משנה אהלות ח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ח · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין את הטומאה ולא חוצצין, חוצצין ולא מביאים, לא מביאין ולא חוצצין.

אלו מביאים וחוצצים: השידה והתיבה והמגדל, כוורת הקש, כוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית, שיש להן שולים והן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש.

ויריעה, וסקורטיא, וקטבליא, וסדין, ומפץ, ומחצלת, שהן עשויין אהלים,

ועדר בהמה טמאה וטהורה, ומכונות חיה ועוף, והעוף ששכן, והעושה מקום לבנה בשבלים, האירוס, והקיסום, וירקות חמור, ודלעת יונית, ואוכלים טהוריםו.

רבי יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין, חוץ מן העגול של דבלה.

נוסח הרמב"ם

יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדל וכוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש להן שולים והן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש ויריעה וסקורטיה וקטבוליה וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשויין אוהלים ועדר בהמה טמאה וטהורה ומכונות חיה והעוף ששכן והעושה מקום לבנה בשיבולים האירוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יוונית ואוכלין טהורין רבי יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין חוץ מן העיגול של דבלה.

פירוש הרמב"ם

הבאת הטומאה הוא שיאהיל דבר ממה שנזכר על הטומאה ועל אדם וכלים וחציצה בפני הטומאה הוא שיחוץ אחד מן הדברים בין המקום אשר בו הטומאה ובין מקום אחר עד שלא תעבור לה הטומאה וכבר התבאר ג"כ שהאהל מציל מן הטומאה לפי שהוא חוצץ בפני הטומאה להוצאתו ממנו ויציל כל מה שתחתיו מכלים ואדם מאלו הכלים אשר התנו בהם שהם מחזיקים מ' סאה כבר קדם זכרונם אחד אחד והתבאר סבת היותם שלא יקבלו טומאה בט"ו מכלים: וכבר התבאר סקורטיא שהיא כסוי עור אשר ישכבו בה: וקטבליא. העור אשר יאכלו עליו. וביאור מפץ ומה הוא ומה דינו בעשרים וארבעה מכלים. ואמר שהן עשויין אהלים לפי מה שביארנו פעמים שהאהל מביא את הטומאה למה שתחתיו עם הטומאה וחוצץ בפני הטומאה למה שהוא יוצא ממנה וכן אם היתה טומאה בבית והלכה בתוך הבית הנה כל מה שבתוך האהל טהור שהאהל חוצץ בפני הטומאה ודע זה וזהו ענין אמרו עשויין אהלים לפי שהן אם לא יהיו אהלין הרי הן ככלים ויטמאו ולא יחוצו בפני הטומאה כמו שקדם: ועדר בהמה. הוא שיהיה ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולם ויהיו עומדות לא הולכות וכן יתבאר בתוספתא: ומכונות חיה. קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות [המדבריות] מכונות ובתנאי ג"כ שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות: והעוף ששכן. שיהיה קשור על כותל או על אילן: והעושה מקום לבנה בשבלים. שיחפה לשבלים מקום דומה לבית: ואירוס. הסנבר. וקיסוס אלבלב: וירקות חמור. אמרו שהם קתא אלחמאר והוא אלתקם ואמרו שהוא יאכלו אותו החמורים והכונה בזה שהוא עשב לא יאכלנו האדם למזון: ואוכלים טהורים. לפי שהטמאים לא יחוצו בפני הטומאה וידוע שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר כמו שהתבאר פעמים: ועגול של דבילה. תאנים מדובקים כדמיון עוגה ואין הלכה כר"י ב"נ.

פירוש רבינו שמשון

מחזיקין מ' סאה בלח. אשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור קאי דכיון דבאין במדה אין מקבלין טומאה כדתנן פט"ו (מ"א) בכלים: וחוצצין. בפני הטומאה: סקורטיא. פרק הנודר מן הירק (דף נה:) אמרי' מאי סקורטיא אמר רבה בר בר חנה כיתונא דצלא מלבוש של עור: קטבליא. עור שמוצע למטה: שהן עשויין אהלים. נטויים כעין אהל ואכולהו קאי איריעה ואסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת ואע"ג דכל הני מקבלי טומאה סקורטיא וקטבליא כדתניא בכלים פט"ז (מ"ג) משיחסום ויקנב ומפץ אמרינן בכל דוכתא שטמא בזב ובמת וכן סדין וכן מחצלת אם עשאה לשכיבה מ"מ חוצצין בפני הטומאה אם נטויים כאהלים דאהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל על הטומא' מלהיות בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: עדר. ממש של בהמות כדקתני בתוספתא [פ"ט] ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה ובערוך מביא משנה זו בערך אדר ב'. משמע שרוצה לומר כמו אדרייתא דפרק ד' נדרים (דף כה. ע"ש) [צ"ל דשבור מלכא ואיתא בילמדנו בפ' בשלח שאמרו כו'. וע"ש בערוך] שאמרו לו חכמיו לקיסר שיביא עורות של בהמו' מליאו' תבן ויסבור הנחש (שיש) [שהן] בהמות ויבלעם וכן משמע בתוספתא [שם] דקתני וכן עדר בהמה וחיה ועוף וכן החיים שהיו מהלכין זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין הנזיר מגלח עליו ואי גרסינן עור צריך לומר כגון פחות מה' טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א"נ כדתניא פרק דם חטאת (דף צד.) עוצבא שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקציענה: ומכונות חיה ועוף. קיני חיה ועוף מלשון (שמות טו) מכון לשבתך. והעוף ששכן. ובקשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דלא דמי לעוף ששכן בחלון דפרק לא יחפור (דף כ.) דהתם לענין למעט את הטפח דבעינן ביטול: ועושה מקום לבנה בשבלים. שלא יכהו החמה: קיסוס ודלעת מיני ירקות שעליהם רחבים כדתנן הדלה עליה הגפן ואת הדלעת וכן את הקיסוס וכן אחריני. ובירושל' סוף פ"ה דכלאים מפרש אירוס אירוסה קיסוס קיסוסה: ואוכלים טהורים. שלא הוכשרו: העגול של דבילה. תחת העיגול היו רגילים לישב בצל יותר משאר אוכלים כדקתני בתוספתא:

תניא בתוספתא דכלאים פ"ק חמשה דברים נאמרו בדלעת יוונית אסורה בסיכוך על גבי זרעים עוקצה טפח ואוסרת כל שהוא מביאה הטומאה וחוצצת בפני הטומאה הנודר מן הדלועים אינו אסור אלא בדלעת יוונית. פירוש אסורה בסיכוך ע"ג זרעים משום כלאים. עוקץ שלה טפח כשעוקץ שלה טפח חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא. אוסרת בכל שהוא כדתנן (ערלה פ"ג מ"ז) אגוזי פרך ורימוני בדן וחביות סתומות וקולחי כרוב ודלעת יוונית מביאין וחוצצין כדתנן הכא וחדא חשיבי להו מיהו עוד תניא לקמן בתוספתא פרק נסר הדף של קנים שהוא מסורג בחבלים ועשוי בטיט ככר לושה במי פירות נתונה על גביו הרי זו מביאה וחוצצת ר' יוחנן בן נורי אומר כל העגולין טהורין אין מביאין את הטומאה חוץ מעיגולי דבילה מפני שהן יושבין תחתיהן כפקעיות. פי' שהן יושבין תחתיהן כפקעיות דכשם שיושבין תחת צל דלועין כך יושבין תחת עיגולי דבילה. פקעיות כמו שמן פקועות דפ' במה מדליקין (דף כד:) והם דילועין ויש אומרים אבטיחים מרים ועושים מהן שמן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יש מביאין את הטומאה - שאם האהילו על הטומאה ואדם וכלים מביאין את הטומאה על האדם והכלים, ואע"פ שלא נגעו בטומאה:

וחוצצים - אם הטומאה תחתיהן מצילין אדם וכלים שעל גבן, לפי שהן חוצצים בפני הטומאה. וכן אם טומאה על גבן מבחוץ, מצילין כלים שתחתיהן:

שידה - תיבה גדולה א של עץ כמין ארון:

תיבה - קטנה כעין שולחנים:

מגדל - של עץ עשוי לאוצר:

כוורת הקש - קופות גדולות עשויות מקש או מערבה או כפות תמרים:

כוורת הקנים - כמין סלים עשויין מקנים:

ובור ספינה אלכסנדרית - הספינות הגדולות שמפליגים בהם בים הגדול, עושין בתוכן כלי גדול של עץ כמין בור שמשימים בו המים המתוקין הראויין לשתיה:

והן מחזיקים ארבעים סאה בלח - דכיון שהן גדולים במדה זו שוב אינן מקבלים טומאה, וחוצצים בפני הטומאה:

סקורטיא - עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:

קטבליא - עור שמציעין למטה ושוכבין עליו, וקורין לו בערבי נט"ע:

שהן עשויין אהלים - נטויין כעין אוהל. ואע"ג דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת כלים נינהו ומקבלי טומאה, מכל מקום כשהן נטויין כאהלים ב חוצצים בפני טומאה, דאוהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה:

ועדר בהמות - כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה:

ומכונות חיה ועוף - קיני חיה ועוף ג. לשון מכון לשבתך (שמות טו):

והעוף ששכן - שהיה קשור על הכותל או על האילן:

והעושה מקום לבינה בשבלים - שמחפה לשבלים ד מקום דומה לבית:

האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקת חמורים - כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים ה:

חוץ מן העיגול של דבילה - לפי שתחת צל עיגול של דבילה היו רגילים לישב יותר משאר אוכלים. והכי תניא בתוספתא. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

פירוש תוספות יום טוב

השידה. פי' הר"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים:

שיש להם שולים. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן:

כוורת הקש. פי' הר"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]:

והן מחזיקים ארבעים סאה כו'. פי' הר"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט"ו דכלים גם עי' מ"ש במשנה ו פרק ה [ד"ה או כוורת] ומהר"ם כתב בכאן וז"ל נ"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע"כ נ"ל. עכ"ל [ועיין ברא"ש מ"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ"ו בס"ד [ד"ה אפילו] ודעת הר"ש נראה כדברי מהר"ם מהא דרפ"ט:

שהם כוריים ביבש. עי' מ"ש ברפט"ו דכלים:

סקורמיא. פי' הר"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט"ז דכלים מפרש בשם הרמב"ם עור שאוכלים עליו. וכ"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ"ז דנדרים דף נה [ע"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא:

ומפץ. עיין בפרק כד [דכלים] מ"י ובסופו בפירוש הר"ב:

ומכונות חיה ועוף. פי' הר"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב"ם. אבל נראה מדבריו דל"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר"ש כלשון הר"ב. וכן גיר' מהר"ם:

[*והעוף ששכן. פי' הר"ב שהיה קשור כו'. עיין מ"ש במשנה ה [ד"ה והעוף]:

והעושה מקום לבנה בשבלים. לשון הר"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב"ם שבפירושו הן. אבל בנא"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. גם הר"ש פירש שלא יכהו החמה. ע"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר"ב העתיק לבינה ביו"ד. וכן הוא *)בס"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע"כ. והר"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו"ד. ומפרש לפירוש הרמב"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו"ד. ומהר"ם כ' דנ"ל דגרס לכנה בכ"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע"כ:

האירוס כו'. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ"כ במשנה ה:

ואוכלים טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ובמקום אחר מפרש עגלה:

(ב) (על הברטנורא) והוא הדין שידה תיבה כו' שאין מחזיקין ארבעים סאה כשנעשו אוהלים. ולא נקטיה משום דאין דרך לקבוע אותם לאוהל. והא דחוצצין נמי כשמחזיקין ארבעים סאה דוקא עם דפנות אוהלים, כדלעיל פרק ה' משנה ה'. מהר"ם:

(ג) (על הברטנורא) ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) הר"מ. ובנוסחת ארץ ישראל, שיחפור בשבלים. וזה לשונו בחבורו, החוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. ומתניתין נקטה בלשון נקבה. נראה לי שכן דרך הנשים לעשות כן, ולפי זה הגירסא לבנה. וגירסת הר"ב לבינה, ופירש בעל כף נחת, משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הריח, וכשמסירה נשאר מקומה כמו אוהל. והר"ב לא דק, שהעתיק לבינה ומפרש כפירוש הר"מ. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) והר"מ כתב, שמתקיימים בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ:

(ו) (על המשנה) טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שיש להם שוליים. עיין במ"ש ברפט"ו דכלים ולקמן סימן ג'. ופי' הרא"ש ז"ל ונראה דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פירושו כמו אינך דקתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומאה שעל גביהן או תחתיהן אבל חוצצין דשידה וחבריו אי אפשר לפ' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' ר"ש ז"ל אע"פ שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן בפ' ששי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפילו נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כל שכן הכלי עצמו אבל חוצצין דשידה מיירי בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית כי ההיא דתנן בפ"ה היתה שלימה בש"א מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד עכ"ל הרב רבינו אשר ז"ל:

וסדין. תוספות שבת פ' שני דף כ"ז ע"ב עלה דמתני' דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים כתבו דהאי סדינין מיירי בסדינין של משי וקבועים בקרקע שאינם מטמאין אבל סדין של פשתן אע"פ שהוא מחובר לקרקע מקבל טומאה. ואינו חוצץ ע"כ. גם שם בע"א כתבו שהכלים אין מטמאים ואין נעשין אהל המת במחובר ע"ש:

ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה והה"נ בהמה אחת ונקט הרבה אע"פ שאין דבוקם קיים. הרא"ש ז"ל. ובערוך גריס אדר בהמה והוא לשון עור כמו אודרייתא דפ' ד' נדרים שהן עורות וכתב הר"ש ז"ל ואי גרסי' עיר צריך לומר כגון פחות מחמשה טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א"נ כדתני' פ' דם חטאת עוצבה שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקצענה ע"כ:

ומכונות חיה ועוף. כן נראה שהיא גירסת הר"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך דברי הרא"ש ז"ל שכתב מכונות חיה קיני חיה מלשון מכון לשבתך ע"כ וכן משמע שפי' הערוך וז"ל מכונות פי' מקום ששוכנין החיות והעופות ע"כ. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל פי' כי שם מכון לחיה ולעופות כשם עדר לבהמה אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל כתיבת יד שהזכיר עוף וז"ל שם ומכונות חיה קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות המדבריות מכונות חיה ע"כ גם בחבורו אשר עשה בפי"ג מהלכות טומאת מת לא הזכיר שם עוף:

והעוף ששכן. שהיה קשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דל"ד לעוף ששכן בחלון דבפ' לא יחפור דהתם לענין למעט בחלון שיהיה פחות מטפח משום דבעינן בטול הר"ש והרא"ש ז"ל:

והעושה מקום לבנה. שמחטטת בשבלים מקום דומה לבית לבנה כדי שלא יכהו השמש ובערוך נראה דגריס לבינה ביו"ד שפירש נותנין אבן על השבלים שמא סובלתם הרוח ע"כ אלא שבערך מכן נראה שפי' בלשון שני כפי' ראשון שכתבתי:

האירוס והקיסוס. פי' הר"ס ז"ל לקמן דקתני חוץ מן הירקות שמנו משמע שכל אלו במחוברים לקרקע עסיקי' ע"כ:

וירקות המור. כן שמו לפי שהם מרים ויש גורסים חמור והוא אוכל והרמב"ם ז"ל פי' לענה. הרא"ש ז"ל. ובערוך ויריקת חמור פי' קשואים והן מרים והן פקועות שדה ע"כ. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל:


פירושים נוספים