עיקר תוי"ט על אהלות ח

משנה אהלות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ובמקום אחר מפרש עגלה:

(ב) (על הברטנורא) והוא הדין שידה תיבה כו' שאין מחזיקין ארבעים סאה כשנעשו אוהלים. ולא נקטיה משום דאין דרך לקבוע אותם לאוהל. והא דחוצצין נמי כשמחזיקין ארבעים סאה דוקא עם דפנות אוהלים, כדלעיל פרק ה' משנה ה'. מהר"ם:

(ג) (על הברטנורא) ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) הר"מ. ובנוסחת ארץ ישראל, שיחפור בשבלים. וזה לשונו בחבורו, החוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. ומתניתין נקטה בלשון נקבה. נראה לי שכן דרך הנשים לעשות כן, ולפי זה הגירסא לבנה. וגירסת הר"ב לבינה, ופירש בעל כף נחת, משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הריח, וכשמסירה נשאר מקומה כמו אוהל. והר"ב לא דק, שהעתיק לבינה ומפרש כפירוש הר"מ. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) והר"מ כתב, שמתקיימים בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ:

(ו) (על המשנה) טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) ולפי זה צריך לומר שמצטרפין לטפח, שאין אוהל פחות מטפח. ומשום הכי צריך שיהיו יכולין לקבל מעזיבה שלא יפול דרך אויר שביניהם. וכל זה מדרבנן היא, דמדאורייתא אין מצטרפין כו'. הר"ש. וקשה, למה ערבינהו בהדי אינך דמדאורייתא. לכן נראה כפירוש הר"מ, דטעמא דמעזיבה הוא מפני שאוהל המביא וחוצץ צריך שיהא חזק ובריא, ואז מביא וחוצץ מדאורייתא. ונראה דסבירא ליה דמיירי שיש בכל ענף פותח טפח. וכן הוא נמי דעת הר"ב, שכן בפרק ז' דנזיר משנה ג' פירש, אבנים ועצים הבולטים. וכן בסוף פרק ב' דנדה כתב, אבנים פרועות. ואפשר שיש נמי קוצים וברקנים רחבים טפח, כי גידולי כל הארצות אינם שוים. ואתי שפיר נמי מה שכתב אבל אם אינם יכולים לסבול היינו מפני שאינו חזק ובריא, ולא כמו שכתבתי לעיל להר"ש כדי שלא יפול דרך אויר, שאם ביכולה לקבל בינונית מביאין, כל שכן כשיכולה לקבל הרבה [צ"ל הרכה. ב"ד]. ועתוי"ט:

(ג)

(ח) (על המשנה) ואינן. או או קתני. הר"מ:

(ט) (על המשנה) טמאים. פירוש, מוכשרים. לפי שכאשר היו בחלון או שנעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. הר"מ:

(י) (על המשנה) מוסף. לפי שאלו כולן הן הן מאותן דרישא שמביאים וחוצצים, משא"כ ריחים דלא תני ברישא. הר"מ. והא דלא תנא ברישא ריחים של בהמה, י"ל דתני ושייר, אף דתני אלו. אי נמי יש לומר דבכלל שידה תיבה ומגדל הם, ושל אדם לא דמו לשידה כו', דפחותים מארבעים סאה, להכי תנייה בסיפא. מהר"מ:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) דגמרינן אוהל אוהל ממשכן:

(ה)

(יב) (על הברטנורא) ומ"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה, דאל"כ אדתני עוף הפורח אמאי לא תני כהאי גוונא בבהמה וחיה:

(יג) (על המשנה) הפורח. וקשה, למאי דפירש הר"ב לעיל והעוף דוקא קשור, א"כ אפילו אינו פורח נמי. וא"ל דאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ, דאם כן הוה ליה למיתני במתניתין ג'. ואין לומר דאין הכי נמי דהכא אפילו כשאינו פורח, כמו בטלית וספינה דהוי לאו דוקא מדתני סיפא קשר כבש כו', התם שאני, דתני בהדיא קשר כבש, אבל בעוף דלא תני לעיל הקשור יש לומר דדוקא הוא, דשכן אפילו שאינו קשור מביא וחוצץ, וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ:

(יד) (על הברטנורא) דאי המת נמי בבית, מאי טעמא דר' יוסי. דדוחק לומר דבעי אוהל ביבשה דומיא דמשכן. הר"ש:

(ו)

(טו) (על המשנה) חביות. של חרס. אי נמי כאותן דריש פרק י' דכלים: