תפארת ישראל על אהלות טז

משנה אהלות, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אהלות · טז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בעובי המרדע:    דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל:

אמר רבי טרפון אקפח:    קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו:

ששמע השומע:    הדין שטמאו האדם:

וטעה:    בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו':

שהאיכר עובר:    אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו:

והמרדע:    ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו:

והאהיל צדו אחד על הקבר:    ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה:

משום כלים המאהילים על המת:    ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט:

שיהו דברי חכמים קיימין:    במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו':

על אדם הנושאן בעובי המרדע:    ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל:

ועל עצמן בכל שהן:    דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא:

ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח:    מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח:

משנה ב

כיצד:    מביא טומאה על עצמו בכ"ש:

כוש:    שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]:

וכחצי זית מעל גביו:    שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר:

אע"פ שאינן מכוונין טמא:    דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]:

נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא:    והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט:

הקדר:    הוא המוכר קדירות:

והסל:    הוא המוט שתולה בה קדירותיו:

הכלים שבצד השני טהורין:    אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]:

אם יש בסל פותח טפח:    רוחב טפח:

טמאים:    וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]:

התלוליות:    לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן:

הקרובות:    הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך:

טמאות:    דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות:

הרחוקות:    מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק:

חדשות טהורות:    דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק:

וישנות טמאות:    משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא:

חמשים אמה:    משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו:

וישנה ששים שנה:    דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור:

רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה:    נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק:

וישנה שאין אדם זוכרה:    מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס:

משנה ג

כדרכו:    כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע.

• (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'.
• (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי
• (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא.
• (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה:

נוטלו ואת תבוסתו:    תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם:

מצא שלשה:    וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה:

ועד שמנה:    ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]:

כמלא מטה וקובריה:    הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך:

הרי זו שכונת קברות:    ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה:

בודק ממנו:    נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה [ציור] ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]:

ולהלן עשרים אמה:    דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר:

בודק ממנו ולהלן עשרים אמה:    ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה:

נטלו ואת תבוסתו:    לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו:

משנה ד

הבודק:    הכ' אמה שאמרנו:

בודק אמה על אמה:    שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם].

או לבתולה:    ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]:

המוציא את העפר ממקום טומאה:    ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור:

אוכל בדמעו:    ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה:

המפקח בגל:    שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג:

אינו אוכל בדמעו:    אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו:

משנה ה

הגיע לנחל:    ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול.

או לשלולית:    בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם:

או לדרך הרבים:    דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים:

מפסיק:    ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט:

שדה שנהרגו בה הרוגים:    אפי' ישראלים:

והכל טהור:    נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות:

המפנה קברו מתוך שדהו:    כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו:

מלקט עצם עצם והכל טהור:    ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים:

והכל טהור:    אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה:

יש לו תבוסה:    נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.