה:

(ח) (על המשנה) המסס. לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס. ערוך, והה"א שמושית ובפת"ח:

(ט) (על המשנה) ובית הכוסות. צריך עיון, דלפי סדרן הוה ליה למיתני בית הכוסות ואח"כ המסס:

(י) (על הברטנורא) משמע דאלו נקבו מחללו של זה לחללו של זה אפילו במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן, דהא לקמן תנן בהדיא דבכהאי גוונא כשר כו'. ולשון רש"י, לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

(יא) (על הברטנורא) שריסוק אברים מכלל הטריפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. הר"מ. וכתב רש"י, ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן:

(יב) (על הברטנורא) וסופה למות. לא דסופה לינקב, דא"כ בכלל נקיבה היא. תוס':

(יג) (על המשנה) הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתנייה. אלא משום ר"י תנא ליה הכא. תוס':

(יד) (על הברטנורא) ואיזהו לקוי, כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור:

(טו) (על הברטנורא) שהגידים מעורים שם, והוא אמצעית הכוליא. רש"י. ומפורש ברשב"א יותר, שכתב ומקום חריץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא:

(טז) (על הברטנורא) והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא הקיימת. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) אלא מקום שאין בו מלת. גמרא. ופירש"י, מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס:

(יח) (על הברטנורא) בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע. דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמרא:

(יט) (על המשנה) כמוה. בבהמה ששחטה אנן קיימין. להכי לא תנן שאינה חיה. תוספ':

(כ) (על המשנה) חיה. דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוט הוא], שאינה חיה לא תיכול. גמרא:


פירושים נוספים