מצוה:לשמוח ברגלים (קורבן שמחה)
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
(דברים טז, יא)
יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
טו שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
(דברים טז, יד-טו)
וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
(דברים כז, ז)
שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). והיא המצוה השלישית מן השלוש מצוות הנוהגות ברגל.
והעניין הראשון הרמוז אליו בציווי הזה הוא שיקריב קורבן שלמים על כל פנים. ואלה השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם נקראים בתלמוד (חגיגה ז:) שלמי שמחה. ומהקרבת שלמים אלו אמרו (חגיגה ו:, קידושין לד:) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב "וזבחת זבחי שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים כז, ז). וכבר התבארו משפטי מצווה זו גם כן בחגיגה.
וכולל באומרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה, ומזה: לאכול בשר בימים טובים, ולשתות יין, וללבוש בגדים חדשים, ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ונשים, ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה, זה כולו נכנס תחת אמרו "ושמחת בחגך". ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמרא פסחים (דף קט.) "חייב אדם לשמח בניו בני ביתו ברגל במה משמחן ביין", ושם אמרו "תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וזבחת עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש". וכבר אמרו גם כן "אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן".
ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו החלשים והעניים והגרים, אמר יתעלה "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יא; שם, יד).
לשמוח ברגלים, שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה. וכענין שכתוב "וזבחת שלמים" (שם כז, ז) והדר "ושמחת בחגך". ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו ב) נשים חיבות בשמחה, לומר שאף הן חיבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה.
משרשי המצוה. לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השנה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החמר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.
מדיני המצוה כתבתי קצתן למעלה. ויתר פרטיה במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפיזור.
ונוהגת מצוה זו לענין השמחה, אבל לא לענין הקרבן, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל, בטל עשה זה. ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ב מי"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
ראייה, חגיגה, שמחה: מצוות רכז-רכט
תניא רבי יהודא בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, בשלמי שמחה. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש". עוד תניא בערבי פסחים [שם] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגך אתה ובנך" וגו׳. ובמה משמחן? ביין. ר׳ יהודא אומר האנשים בראוי להם – ביין; ונשים בראוי להם – בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בכלי פשתן המגוהצין. שני׳ במסכת סוכה [דף מ״ח] החליל והשמחה שמנה, ותניא [שם] "והיית אך שמח" לרבות לילי י״ט האחרון לשמחה.
[בחגיגה דף ז׳] החגיגה האמורה בתורה הוא שיקריב שלמים מן הבהמה בי״ט הראשון של חג. והראיה היא שיראה בעזרה בי״ט הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. אמר לי׳ רב פפא לאביי בחגיגה [דף י׳] ממאי דהאי "וחגותם" זבחא הוא ודילמא חוג חגא קא׳ רחמנא ומסיק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא "ויחגו לי במדבר" וכתיב התם הזבחים והמנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים. ועל זה אומר שם כי החגיגות הרי הם כהררין התלויין בסערה דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן כי העיקר הוא הקבלה מתורה שבעל פה.