משנה אהלות טז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טז · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל המטלטלין א מביאין את הטומאה כעובי המרדע.

אמר רבי טרפון, אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע, וטעה, שהאיכר עובר והמרדע על כתפו והאהיל צדו אחד על הקבר, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת.

אמר רבי עקיבא, אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין, שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על אדם הנושאן בעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח.

נוסח הרמב"ם

כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע אמר רבי טרפון אקפח את בניי שזו הלכה מקופחת ששמע השומע וטעה שהאיכר עובר ומרדעו על כתפו והאהיל צידו אחד על הקבר טימאהו משום כלים המאהילין על המת אמר רבי עקיבה אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין ויהיו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה על האדם הנושאן בעובי המרדע ועל עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח.

פירוש הרמב"ם

מרדע. הוא המחרישה וכבר קדם לך בט"ז מכלים שמרדע בינוני הוא אשר הקיפו טפח הנה ברחבו אצבע ושליש וזה שליש הטפח בקירוב וכבר ביארנו בש"ס (שבת דף יז.) שרבי טרפון חשב כאשר שמע זה המאמר שהמרדע או כל מה שהוא כעובי המרדע כאשר האהיל על הטומאה ועל הכלים נטמאו אלו הכלים ותביא להם טומאה ותמה על זה ואמר שיקפח את בניו אם לא תהיה בזה הדין טעות וזאת ההלכה נעדרת האמת והוא ענין אמרו ההלכה מקופחת היא ומזה אמרם (פסחים דף קיח.) אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שלא יעדיר אותו ממנו אבל ימציא תועלתו וכן אמרו (שם דף פז:) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה אין לך כל נביא שלא קיפח ד' מלכים ר"ל שהם נעדרו והוא נשאר אחריהם עוד ביאר מקום הטעות ואמר שנפילת הטעות בעבור ששמע השומע שהחורש כאשר הלך והמרדע על כתיפו והאהיל קצה זה העץ על הקבר הנה כבר נטמא המרדע ונטמא החורש הנושאו וחשב השומע שסיבת טומאת החורש הנושא המרדע אמנם הוא היותו אז עם המת או הקבר תחת צל אחד והוא צל המרדע וחתך ואמר שכל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע ואין הענין כן ואמנם סבת טומאתו היותו נוגע במרדע והמרדע כבר האהיל על הטומאה והנוגע בכלים המאהילים על המת כבר יטמא כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר ואולם הבאת הטומאה הנה לא תהיה בפחות מפותח טפח ולפי זה הדעת כאשר האהיל עובי המרדע על האדם ועל הטומאה ולא יגע האדם בזה המאהיל לא יטמא זה האדם. ותיקן ר"ע מאמר ר"ט ומה שחשב ר"ט ממאמר המשנה כמו שתראה. והלכה כר"ע לפי שמאמר המשנ' כל המטלטלין מביאין את הטומא' בעובי המרדע אמנם רצה בזה על האד' הנושאן לבד והוא מכלל י"ח דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחלת שבת:

פירוש רבינו שמשון

מביאין את הטומאה. משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביא להן טומאה אלא שיש בהיקיפו טפח דחוט של טפח מקיפו כדמוכח בפ' קמא דשבת (דף יז.) גזרו על היקיפו משום עוביו:

אקפח את בני. לשון שבועה הוא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת כי ההיא דפרק קמא דזבחים (דף יג.) דא"ר טרפון אקפח את בני (אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת כההיא) אם לא שמעתי הפרש בין (שאלה) קבלה לזריקה. (ואין לפרש) (צ"ל ויש לפרש קיפח.) קיפחה לשון חיתוך וקיצור שהלכה זו מקופתת דקיימא לן דפותח טפח בעינן:

ששמע השומע. כשנשאלה שאלה ע"י מעשה בבית המדרש ושמע שטימאוהו ולא ידע משום מה טימאוהו:

וטימאוהו. הם טימאו את האיש משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא דלא בעינן פותח טפח אלא לשווייה אהל להביא טומא' תחת ראשו השני וטימאוהו לאיכר טומאת ז' או מטעם חיבורין או משום דהוה ליה כלי דאדם ומרדע בר קיבולי טומאה הוא דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד ובראשו השני יש בו חרחור כדתנן פרק כ"ה בכלים (מ"ב) המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור ומארבע לדרבן ותנן נמי פכ"ט (מ"ז ח') בכלים שירי דרבן מלמעלה ד' שירי חרחור מלמטה שבעה חרחור הוא כלי ברזל הנתון בראש האחד לחתוך בו שרשים המעכבים את המחרישה או לחפור בו כעין ניר ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל היה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טימאוהו ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע כלומר שיש בהיקיפו טפח אפי' בכל שהוא טמא מדאורייתא דחרב כחלל לאהל ועץ המשמש את המתכת טמא כדין מתכת כדמוכח פרק שלשה עשר מ"מ אפשר דכאן לא היה דרבן בתוך המרדע ולא חרחור ומרדע מקבלי כלי עץ הוא שדרבן מיטלטל ודרך להסירו כדאמרי' בריש חגיגה (דף ג.) אי מה (מקבלי עץ) דרבן זה מיטלטל והשומע טעה לומר שהטעם דטמאוהו שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אהל:

שיהו דברי חכמים מקויימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה דיש דבר שמביאין לו עליו טומאה מטעם אהל כגון אדם הנושאו וצריך ליתן טעם מאי שנא אדם הנושאו משאר אדם וכלים דאי שייך למיגזר היקיפו משום עוביו בכולהו נמי גזור. ויש לפרש משום דזימנין דאדם הנושאו אין עליו כי אם טומאת ערב (שכנגדו) [צ"ל שבגדו] מפסיק בין כתיפו למרדע דהוה ליה דיקרב בדיקרב והרואה שמטמאין אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אהל טימאוהו לפי שיש בהיקיפו טפח ואתי למימר דטומאת אהל אין בה כי אם טומאת ערב.

ועל עצמו בכל שהוא. דכלי המאהיל על המת טמא אפי' כל שהוא.

ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע בפותח טפח דכיון דאין להם טומאה כלל אין צריך לגזור על היקיפו משום עוביו:

תניא בתוספתא [פט"ו] כל המיטלטלין מביאין טומאה בעובי המרדע אר"ט אקפח את בני שהלכה זו מקופחת א"י חוזיו של דבר מהו אלא ששמע השומע וטעה ומעשה בא' שהיה עובר ומרדע על כתיפו והאהיל צדו א' על הקבר וטימאוהו משום כלים המאהילי' על המת ושמע השומע וטעה אמר רבי יהודה מעשה בא' שהיה חורש וניער המחרישה ונמצאת גולגולת אחת של מת דבוקה במחרישה וטימאוהו משום שהסיט המת והשומע שמע וטעה. המרדע שנתנו ע"ג בהמה וראשו א' נתון על גבי המת וראשו אחד נתון ע"ג אדם ראשו אחד נתון על גבי המת וראשו אחד נתון על גבי כלים טהור ולא אמרו אלא אדם הנושא בלבד. פירוש וטימאוהו אדם משום מרדע המאהיל על המת ואדם זה נוגע בו או נוגע בבגדי הנוגע בו דאם האדם נוגע במרדע טמא טומאת שבעה או מטעם כלים ואדם או מטעם חיבורין ואם בגדו מפסיק בין בשרו למרדע טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים וכלים ואדם. ושמע השומע וטעה לומר דמשום אהל טימאוהו: משום שהסיט את המת. דמת מטמא במשא כדאמר בפרק בתרא דנדה (דף סט:). והשומע טעה כסבור היה שהמרדע האהיל עליו ועל המת ולכך טמאוהו: וראשו אחד נתון ע"ג כלים טהור האדם והכלים שראשו אחד נתון עליהן טהורין וכגון דאיכא הפסק בין מרדע לאדם ובין מרדע לכלים וטהורין מטומאת שבעה אי נמי אפילו מטומאת ערב טהורין כגון שמפסיק ביניהן דבר שאינו מקבל טומאה או יש בגדים הרבה מפסיקין דבכי האי גוונא גזור באדם הנושא אפילו טומאת ז' אע"ג דמדאורייתא טהור דהנושא לא פלוג רבנן והיכא דראשו אחד נתון ע"ג אדם אין זה נושא ובנושא דשכיחא גזור רבנן אבל בענין אחר לא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל המיטלטלין מביאין את הטומאה - משום אוהל. שאם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם הטומאה:

כעובי המרדע - אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח. דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו:

אקפח את בני - אקברם. קיפוח לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן:

ששמע השומע - כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו ולא ידע משום מה טמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני ב, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים ג או משום דהוה ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה ד. והשומע טעה לומר דטמאוהו מטעם שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל:

שיהו דברי חכמים מקוי - מים. שאומרים דמרדע מביא טומאה על האדם הנושאן. זימנין דאדם הנושאן אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתיפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב ה, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל טמאוהו לפי שיש בהקיפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב. הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמא טומאת שבעה מדבריהם משום אוהל:

ועל עצמן בכל שהן - דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא:

ועל שאר אדם וכלים - שתחת המרדע. בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עוביו:

פירוש תוספות יום טוב

כל המטלטלין. נקט מטלטלין. משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע. אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח. אפי' במחוברין נמי מביאין את הטומאה. דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש. קתני [במשנה ה פ"ח] דלא מביאים ולא חוצצים. דהוי כמו כפת הברד והשלג [והכפור] והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם [במשנה ב] דמביא את הטומאה. תוס' פ"ק דשבת [סוף] דף טז [ד"ה כל המטלטלין]:

אקפח את בני. פי' הר"ב שבועה היא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת. וכענין זה מצינו במקרא [בראשית מב] חי פרעה אם תצאו מזה כלו' שלא תצאו מזה. תוס' שם [ד"ה אקפח]. וכתב רש"י מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו אקפח כו':

וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פי' הר"ב דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני. להביא הטומאה על אחרים. רש"י [שם]. ומ"ש הר"ב וטמאו את האיכר או מטעם חבורין. ומרדע בר קבולי טומאה הוא. דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד. ובראשו השני יש בו חרחור. כדתנן בפכ"ה דכלים [משנה ב]. כ"כ הר"ש. וכך היא שטת התוס' דבמסכת שבת פ"ק [דף יז ד"ה ועל שאר] ואזלה לשטת ר"ת וסיעתו. דהא דאמרינן. חרב הרי הוא כחלל [*וכמ"ש (הר"ב) [הר"ש] בפ"ק משנה ב] דוקא חרב ודומיו שהוא כלי מתכות. אבל שאר כלים לא. אא"כ שהם בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהם האדם. וכמ"ש הר"ש ברפ"ק והוא שטת הראב"ד ג"כ בפ"ה מהט"מ [הלכה ג']. וכתב הר"ש. ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל [וכן דעת הר"ב בהדיא גבי מנורה בדות בספי"א] [ד"ה והמנורה] היה האכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל. ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טמאוהו. ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע. כלומר שיש בהיקפו טפח. אפילו בכ"ש טמא מדאורייתא. דחרב הרי הוא כחלל. ועץ המשמש את המתכות טמא כדין מתכות. כדמוכח פי"ג [דכלים משנה ו] ומ"מ אפשר דכאן לא היה דרבן. בתוך המרדע ולא חרחור. ומרדע מקבלי כלי עץ הוא. שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. כדאמרינן בחגיגה [דף ג ע"ב] וכו' ע"כ. ולפי מ"ש בסוף פי"א [ד"ה שם] בשם הרמב"ם. לא קשיא. דאין חרב כחלל לטמא במשא ובאהל. אלא למגע בלבד. וא"ת ומאי חיבורין איכא הכא. דהא והאהיל צדו אחד תנן. לא קשיא דכל דבר המאהיל על המת הרי הוא כנוגע ומחובר בו. וכי הא דתנן בפ"ק משנה ג. אין האהל מתחשב. ומ"ש הר"ב או משום דה"ל כלים שנגעו כו'. כדתנן בפ"ק [משנה שם]. וכ"כ ג"כ הר"ש. וזה לשטת הר"י מסמפונט. שכתב הר"ש ברפ"ק דלאו דוקא חרב הרי הוא כחלל. דה"ה לכל הכלים וכן היא שיטת הרמב"ם [בפ"ה דהט"מ הלכה ג'] והלכך הכא אע"ג דכלי עץ הוא יש לו דין כלים שנגעו כו'. ואפילו בלא חיבורין. מה שאין כן לר"ת וסיעתו דלדידהו כלים שנגעו וכו' דבפרק קמא. דוקא בכלי מתכות. ולשטה זו דאף כלי עץ יש לו דין חרב כחלל. הדרא קושית הר"ש לדוכתה. דהיה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו כו'. לדעת הר"ב דספי"א דאמרינן חרב כחלל אף לטמא באהל. וצריך עיון. ועוד לא דק הר"ב. דהואיל וברפ"ק [משנה ב] כבר סתם כדברי הרמב"ם דחרב כחלל לאו דוקא חרב שהוא כלי מתכות. אלא ה"ה לכל הכלים. לא הוה ליה לכתוב בכאן מטעם חבורין. וכ"ש בסוף פרק דלעיל. דלא כתב אלא דוקא בחיבורין. אלא אגב שיטפיה העתיק דברי הר"ש כולם ולא דק. ועיין עוד בסמוך. גם אתי תלין משוגתי שבפ"ז דנזיר משנה ג [ד"ה וכלים]. העתקתי דברי הראב"ד דבפ"ז מהל' נזירות שכתב שאין טומאת שבעה לאדם בכלים אלא בחיבורין. ומדבריו השבתי על טענת רבינו חיים כהן איזהו בית אשר תבנו לי כו'. וכל זה מפני שראיתי שם שגם הכ"מ הסכים עם הראב"ד ולא עוד אלא שכתב שגם דעת הרמב"ם כדברי הראב"ד. ולא דקדקתי אחריו לרדת שם לסוף דינים הללו. אבל עכשיו עין בעין נראה. שהראב"ד עצמו כשאמר כן בהל' נזירות. לא אמר אלא בכלי שטף. ולא בכלי מתכות. דבהדיא כתב בפ"ה מהל' טמא מת [הלכה שם] דבחרב שלא בחבורין ובשאר כלים בחבורין. וכמ"ש לעיל בשמו. וא"כ ז"ש הכ"מ בהלכות נזירות [פ"ו הלכה ח'] וז"ל. מי הגיד לאדונינו הראב"ד שהרמב"ם סובר שלא בחיבורין מטמא כו'. הנה הודאת פיו של הרמב"ם הגיד לו. שבפ"ה מהט"מ משוה כל הכלים לדין א'. וכיון דבחרב לכ"ע אין צריך חבורין. א"כ להרמב"ם הכל א"צ חבורין ועל שאר הכלים השיגו הראב"ד. והואיל וכן. גם טענת רבינו חיים כהן באמרו איזה בית אשר תבנו לי במקומה עומדת מצד כלי מתכות. שא"צ חבורין לכ"ע. [*אבל הרמב"ן בפי' החומש פרשת חקת. כתב דאין החרב מטמא באהל. והעתקתי לשונו בנזיר [ד"ה על אלו]. בס"ד]:

על האדם הנושאן. פירש הר"ב זימנין אין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק כו' והוו ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב. וכ"כ הר"ש וכלומר שכיון שזה האדם טמא עכ"פ טומאת ערב. דמדאוריי' יקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה. כדילפינן בפ"ב דעבודת כוכבים דף לז. דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומשמע ז' ימים כסתם טומאת מת. והא דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. מוקמינן שלא בחיבורין. ויקרב בדיקרב דטמא טומאת שבעה. היינו בחבורין. והשתא יקרב בדיקרב לדיקרב שהוא השלישי. הואיל ונוגע בטמא טומאת שבעה הרי הוא טמא טומאת ערב. משום והנפש הנוגעת. ואי איתא דאדם זה כשנושא המרדע על בגדו שעל כתפו. דלא לטמא לאותו אדם אלא טומאת ערב כדינו שהוא שלישי ובמחוברין איכא למטעי דלאו משום שלישי הוא שטמאוהו אלא מדין אהל. ואתי למימר כו'. ופירשו התוס' דפ"ק דשבת [דף יז ד"ה אר"ע]. הטעם. לפי שאינו פשוט כל כך טומאה דבחבורין. ולפיכך יאמרו שטמא משום אהל. הואיל ויש בהיקפה טפח. ואתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב. לכך גזרו כו'. ודוקא בעובי המרדע שיש בה בהיקפה טפח. אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שיהא משום אהל. ואע"פ שלא ידעו טומאה בחבורין. לא יטעו. אלא ישאלו הטעם. וכתבו עוד דלא חלקו. ואפי' יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ארבעה. ויהיה אדם רביעי. או חמישי או יותר. ואפילו אם המטלטלים פשוטי כלי עץ שאינם בני קבולי טומאה. דלא שייכא בהם טומאה בחבורין. עד כאן. ועיין מה שכתבתי בפ' בתרא משנה ו [ד"ה על האדם]. [*ועיין בסוף פרק ט] והא דצריך לפרש דה"ל דיקרב בדיקרב וכו'. היינו לשטת ר"ת וסיעתו. דלא משכחת לה שיהא האדם הנושא המרדע טמא אלא ע"י חבורין. אבל להרמב"ם וסיעתו. הרי הוא טמא משום נוגע בלבד. דכלים הנוגעים במת וכלים בכלים השלישי טמא טומאת ערב. כדתנן בפרק קמא משנה ב. והיינו אפילו שלא בחבורין. וכדלעיל. וכבר כתבתי ג"כ בריש פרק קמא. דלהרמב"ם. הך קרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא. טומאת ערב היא. ולא מיירי בטומאת חבורין:

[*בפותח טפח. עיין מה שכתבתי בשם הרמב"ם במשנה ו פרק יב [ד"ה מביאה] בסייעתא דשמיא]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) המיטלטלין. נקט מטלטלין משום שלא גזרו אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח אפילו מחוברין נמי, כמו אילן המיסך. והא דזרעים כו' אין מביאין, משום דאין בהם ממש דהוי כמו כיפת הברד כו'. תוס':

(ב) (על הברטנורא) להביא טומאה על אחרים. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) ומרדע בר קבולי טומאה. ולא הוי כפשוטי כלי עץ, דיש בו דרבן מצד אחד ובראשו השני יש בו חרחור הר"ש. וזה לשיטת ר"ת דחרב הרי הוא כחלל דוקא מתכות, אבל שאר כלים דוקא בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהן האדם. וכתב הר"ש, ומיהו אי אמרינן חרב כו' לטמא באוהל, היה האיכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו. רק דלישנא לא משמע הכי. ועוד, דאי משום אוהל, מאי קאמר ר"ע על האדם בעובי המרדע, הא אפילו בכל שהוא. טמא מן התורה, דחרב הרי הוא כחלל ועץ המשמש את המתכות טמא כמתכות. ואפשר דכאן לא היה בו דרבן ולא חרחור, ומרדע מקבלי כלי עש, ן הוא, שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) זהו לשיטת הר"י (וכן סתם הר"ב בפרק קמא משנה ב' כהר"מ) דחרב כו' לאו דוקא כלי מתכות, ואם כן אין צריך א"צ חיבורין. אך קושית הר"ש במקומה עומדת דהוה ליה לטמאו מטעם אוהל. וגם לר"ע למה ליה כעובי המרדע ומשום גזירה כו' כנ"ל, הא בכל שהוא סגי. וצ"ע:

(ה) (על הברטנורא) דמדאורייתא יקרב בדיקרב טמא שבעה, כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, וסתמו שבעה, והיינו בחבורין. ויקרב בדיקרב לדיקרב שהיא השלישי, הוא טמא טומאת ערב, כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. והרואה כו' לפי שאינו פשוט כל כך טומאה בחבורין, ויאמרו שהוא משום אוהל כיון שיש בהקיפה טפח, אבל בפחות מכן לא יאמרו שהוא משום אוהל וישאלו הטעם. וזהו ג"כ לשיטת ר"ת. אבל לשיטת הר"מ [והיא שיטת הר"י מסמפונ"ט] הוא טמא משום נוגע ואפילו שלא בחבורין. ועיין עוד דעת הר"מ בריש פרק קטא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל המטלטלין וכו'. בפ"ק דשבת אמרינן דהיא אחת משמנה עשר דבר ולר' טרפון אפיק הא ועייל הך דהמניח דברפ"ג דמסכת מקוואות דס"ל כר"מ וההיא דבנות כותים דברפ"ד דמס' נדה נמי לדידיה בו ביום גזרו ופירשו תוס' ז"ל שם בשבת אקפח לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת [הגה"ה לשון הר"ש ז"ל כי ההיא דפ"ק דזבחים דאמר ר' טרפון אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכההיא אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ע"כ:] וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה ע"כ ופי' שם רש"י ז"ל שמצטער היה על תורה המשתכחת ולפיכך היה מקלל עצמו אקפח וכו' ע"כ. ואשכחן שמעון בן טרפון בריש פ' שבועת הדיינים ובפרק כל הנשבעים דף מ"ז:

בפי' ר"ע ז"ל הם טמאו את האיכר משום כלים המאהילים על המת. נלע"ד שצריך להגיה הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שכתוב שם הם טמאו את האיש משום כלים המאהילין על המת צריך להגיה המרדע במקום האיש וכן תמצאנו שם ריש דף י"ז ברש"י ז"ל אלא שיש שם פירושים שונים בין רש"י לתוס' ז"ל ע"ש. גם צריך להגיה בפי' הר"ש ור"ע ז"ל או מטעם חבורים או משום דה"ל כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת ז' והשומע טעה וכו':

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים