תפארת ישראל על אהלות טו

משנה אהלות, פרק ט"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אהלות · טו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

סגוס עבה:    בגד צמר עב טפח:

וכופת עבה:    נסר עב טפח:

עד שיהו גבוהין מן הארץ פותח טפח:    ר"ל שיהיה חלול טפח על טפח תחתיהן. אז מביאין הטומאה תחתיהן ממקום למקום. וקמ"ל דאע"ג שהן עצמן עבין טפח או יותר לא אמרינן דרואין עובי התחתון שלהן כליתא ופני עליון שלהן יביא הטומאה:

קפולין זו על גבי זו:    בגד מקופל. וכפיליו מונחים זה ע"ג זה. או ר"ל כפילי סגוס דלעיל שמקופלין כך:

אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח:    דאם אין טע"ט תחתיו. אין הטומאה שתחתיו מתפשטת לכל שתחתיו אלא בוקעת רק כנגדה למעלה ולמטה. ואף שכבר שנויה לעיל [פי"א מ"ג] אפ"ה סד"א דדוקא התם שמונחין תחת סדק שמחלק הבית. אמרי' דהסגוס והקיפולין שמונחין תחת הסדק אין מערבין ב' חלקי הבית להביא הטומאה מחלק א' להחלק שבצדו. עד שיהא אויר תחת הסגוס והקיפולין טע"ט. ולא סגי כשמקצת מעובי עליונו למעלה מטפח. דנימא דחשבינן לתחתית עוביו כליתא. דהרי צריך נמי לומר גוד אסיק. כדי שיסתם הסדק שלמעלה. ותרתי לא אמרינן. אבל הכא לענין להביא הטומאה לכל תחתיתו. דאצ"ל רק דרואין תחתית העובי כליתא. להכי ס"ד דסגי כשקצת מהעובי הוא למעלה מטפח מהארץ קמ"ל:

טבליות של עץ:    התנא מחלק לכולהו בג' בבי. (א) סגוס וכופת שהן גוש אחד. (ב) קיפולין. שהן ג"כ גוש א'. אבל מחולק לכמה חלקים. (ג) וטבלאות שהן כמה גושין שמחולקין לגמרי זמ"ז. וכולהו צריכי. דלא מיבעיא סגוס. שאין רגילין לחלק עוביו. לכן אין רואין תחתיתו כליתא אלא אפי' כופת שעשוי לחלקו לפעמים לנסרים דקין. אפ"ה אין חושבין תחתיתו כליתא. ולא מיבעיא סגוס וכופת שהן גוף א'. אלא אפי' קיפולין דאע"ג שמחולקין ועומדין הן. עכ"פ כיון שגוף א' הם. להכי סד"א דאף שיש תחת הקיפול העליון טע"ט. אפ"ה תהיה הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה. מצד ממ"נ. דאי חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו א"כ גם העליון שהוא עמם גוף א' נחשביני' כליתא. ואי חשבינן לעליון כאיתא א"כ גם לתחתונים נחשביני' כאיתנהו. והו"ל טומאה רצוצה. קמ"ל. ואי תני קיפולין סד"א דדוקא בקיפולין אמרינן דכשיש תחת העליון טע"ט. חשבי' לתחתונים כליתנהו. משום דהתחתונים מק"ט. ואין חוצצין בפני הטומאה. אבל טבליות של עץ. הרי ע"כ הא דכשאין העליונה גבוה מהארץ טפח אינו מביאה הטומאה. מיירי שאין בעובי כל א' מהתחתונים עובי טפח. דאל"כ הרי היה מתחת העליון טפח לארץ. וא"כ כיון דאין בעובי כל א' מהתחתונים טפח אמק"ט [ככלים פכ"ב מ"ג] וכיון דאינן מק"ט סד"א דחוצצין. ולפיכך אפי' טבליות התחתונות מרובות עד שיש טפח תחת העליון. נחשוב הטומאה שתחת התחתונית כרצוצה שרק בוקעת ועולה. קמ"ל. דכיון דעכ"פ לא בטלינהו להתחתונים בפירוש. חשבינן להו כליתא [וכתבן לקמן סי' נ"ג]:

ואם היו של שיש:    שהן טבלאות של אבן מונחות זה על זה. וטומאה תחת תחתון:

בוקעת ויורדת:    אפי' היתה כל עובי העליונה גבוה מהארץ טפח. אפ"ה מדשיש מין ארץ הוא. הו"ל כל הטבלאות כגל צרורות שטומאה תחתיהן שבוקעת כנגדה למעלה ולמטה:

משנה ב

שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם:    שמונחות שטוחות בארץ. ואין במקום נגיעתן בקרנות טע"ט כזה [ציור]

והן גבוהות מן הארץ פותח טפח:    שכל א' מהן יש אויר טע"ט תחתיה:

טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה:    בשעה שהטומאה תחת הראשונה:

טמא טומאת שבעה:    כאילו היתה השני' נטמאת ממת עצמו וכ"ש כשנגע הטהור בראשונה שטמא טו"ז:

כלים שתחת הראשונה:    בעוד הטומאה תחתיה:

טהורין:    אף בעוד טומאה תחת א'. הרי שניה לא נטמאה מדמאהלת השתא על מת. דהרי כיון דאין ב' האהלין נוגעין זב"ז ברוחב טפח אין טומאה באה מתחת זה לתחת זה [כמודבקת בשקוף פחות מטפח ספ"י ועי' מ"ש לעיל פי"ד סי' כ']. רק מחמת נגיעת טבלא ב' בטבלא א' חשבינן לטבלא ב' כמאהלת אף שאינה מאהלת. וא"כ איך יהיו הכלים שתחת הב' טמאין. הרי באמת אין הכלים והמת תחת אהל איך והרי כלי שנטמא במת אינו חוזר ומטמא לטהרות שהאהיל עליהן. ולא דמי לקורה [פי"ב סי' מ"ג] ולזיז [פי"ד סי' י"ט]. התם הכל גוף א':

עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח:    שולחנות שלהן עשוין מתיבה של ד' דפנות בלי שולים. וזה נקרא רבוע. ועל רבוע זה מניחין הטבלא. והטבלא בולטת טפח סביב לכל צד מהתיבה. וקאמר הכא שבאם הטומאה תוך התיבה אינה מתפשטת לכל תחתית בליטת שפת הטבלא. דהרי כבר כתבנו בכמה דוכתי במכילתין דכל טומאה רצוצה מדבוקעת ועולה אין לומר בה סוף טומאה לצאת [ועי' פ"ד סוף משנה א' ובפירושינו שם. ובפ"ו סוף מ"ו]. אבל כשיש תוך הרבוע חלול טע"ט. הו"ל כאהל תוך אהל. אמרינן בהטומאה שתוך אהל הפנימי סוף טומאה לצאת דרך אהל החיצון שסביב לו וכולו טמא. וכדאמרינן בטומאה תוך מגדל שעומד תוך הבית [פ"ד מ"א]:

משנה ג

חביות:    סתמן של חרס:

שהן יושבות על שוליהן:    ר"ל שעומדות זו אצל זו סמוכות על הארץ ופיהן למעלה:

או מוטות על צידיהן:    על הארץ ופיהן למן הצד:

באויר:    מלת באויר אכולהו קאי. ור"ל בין שיושבות על שוליהן באויר או מוטות על צדן באויר. דבין כך או כך אין אהל על גביהן מלמעלה:

והן נוגעות זו בזו בפותח טפח:    שהבטנים של החביות שבולטין מאמצען נוגעין זב"ז ברוחב טע"ט. ונקט הכי רק משום סיפא. דתני גבה שתתפשט הטומאה תחת כולהו. אבל ברישא בכל גוונא בוקעת הטומא' כנגדה:

טומאה תחת אחת מהן:    רצוצה:

בוקעת ויורדת:    לצדדין קתני דבפיהן למעלה אז תחת החבית שהטומאה שם. ותוכה וע"ג כל כנגד הטומאה טמא ואין הכלי חוצץ. מדמעורב אויר הטמא שע"ג עם אויר תוכה נטמא כל תוכה [כפ"ט סי' ס"ה] וגם החבית עצמו נטמא עי"ז. מדנטמא אויר תוכה. אבל בפיה מן הצד. אז רק תחת וממעל להחבית כל כנגד הטומאה טמא אבל תוכה טהור דדפנות הכ"ח שאמק"ט מגבו חוצץ. דלא דמי ב' דפנות החבית שהן זה ע"ג זה. לקיפולין לעיל במשנה א'. דאין חוצצין. וכ"כ כל כלי חלול דפנו העליון מביא הטומאה [כפי"א מ"ג]. די"ל דהתם הקיפולין ודפנות הכלי מק"ט. ולהכי אינן חוצצין. דחשבינן חלק התחתון שבהן כליתא. והעליון מביא הטומאה. משא"כ הכא. הכ"ח אמק"ט מגבו. ולהכי ב' דפנות הכלים חוצצין על תוכו. ואפ"ה אינה מצלת על מה שלמעלה מהחבית רק עם דפנות אהלים [כפ"ה מ"ה]:

במה דברים אמורים:    אסיפא קאי. וה"ק בד"א דגם בפיהן למן הצד בוקעת רק נגד הטומאה:

בטהורות:    שעדיין לא נטמאו החביות. וכ"ש כשאינן בני קבלת טומאה כלל. וכגון שהן של אבן:

אבל אם היו טמאות:    דאז אע"ג שטומאה תחת א' מהן רצוצה. עכ"פ כיון שמוטות על צדיהן הרי דפנות התחתונות שהן טמאות אינן חוצצין ובוקעת הטומאה לתוך החבית. ונמצא שדפנות העליונות של כל חבית. אע"ג שהן גופין נפרדין. עכ"פ כיון דנוגעין זב"ז ברוחב טפח. כאהל אחד חשבינן להו [כפ"ח סי' י"ח] ומתפשטת הטומאה לכל תחתיהן:

או גבוהות:    שהיו כל החביות טהורות אבל היו גבוהות וכו':

מן הארץ פותח טפח:    שהי' אויר טע"ט תחת שוליהן. ואפי' פיהן למעלה:

תחת כלם טמא:    מיהו לא רצה תנא לאשמעינן רק החילוק שבין רישא לסיפא. דברישא אין הטומאה מתפשטת לצדדין ובסיפא מתפשטת תחת כולן אע"ג שהן גופין נפרדין. אבל דין תוכן ועל גבן א"צ למתניא הכא. דכבר שמעינן לדינייהו במכילתין בדוכתי טובא. ובפרטות בסוף פ"ט. ולפי המבואר שם. יש גם בסיפא הכא חילוק לענין תוכן וע"ג. דכשהן טמאות ומוטות על צדן. או שהן טהורות ופיהן למעלה אבל יש אויר טפח תחתיהן. אז לא לבד כל תחתיתן. אלא גם כל תוכן ולמעלה מהן. כל כנגד כל החביות טמא. אבל כשהחביות טהורות ופיהן למן הצד. והן גבוהות מהארץ טפח. אע"ג שכל תחתיתן ולמעלה מהחביות כולן טמא. אפ"ה תוכן טהור. דעל עצמו מצלת החבית הטהורה [ועי' רב"א]:

משנה ד

בית שחצצו בנסרים או ביריעות:    היינו רק בשכבר קשר לולאות בהיריעות. דאז כבר נתבטל מהן קבלת טומאה [ככלים פ"כ מ"ו]:

מן הצדדים:    ר"ל שהעמיד המחיצה שמהנך או מהנך. בזקיפה. מרוחק קצת מכותל הבית בפנים. ועי"ז נתהווה החלול שאחורי המחיצה. כחדר לפנים מהבית:

או מן הקורות:    ר"ל או שהניח המחיצה בשכיבה באמצע גובה הבית. וסמוך לתקרה כדי שלא יפול עפרורית המעזיבה למטה על בני הבית. ועי"ז נתחלק גובה הבית כחדר ועליה על גבו:

כלים שבחצץ:    הוא הרווח שבפנים או שלמעלה מהמחיצה:

טהורים:    נ"ל דטעמא דמתניתין מדהו"ל הכא כבית שחצצו בקנקנים וטחן בטיט שחוצץ [כפ"ו מ"ב]. וה"נ כיון שמחיצה זו אמק"ט כסי' כ"ט חוצצת. וכיון שהוא כסתום אין דרך טומאה להכנס:

כלים שבבית טמאין:    דאע"ג דיש מחיצה בין הרווחים. עכ"פ דרך טומאה לצאת דרך הבית. מדאין בהחצץ פתח אחר [כפ"ד מ"א]:

כלים שבחצץ:    אסיפא קאי. וה"ק. ואם הטומאה והכלים שניהן מונחים בהרווח שאחורי כותל החצץ:

טמאים:    דכשיש באויר שברווח הקטן טע"ט. הרי התפשטה שם הטומאה גם על הכלים שבצדן:

טהורים:    דמדאין בהרווח ההוא טע"ט לא התפשטה הטומאה על הכלים שבצדן. והבית בין כך ובין כך טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. ואפ"ה לא דיינינן להכלים שבאויר החצץ כאילו מונחים תוך הבית הטמא. וכטומאה בבית וכלים בכותל. קרוב לטומאה טמאים [לעיל פ"ו מ"ד]. י"ל התם חצי כותל שלפנים ודאי שייך להבית. אבל הכא חצץ חדר בפ"ע הוא. ואע"ג שאין בו רווח טע"ט. וגם פתוח פחות מטע"ט להבית. לא אמרינן דהרווח ההוא כחור שבכותל הבית הטמא דדיינינן להו כמחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג]. די"ל דהכא שאני דהרווח ההוא מדחצצו בידים לא בטל לגבי בית. ולא גרע ממגדל העומד תוך הבית וטומאה תוך המגדל. שהבית טמא מדדרך טומאה לצאת שם. ואפ"ה כלים שבין מגדל לכותל הבית וכו' כשאין שם פ"ט טהורין [כפ"ד מ"א]. וכ"כ הכא דיינינן להרווח שבתוך החצץ כרווח שבמגדל תוך הבית. דאפי' דכשהחצץ או המגדל נעול. אפ"ה הבית טמא מדדרך טומאה לצאת שם. ואע"ג דבכל טומאה רצוצה לא אמרינן סוף טומאה לצאת [כלעיל סי' ט"ו] היינו ברצוצה ממש. אבל הכא הרי הוא חצצו בידים. וכחדר אחשביה והו"ל כחדר לפנים מחדר [ועי' ס"ד סי' ט"ז]. ואעפ"כ כלים שבחצץ טהורים. מדאין טע"ט מאהיל על הטומאה והכלים. וגם מהבית א"א שתבוא הטומאה לשם. דהרי החצץ אינו פתוח טע"ט להבית. מיהו דוקא כלים שבצד הטומאה תוך אויר החצץ טהורים. אבל כלים שלמעלה או שלמטה מהטומאה טמאין מדקיי"ל דבהאהיל מקצת טומאה על מקצת טהרה או איפכא טמא [ספ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ושם מ"ג]. ועי' בהרא"ש שתירץ קושייתנו הנ"ל באופן אחר:

משנה ה

חצצו מארצו:    שהניח הנסרים לא סמוכים להתקרה. אלא שטחם ממעל לקרקע הבית:

טומאה בחצץ:    היינו בהאויר שתחת הנסרים והיריעות:

כלים שבבית טמאים:    אפי' כשיש אויר טע"ט ממעל למקום הטומאה תחת החצץ. וא"כ אין כאן טומאה רצוצה. וגם הרווח שהטומאה בתוכו אין פתוח להבית כלל. אפ"ה הבית טמא. וא"ת מ"ש הכא כשהטומאה בחצץ למטה מהבית. דאמרינן דהכלים שבבית למעלה מהחצץ טמאים. ומ"ש מלעיל [מ"ד] דכשהטומאה בהבית למטה. דאמרי' דכלים שבחצץ למעלה טהורין. ומ"ש חצץ למעלה מהבית. או שהבית למעלה מהחצץ. י"ל לעיל כשהחצץ למעלה מהבית. יש להבית פתח מן הצד. להכי לא בקעה הטומאה למעלה לתוך החצץ. אבל הכא שהחצץ שתחת הבית. הטומאה שבחצץ אין לו פתח בחצץ שתצא דרך שם. להכי בקעה לתוך הבית שלמעלה מהחצץ. דמדהו"ל החצץ כביב קמור תחת הבית. דבין שחלול הביב טע"ט או לא. עכ"פ כיון שאין להביב פתח לחוץ. הרי כל אויר הטמא שהתפשט הטומאה בתוכה. בוקעת ועולה לתוך הבית [כלעיל פ"ג מ"ז]:

טהורים:    ואי"ל מ"ש הכא כשהטומאה בבית שלמעלה מהחצץ שיש בו טע"ט. שהחצץ טהור. ולעיל [מ"ד] אמרינן דכשהטומאה בהחצץ שלמעלה מהבית דהבית טמא. ומ"ש בית שלמעלה מהחצץ או שהחצץ למעלה מהבית. י"ל כמש"ל התם אין להחצץ מקום שיצא הטומאה שם רק דרך הבית שלמטה מהחצץ. אבל הכא כשהטומא' בבית. הרי יש מקום להטומאה לצאת דרך פתח הבית ולא דרך החצץ. להכי הוה ממש כטומאה בבית שהביב טהור [לעיל פ"ג מ"ז]:

שארצו של בית כמוהו:    נ"ל דה"ק דלהכי רק הכא מחלקינן ואמרינן דכשאין בהחצץ טע"ט וטומאה בבית דנטמאו כל הכלים שבחצץ. והרי לעיל כשהטומאה בהבית. אמרינן דכלים שבחצץ תחת התקרה טהורים ולא מחלקינן בין שיש באויר שבחצץ טע"ט או לא. להכי מסיק תנא דשאני הכא שהרווח שבחצץ הוא תחת קרקעיתו של בית. דכל שאין טע"ט בחלול שבחצץ שלמטה הרי ארצו של בית כמוהו וכו'. משא"כ לעיל שהחצץ הוא למעלה מאויר הבית אין הטומאה שבבית בוקעת למעלה לתוך אויר החצץ אפי' אין בהחצץ אויר טע"ט. כיון שיש להבית פתח בצדו וכמש"ל. ולא דמי לטומאה בבית וכלים במעזיבה מחציה ולמטה דטמאין [כפ"ו מ"ד]. התם מעזיבה שייכי להבית. אבל הכא חצץ שעשאו בידים כחדר בפ"ע דמי. ולהכי אף שאין בתוכו טע"ט לא בטל לגבי בית:

עד התהום:    כשאין חלול טע"ט תוך ארצו של בית:

משנה ו

בית שהוא מלא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח:    והרי אז אפי' הניחו שם סתם כביטלו בפירוש דמי:

טומאה בפנים:    טמון בתוך התבן:

כלים שכנגד יציאה:    במקום הפנוי מתבן סמוך להפתח בפנים:

טמאים:    דמדנחשב כביטלו. הו"ל כאילו טומאה רצוצה תוך כותל הבית [פ"ו מ"ד] דהבית טמא. ואע"ג דהתם [במ"ג] דיינינן להכותל במחצה על מחצה וע"ש. הכא שאני שכותלים ממש של הבית מקיפין לכל התבן. ומצרפין לכל שבתוכן. לדון הכל כתוך הבית. ומה"ט אמרי' הכא דכשהטומאה תוך התבן רצוצה. אז הכלים שבצדן. ואף כשהכלים למעלה. אפ"ה כשהתבן מפסיק ביניהן. ואין הכלים והטומאה מאהילין זה על זה ממש. טהורין. דלא גריעי כלים הללו. מהעומד למעלה שם דטהור [ולהכי לא דמי לחצץ לעיל דאמרינן דכלים וטומאה שמאהילין זע"ז טמאין התם שאני דאין הפסק בין הטומאה להכלים]:

טהורים:    תמוה מ"ש הא מהך דלעיל בטומאה בבית וכלים בחצץ דתנינן סתם דטהורין. דמשמע אף שאין במקום הכלי טע"ט אויר. אמנם להר"ש והרא"ש והר"ב אע"ג דלעיל סתמא קתני טהורין. אפ"ה גם התם מחלקינן בטומאה בבית. דדוקא כשיש במקום הכלים אויר טע"ט בחצץ טהורין. ואם לאו טמאין:

אם יש בין תבן לקורות פותח טפח:    דאז ודאי דעתו לפנות התבן ואינו חוצץ:

בין כך ובין כך טמאים:    אפי' יש במקום הכלי רווח טע"ט. חשבינן התבן כליתא. והתפשטה הטומאה תוך כל הבית. וגם בל"ז אם אין במקום הטומאה טע"ט הרי בקעה למעלה לתוך האויר טע"ט שבין התבן להקורות. והאויר ההוא פתוח טע"ט לאויר שבמקום היציאה. והתפשטה הטומאה לשם:

משנה ז

בית שמלאו:    אפי' לא ביטלו שם בפירוש הו"ל כאין דעתו לפנותו:

עפר:    גושי עפר שראללען בל"א:

ובטלו:    דדוקא עפר דק אפי' הניחו סתם. אמרינן דכביטלו בפירוש דמי. אבל צרורות אינן בטלין עד שיבטלם באמת בפירוש. [וקו' הש"ס בעירובין [דע"ח ב'] נ"ל דצרורות אצרורות קק"ל. ולא עפר אעפר. ומה דמקשה שם תו והרי ר' יוסי איפכא שמעינן ליה. לאו היינו בעפר אלא בתבן דקאמר דבאין עתיד לפנותו סגי. ובאהלות קאמר דצריך לבעל התבן בפירוש. ובזה יתורץ קושיית רתוי"ט הכא. מיהו לתוס' שם לא גרסינן במשנינו תבן. וכן מוכח לפענ"ד. דהרי לעיל [במ"ו] גרסינן שמלאו תבן ועי' סוכה דד"א]:

וכן כרי של תבואה:    שמונח באויר והטומאה טמונה בתוכה. וביטל להכרי להניחו כך:

או גל של צרורות:    שמונחים באויר. ולעיל מיירי שמילא מהן הבית. וקמ"ל דנתבטל עי"ז אהל הבית. והכא קמ"ל דהגל בעצמו אינו חוצץ. אפי' גבוה הרבה:

אפי' כגלו של עכן:    שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו. אפ"ה חשוב כבטלוהו לעולם והו"ל טומאה שתחתיו רצוצה:

ואפי' טומאה בצד הכלים:    רק שאין נוגעין הכלים בהטומאה:

טומאה בוקעת ועולה:    גם למעלה מגג הבית. וגם למעלה מהגל. וגם הכלים שבבית [אב"י אם הגל הוא בתוך הבית] טהורין מה"ט כשאינן למעלה מול הטומאה. מדנתבטל חלול הבית לגמרי. מיהו אם יש במקום הטומאה טע"ט. אע"ג שאין הטהרה בתוך החלול שהטומאה בתוכו. הרי כל העפר ושאר הדברים שמסבבים ומכסים הטומאה. דינן כקבר סתום שמטמא כל סביביו [ועי' לעיל פ"ד בקרית ארבע סי' ג']:

משנה ח

חצר הקבר:    הוא גומא מרובעת שממנה נכנסין לתוך המערות שבג' רוחותיה בפנים. וברוח הד' שם יש הכבש שבו יורדין להחצר ההוא:

עד שיהא בה ארבע אמות:    האי עד מלמעלה למטה קחשיב. ועד בכלל. ור"ל דכשיש ד' אמות או יותר בהחצר אז טהור הנכנס שם. דאע"ג דחכמים גזרו טומאה לכל הנכנס תוך ד' אמות של מת או קבר [כסוטה מד"א] וא"כ ה"נ אף שיש בהחצר ד' אמות. הו"ל לטמא הנכנס לתוכו. דהרי אדם המתרחק ד' אמות שבחצר מהקבר שבמערה זו מתקרב א"ע לתוך ד' אמות של הקבר שבמערה שכנגדה. ומכ"ש דק' לב"ה דסגי להו בד' טפחים. י"ל הכא בחצר שאני. דמדיש שם סי' מחיצות לבלי להתקרב להטומאה אע"ג שהפתח פתוח מזל"ז. אפ"ה כל שרוח הד' של החצר פתוח לא גזרו בה רבנן:

בית הלל אומרים ארבעה טפחים:    מיהו דוקא בשפתוח החצר מצד א'. וכדאמרן. דהו"ל תרתי לטיבותא. דמסיימי מחיצות. וגם אין טומאה מסבבו. אבל ביש מערות סביב החצר בכל הד' רוחות. אע"ג שנכנס לשם באופן שלא נטמא. מודו ב"ה דצריך ד' אמות. דאל"כ חיישינן שמא יתקרב ויגע בהטומאה. מיהו בכל גוונא אם נגע בהמשקיף שע"ג פתח המערות נטמא [כלעיל ספי"ב]:

קורה שעשאה גולל לקבר:    דהיינו שכיסה בה הקבר:

בין עומדת:    נ"ל דר"ל בין שהקורה עומדת זקופה על פה הקבר וקצהו התחתון רחב יותר מפתח הקבר:

בין מוטה על צרה:    שעומדת הקורה בשפוע ממעל להקבר. וה"ה במונחת ארכה על הקבר. רק קמ"ל דכלהשפוע שממעל לפתח הקבר טמא. אף שהשפוע הוא טפי מרוחב הקבר:

אין טמא:    מי שנוגע בקורה זאת:

אלא כנגד הפתח:    אבל אדם או כלי הנוגע באותו חלק של הקורה שעודף חוץ להקבר טהור. דבכל גולל אינו מטמא רק מה שיש ממנו נגד חלול הקבר [וכמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' ל"ט]:

עשה ראשה גולל לקבר:    נ"ל דלעיל קמ"ל דין הנוגע בחלק של הקורה במה שעודף הקורה יותר משטח הקבר ברחבו. והכא קמ"ל עד היכן בגובה הקורה נגד חלול הקבר יטמא להנוגע שם. והא דנקט הכא עשה ראשה וכו' ולא כלעיל היתה עומדת וכו'. היינו מדבעי למנקט דמקצה ראשה שסמוך להקבר מודדין הר טפחים. [וזה כוונת הרמב"ם [פ"ו מט"מ ה"ה] שכ' על הסיפא וז"ל. והיא עומדת על הקבר כאילן. נ"ל כוונת דברי רבינו להודיענו דאיו דברינו בזה מדין הנוגע ברוחב עובי הקורה כברישא. רק בנוגע בגובה הקורה]:

אין טמא אלא עד ארבעה טפחים:    שסמוכין להקבר. אבל למעלה מד"ט טהור:

ובזמן שהוא עתיד לגוד:    ר"ל ודוקא בזמן שעתיד לחתוך מה שלמעלה מד':

ר' יהודה אומר כולה חבור:    אפי' דעתו לחתוך לאחר זמן את השאר. אפ"ה כל זמן שמחובר בו. כולו חיבור וטמא. מיהו באין דעתו לקוץ הנותר גם לת"ק כולו חיבור. [ונ"ל דלשטתייהו אזלו [מקוואות פ"י מ"ה] דלת"ק הכא והתם ס"ל כל העומד לקצץ כקצוץ דמי. ור' יוסי ס"ל לאו כקצוץ דמי]:

משנה ט

הנוגע בה טמא טומאת שבעה:    דאע"ג דאין כ"ח מק"ט מגבו. אפ"ה מדעשאו גולל מטמא כל עוד שמונח על הקבר. ומידי דהוה אכלי אבן או בע"ח שג"כ אמק"ט [כחולין ע"ה א'] ואפ"ה כל עוד שהן על הקבר הרי הן אה"ט [כספ"ק דעירובין ט"ו א']:

והחבית והמשקין:    לאחר שפירש מהקבר:

טהורין:    ואילה"ק עכ"פ אף שפירש החבית מהקבר יטמא. דאז אף שאין בו דין גולל. עכ"פ הרי האהיל על המת. י"ל כיון דאמק"ט מגבו וגם צמ"פ היה עליו. דנמצא שלא בקעה הטומאה לתוכה. דהרי מה"ט מטהרינן המשקין שבתוכה. להכי אין בה דין מאהיל. דהו"ל ככלי אבן שהאהיל על המת [וערתוי"ט פי"ב מ"ב]. ואי"ל עכ"פ בעוד החבית על הקבר טמאה היתה מטעם גולל. ולמה עי"ז לא נטמאו אז המשקין שבתוכה שנגעו בה אז. כשאר דברים שכשנגעו בה אז נטמאו. י"ל טהרה בלועה אמק"ט. כדאמרינן [שלהי מקואות] בבלע טבעת טהורה ונכנס באהל מת וטבל והקיאה טהורה. א"נ כיון שאין הטומאה דבוקה בהחבית. דהרי כשתפרוש מהקבר תפרח הטומאה ממנה. להכי גם לתוכה לא דחקה. [ומה"ט ליכא. לאקשויי נמי אדאמרינן דכשפירשה מהקבר טהורה ואמאי וכי טומאה שבהן להיכן הלכה [כפסחי' ל"ג ב'] ועמ"ש בזה בס"ד פ"א דכלים סי' י"ד]:

בהמה:    כפותה:

הנוגע בה:    בעודה כפותה ומונחת על הקבר:

אינו מטמא משום גולל:    ולרבנן רק אדם אין נעשה גולל לטמא באהל [ובמשא] מיהו במגע מטמא גם האדם דהרי האהיל על המת ונעשה אה"ט:

משנה י

הנוגע במת והנוגע בכלים:    אפי' לאחר שפירש מהמת:

המאהיל על המת והנוגע בכלים:    אפי' לאחר שפירש מהמת. הכלים שנגעו בו טטו"ז. מדהו"ל כלים שנגעו בטמא מת. והא דנקט שנגעו כלים. היינו משום דאדם שנגע באדם שנגע במת בו יש חילוק. דבנגע ב' בהראשון בעוד הראשון נוגע בהמת. גם השני טטו"ז מטעם חיבורין. אבל בנגע ב' בא' לאחר שפירש הא' מהמת אין הב' טמא רק טו"ע [כפ"א מ"א]:

ומאהיל על הכלים:    לא שכפוף קומתו והאהיל על המת ועל הכלים ביחד דאז פשיטא שנטמאו הכלים. דהרי אדם וכלים נעשים אהל לטמא [כרפ"ו] אלא דמיירי שהאהיל בידו א' על המת. ובידו ב' האהיל על הכלים:

טהורים:    דבמאהיל על המת. ומאהיל על הכלים. אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. שאע"ג שבפסת היד שהאהיל בה על המת יש בה רוחב טפח. וכ"כ יש רוחב טפח ביד השני שהאהיל בה על הכלים. והגוף שבאמצע אינו חוצץ. דהרי כל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה. ונעשה אהל לטמא אבל לא לטהר. ונמצא שהמת והכלים הם כאילו ישנם תחת אהל א' עכ"פ. כיון דסתם זרוע של אדם אין בו רוחב טפח. הרי הזרוע מפסיק בין רוחב פסת היד שהאהיל בה על המת לפסת. היד שהאהיל בה על הכלים. ולא מחשבו כאהל א'. ואע"ג דהאדם עצמו שהאהיל ודאי נטמא אפי' לא האהיל רק באצבעו. דהרי האדם והכלים שהאהילו על המת. או המת עליהן או דבר אחר על שתיהן. בכל גוונא אפי' היה רק קצת מזה ומזה בהאהל נטמאו [כפ"ג מ"ג וכט"ז מ"א]. עכ"פ אין האדם שנטמא ממת חוזר ומטמא כלים רק במגע ולא במשא ואהל. וכל זה בהאהיל על המת והכלים בשעה א'. וכ"ש בשהאהיל עליהן שלא בשעה א'. דאז ודאי אין הנטמא במת חוזר ומטמא כלים שמאהיל עליהן. והיינו נמי טעמא דסיפא. בנגע במת והאהיל על הכלים אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. ומהטעם שאמרנו:

אם יש בידו פותח טפח:    נ"ל פשוט דרק ארישא קאי בשהאהיל על המת ביד א' ובידו הב' האהיל על הכלים באותה שעה. והיה כל הזרוע רחב טפח מהמקים שהטומאה תחתיו עד תחת פסת היד שהכלים תחתיו:

טמאין:    דמדאין הפסק רוחב פחות מטפח בין הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחר שהכלים תחתיו. הו"ל כאילו המת והכלים תחת אהל אחד ונטמאו הכלים. שהגוף אינו מפסיק מדמק"ט. וכדאמרן בסי' פ':

פשט את שתי ידיו להן:    יד א' לתוך פתח או חלון בית זה. ויד ב' לתוך פתח וחלון שכנגדן בבית אחר:

אם יש בידיו פותח טפח:    ר"ל שיש בכל זרוע רוחב טפח בכל הבית:

מביא את הטומאה:    מטעם דאמרן. דב' הזרועות מצרפין לב' הבתים שיחשבו שניהן כאהל אחד שיש כזית ממת תחתיו [ועי' לעיל פ"ח מ"ו] וגופו שמק"ט. אינו מפסיק בין האהלים. וכנסר עפ"י תנור ישן [רפי"ב]. וקמ"ל הך בבא דאף לענין צירוף כזית שתתפשט ג"כ הטומאה לכל הבית נמי מחשב הזרוע שרחב טפח כאהל. מיהו האדם עצמו נטמא. מדמביא טומאה על עצמו. אפי' בשמאהיל ממנו רק כ"ש וכדאמרן. והרי האהיל על זית ממת. אולם ב' בתים זה לפנים מזה ובכל א' חצי זית. לכאורה י"ל דבכה"ג שניהן טהורין. דעד כאן לא פליגי רבנן אר' יוסי דחיצון טמא [כפ"ד מ"ב] מדדרך טומאה לצאת. רק התם דיש זית שלם בפנימי. ולהכי ודאי יוציא הטומאה מביתו. אבל בשיש חצי זית בפנימי גם רבנן מודו דחיצון שבו החצי זית השני טהור. דהרי חציה שבפנימי. אינו מוכרח שיוציאו משם. ושמא ישאירנו במקומו ואפ"ה ישאר פנימי בטהרתו. אבל מסוף פ"ח לעיל מוכח דבכה"ג חיצון טמא דלא גרע הכא מב' חדרים שבכל א' חצי זית ושניהן פתוחין לבית: