סמ"ג עשה רכט
ראייה, חגיגה, שמחה: מצוות רכז-רכט
שנינו בחגיגה [דף כ׳] הכל חייבין בראייה חוץ מחרש, שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים, החגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית. ות״ר [שם דף ד׳] "זכורך" להוציא את הנשים שלא נלמד ראייה ראייה מהקהל לחייבם ומאחר שהנשים פטורין הוא הדין לעבדים. ותניא [בד״כ] ר׳ יוחנן בן דהבאי אומר יראה יראה כדרך שבא ליראות מן האדון ראייה שלמה כך בא לראות בית שכינתו בראייה שלמה פרט לסומא באחד מעיניו שפטור מן הראייה. ותניא [בדף ג׳] למען ישמעו להוציא חרש אפי׳ באחת מאזניו [מאינו שומע שמיעה גמורה ולמען ילמדו להוציא מי שאינו מדבר שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד. ות״ר [בדף ד׳] רגלים פרט לבעלי קבין ד״א רגלים פרט לחגר ואמר רבי תנחום אפי׳ ברגלו אחת ולסומא ולחולה ולזמן ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מאי אמר רבא להביא את המעוננים ני׳ דכתיב כי תבאו ליראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. תניא [שם] הערל והטמא פטורין מן הראייה. בשלמא טמא, כתיב "ובאתם שמה והבאתם שמה", כל שאינו בביאה אינו בהבאה, אלא ערל מנלן? הא מני רבי עקיבא היא דמרבי ערל כטמא, דתניא רבי עקיבא אומר איש איש לרבות הערל.
אומר בית הילל במשנה [שם ד״ב] שכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצות. ת״ר [שם דף ח׳] "ושמחת בחגך" לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו יוצאין ישראל ידי שלמי שמחה בנדרים ונדבות ומעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובכור וחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות? ת״ל "ושמחת", יצאו אילו שאין בהן בשר המשמח. שנינו במסכת פאה [רפ״ק] אילו דברים שאין להם שיעור? הפאה והביכורים והראיון, היא הראייה. ופירש רבי אושעיא בר רב בפ״ק דחגיגה [דף ז׳] שהראיון אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה. וכן החגיגה אין לה שיעור מהתורה, אבל חכמים נתנו בה שיעור. כמו ששנינו שם [דף כ׳] שבית הילל אומר שלא יפחות בראייה פחות ממעה כסף ולא בחגיגה פחות מב׳ כסף, אבל לשלמי שמחה לא נתנו שום שיעור. עוד שנינו שם [בדף ח׳] מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין, מביא שלמים מרובים ועולות מועטות; אוכלין מועטין ונכסים מרובין, מביא עולות מרובות ושלמים מועטין; זה וזה מועט, על זה נאמר מעה כסף שתי כסף; זה וזה מרובה, על זה נאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלהיך אשר נתן לך".
עוד שנינו שם [בדף מ״ט] מי שלא חגג ביו״ט הראשון של חג, חוגג כל הרגל ויום טוב האחרון. עבר הרגל ולא חגג, אינו חייב באחריותו ועל זה נאמר מעוות לא יוכלו לתקן וגו׳. ותניא בגמ׳ [שם] "וחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים", יכול יהא חוגג והולך כל שבעה? ת״ל "אותו", אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן למה נאמר שבעה? לתשלומין. ומניין שאם לא חגג י״ט הראשון של חג, שחוגג את כל הרגל וי״ט האחרון של חג? ת״ל "בחדש השביעי תחוגו אותו". יכול יהא חוגג והולך כל החדש כולו? ת״ל "אותו", אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו. ובחגיגה [דף י״ז] גרסינן א״ר אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה? ת״ל "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. ומקיש חג הסוכות לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה, שנאמר "ופנית בבקר והלכת לאהליך", אף חג הסוכות טעון לינה. [כך משמע שם ובפרק הוציאו לו דף ג׳ ובפ׳ שני דתמורה דף י״ד]
ועולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להם זמן קבוע בקרבנות ציבור, שאם אינו חוגג היום חוגג למחר. אבל דוחין יו״ט, כמו ששנינו בחגיגה [די״ז] בית הילל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן, ובעולת ראייה ושלמי חגיגה מדבר, שהרי אין מקריבין נדרים ונדבות ביום טוב. [כדאי׳ בביצה דף י״ט] [ובתמורה דף י״ד] מותר להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד, שנאמר אלה תעשו לה׳ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקרבין ברגל. ודרשינן בתמורה [שם] לעולותיכם, להביא עלות יולדות ועולות מצורע, ולמנחותיכם, להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות, ולשלמיכם, לרבות שלמי נזיר, הכל קרבין ביו״ט. מסקינן בחגיגה [דף ז׳] לרבי יוחנן כל מי שבא לעזרה בתוך ימי החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שיכנס, שזה שנאמר "ולא יראו פני ריקם" אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון, ואם הביא בכל עת שיבא מקבלין ממנו ומקריבין אותם לשם עולת ראייה, שהראייה אין לה שיעור.