משנה בבא בתרא א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

השותפין א שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע.

מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בוניםו.

הכל כמנהג המדינה.

בגויל, זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחיםט.

בגזית, זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה.

בכפיסין, זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים.

בלבנים, זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה.

לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר,

בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בְּאֶמְצַע.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גְּוִיל,
גָּזִית,
כְּפִיסִין,
לְבֵנִים,
בּוֹנִים;
הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
בִּגְוִיל,
זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
בְּגָזִית,
זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה,
וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה.
בִּכְפִיסִין,
זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם,
וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם.
בִּלְבֵנִים,
זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה,
וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה.
לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל,
הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

נוסח הרמב"ם

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גביל גזית כפסין לבינים בונים הכל כמנהג המדינה בגביל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה בכפסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבינים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהן.

פירוש הרמב"ם

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את כו': זו החצר שזכר בכאן הוא חצר שאין בה דין חלוקה ולפיכך אין חולקין אותה אלא ברצון שניהם אבל אם יש בה דין חלוקה ורוצה האחד לחלוק כופין לשני על זה וכיון שרצו לחלוק ונתרצה כל אחד משניהם ברוח פלוני כגון שהחזיק בקרקע ברגלו וכיוצא בו אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין אותו לבנות כמנהג המדינה וצריך להיות גובה הכותל שחייבין לבנות ארבע אמות כדי שלא יראה כל אחד מהם לחבירו כי הראיה היזק ויהיה הכותל שלם בלא חורים כדי שלא יזיקו זה את זה בראיה: וגויל אבן שאינו משופה ומוחלק. וגזית אבן שוה וחלקה. כפיסין חצי לבנה. ולבנים שלמים. ומה שהצריך להיות הכותל הבנוי מכפיסין רחב יותר מרחב הכותל הנבנה מלבנים טפח לפי שעל כל פנים צריך להניח ריוח בין הכפיסין כדי לשום בו הטיט ושיעור זה עם הסיד שטחים על הכותל הכל כפי המנהג ואם מנהג המדינה לעשות מחיצה בקנים ובהוצים כופין אותו על זה ובלבד שתהא אותה מחיצה מעובה כדי שלא יראה אחד מהם לחבירו. המקום והאבנים של שניהם אע"פ שהם ברשות אחד מהם ולא נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה כיון שהוחזק בשניהם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

השותפין שרצו לעשות מחיצה - בחצר שאין בה דין חלוקה מיירי, שאין בה כדי ארבע אמות לכל אחד מן השותפין. להכי קתני שרצו ב דמשמע דוקא שניהם רוצים. אבל אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו. דאילו בחצר שיש בה דין חלוקה, כל אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק. והשתא אשמועינן דכיון שרצו לחלוק והחזיק ג כל אחד ד מהם ברוח המגיע לו כפי מה שנתפשרו, בונין את הכותל באמצע. שזה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל ה וכן זה:

גויל - אבנים שאינם משופות ומתוקנות:

גזית - אבנים משופות ומגוררות במגירה:

כפיסין - אריח. שהוא חצי לבנה, והוא טפח ומחצה. והלבינה שלשה טפחים:

הכל כמנהג המדינה - הכל לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וענפי עצים, שעושים כפי המנהג ז. ובלבד שתהא המחיצה עבה שלא יוכל אחד מהם להביט בשל חבירו, דהיזק ראיה שמיה היזק. וגובה הכותל והמחיצה ח אין פחות מארבע אמות:

זה נותן שלשה טפחים - שכותל הגויל צריך טפח יותר מכותל הגזית בשביל ראשי האבנים שבולטות לחוץ שאינן חלקות:

ובכפיסים זה נותן טפחיים - שעובי כותל הכפיסים טפח יותר מעובי כותל הלבנים, לפי שמשים אריח מכאן ואריח מכאן, שהם שלשה טפחים וטפח באמצע שנותן שם טיט לחברן. וכותל העשוי מלבינים נותן לבינה שלימה לעובי הכותל שהיא שלשה טפחים ואין צריך טיט באמצע:

המקום והאבנים של שניהם - הא קמשמע לן דאע"ג דנפלו האבנים לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דקדים חד ופנינהו לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. קמ"ל י:

פירוש תוספות יום טוב

בבא בתרא. ענינה לדבר מחלוק הקרקעות. והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונות. ובטול מקח וממכר. במום הנמצא. ולדבר בענין הממכרים. והקנינים. והיאך ראוי לדון אותם. והערבות והירושות. וסידר החלק. הזה באחרונה בשביל שכולה קבלה. ודברי סברות. ולא התבאר מן התורה. הרמב"ם. והתוס' כתבו טעם סדור בבא בתרא אחר בבא מציעא דקאי אהך פרקא דלעיל. דאיירי נמי בדיני שותפין. הבית והעליה של שנים וכו':

השותפין. שיש להם חצר בשותפות. ובתי שניהם פתוחין לתוכו. וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן. ורוב תשמישן בחצר. רש"י:

שרצו לעשות מחיצה בחצר. פירש הר"ב בחצר שאין בה דין חלוקה וכו' להכי קתני שרצו וכו'. ומאי מחיצה פלוגתא. דכתיב (במדבר ל"א) ותהי מחצת העדה. ושרצו לחצות מיבעי ליה. אלא כדאמרי אינשי תא נעבוד פלוגתא. גמרא ד' ג':

בונין את הכותל. כתב הר"ב אשמעינן דכיון שרצו לחלוק [וכו'] ולא מצי אמר ליה כי אתרצי לך באוירא לעשות מחיצה דנסרים שהיא דקה אבל בתשמישתא לעשות מחיצה עבה דאבנים שממעט התשמיש לא איתרצאי קמשמע לן. גמרא [דף ד']. ומה שכתב הר"ב והחזיק כל אחד מהם וכו'. דאי לא החזיק כי רצו מאי הוה נהדרו בהו. גמרא. ולשון הר"ב שכתב והחזיק כל אחד וכו' לאו דוקא הוא שיחזיק כל אחד. אלא כשהחזיק האחד קנו שניהם לדברי התוספתא שכתבתי בשם הר"ן במשנה ו' פ"ק דקדוש"ן דהחליף קרקע בקרקע. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וכן פירשו הרא"ש ונ"י לישנא דרב אשי בגמרא. דאמר כגון שהלך זה ) בעצמו והחזיק בחלקו. וזה בתוך שלו והחזיק. ובהגהות מיימוני פרק ב' מהלכות שכנים הקשה שזה דוחק לומר דאו זה או זה קאמר. ופירשו דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ. אלא הלוך לאורך ורוחב חלקו. כדמשמע לישנא והלך והחזיק. כלומר על ידי הלוך החזיק. וקמ"ל אף ע"ג דבעלמא לא קנה בהלוך כי אם דוקא בשביל של כרמים וכו'. ע"כ ואם הר"ב לחזקה גרוע זו נתכוין ולפיכך כתב כל אחד לא הוי ליה להשמיט והלך. ועוד דבמשנה ג' פ"ג [גבי אחין שחלקו] כתב ג"כ והחזיק כל אחד וכו'. והתם בחזקה דנעל וכו' ועיין מה שכתבתי שם:

כפיסין. פירש הר"ב ארחי. גמרא. וכתבו התוספות דקשה לר"י והכתיב (חבקוק ב) וכפיס מעץ יעננה. משמע שהוא של עץ. ואומר ר"י דשמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה עכ"ל ותמיהני דמאי קושיא והא בהדיא אמרינן בגמרא דהא דכפיסין ארחי. גמרא גמירי לה. וכיון דלאו מסברא פירשו כך. שוב אין להשיב מלשון הכתוב. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כדאיתא בגמרא פרק י"א דחולין משנה ב'. וכבר הזכרתיו גם כן בריש תרומות:

מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונים. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע"פ שאינו אלא היזק ראיה. משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין. ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה. נימוקי יוסף:

הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וכו' גמרא. והקשו בתוספות בד"ה בגויל וכו' דלימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ואומר ר"ת דדוקא בהוצא ודפנא. אבל פחות מכאן אפילו נהגו. מנהג הדיוט הוא. ואין הולכים אחריו ע"כ. ובהגהות אשר"י הקשו דלמה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. וראיתי בנ"י שפירש דהשותפים אף ע"פ שנוהגים ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל א' בשלו אין מנהג. כלומר כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר. הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ. והמגיד כתב בפ"ב מהלכות שכנים הט"ו. שפירשו ז"ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם ואינו רוצה לומר לפי מנהג שאר בניני [המדינה אלא לפי מנהג שאר בניני] השותפים. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהיזק ראיה שמיה היזק עיין במשנה דלקמן. ומ"ש וגובה הכותל והמחיצה. כותל קרי. לשל אבנים ולבינים. ומחיצה קרי לשל לולבי גפנים וכן עוד לשונו בפירוש מ"ג. ומ"ש אין פחות מד' אמות כדתנן במ"ג ועמ"ש שם:

בגויל זה נותן ג' טפחים. והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים. משום דלא נטעה למימר ששה לכל אחד. וא"ת אמאי איצטריך למתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה. וי"ל דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן בכולם אלא כשיעור המפורש במשנתינו. אבל בפחות יעשו. דאפילו אם נהגו בלולבי גפנים וכו'. תוספות. אבל הרא"ש כתב דאף בפחות לא יעשו דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי:

המקום והאבנים. פירש הר"ב הא קמ"ל דאע"ג דנפל וכו' מהו דתימא ליהוי אידך וכו' קמשמע לן. גמרא. דשותפין לא קפדי אהדדי. ואפילו נשתהה ברשותו. הרא"ש. ועיין בריש פרק בתרא דבבא מציעא. וכתבו התוספות [סד"ה לפיכך] דהא דאמרינן מהו דתימא וכו' אינו אלא מאבנים. אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקים אותו. ואיידי דנקט האבנים נקט המקום:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) השותפין. שיש להם חצר בשותפות ובתי שניהם פתוחין לתוכו וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן. ורוב תשמישן בחצר. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) ומאי מחיצה, פלוגתא. דכתיב ותהי מחצת העדה. ושרצו לחצות מבעיא ליה, אלא כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) דאי לא החזיק כי רצו מאי הוה נהדרו בהו. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) לאו דוקא שהחזיק כל אחד, אלא כשהחזיק האחד קנו שניהם. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ולא מצי א"ל כי אתרצי לך במחיצה דנסרים שהיא דקה, אבל עבה, דאבנים, שממעט התשמיש לא ; קמ"ל. גמרא:

(ו) (על המשנה) בונים. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע"פ שאינו אלא היזק ראיה, משום דחיישינן שטא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה. נ"י:

(ז) (על הברטנורא) ודוקא בהוצא ודופנא. אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנחג הדיוט הוא ואין הולכים אחריו. תוספ'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) כותל קרי לשל אבנים ולבנים, ומחיצה קרי לשל לולבי גפנים:

(ט) (על המשנה) ג' טפחים. והא דלא קאמר ו' טפחים משום דלא נטעה למימר ששה לכל אחד. וכתב הרא"ש דהנך דמתניתין לא תלי במנהג, דקים להו לרבנן דבציר מהכי לא קאי. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) גמרא. דשותפין לא קפדי אהדדי ואפילו נשתהה ברשותו. הרא"ש. ומקום, אגב נקטינן. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

השותפין וכו':    כתבו תוס' ז"ל כולה נזיקין חדא מסכתא היא ואפילו לא הוי חדא צריך לפרש למה נשנית מסכתא זו אחר בבא מציעא ואומר ר"י דהיינו טעמא משום דקאי אהך פירקא דלעיל דקתני הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקי' וכו' וקרי להו התם בגמרא שותפין וקתני נמי שתי גנות זו ע"ג זו וירק בנתים דהוי ענין שותפות ע"כ. וזה פי' נמקי יוסף המכונה להר"ן ז"ל השותפין פי' מוקמינן בגמרא מתניתין לפום הלכתא בחצר השותפים דאין בה דין חלוקה דהיינו ד' אמות לזה וד' אמות לזה כדתנן לקמן בפירקין ומש"ה קתני רצו כלומר שהסכימו ביניהם לחלוק וכיון שרצו לחלוק מחייבין לבנות הכותל דהיינו כותל סתום בלי שום חלון כדי שלא יראו זה את זה דהיזק ראיה שמיה היזק ונקט בחצר לאשמועינן דאפילו השותפין בחצר שעומדת לפני הבתים ומשתמשין שם ורואין זה את זה ויכולין ליזהר שלא יעשו שם מילי דצניעותא אפ"ה היזק ראיה יש שם וכ"ש מגג לחצר דהא לא מזדהר בעל החצר מבעל הגג משום דכיון דקביע תשמישתיה בחצר ובעל הגג לא קביע תשמישתיה בגג זימנין דעביד בעל החצר מילי דצניעותא ולא ידע דבעל הגג רואה אותו הלכך דין הוא שיהא צריך לעשות מעקה לגגו גבוה ד' אמות כדלקמן בגמרא וכ"ש מבית לחצר שתשמישם יותר קבוע בבית והיזק ראייתה יותר תמיד וכדלקמן בגמרא אבל מגג לגג לא וכדמפורש לקמן בגמרא. וכתב הרשב"א ז"ל דמדלא אדכר תנא גבי חצר מקום שנהגו כלל כמו בגנה ש"מ דלמ"ד היזק ראיה שמיה היזק חמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגנה וטעמא דמילתא דהיזק דחצר שהוא משום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידין בו יותר מבגנה שהוא משום עין הרע בלחוד הלכך אפילו נהגו שלא לגדור אם רצה אחד מן השותפים כופה את חברו לגדור או בגויל או בגזית או בכפיסים או בלבנים באיזה מאלו שירצה אבל בהוצא ודפנא לא אלא דוקא במקום שנהגו כן כדאמרינן בגמרא הכל לאתויי מאי לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא ומדאיצטריך לאשמועינן דבמקום שנהגו בהוצא ודפנא אזלינן בתר מנהגא שמעינן מינה דבמקום שאין שם מנהג לא סגי להו בהכי הר"ר יונה ז"ל עכ"ל ז"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו כפיסים פירשו בו חתיכה והלשון כולל בין חתיכת עץ ובין חתיכת אבן או לבינה ומפני שהוא חצי לבינה קרוי כך וכן כתיב וכפיס מעץ יעננה ע"כ: בפי' רעז"ל ובלבד שתהא המחיצה עבה וכו'. אמר המלקט ללשון ראשון דאיתא בגמרא דסברוה דמחיצה היינו כותל מפ' בגמרא דלהכי הדר תנא בונין את הכותל דה"ל למיתני בונין אותו דמחיצה דקתני ברישא היינו גודא כדאמרינן כמו מחיצת הכרם ולא לשון חלוקה כמו ותהי מחצה העדה משום דאי מחיצה ה"א דבמסיפס בעלמא סגי קמ"ל כותל. מסיפס פירוש יתדות של עצים תקועים בארץ נמוכים ובנמקי יוסף כתוב שם שהכותל המפסיק יש בו חלונות ואינו סתום לגמרי נקרא ג"כ מסיפס. נחזור לענייננו דאפילו לפירוש רעז"ל שהוא מסקנא דהלכתא דמחיצה דמתני' היינו לשון חלוקה כלומר השותפים שרצו לחלוק מ"מ אע"ג דלא איצטריכינן לדייק מלת כותל מ"מ מעובה בעינן בכדי שלא יזיק בראייתו את חברו דלשון אחרון זה ס"ל דהיזק ראיה שמיה היזק ובדין הוא דה"ל למיתני השותפים שרצו לחצות בונים את הכותל באמצע אלא נקט כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא. ופרכינן אי מתני' מיירי בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהן ואפילו קבלו קנין לא מהני מידי דקנין דברים בעלמא הוא שאין חליפים קונים כי אם בדבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקע שהקנין חל עליו או מטלטלין. ומשני שקנו מידם ברוחות שזה בורר לו חלק מזרחי וזה חלק מערבי ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה וחלק מערבי לזה ואין לאחר חלק בו. ורב אשי תירץ דבלא קנין נמי מיירי וכגון שהחזיק כל אחד בתוך שלו זה ברוח צפונית וזה ברוח דרומית כגון דכל אחד רפק פורתא בתוך שלו דקרקע נקנית בחזקה ועיין בנמקי יוסף. בפירוש רעז"ל צריך להגיה זה נותן ג' טפחים שכותל הגויל וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בגויל זה נותן ג' טפחים והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים משום דלא ניטעי למימר ששה לכל אחד וא"ת אמאי איצטריך למיתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה כמו שנהגו כן יעשו וי"ל דאם נהגו יותר משש בגויל לא יעשה וכן כולם אלא כשיעור המפורש ומיהו אם נהגו לעשות פחות משש יעשה דאפילו אם נהגו בהוצא ודפנא יעשה כדמפרש בגמרא. וא"ת מאי בעי בגמרא הכל כמנהג המדינה לאתויי מאי ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא לימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ונראה לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה ע"כ. וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל דהכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר המחיצה כמנהגו לבנותה אם בגויל או בגזית או בכפיסים או בלבנים ואפילו בהוצא ודפנא כדאמרינן בגמרא. אבל שיעור עובי החומות לאו במנהגא תליא מילתא אלא בשיעור המפורש במשנתנו דבבציר מהכי קים להו לרבנן דלא קאי עד כאן. וז"ל נמקי יוסף ז"ל ומש"ה האריך תנא למימר זה נותן ג' וזה נותן ג' דלא הל"ל אלא הכל כמנהג המדינה וניחזי אנן היכי מנהגא אלא לאשמועינן דאם נהגו להרבות או למעט בשיעורין אלו הרי הוא מנהג טעות. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כ"כ אע"פ שאינו אלא היזק ראיה משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד. והרא"ה ז"ל מוסיף בה דברים דאפילו בא לכנוס בתוך שלו ולבנות גויל או גזית חברו מעכב עליו משום דא"ל אם אתה עושה לא יהא לי רשות לסמוך עליו ואפילו א"ל אנא יהיבנא ליה רשותא למיסמך מצי אמר ליה אי במכר לא בעינא למיזבן ואי במתנה לא ניחא ליה דכתיב ושונא מתנות יחיה ומינה שאם כנס ובנה בתוך שלו אינו יכול לתבוע מחברו חצי הוצאתו. ואע"ג דבבקעה אמרינן שאם הקיפו מד' רוחיתיו מחייבי' אותו לשלם התם היינו טעמא לפי שכותל בקעה אינו עשוי לסמוך עליו אלא לגדר בעלמא והרי גדרו אבל בכותל חצר יכול הוא לומר אין רצוני אלא כותל שאוכל לסמוך עליו וכיון שכנסת בתוך שלך איני רשאי לסמוך בו. וכיון דפרישנא דהני שיעורי נאמרו כדי שיתקיים נראה כפי אותן המפרשים דאם נעשית הכותל מסיב או מענין אתר יותר קיים עד שיתקיים בבציר משיעורים אלו על פי אומנים בקיאים רשאי דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות דכותל דמתני' משמע דאינו אלא מטיט כדאמרינן בגמרא עלה ה"מ בטינא ולא אמרו בסידא ומיהו יש חולקים בדבר דמתני' אפילו בסידא נמי בעינן הני שיעורי ובהכל כמנהג המדינה י"מ שהשותפי' אע"פ שנוהגין ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל אחד בשלו אין מנהגן כלום כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ. והרב המגיד ז"ל כתב ס"פ שני דהלכות שכנים שפירשו ז"ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם ואפי' אינו ר"ל לפי מנהג שאר בנייני השותפים ע"כ:

לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם:    דשותפי' לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה ברשותו הרא"ש ז"ל. וכתבו התוס' ז"ל דהא דאמרינן מהו דתימא להוי אידך המע"ה קמ"ל אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקים אותו ואיידי דנקט אבנים נקט המקום ע"כ. וכתוב בנמוקי יוסף ויש מי שכתב דאפילו היה שם חזית מצד אחד האבנים והמקום של שניהם ואע"ג דבבקעה מהני התם הוא לפי שאין יכולין לכוף זה את זה ולפיכך אפשר שאחד מהם כנס לתוך שלו ובנה ומש"ה מהני ליה חזית אבל הכא אמרי' ליה כיון שאתה יכול לכופו לבנות לא בנית משלך והיינו טעמא דלא תקנו חכמים בכותל חצר חזית מכאן ומכאן כדאמרינן גבי כותל בקעה וכן כתב הר"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגאש עכ"ל נמקי יוסף. וכתב עוד בשם הר"ר יונה ז"ל דחזית דאמרי' [דאין] ראיה לחצר היינו דוקא עד ד' אמות שיכול לכופו אבל מד' אמות ולמעלה שאינו יכול לכופו סומכין על החזית ע"כ. ובגמרא נראה דמסיק דהני כפיסים ולבנים בזוטרי מיירי דלא הוו שלשה אלא עם הסיד המחובר מצדיהן וכמו שכתבתי בפ"ק דעירובין סימן ג'. וז"ל הרשב"א ז"ל אמתני' מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים בונים הכל כמנהג המדינה. יש לדקדק ליתני הכל כמנהג המדינה והכל בכלל ולמה פרט כל אלו ועוד למה לי למיתני זה נותן שלשה טפחים הרי הכל כמנהג המדינה. לפיכך יש לנו לומר דאי תנא כמנהג המדינה סתם ה"א שאם הים מנהגם לבנות בגויל יותר מששה טפחים שיכוף לבנות כמנהג המדינה להכא תנא הכי לומר לך שאם נהגו בגויל יכוף אחד מהם לחברו לבנות גויל ואין משנין ממנהג המדינה ומיהו זה אינו נותן אלא שלשה טפחים וזה שלשה ואין הולכין בזה אחר המנהג דבששה טפחים קאי טובא ואין צורך לרוחב גדול ממנו ותנא בתר הכי הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא וה"ה למחצלת קנים או מחיצה פחותה ממנה אם נהגו בכך אלא אורח ארעא נקט. ובשם ר"ת ז"ל שמענו שאם נהגו במחיצה פחותה מהוצא ודפנא אין מנהיגם אלא מנהג שוטים וכופה אותו לעשות מחיצה מתקיימת ואין זה נכון והיינו דאמרינן בגמרא למימרא דכל ד' אמות בגבהה אי הוי חמשה טפחים קאי ואי לא לא קאי ואי ס"ד מתני' מנהגא תני לעולם אימא לך בבציר נמי קאי ושאני הכא שבכך נהגו אלא ש"מ דמתני' לא קתני מנהג אלא לבנין הגויל והגזית אבל לא לרחבן וכן נראה מפי' רש"י ז"ל והיינו דבעי בגמרא הן וסידן או הן בלא סידן ואי ס"ד מנהגא קתני מאי נפקא לך מינה. ופירוש מקום שנהגו על מנהג בני המדינה שאם מנהגם לבנות כל אחד ואחד בשל עצמו גויל אף השותפי' כופים זה את זה לבנות גויל ואם שאר כותלי העיר שיש לכל אחד בשלו גזית השותפים בונים גזית וכל א' וא' נותן כפי השיעור הקצוב במשנתנו אבל בודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפים כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כולם כופין זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפילו נהגו לבנות גויל רחב ד' אמות ואע"ג דהאי כותל דקתני מתני' לא עבדינן לי' אלא משום היזק ראיה כדאסיקנא בגמרא והוצא סגי ליה אפ"ה כופי' זה את זה לבנות כותל בנין שמא יפול והלה אינו רוצה לבנות ונמצא צריך להתעצם עמו בב"ד ובין כך ובין כך יהא ניזוק מהיזק ראייתו. ושמעתי שלא נאמרו דברים הללו אלא בכותל טיט אבל בכותל סיד אין צריך בגויל ששה טפחים שהדבר ידוע דבציר מהכי קאי עד ד' אמות ודאקשי' עלה מאמה טרקסין רמויי בעלמא הוא משום דמופלג שיעורא ואע"ג דאיכא טפח יתירא קס"ד למירמינהו ורמיזא בגמרא וה"מ טינא אבל ריכסא וכו' ולא אמרו סידא וכן כל כותל האמור במכלתין שמעתי שהוא של טיט וכן פי' רש"י ז"ל כולן בשל טיט הלכך בשל סיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות על פי מומחין ולא לעבור על פי רבותינו עכ"ל ז"ל. וביד רפ"א דהלכות שכנים וכולה מתני' עד סוף סימן ד' שם פ' שני סימן י"ד עד סוף הפרק ורפ"ג עד סוף סי' ד' ובפ"ה דהלכות שלוחים ושותפי' סי' ח'. ובטור ח"מ סימן קנ"ז קנ"ח קע"א ובקולין שרש ח':

תפארת ישראל

יכין

השותפין:    בחצר, ויש לכל א' בית פתוח לחצר:

שרצו לעשות מחיצה בחצר:    שאין בה דין חלוקה, כמבואר לקמן [במ"ו], להכי קתני "שרצו". ונ"ל דרבותא קמ"ל, דאפ"ה לא מצי אמר לא נתרצתי אדעתא דמנהגא, אבל ביש בה דין חלוקה, כופין א' לחבירו לחלוק [קע"א א' וקע"ב]:

בונין את הכותל באמצע:    דכל אחד יתן מחלקו מקום לחצי עובי הכותל, ולא מצי למימר שלא נתרצה לחלוק על דעת כן, ושדי לו במחיצת נסרים דקה. ומיירי בכבר ביררו חלק כל א', וגם קנו מידן בקניין סודר, או שהחזיק א' בחלקו ע"י שנעל גדר ופרץ, דאז קנה גם האחר חלק השני [כח"מ ר"ג י'], או שהחזיקו שניהן ע"י הליכה שהלכו בו לאורך ורוחב חלקן, אבל אי ליכא, חד מהנך, אז אפילו קנו מידו, קניין דברים הוא ומצי לחזור בו, מדלא בירר כל א' חלקו [קנ"ז ב']:

מקום שנהגו לבנות גויל:    אבנים שאינן חלקות:

גזית:    אבנים חלקות שגררום במגירה:

כפיסין:    הוא אריח, שהוא חצי לבינה, והוא טפח ומחצה באורך ג' טפחים [וי"א על אורך טפח ומחצה וערתוי"ט עירובין פ"א מ"ג]:

לבינים:    ג' טפחים על ג' טפחים [וי"א על רוחב טפח ומחצה]:

בונים:    אף דלהיזק ראיי' די במחיצה דקה, עכ"פ שמא יפול וקודם שיבנהו יזיקהו בראייה:

הכל כמנהג המדינה:    כמנהג השותפין כשחולקין. "והכל", לאתויי כשנוהגין במחיצת קנים, ובלבד שלא יהיה בה אויר להציץ בו לשל חבירו, דהו"ל היזק ראייה, ולא מהני מנהג. וכ"כ בנהגו ביתר מגויל, אינו מנהג:

בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים:    דכותל גויל צריך טפח יותר בעביו, מעובי כותל גזית, מפני עוקצין הבולטין בהאבנים שאינן חלקות:

בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים:    דעובי כותל כפיסין הוא טפח יותר מכותל לבינים, דנותן אריח מכאן ואריח מכאן, וטפח טיט באמצע לחברן יחד, משא"כ בלבינים, נותן לבינה א' של ג' טפחים לעובי הכותל:

לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם:    אף שהחזיק בהן א', שותפין אין להן חזקה זה על זה במילי דשותפות [כמ"ש ב"מ פ"י סי' ג']:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי ב א  רמב"ם הלכות שכנים ב יד  שולחן ערוך חושן משפט קנז א בבלי ג ב