משנה אהלות טז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טז · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד, כוש שהוא תחוב בכותל, כחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו, אף על פי שאינן מכוונין, טמא.

נמצא מביא את הטומאה לעצמו ו בכל שהוא.

הקדר שהוא עובר והסל על כתפו והאהיל צדו אחת על הקבר, הכלים שבצד השני טהורין.

אם יש בסל פותח טפח, טמאיםז.

התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ט ואחד ישנות, טמאות.

הרחוקות, חדשות טהורות, וישנות טמאות.

איזו היא קרובה, חמשים אמה.

וישנה, ששים שנה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, קרובה, שאין קרובה ממנהיא.

וישנה, שאין אדם זוכרה.

נוסח הרמב"ם

כיצד כוש שהוא תחוב בכותל כחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אף על פי שאינן מכוונין טמא נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא.

הקדר שהוא עובר והאסל על כתפו והאהיל צידו אחד על הקבר כלים שבצד השני טהורין אם יש באסל פותח טפח טמאין התלולייות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות הרחוקות חדשות טהורות וישנות טמאות איזו היא קרובה חמישים אמה וישנה ששים שנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה וישנה שאין אדם זוכרה.


פירוש הרמב"ם

אסל. שם העץ אשר יעתיקו בו הכתפים המשא והדומה לו וכאשר היו הקדרות תלויות מקצה האסל אחורי גב הנושא והקצה האחר מאהיל על הטומאה והיה בעץ פותח טפח יטמאו אלו הקדרות אשר בקצה השני וזהו ענין אמרו ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח: ותלוליות קבוץ תל ושמו ג"כ בערבי תלי וזאת העיר בתנאי שתהי' עיר קרובה לבית הקברות וזהו הדרך אשר זכר ג"כ דרך ביה"ק ואמנם נדין על אלו התלוליות מחשבה ביארה הש"ס (כתובות דף כ:) שהנשים יקברו בהן הנפלים ובעלי המומין איבריהם כאשר יפרדו מהם ואמנם דנינו על התלוליות הישנות (הקדימה) [הטומאה] ואפילו היו רחוקות (השנים) [הטעם] לפי שהם פעמים יהיו קרובים מן המדינה והיו אנשי זאת המדינה יקברו שם מה שזכרנו ונחרבה המדינה ההיא והלכה כרבי יהודה:

פירוש רבינו שמשון

כוש. שטוות בו נשים ומקבל טומאה אפי' של עץ משום צינורא של מתכת הקבוע בו כדתנן במסכת כלים פ"ט כוש שבלע הצינורא:

אף על פי שאינן מכוונין. שאין ב' החצאין מכוונין זה כנגד זה:

טמא. הכוש דמביא טומאה על עצמו בכל שהוא ודלא כר' דוסא דלעיל פ"ג (מ"א) דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין:

והסל. כמו והאסל דתנן במסכת כלים פרק י"ז (מט"ז) והאסל שיש בו בית קיבול מעות והוא מוט שעל כתיפו של קדר שנושא בו את הקדירות ואם יש באסל פותח טפח מביא את הטומאה על הקדירות שתחתיו בצד השני:

התלוליות. מלשון תל:

בין לעיר בין לדרך. בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (דף כ:) מאי עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך הסמוכה לבית הקברות [ופריך] בשלמא דרך בית הקברות זימנין דמיתרמי לבין השמשות ומיקרו וקברי בתל (ופריך) אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהו לבית הקברות אזלי ומשני מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה טפי לא מציא למיזל דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא הילכך קרובות אפילו חדשות טמאות דאזלא לחודה וקוברת בתל אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל וכיון דדברה איניש בהדה הולכת לבית הקברות והא דמטמינן בישנות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו מתחילתם וחרב העיר ונשתכח הדבר ויש מפרשים דקרובות דאזלא לחודה לא ידעי אבל רחוקות מדברה איניש בהדה ידעי ולא יתכן דא"כ על חנם נקט ולבית הקברות אזלא וכמו שפירשתי עיקר וכן מוכח בתוספתא:

תניא בתוספתא [רפי"ז] התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות מפני שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין איבריהן והרחוקו' חדשות טהורות וישנות טמאות שאני אומר שמא היתה שם דרך או עיר ואי זו היא תלולית של עפר שעל גבי בקיע המאהיל על מקצתה טמא ואין צ"ל כנגד כולה עפרה טמא משום עפר תלוליות: חתר ממנה עפר וסמכו לה אין בו משום עפר תלוליות שהיתה טמאה וטהורה הרי זו טהורה ואין חושש שמא נטמאת: פי' בקיע כמו נקע: חתר. חפר: אין בו משום עפר תלוליות דכיון שחפרו אע"פ שסמכו נטהר: שהיתה טמאה וטהורה שסילקו ממנה כל הטומאה אי נמי בדקוה ונמצאת טהורה הרי זו טהורה ולא חיישינן שמא אחרי כן חזרו וקברו בה דכיון דחזו עלה טהרה לא עבידי דקברי בה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כוש - פלך שהנשים טוות בו. ואע"ג דפשוטי כלי עץ הוא מקבל טומאה, משום צנורת של מתכת הקבועה בו:

אע"פ שאינן מכוונין - שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה:

טמא - הכוש. דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא:

הקדר - מוכר הקדירות:

והסל - המוט שנושא בו את הקדירות. ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [פרק י"ז משנה ט"ז] האיסל שיש בו בית קיבול מעות:

ואם יש בסל פותח טפח - מביא טומאה על הקדירות שתחתיו לצד השני שתלויות בו:

התלוליות - לשון תל:

הקרובות בין לעיר - הסמוכה לבית הקברות:

בין לדרך - הסמוך לבית הקברות ח:

אחד חדשות ואחד ישנות טמאות - מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודה י וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל, והואיל וצריכה לאיש שילך עמה, הולכת לבית הקברות ואינה קוברת בתל. והא דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן וחרבה העיר ונשתכח הדבר:

ר' יהודה אומר כו' - והלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

טמא. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר"ש:

נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו':

והסל. כתב הר"ב ובמס' כלים כו. פי"ז משנה טז:

אם יש בסל פותח טפח טמאים. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר"ם. ועיין [מ"ש] ריש פי"ב [ד"ה טמא]:

בין לעיר בין לדרך. פירש הר"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ"ב דכתובות דף כ [ע"ב]:

חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש"י שם. ואע"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם:

טמאות. פי' הר"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו:

שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש"י שם:

שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש"י שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על המשנה) לעצמו. ולא לנוגע בו, כדתנן סוף משנה ב' פרק ז':

(ז) (על המשנה) טמאים. דאדם המקבל טומאה אינו חוצץ. מהר"מ:

(ח) (על הברטנורא) דאי לאו הכי מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמרא:

(ט) (על המשנה) חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל, ואיכא למימר אי נקבר שם מת מדכר לה. רש"י. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) ובדרך טעמא כדאיתא בגמרא, דזמנין דמתרמי בין השמשות של ע"ש ומקרו וקברו בתל. והואיל והטעם פשוט לא הוצרך לפרשו:

(יא) (על המשנה) שאין כו'. אבל אם יש קרובה הימנה, אפילו היא בתוך חמישים אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה, דאם איתא דהלכה כו' לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא. צ"ע אמאי איצטריך למיתני האי נמצא. והאי בבא צלע"ד שהובאה ברמב"ם פ"א דהל' טומאת מת סימן י' אע"פ שמהרי"ק ז"ל בכסף משנה לא הורה לה מקום והיינו אפי' מחט שהאהילה על המת שכתב שם דו"ק:

והסל. גרסי' והוא כמו והאסל באל"ף:

התלוליות הקרובות וכו'. בתוס' פרק שני דכתובות דף כ' כתבו דהכא הזכיר התנא חדשות תחלה אע"ג שאינו פשוט דכיון דלא קאי אמידי לא אקרא ולא אדברי ת"ק כההיא דספ"ק דסוכה ודכוותה שכתבתים שם אין להקפיד איזו נשנית תחלה וכן כתבו ג"כ בר"פ דם חטאת. ועיין במה שכתבתי פ' לא יחפור סימן ד':

שאין אדם זוכרה. נ"ל שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שוכרה בשי"ן:


פירושים נוספים