מקור ברוך/המבוא/ג/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

א[עריכה]

בפרק הקודם תיארנו תכונת חייהם הרוחני של חז״ל בתמונתם החיצונית, כמו סדר קביעות המקומות והזמנים ללמוד, היחושים המשותפים מהחכמים עם התלמידים, ממהלך נפשם ורוחם, הצניעות והכבוד, התמימות והענוה, החן והחסד, ארחות יושר והחיים ככלל;

ובפרק זה ובהששה הבאים (ד׳-ט׳) נציע ונבאר מתכונת חייהם הרוחני של חז״ל בתמונתם הפנימית, כלומר, מדרכי הלימוד שלהם, מדרכי הביאורים, הפירושים, החידושים והרמזים בתורה ובכל המקרא על פי יסודי דרכי הלשון ומשפט ההגיון הבריא והישר. וכמה הילכתי גבירתי אפשר ללמוד מהם, למען נלך בדרך טובים, בדרך הקודש, ונצדק קודש.

וזה החלי:


מדרך חז״ל ללמד בדרך קצרה, ועיקר סגנון זה בא לתכלית שיוסיפו התלמידים מעצמם חקר דעת ותבונה באותו עניין שעומדים בו, וכמו שכתוב במשלי (ט׳): "תן לחכם ויחכם עוד", שהכוונה היא, תן לו דברי חכמה ומדע במדה כזו שימצא מקום להוסיף באותו דבר דעת וחכמה משלו, מדעתו וסהגיונו; ולא שתתן לו הכל מן המוכן (ועוד ארחיב אי״ה הדיבור על זה להלן במבוא פרק י״ג (המכונה "למשפט הספר") סעיף א׳, ויבאו שם דברי טעם וסברא ודברים נרגשים ומעניינים מאוד). —

וזה הוא עניין הלשון הרגיל בתלמוד: "חסורא מחסרא והבי קתני", וכן "לא סיימוהו קמיה" (בבא מציעא דף מ.), וזהו מפני שהיו רגילין ללמוד בלשון קצרה, ונעשה להם ההרגל הזה לאחד מחוקי הלימוד, המסודרים והקבועים.

ועל פי משפט מערכת זו יתבארו כמה לשונות ועניינים בתלמוד, אשר זולת סגנון לימוד זה אין להם מובן וביאור למה הוא כן; כמו:

במסכת שבת (ק״ו ב׳): הא מילתא אמרה רבי זירא ולא פרשה, עד שבא רבה בר אבוהא ופרשה;

בפסחים (צ׳ א׳): שמעתי שתמורת הפסח קרבה ותמורת הפסח אינה קרבה, ולא ידעתי לפרש. אמר רבי עקיבא, אני אפרש וכו׳;

בראש השנה (כ׳ ב׳): נולד קודם חצות, נולר לאחר חצות, ופירש רש״י: ברייתא שנויה ברמזים, עיי״ש;

בב״מ (י״א ב׳): שמעתי מיניה דמר שמואל, רכוב ומנהיג, חד קני וחד לא קני, ולא ידעתי לפרש;

במסכת אהלות (פט״ז מ״א): אמר רבי עקיבא, אני אפרש שיהיו דברי חכמים (שבאו בקצרה) קיימים;

ובמסכת פרה (פ״א מ״א): אמר רבי יהושע, אני לא שמעתי אלא שלישית, אמר בן עזאי, אני אפרש וכו׳.

וטעם כל המניעות והעכובים מברור הפירושים והבאורים, הוא, מפני שהיו שונין בלשון קצרה, ועל כן לא נתפרשו ולא נתבארו בזמנם ובמקומם.—


ועוד יתבארו היטב על פי דרך זו ששנו חכמים בלשון קצרה כמה לשונות בתלמוד, אשר בהשקפה ראשונה לא יקבילו אל ענינם הנרצה, ואם לא יתחשבו עם מנהג סגנון זה בחז״ל ישארו הדברים תמוהים ומופלאים;

ואחשב כמה מהם:

(א) במסכת ביצה (ב׳ ב׳): "ותנן אין מבַטלין איסור לכתחילה"; וכתב הר״ש בפירושו למסכת תרומות סוף פרק ה׳, "שאין לשון זו (אין מבטלין איסור לכתחילה) שנויה בשום מקום, ורק ממתניתין בתרומות מדייק זה", עכ׳׳ל;

(וטעם הדיוק לא ביאר. ועניינו הוא, כי במשנה שם (פ״ה מ״ט) איתא: "סאה תרומה שנפלה לתוך פחות ממאה [סאה חולין], ואחר כך נפלו לשם [עוד] חולין [עד שהגיע השיעור לתרומה להבטל], אם בשוגג [נפלו] מותר, ואם במזיד [הפילום להחולין, כרי שתבטל התרומה] אסור"; וטעם הדבר, משום שאין מבטלין איסור לכתחילה);

והנה תפס התלמוד בביצה שם לשון מתקבלת לעניין כדי לשנות בקצרה, ולא להעתיק כל המשנה בתרומות ולהוציא המשמעות, כמבואר. וכל כך נתקבלה דרך זו לרגילה, עד שאמרו על זה לשון "ותנן" כמו שהדבר שנוי מפורש;—


(ב) בתענית (ל׳ ב׳): תנן התם, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, שלא לעשות – אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו ת״ח. תניא נמי הכי, רשב״ג אומר, לעולם יעשה אדם עצמו ת״ח כדי שיתענה, ע״כ;

והנה לא מציגו ברייתא כזו לעניין תענית בשם רבי שמעון בן גמליאל;

אך הנה מצינו בתענית (י׳ ב׳) ברייתא כוו הלשון: תניא, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד (מצוין) עושה, ולא כל הרוצה לעשות עצמו חכם עושה, דברי רבי שמעון בן אלעזר. רבי שמעון בן גמליאל אומר, במה דברים אמורים (שלא כל הרוצה לעשות עצמו חכם עושה) בדבר של שבח, אבל בדבר של צער (כגון לעניין תענית) עושה, וזכור לטוב, שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו, ע״כ;

ומתבאר מזה, דמאמר רשב״ג בדף ל׳ ב׳ (לעולם יעשה אדם עצמו ת״ח כדי שיתענה) הוא תמצית מאמרו הארוך בדף י׳ ב׳, אלא שבא בקצרה. —


(ג) וכן בקדושין נ״ג א׳: ותנן, המקדש בפירות שביעית מקודשת. והנה לא נמצא דין זה מפורש בשום מקום;

ורש״י עמד על זה, ופירש לגלות מקורו, וזו לשונו: דקתני לעיל (במשנה), מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים, ושל שביעית היתה, ואמר, כולכן מקודשות לי בכלכלה זו, וקבלה אחת בעד כולן, ואמרו חכמים, אין אחיות מקודשות, ומשמע, הא נכריות מקודשות, עכ״ל;

ובאור דבריו, דמדמבואר במשנה, שהתאנים היו של שביעית, והנכריות מקודשות, הרי ממילא מבואר, שהמקדש בפירות שביעית מקודשת;

והנה יען כי לעיקר דין קידושין בפירות שביעית היה צריך התלמוד להעתיק כל לשון המשנה ולהוציא המשמעות "הא נכריות מקודשות" (כל לשון רש״י), ויען כי דרך הגמרא לשנות בלשון קצרה, על כן כמו יצרה בעניין זה "לשון קצרה" המכילה תמצית העניין, ואמרה על זה גם הלשון "ותנן", אעפ״י שלא נשנה מפורש לשון זו בשום מקום; —


(ד) וכן במס' ב״מ (ו׳ ב׳): תניא דמסייע לך, הספיקות נכנסין לדיר להתעשר; והנה אין לשון זו מפורש בשום מקום במשנה, ורק מתבאר ממשנה דבכורות (ט׳ א׳) עפ״י שטחות הדינים המבוארים שם, ונבראה כאן לשון קצרה ותמצית ההלכה. —


(ה) וכן במס׳ מנחות (ע׳ א׳): ותנן, לא מצינו תרומה במחובר לקרקע. וכתב הגרי״ב במסורת הש״ס בזו הלשון: "לא ידעתי לציין מקומו במשנה או בברייתא שיהיה מפורש דבר זה", עכ״ל;

אבל האמת, כי באה הלשון בתמצית הקיצור, ומשמעות הדין מתבאר ממשנה דמסכת ביכורים (פ״ד מ״ד): יש בביכורים מה שאין בתרומה, שהביכורים נקנים במחובר לקרקע וכו׳; ויען כי היה להגמרא להעתיק כל המשנה ולהוציא הדין דתרומה אינה נקנית במחובר לקרקע, לכן, לתכלית לשון קצרה, קלטה תמצית הענין ושנאו בלשון "ותנן".—


(ו) וכן בחולין (ל׳ א׳): והתנן, שחט בה שנים (סימנים) או רוב שנים, ועדיק היא מפרכסת, הרי היא כחיה לכל דבריה; וכתבו בתוס׳ בזו הלשון: "אין משנה בלשון זו בשום מקום, ורק מדייק לה ממשנה דחולין" וכו׳, עכ״ל;

ויען כי היה צריך התלמוד להאריך הרבה בהעתקת המשנה ההיא ובתוצאת הדיוק מדין זה, לכן תפס לשון חדשה וקצרה, וגם לא חש להקדים לה הלשון ״והתנן״ כמו שהדבר נשנה כן מפורש.—


(ז) ומה יפה וטוב יתבאר על פי דרך זו מאמר אחד בחז״ל, אשר זולת דרך זו (ששנו חכמים בלשון קצרה) אין ערוך לפליאתו;

והמאמר ידוע בכמה מקומות בתלמוד, ומהם במס׳ שבת (ל״ב ב׳), וקבוע על הפסוק דמלאכי (ג, י): "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", ופרשו בגמרא: מאי עד בלי דיא? אמר רמי בר חמא: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, ע״כ;

והנה נפלא הדבר ותמוה מאוד, כי הלא המלה "די" אין אותיותיה (הדלי״ת והיו״ד) יוצאות כלל מן השפתים, כי אם מן הלשון (הדלי״ת, ממוצא דטלנ״ת) ומן החך (היו״ד, ממוצא גיכ״ק); ואם ימים ושנים יבטאו המלה ״די״ לא יגעו כלל בהשפתים, ואיך זה אמר "עד שיבלו השפתים מלומר 'די'"? ואין ערוך לפליאה;

אך הנה בירושלמי סוף ססכת ברכות (פרק ט הלכה ה) בא מאמר זה בהרחבת הלשון: "מאי עד בלי די? עד שיבלו שפתותיכם מלומר דיינו ברכה, דיינו ברכה", ע״כ;

והנה הבי״ת מן "ברכה" אמנם יוצא סן השפתים (ממוצא בומ״ף); ומכוון זה ביותר ללשון הפסוק "והריקותי לכם ברכה".

והנה מתבאר, כי בגמרא שלנו (הבבלית) בא מאמר זה בקיצור לשון. —


(ח) וכן תתבאר על דרך זו אגדה אחת, אשר זולת דרך זו, מלשון קצרה, אין לה כל ביאור והיא מופלאה מאוד;

והיא במסכת מגילה (י״ח א׳): אמר רבי אלעזר, מניין שהקב״ה קראו ליעקב "אל"? שנאמר (פ׳ וישלח): "ויקרא לו אל אלהי ישראל", דאי סלקא דעתך יעקב קראו למזבח "אל", אם כן "ויקרא לו יעקב" מבעי ליה; אלא "ויקרא לו" ליעקב "אל", ומי קראו "אל"? — אלהי ישראל;

ובאור הענין שהקב״ה קראו ליעקב"אל", הוא מפני שהשם "אל" הוא לשו! "תוקף", כמו "אילי הארץ" (יחזקאל, י״ז). והכוונה שקרא אלהותו עליו, ומפרשי הפסוק בסגנון מסורס והפוך: ויקרא לו אלהי ישראל — אלב; ולהלן במבוא בהמשך פרק ה׳ יבואו כמה וכמה לשונות כאלה במקרא, מהופכים במליהם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

והנה נעיר כאן רק על ההכרח שהביא לחז״ל לדרוש כן ולא כפשוטו שיעקב קרא למזבח — אל, כדמפרש: דאי סלקא רעתך יעקב קראו למזבח "אל", אם כן, "ויקרא לו יעקב" טבעי ליה.

והנה הוכחה זו מופלאה ותמוהה עד מאוד, כי מהיכי תיתא צריך היה לכתוב 'ויקרא לו יעקב'? כי הלא המשך לשון הכתובים שבעניין זה אינו דורש כלל לקבוע כאן השם 'יעקב'. כי הן סדר לשון הכתובים כך הוא:

"ויבא יעקב שלם עיר שכם ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל".

והנה כל הפעלים שבכאן: "ויחן", "ויקן", "ויצב", "ויקרא", כולם מוסבים אל השם "יעקב" שבתחילת העניין, "ויבא יעקב"; ואם כן, סהיכי תיתא, שלהפעל "ויקרא" יוסיף הכתוב את השם "יעקב"? והלא אין זה כלל לפי טעם הלשון וחוקיה!

וכן מצינו בראש פרשת תולדות: "ויאכל, וישת, ויקם, וילך ויבז עשו את הבכורה" – הנה מוסבים כל הפעלים אל השם "עשו" שבפועל האחרון, וכאן מוסבים כל הפעלים אל השם "יעקב" שבפועל הראשון;

וכן בדהי״ב (כ״ח ט״ו): "ויקומו האנשים וגו׳ וילבישום, וינעילום, ויאכילום, וישקום, ויסכום, וינהלום, ויביאום" – מוסבים כל הפעלים אל "האנשים" שבראש הפסוק;

והרבה יש כהנה;

ואם כן, מהיכי תיתא צריך כאן לשנות השם "יעקב" בפועל "ויקרא" האחרון? וכמה נפלא הדבר!

אך האמת בזה נראה, דאין כוונת הדורש כלל לזה שהיה צריך לכתוב "ויקרא לו יעקב אל אלהי ישראל", אך קיצור לשון יש כאן בגמרא, ותחת הלשון שלפנינו

אם כן, ויקרא לו יעקב מבעי ליה
צריך להיות
אם כן, ויקרא לו אל אלהי יעקב מבעי ליה

וכלומר, ולא אל אלהי ישראל; והבאור הוא, כי עדיין לא נצטוה יעקב על שנוי שם מן יעקב לישראל, וצווי זה בא אחר עניין פרשה זו, כמבואר בסמוך בפרשה (ל״ה י׳) "ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל" (ומה שאמר לו מזה המלאך למעלה (ל״ב כ״ט): "לא יעקב יאמר עוד כי אם ישראל כי שרית" וגו', לא היה זה לצווי ולמנהג לו, כי אם מעין הודעה כי ראוי הוא לזכות בזה השם, מפני "כי שרית ותוכל", והוי השם ישראל והפועל "שרית" מעין תכונת לשון נופל על לשון)–; ואם כן איך יקרא את שמו עתה ישראל?

ולכן דריש, דקריאה זו מוסבת להקב״ה, ושיעור הכתוב כמו שכתבנו: "ויקרא לו (ליעקב) אל", ומי קראו אל – "אלהי ישראל", והלשון מסורסה, וכמו שכתוב "ויקרא לו אלהי ישראל אל", וכפי שנתבאר.

וזה לא קשה, איך קרא הכתוב כאן להקב״ה אלהי ישראל אחרי שעדיין לא נקרא יעקב כך – יען שרגיל הכתוב לכתוב על שם העתיד, וכמו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (פ׳ וישלח, ל״ב כ״ג), ועוד שם (ל״ד ז׳): "כי נבלה עשה בישראל", ואלת העניינים נאמרו קודם שינוי השם; ומפורש אסרו (כתובות י ב) שרגיל הכתוב לקרוא שם דבר על שם העתיד, אך לא אדם פרטי יקרא עצמו על שם העתיד.

והנה העניין מבואר.


(ט) וכן יתבאר הלשון והעניין בירושלמי שקלים (פרק ב׳ הלכה ה׳): "רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים, שדבריהם הם זכרונם", ע״כ; והנה הלשון "עושין נפשות" מציגו במקרא: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (ריש פרשת לך לך), ושם בא דרש על זה, שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה – את הנשים, וזה נקרא "שעשו (שרכשו) נפשות" לעם ישראל (עיין מדרש רבה, וסנהדרין צ״ט ב׳); ופשוטו של מקרא שם: עברימ ושפחות שקנו להם, כמו שכתב רש׳׳י שם;

אבל באן לא שייך לשון זו, לא לפי פשיטה ולא לפי מדרשה;

אך הלשון באה קצרה, והכוונה "אין עושין ציונים (מצבות) לנפשותיהם של צדיקים", כי עיקר התכלית מן הציון הוא לזכור את הנפטר, אבל הצדיקים אין צריכים לזה, שדבריהם (ענייניהם, חכמתם, תורתם וצדקתם) הם זכרונם. וצריך לומר הלשון במלואה בירושלמי "אין עושין ציונים לזכור נפשותיהם של צדיקים" וכו׳.



ועיין ברש״י לשבת (קמה ב׳), דהמלה הרגילה בתלמוד "כלך" מקצרת מן "לך לך";

והמלה "מרזב" (מעין צנור) שבתלמוד, יתכן, שהיא מורכבת מן "מר" (טיפה, כמר מדלי, ישעיה מ טו) ומן "זב" (על שם שהיא זבה טיפין טיפין), ונתקצרה (נתאחדו בהברה), ונבראה מלה אחת "מרזב";

והמלים "לכתחילה ודיעבד" מקוצרות מן "לך תחילה" (כלומר, שמותר לך להחל בדבר עוד קודם שנעשה) ומן "דאי עבד" (אם כבר עשה);

וכן המלים: "מגו", "מתוך", "ממשמע" מקוצרות מן: "מן-גו" (מן יסוד); "מן-תוך" ומן "מן מה שנשמע";

ובתוס׳ מנחות (קט ב) כתבו, דהמלה "משהו" הרגילה בתלמוד, קצרה היא, ועיקרה "מה שהו", עיי״ש. —


ועל פי קיצור מלים כאלה נראה לפרש ביומא (ל״ח, ריש ע״ב), לעניין שלא יירא האדם לקיפוח פרנסתו ע״י אחרים, אמרו: "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך" (כלומר, אם קצובה לך פרנסה ממין ידוע ובמקום ידוע, אז כמו יקראוך (יזמינוך) כשמך למקום ההוא לאחוז באותה הפרנסה) ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ע״כ; ופירש רש״י בבאור הלשון "ומשלך יתנו לך", כלומר, לא משלהם (מפרנסת אחרים) יתנו לך מתנה אלא מזונות הקצובים לך, עכ״ל;

והנה אין מדויק יפה הלשון "משלך", דהוי ליה לומר "שלך", וגם המשך הדברים "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" אין עולה יפה, וליישב זה אפשר רק בדוחק;

אבל קרוב לומר, דהמלה "ומשלך" קצרה היא, ועקרה "ומה-שלך", כלומר, ומה שקצוב לך יתנו לך, ומפרש משום שאין אדם נוגע במוכן לחבירו; ועל כן אין לדאוג סן יקפחו אחרים פרנסתך;

ויהיה שעור המלה "ומשלך" כעין שעורי המלים שהבאנו למעלה: מגו, מתוך, וממשמע, משהוג.


ובספר "מחברת הערוך" לר״ש ן׳ פרחון מבאר הלשון הידוע בתלמוד "אלו ואלו דברי אלהים חיים הם" (עירובין, י״ג ב׳), אשר התמיה בולטת, איך יתכן, בי שנים יחלקו ברבר דין והלכה, זה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מחייב וזח מזכה, איך זה יתכן, שדברי שניהם יתואר בתואר "דברי אלהים חיים", והלא האמת אינה אלא אחת?

ופירש הוא, דקיצור לשון במאמר זה, וכמו שנאמר "אלו ואלו דברי אלהים חיים הם דורשים"; כלומר, אלו ואלו מתעסקים בדברי תורה שהם דברי אלהים חיים, כל אחד לפי דעתו ולפי השגתו וערכו, ועל כן ראוים שניהם לכבוד ולברכה.

וראה מה שכתבנו אנו בבאור מאמר זה (אלו ואלו דא״ח) בחיבור חלק רביעי, פרק ל״ט סעיף ב'.—


ועיין בבאורי הגר״א לאו״ח הלכות עירובין, סימן שפ״ח ס״ק י״ח, לעניין עירוב בכמהין ופטריות, כתב הוא, כי בגמרא (עירובין, כ״ז א׳) בא קיצור לשון במלה אחת קצרה (מלת "וכו'") ועם מלואה ישתנה דין אחד שינוי נמרץ ועקרי נגד כל הפוסקים הראשונים, הרי״ף והרמב״ם וכי'; ועיין מה שכתבתי בעניין זה בחיבור חלק שלישי פרק כ״ג (הנקרא "חדש וישן") סוף סעיף ב'.—

ויותר מזה רגילים חז״ל לקצר לפעמים בלשון הכתובים שמביאים, וכמו שכתבו התוס' בשבת (קכ״ח א׳), ועיץ בגליון שם.

ועוד יבוא המשך לכל עניץ סעיף זה בסעיף הבא.—



וראוי להעיר, כי לפעמים (אם לא קרובות) שנו חכמים גם בלשון ארוכה, וגס בדבר שאינו נוגע להלכה, אך ורק משום "יגדיל תורה ויאדיר", כי ראו בזה כבוד התורה;

כן כתבו תוס׳ ריש מסכת ב"ק (ב׳ א׳) בד"ה ולא זה, "שהתנא האריך משום יגדיל תורה ויאדיר";

וכן כתב רש״י בחולין (י״ז א׳), בהא דבעי רבי ירמיה שם: איברי בשר נחירה שהעלו ישראל (ממדבר) לארץ, מהו, ופירש רש"י: "בשר שהכינו להם במדבר על ידי נחירה קודם שנצטוו על השחיטה, והעלום עמם לארץ ישראל, אם יש סברא להתיר מפני זה שבשעת מעשה היה הדבר היתר. ואף על פי שאין נפקא מינה לדינא (כי מה דהוי הוי) אך משום "יגדיל תורה ויאדיר", עכ"ל;

ואמנם הרא״ש שם המציא בזה נפקא מינה לדינא, לעניין נדרים, אם אחד אמר על עצמו דבר מאכל אחד לזמן ידוע והלאה, וכשהגיע אותו הזמן היה לו עוד מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר אצלו; או באופן כזה, אס רצו בית דין לאסור דבר אחד, כמו שאסרו גבינות עכו״ם, אם אסור מה שיש לארם מאותו המין מקודם, עיי״ש, ויש הרבה לדון בזה, ואכ״מ.—

ולהלן בסוף פרק זה נבאר אי"ה, אשר למען המדה "יגדיל תורה ויאדיר" באה לפעמים התורה עצמה בלשון ארוכה, ויתבאר שם הדבר במלואו.

הערות[עריכה]

הערה א: לכאורה אינו מבואר מה טעם בשאלה זו ומה קשה לו בלשון זו המורה על שיעור מדה מספקת בשיעור מלא וגדוש;

ויתכן לומר, משום דמצינו מלה זו "בלי" המורה לפעמים על השלילה והחסרון מעניין השם הבא אחריה, כמו בפרשת ויצא, "על בלי הגיד לו", שפירושו שלא הגיד לו; ואם כן, הוראת מלה זו כמו המלה השלילית "לא". וכן: "בלי משוח[1] בשמן" (שמואל ב א, כא), שפירושו בחסרון משיחה; וכן: "עוגה בלי הפוכה" (הושע ז, ח) – שאיננה הפוכה; "צמח בלי יעשה קמח" (שם ח, ז); "בלי נשמע קולם" (תהלים יט, ד)שלא נשמע קולם. ואם כן, אפשר לפרש כאן בלי די – בלא די, בלא ספוק, וזה היפך הנרצה; ויותר היה נכון לומר 'עד די'.–

הערה ב: ובמדרש רבה איתא, שאמר לו הקב״ה: אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים (באנשים); וכנראה מפרשי הלשון ויקרא לו, שהפקידו על וה, מלשון חז״ל בריש מסכת פסחים: קרייה לנהורא ופקדיה איממא, קרייה לחשוכא ופקדיה אלילא; וכן יתבאר "ראו קרא ה׳ בשם בצלאל" (פ׳ תשא), שהפקידו על זה. ועיין ברכות נ״ה א׳.–

הערה ג: ועל פי עניין אגדה זו בארתי מאמר חז״ל בסנהדרין (ס״א א׳) על הפסוק ביחזקאל (י״ח): "את אשת רעהו לא טמא" – שלא ירד לאומנות (או לפרנסת) חבירו; וצריך ביאור השווי הזה;

וקרוב לומר על פי מה דקיי״ל במסכת סוטה, כשם שאסורה (הסוטה) לבעל כך אסורה לבועל, שאסור לו לקחת אותה לו לאשה;
והנה לפי זה יוצא, כי הנאתו ממנה היחה רק לשעה, לשעת העבירה, אבל לא יוכל ליהנות ממנה בעתיד, כיון דאסורה לו.
וזה היורד לפרנסת חבירו ברור הוא שלא יתקיים הדבר אצלו, אחרי כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ונמצא הנאתו מזה רק לשעת העבירה, וכמו זח המטמא אשת חבירו, כמבואר.–

הערות ויקיעורכים[עריכה]

  1. ^ לפנינו: משיח.