מצוה:לעבוד ה' יתברך בתפילה בכל יום
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
(שמות כג, כה)
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
(דברים יא, יג)
אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
(דברים יג, ה)
הוא שצונו לעבדו. וכבר נכפל זה הצווי פעמים, באמרו "ועבדתם את ה' אלהיכם" (שמות כג, כה) ואמר "ואותו תעבודו" (דברים יג, ה).
ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי (דברים יא, יג): "ולעבדו זו תפלה". ואמרו גם כן "ולעבדו זו תלמוד". ובמשנתו של רבי אליעזר[1], בנו של רבי יוסי הגלילי, אמרו: "מנין לעיקר תפלה מצוה? מהכא, "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד" (דברים ו יג)". ואמרו (מכילתא דברים, פ' ראה): "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו". רוצה לומר, הכוון אליו להתפלל שם, כמו שבאר שלמה עליו השלום (מלכים, פרק ח').
- ^ משנת רבי אליעזר, פרשה י"ב, עמוד רכ"ח
לעבוד את השם יתברך, שנאמר "ואתו תעבוד" (דברים ו, יג). ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר "ועבדתם את יי אלהיכם" (שמות כג, כה) ובמקום אחר אומר "ואתו תעבודו" (דברים יג, ה) ובמקום אחר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מ"ע ה) אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר שכוללות כל התורה, כי עבודת האל יכלל כל המצות, יש בזו כמו כן פרט והוא שיצונו האל להתפלל אליו. וכמו שאמרו בספרי (והיה אם שמוע) "ולעבדו בכל לבבכם". אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה. ובמשנתו של רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אמרו: מנין לעקר תפלה בתוך המצות? מהכא, "את יי אלהיך תירא ואתו תעבד" (דברים ו, יג).
משרשי המצוה מה שהקדמתי כמה פעמים כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעלתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם. ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם, והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן. והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא אשר בידו ההסתפקות והיכלת כל חסרונן. כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המדה, צום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם. ומלבד השגת חפצי לבנו יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו, וקבענו כל מחשבותינו כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו. וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל. והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.
ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, מפני כן מספקים רבותינו בענין. הרמב"ם זכרונו לברכה כתב בחבורו הגדול (פ"א מהל' תפלה ה"ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסה"מ מצ"ע ה) תפש עליו ואמר שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תיחד זמן בדבר כלל. ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפלה דרבנן (ברכות כא א), והוא כמספק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמב"ם זכרונו לברכה בעצמו כתב שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו, כי כל הממשלה אליו והיכלת להשלים כל בקשה, עד כאן. ומן הדומה כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכל לעמד ולכוון בתפלה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה, לומר צרכי עמך ישראל מרובין וגו' כמו שבא במסכת ברכות (דף כט:).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא א) שחייב אדם להתפלל שלש פעמים ביום: שחרית, ובין הערביים, ובלילה פעם אחת. ואלו השלוש תפילות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים. ותחילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים, שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפלה של לילה היא כנגד ענין מהקרבנות שאינו חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים לא היתה מתאכלת בלילה, אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז ב) שתפילת הערב רשות היא. אם יהיה פנאי לאדם וימצא בעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך. ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה, ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה, חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפילה רביעית והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקרבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קיים. ועוד תקנו תפילה חמישית ביום הכפורים לבד, לרב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפילת נעילה.
וכל נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החל תקנו להתפלל שמנה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגילה (יז ב) (וגם ברכות כח ב). ומהן שלש מספרות שבח השם, ושלש הודאה לאחריו, ושתים עשרה שנכלל בהן שאלת צרך כל איש מישראל, והם זכרונם לברכה, סדרום כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל; השלש ראשונות בשבח השם יתברך והאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא, ואחר כך לזמן רב, נשכח כוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכון, כמו שסגרום עזרא ובית דינו לשאל תחילה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו'. כמו שהם מסדרות, ובשבתות וימים טובים (ברכות כא א) כדי שלא להטריח על הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וברכה אחת באמצע, שמזכירין בה ענין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי ענינו, זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו תשע ברכות שלש ראשונות, ושלש אחרונות, ושלש אחרות שהן, מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקבל. בפי כל ישראל. גם בפי התינוקות, אין צרך לאריכות בדברים אלו, ואולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף ראש השנה יש דין מחדש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא הענין אם תזכה ללמד על דרך האמת.
וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. וענין הכונה זו שחיבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני השם הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה, ומה שאמרו (ומב"ם הל, תפלה פ"ד ה"א) שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל, אף על פי שהגיע זמן תפילה, ומהם טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו. כגון, הצריך לנקביו. ומה שאמרו (שם פ"ה ה"א) שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן, אבל אין מעכבין התפילה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכוון שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמד ביראה ופחד, עיניו למטה ולבו לשמים, ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו, ולא יעמד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף.
וזמני התפילות אלו הן (שם פ"ג ה"א), תפילת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא חובת תפילה בזמנה, ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון, הרוצה להשכים לדרך אומר תפילת שחרית אחר שיעלה עמוד השחר ויצא ידי חובתו ותפילת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קדם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע.
ודין טעה ולא התפלל תפילה אחת. שמתפלל שתים מן הסמוכה לה, ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק תפילתו, אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין. וכן מענין המצוה מה שאמרו (ברכות ח א) שחיב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפילת הצבור נשמעת יותר מתפילת יחיד. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת ברכות בארכה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל בטל עשה זה, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. ומי שצר לו ולא קרא אל השם להושיעו בטל עשה זה, כדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, וענשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה׳ אלקיכם" (שמות כג, כה) ונאמר "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא, יג). ותניא בספרי (פ' עקב) ובירושלמי דפרק תפלת השחר (הלכה א'): איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. ובפרק אין עומדין (ברכות לב:) אמר רבי אליעזר: גדולה תפלה מכל הקרבנות שנאמר "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו׳" (ישעיהו א', י"א-ט"ו).
ותנן בפרק מי שמתו (ברכות כ:) שנשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שאין לה זמן קבוע מן התורה ואינה מצות עשה שהזמן גרמא. ובימי אנשי כנסת הגדולה, הם עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחבריהם, עמדו הם ותקנו שמונה עשר ברכות שאנו אומרים על הסדר ותקנו התפלות בזמן הקבוע. ומניין התפלות כמנין הקרבנות? כדאמר בתוספתא (פ״ג דברכות) ומביאה בפרק תפלת השחר (ברכות כו:): תפלת השחר כנגד תמיד השחר, תפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפלת מוסף כנגד קרבן מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלת ערבית, שהרי איברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו, ב). כענין שנאמר "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" (תהלים נה, יח). וכן מצינו בדניאל בגולה שהיה מתפלל ג׳ פעמים ביום וקורא תפלתו עבודה, שנאמר "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא" (דניאל ו, יז). וכן אמר דוד "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב" (תהלים קמא, ב) ואומר "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). אמנם קיימא לן כרב באיסורי דאמר (דף כז:) תפלת ערבית רשות. ומוכחת ההלכה בפרק קמא דשבת (דף ט:) שאינה רשות ממש אלא באונס קטן יכול לבטלה.
(ברכות כח:) בימי רבן גמליאל הזקן רבו מינין בישראל, עמד הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שמתפללין בה לאבד מינין. נמצא מנין הברכות בכל התפלה תשע עשרה. בפרק מצות חליצה (יבמות קה:) אמר רבי יוסי: העומד בתפלה נותן עיניו מלמטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי מלמעלה כאילו הוא עומד בשמים, כענין שנאמר "נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא) ואומר "שויתי ה׳ לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח). ובברכות (דף י:) אמרינן שהעומד בתפלה צריך שיכוין רגליו זו אצל זו כעין מלאכים שנאמר "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז) משמע שני הרגלים כרגל אחד. והוא הדין שישוה ידיו על לבו זו אצל זו (דף ל:) ויעמוד באימה וביראה שנאמר "עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). ותניא (דף י:) אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל משום שנאמר "ממעמקים קראתיך ה׳" (תהלים קל, א). ושלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר (דף ה:), שנאמר "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח, ב). וארון ומגדל שקורין עליו ספר תורה, נהגו העם להתפלל כנגדו כיון שקבועים שם ועומדין.
כל ימות הגשמים אומר מוריד הגשם בברכה שניה - מתפלת המוספין של יום טוב האחרון של חג, עד תפלת שחרית של יום טוב הראשון של פסח. (תענית ב.) משם ואילך, כל ימות החמה אומר מוריד הטל. ומי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם, חוזר לראש אף על פי שנזכר לפני שומע תפלה, כדמוכח בפרק תפלת השחר (דף כט.). ואף על פי שהירושלמי (פ"א ה"א) חולק ואומר שאומר בשומע תפלה. ואם הזכיר בימות הגשמים מוריד הטל, אין מחזירין אותו [בתו׳ פ׳ תפילת השחר ז״ל ותו׳ פ״ק דתענית ד״ג] דהכי אמר ר׳ זעירה בשם רבי חנינא בירושלמי [דלעיל] גרסי׳ בירושלמי בפרק קמא דתענית [שם ובתו׳ פרק קמא דתענית דף ג׳] התפלל ואינו יודע אם הזכיר אמר ר׳ יוחנן כל ל׳ יום מה שהוא למוד עד עתה מזכיר וחזקה שהתפלל כמו שעשה עד עתה קודם שבא החג ולא הזכיר משלשים ואילך מה שצריך להזכיר מזכיר ואין צריך לחזור. עוד גרסינן שם ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן ופרי׳ ויזכיר בשחרית אם כן יסבור העולם שהזכיר מבערב ויתפללו פעם אחר׳ לבטלה אלא מגו דלא מדכר בקמייתא ומדכר בתנייתא ידוע שלא הזכיר מבערב [פ״ק דתענית דף ג׳] טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש [שם] ואם לא הזכי׳ טל אין מחזירי׳ אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה [פר״ק דתענית ד״י] שואלים את הגשמים בימי הגשמים בברכות השנים ביום ששים ממש אחר תקופת תשרי [פרק תפלת השחר דף ל׳] שכח לשאול בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל בשומע תפלה ואם נזכר לאחר שבירך שומע מפלה חוזר לברכת השנים ולדברי רבינו חננאל חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי [עיין בתוס׳ שם] ואם לא נזכר אלא לאחר שהשלים תפלתו חוזר כל תפלתו. [שם]
טעה ולא הזכיר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שישלים תפלתו, חוזר לעבודה ומזכיר. ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו, חוזר כל תפלתו. [שם] ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקר רגליו, חוזר לעבודה. [עיין בס״פ תפלת השחר דף ל״ב ובתו׳ שם] במה דברים אמורים? בחולו של מועד או בשחרית ומנחה של ראשי חדשים. אבל ערבית של ראש חדש, אם לא הזכיר אינו חוזר לפי שאין מקדשין החדש בלילה. ומדקדק בהלכות גדולות דאפילו שכח בשל שבת בלילי שבת היה לנו לומר דאינו חוזר, כיון דקיימא לן תפלת ערבית רשות. ואמרינן שאנו למדים מכאן דמה שהוא רשות הני מילי כשאינו רוצה להתפלל כלל אבל אם התפלל אותה קבלה עליו ודינה כתפלת חובה שאם טעה בה חוזר. פירש עוד בהלכות גדולות ובשאלתות פרשת ויצא [סימן כ״ב ומביאו בתו׳ פרק תפלת השחר דף ל׳ בד״ה טעה] שאם שכח אדם יעלה ויבא או כל דבר שצריך לחזור ולהתפלל, יכוין דעתו וישמע מפי שליח ציבור מראש ועד סוף ומוציאו ידי חובתו. אומר רבינו יצחק [בתוספ׳ ס״פ תפלת השחר דף ל״ב ובאשרי שם] שראה רבי׳ יעקב שהיה מחמיר עליו והיה חוזר אחר מודים אפי׳ בדבר שאמרו חכמים שאם לא אמרו אין מחזירין אותו. [בפ׳ תפלת השחר דף ל״א] כל מקום שיחיד חוזר ומתפלל בטעותו, שליח צבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שישלים תפלתו, אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור. ועוד שהרי תפלת מוסף לפניו שהוא מזכיר בה ראש חדש. כתוב בהלכות גדולות וכן אם שכח במוסף אינו חוזר מפני טורח צבור [עיין באשירי סוף פ׳ תפלת השחר] ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו. אבל בשבת ויום טוב לא ויש ספרים שאינו שם בגמרא.
עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, טעה וחתם בברכה שלישית האל הקדוש, חוזר לראש וחותם המלך הקדוש. והלכה כרבה דאמר כן בפרק קמא דברכות [דף י״ב] ואם לא עשה כן לא יצא. ונוהג היה רבינו יצחק [ע״ש בתוס׳ דף י״ג] אף בזכרינו ומי כמוך אם לא אמרן חוזר טעה וחתם בברכה אחת עשרה אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחילת הברכה וחותם המלך המשפט דקיימא לן כרב אשי ורב ששת [בפרק אין עומדין דל״ה וכל הסוגי׳ בתו׳ שם] דאמרי תרווייהו דמי שטעה בג׳ ברכות הראשונות חוזר לראש טעה באחת משלש אחרונות חוזר לעבודה טעה באמצעיות אין להם סדר ופירשו רב אלפס ורבינו שמואל [שם בדף כ״ו] אינו חוזר אלא לתחלת הברכה שטעה בה. כתוב בסדר רב עמרם הכי אמר רבינו משה גאון יחיד שטעה בערב שבת ולא התפלל אתה קדשת כיון ששמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהוא ברכה אחת מעין שבע מתחילה ועד סוף יצא חובתו. ורב נטרונאי גאון אמר דנפיק ביה אפילו לא התפלל כלל [פרק תפלת השחר דף ל׳] טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפילתו ואינו צריך לחזור וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים וענינו בתפילת תענית אינו חוזר ומתפלל היינו כר׳ אושעי׳ [בפ׳ במה מדליקין דף כ״ד] ואם נזכר קודם שיעקור רגליו אומר ענינו וכו׳ כי אתה שומע תפלת כל פה פודה ומציל בכל עת מכל צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגו׳ וכך כתב רב אלפס [בפרק במה מדליקין].
תניא בתוספתא דברכות [פ״ג] ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חדש וחול המועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו. ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע. תנו רבנן [ברי׳ פ׳ תפלת השחר דף כ״ז] שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת וכן ביום טוב שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב מתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול מבדיל בראשונה ואין מבדיל בשנייה ואם הבדיל בשתיהם או לא הבדיל באחת מהן יצא אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה חוזר ומתפלל תפלה שלישית לפי שהראשונה לא עלתה לו. וראוי למתפלל שתי תפלות שישהא בין תפלה לתפלה מעט ומפרש בירושלמי [שם בדף ח׳ ובתו׳ שם דף ל״ב] כדי הילוך ד׳ אמות פסק רבינו יצחק [גם כן שם בתוס׳ בדף כ״ז] שאם שכח אדם ולא התפלל יעלה ויבא במנחה לא יתפלל במוצאי ראש חדש שתים מאחר שמתפללין בראש חדש שמנה עשרה ברכות ולא דמי לשבת שאין מתפללין שמונה עשרה ברכות ומרויח באותן תשלומין להתפלל שמנה עשר ברכות ולכך מתפללין במוצאי שבת שתים. ועוד אומר אני שאינו דומה מתפלל שמנה עשרה לשכח ולא התפלל כלל [שם בדף כ״ט].
אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור. [בפרק מי שמתו ד׳ כ״ב] הנכנס בבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא הגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל עד שיתחיל שליח ציבור תפילתו בקול רם ויתפלל עמו עד קדושה ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור והגיע שליח ציבור לקדושה כתב בהלכות גדולות דנהיגו רבנן דשתיק ולא עני וחולק רבינו יצחק ואומר [כל הסוגיא בתוס׳ שם] דמאחר דשומע כעונה כדאיתא בפרק לולב הגזול [דף ל״ח] אם כן הוא חשוב הפסק ואין לו לשתוק וכן אומר רבינו יעקב [פרק תפלת השחר דף ל״א] לעולם ימוד אדם דעתו אם יוכל לכוין לכל הפחות בברכת אבות יתפלל ואם לאו לא יתפלל וכיוצא בו מעמיד בירושלמי דברכות [פרק אין עומדין ובתלמוד שלנו הוא בד׳ ל״ו] ההוא דמתפלל וטעה סימן רע לו דווקא דטעה באבות מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא [בפרק מי שמתו ד׳ כ״ב] ואם נזכר בתוך התפלה אמר רבה בר אבוה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל בשל שבת. במה דברים אמורים? במעריב או בשחרית או במנחה, כמו שאומר שם הטעם דגברא בר חיובא הוא להתפלל כל שמנה עשרה ברכות אלא דלא אטרחוהו רבנן. אבל במוסף פוסק אפי׳ באמצע ברכה [שם] ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא [כך מצאתי וכן הוא באשירי] ספק התפלל ספק לא התפלל קיימא לן כר׳ יוחנן דאומר [שם] הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו.
וגדולה מזאת אמר בירושלמי [דפרק תפילת השחר] רבי שילא בשם רב, מתפלל ומצא שם עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן. ובגמרא שלנו אמרינן בפרק מי שמתו [דף כ״ב] דווקא בשיכול לחדש דבר בתפילתו. וכתב רב אלפס [שם] דווקא ביחיד שמקריב קרבן עולת נדבה אבל לא בציבור. והא דאמרינן [בפרק מי שמתו דף כ״ב] נזכר שהתפלל פוסק אפי׳ באמצע ברכה התם כגון שנתכוון להתפלל אדעתיה דחובה אומר מורי בשם רבינו יעקב [תו׳ פר׳ קמא דמגילה ד׳ כ״ג] שאין מתפללין פעם אחרת אלא אם כן יש שם ששה שלא שמעו התפלה.
וכן יש במסכת סופרים פ״י אסור לאדם שיעשה חפציו ואחר כך יתפלל שנ׳ צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו [פרק היה קורא דף י״ד] ואנשי מעשה רגילין ליתן צדקה קודם שילכו לדרך. אמר רב [שם] כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה ומעמיד׳ בפרק שני דברכות דווקא כשמשכים לפתחו אבל פוגע בו מותר דתני [שם בדף י״ג] ובפרקים שואל מפני הכבוד אמר לי׳ אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא חסידא [כל הסוגיא פרק תפילת השחר דף כ״ט] לא תרתח דלא תחטי לא תרוי דלא תחטי כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא ואומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותחזירנו לביתי לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך וחנינו היום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא״י שומע תפלה. ואומר בלשון רבים כי היכי דלשתמע צלותיה ומתפללין אותה משיחזיק בדרך ואמר רב חסדא שמתפללין אותה מעומד ורב ששת אמר אפי׳ מהלך וכמה עד פרסה פי׳ בהלכות גדולות אפי׳ אין רוצה ללכת אלא פרסה והלכה כרב חסדא שאומר שם מעומד דהא רב ששת עצמו אומר שם שהתפלל מעומד הלכה כרבי דאמר [שם בדף ל״א] היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה שלא ירד מן החמור לפי שאין דעתו מיושבת עליו אלא ישב במקומו ויתפלל. [שם בדף כ״ז]
תפלת השחר מצות זמנה עד שעה רביעית שהוא שליש היום כרבי יהודא דפסקינן כוותיה [בדכ״ח] ואם עבר והתפלל אחר ד׳ שעות עד חצי היום יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בעונתה שכשם שמצות תפלה מן התורה כך מצותה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמי׳ ונביאים אין לומר זמירות אחר תפילה דדרש רבי שמלאי [בפ׳ אין עומדין דף ל״ג] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל כעין שמצינו במשה בפרשת ואתחנן והכי אמר רבי משה גאון מי שאיחר לבא לבית הכנסת בבקר עד שאמרו זמירות יאמר ברוך שאמר ומדלג עד תהלה לדוד וגומר ומדלג עד הללויה הללו אל בקדשו עד לשם תפארתך ומדלג עד ישתבח ומתפלל עם הציבור. כבר אמרנו למעלה [בתחילת המצוה והסוגיא בפרק תפלת השחר דף כ״ח] שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה ולפי שהיה תמיד של בין הערבים קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ומושכת עד שישאר מן היום שעה ורביע ובדיעבד עד שקיעת החמה דתנן [שם בדף כ״ז] תפלת המנחה עד הערב רבי יהודא אומר עד פלג המנחה היא אחת עשרה שעות חסר רביע ומסקינן [בדף כ״ח] דעבד כרבנן עבד דעבד כרבי יהודא עבד ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל משש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובא וזו היא הנקראת מנחה גדולה. בסוף מסכת יומא [דף פ״ח] נחלקו חכמים אומרים זמן תפלת נעילה גם בלילה ולכך אומרים לבעל הקרי לטבול מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים ורבי יוסי מתיר שסבר שמצותה ביום הילכך יטבול ויתפלל ומסקנא כתב מורי שראוי להתפלל תפילת נעילה ביום ואם התפלל בלילה יצא.
כל מי שעבר עליו זמן תפילה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה אבל אם שגג או נאנס יש לה תשלומין. כיצד? כדאמר רבי יוחנן בפ׳ תפילת השחר [דף כ״ז] טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים ראשונה בשביל מנחה והשנית תשלומי שחרית טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה מתפלל ערבית שתים ראשונה עבור ערבית ושניה תשלומי מנחה טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים ראשונה שחרית והשנייה תשלומי ערבית טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה מתפלל ערבית שתי׳ הראשונה ערבית והשנייה תשלומי מנחה אבל שחרית אין לה תשלומין שכבר עבר זמנה וכן בשאר תפלות אם טעה בשתים פירש רבינו משה ורבינו שמואל [בפ׳ ג׳ דתפלה] שאינו משלים אלא האחרונה [ברכות דף כ״ט] תפלת מוספין זמנה אחר תפלת השחר עד ז׳ שעות ביום והמתפלל אחר כך אעפ״י שפשע יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין ויש מי שהורה שאין עושין כך בצבור שלא יטעו לשמע.
ולתפילה צריך מקום טהור ואם שגג והתפלל במקום שאינו טהור פסק רבא ואמר [בפ׳ מי שמתו דף כ״ד] דחוזר ומתפלל. ותניא הנצרך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והוא שאין יכול לעמוד עצמו עד פרסה ואמר רב אשי דכולי עלמא אם שהא באמצע תפלה מפני טינוף או דבר אחר ושהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש [שם וע״ש בתו׳] היה עומד בתפלה ומי רגלי׳ שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל ופסק רב האי כמאן דאמר חוזר למקום שפסק ובפרק מי שמתו [דכ״ו] אומר מרחיקים מצואת כלבים וחזירי׳ בזמן שיש בתוכן עורות ובירושלמי גרסינן [שם והאשירי מביאו שם] מרחיקין מגללי חמור הרכין ארבע אמות ר׳ חייא בר אדא אמר בבא מן הדרך וכן מרחיקין מן הנבילה הנסרחה ומצואת תרנגולין אדומים [בתו׳ כל הסוגיא דף כ״ו] וצריך להתיישב מהו פירוש אדומים ואין נראה לרבינו יצחק לאסור צואת תרנגולים אלא דווקא בלול שלהם אבל לא בבית שיש שם מעט ממנה [בדף כ״ה] היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בכסותו ופסק רב אשי דאי אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה ורבי יוחנן הולך בשטתו בירושלמי דגרסינן שם רבי יוחנן אמר נזדמן לו רוק בב״ה רוקק כדי שיהא כיסו נקי פי׳ כיסו גופו לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור ולשמאלו מותר רבי יהושע בן לוי אומר הרוקק בבית הכנסת כאלו רוקק בבת עינו ר׳ יונה רייק ושייף פי׳ משפשף ברגליו במקום הרוק.
בפרק הדר אמרינן [דף ס״ד] שתוי שיכול לדבר לפני המלך, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. ובפרק הדר [שם] משמע הא דאמרינן שתה יותר מרביעית שדרך טורדתו ושינה משכרתו, הני מילי מהלך דרך ברגל אבל רכיב לא דודאי דרך מיל מפיגה יין [פרק מי שמתו דף כ״ה] המתפלל לא ישמיע קולו בתפלתו בצבור אבל בפני עצמו מותר אם לא היה יכול לכוין בענין אחר [פרק אין עומדין דף ל״ה] וכורע ה׳ כריעות בכל תפלה ותפלה: בברכה ראשונה תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ומסקינן ביומא [דף נ״ב] כשגומר לו התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחריו כשהוא כורע ונותן שלום משמאל עצמו ואח״כ מימין עצמו, מפני ששמאלו הוא ימין השכינה שכנגד פניו, כלומר כשהוא נפטר מלפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. גרסינן בפרק אין עומדין [דף ל״ה והטעם בתו׳ שם] אם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, אמנם באמצע הסרכות נהגו העם לשחות בראש השנה ויום הכיפורים. [בפרק קמא דברכות דף י״ב] הכריעות שבתפלה, כורע בברוך וזוקף בשם. [שם] רב ששת הוה כרע כחיזרא דדיקלא, פי׳ כחריות של דקל, בבת אחת והוה זקיף כחויא לישנא אחרינא. מפרש רב האי חיזרא אחד ממיני קוצי׳ וראשו כפוף כאגמון ואשמעינן שלא יכרע באמצעיתו וראשו זקוף. ובירושלמי [פרק קמא דברכות דף ג׳] גרסינן מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי אמי ורבי חייא בר אבא לא מעבר אלא גער בו.
אמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [דף ח׳] המתפלל ורצה להוסיף בכל ברכה מעין הברכה, מוסיף. כיצד? הרי שהיה לו חולה, מבקש עליו רחמים בברכת החולים. לפרנסה, בברכת השנים. ועל דרך זו בכל אחת מהן. ומטעם זה תקנו נחם בבונה ירושלים בט׳ באב, ואף על גב דבירושלמי [פ״ב דתענית] אמרינן שיאמרנו בהודאה. ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. [שם פ״ק] אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. ופירש רבינו יעקב [בתו׳ פ׳ אין עומדין בד״ה אל השאל דף ל״ה] דווקא צרכי יחיד לא ישאל, אבל צרכי רבים מותר. ולכך נהגו העם לומר זכרינו וקרובץ בר״ה בראשונות. [עיין בפרק דשבת דף י׳ וי״א]
מי שהיה עוסק בתורה והגיע זמן תפלה, פוסק ומתפלל אלא אם כן היתה תורתו אומנותו. וגרסינן בירושלמי [פרק אין עומדין] אמר רבי ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאלו עוסק בדברי תורה. [פ׳ אין עומדיו דל״ד] אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות. ותנן [פרק מי שמתו דף כ״א] נשים ועבדים בתפלה ובמזוזה וברכת המזון, וכל איש שפטור מקרית שמע פטור מתפלה. בפרק מי שמתו [דף כ״ד] מסקינן אל יאחוז אדם בשעת תפלה תפילין בידו ולא ספר תורה ולא סכין וקערה וככר ומעות, מפני שאין דעתו מיושבת עליו, שלא יפלו מידו. [פרק תפלת השחר דף ל״א] ישראל בכל מקומות גליותיהם משתדלין שיהיו להם חלונות לצד ירושלים ודרך שם מכוונין את תפלתן, משום שנאמר "והתפללו לה׳ דרך ארצם". וכן הוא אומר בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתי׳ נגד ירושלם. וגרסינן בבבא בתרא [דף כ״ה] אתון דיתביתון לציפונא דארעא דישראל אדרימו ואנו יושבין במערב א״י ומכוונין למזרח כנגדה. ואף על פי דאמר מר הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, מ״מ צריך לצדד פניו למזרח כדמסיק התם. ות״ר [ברכות דף ל״א] הסומא וכל שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים.
מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום כדתניא בפ׳ התכלת [דף מ״ג] ודורש מזה המקרא "ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". פי׳ בתו׳ שם מה הוא י״ץ בא״ת ב״ש ה״ץ י״ם ובתקון רבי׳ יעקב כתוב שואל מלא ויש באותו המקרא מאה אותיות. כ״ה ברכות יש עד ישתבח עם ברכת התורה, ושבע ברכות של ק״ש, בבקר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה וב׳ לאחריה, וג׳ פעמים שמונה עשרה – הרי שמנים ושש. וכל סעודה שש ברכות – נטילת ידיים והמוציא וארבע בברכת המזון, מלבד ברכת היין והפירות. וברכת ציצית ותפילין. ואם כי עתה הוסיפו ברכת המינין בשמנה עשרה וברכת המלך בכבודו ערבית ומלבד כמה ברכות שמברכין על הנקבים. ואמרינן מנחות [דף מ״ג] רב אשי בשבתא וביומא טבא ממלא להו במיני מגדים ופירות, מפני שבשבת אין אומרים כי אם שבע ברכות. בבקר סומך גאולה לתפלה וכן בערב כמו רבי יוחנן דתניא כוותיה בברכות. [דף ד׳] ואע״ג דתקנו רבנן השכיבנו בתר גאולה, כגאולה אריכתא דמיא. כתב מורי רבי׳ יצחק בר׳ יהודא [בתוס׳ שם] שהפסוקים שלפני יראו עינינו והברכה לא נתקנו בימי חכמי התלמוד אבל לפי שאנו סוברין תפלת ערבית רשות והבתי כנסיות שלהם רחוקים מבתיהם ולא היו יכולין לאחר עד אחר תפלת ערבית תקנו להם אותם פסוקים שיש בהן י״ח אזכרות כנגד הברכה של י״ח והברכה אח״כ וכיון שנקבעו שוב לא נסתלקו. [שם בדף ו׳]
מצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר "נדעה ונרדפה לדעת את ה׳". וכשיצא מבהכ״נ אל יפסיע פסיעה גסה. וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל [שם בדף ח׳ וע״ש באלפסי בפיר׳ רבינו יונה ותמצא טעם לישיבתנו] לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי כתב בהלכות גדולות וצורבא מרבנן מתבעי ליה לצלויי באתרא דקבע וגריס דאמר רב חמא בר רבי חנינא [שם] מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דאיכא תליסר כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. [שם] גרסינן עוד בברכות פרק קמא אמרי ליה לרב נחמן בר רבי יצחק ליתי מר לבי כנישתא אמר ליה לא מצינא דטריחא לי מילתא ולכניף מר בי עשרה וליצלי אמר ליה לא מצינא דאטרח ציבורא ולשדר מר שליחא ולודעי בעידנא דמצלי בבי כנישתא דאמר רבי יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור שנא׳ "ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון". אימתי עת רצון? בשעת שהצבור מתפללין. למדנו משם שבשעת הדחק או בני היישובי׳ שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית.
בשעה שקהילות ישראל מתפללין שליח צבור מוציא אחרים ידי חובתן מי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, כדאיתא במסכת ראש השנה. [דף ל״ד] [מיימ׳ כל הסוגיא פ״ט דתפלה] בלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר שהתפלל בלחש עם הצבור ומתפלל בקול רם ויכולו וברכה אחת מעין שבע. ולמה תיקנו חכמים זה? מפני שכל ימי החול אין רגילין בעלי מלאכה לבא ובלילי שבת באין ויהי׳ שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה מפני המזיקי׳ שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות לפיכך חוזר שליח צבור לבדו ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלי׳ המתאחר ויצא עמהם אבל יחיד האומרה עושה ברכה לבטלה כך כתב מורי רבינו יהודא שמצא בשם רבינו יצחק ולפיכך יום טוב שחל להיות בשבת או יום הכיפורים שהכל מזדרזין לבא מבעוד יום לבית הכנסת אין שליח צבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו. ומ״מ מזכירין על הנסים של חנוכה במוסף של שבת ושל ראש חדש, אף על גב דמוסף אינו בחנוכה, מכל מקום יום הוא שנתחייב בארבע תפלות כדמסקינן במסכת שבת פרק שני. [דף כ״ד] גרסינן בסוטה פרק אלו נאמרין [דף ט״ז] בזמן ששליח צבור אומר מודים העם אומרים מודים דרבנן מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו יוצרינו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקבצינו ותכנס גליותנו לחצרות קדשך ונשוב לשמור חקיך לעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. [ע״ש בתוס׳ ורש״י]
גרסינן בירושלמי דברכות [ד״ג וע״ש בתוס׳ בדף י״א בד״ה שכבר נפטר] הרוצה לשנות קודם קרית שמע צריך לברך על התורה פי׳ כמו שאנו נוהגין קודם זמירות לברך לפני פרשה צו ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל. ולאחר קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. אמר רבי בון והוא ששנה על אתר פי׳ והוא ששנה לאלתר אז נראית אהבה רבה לשם ברכת התורה ושוב אינו צריך לברך כל היום ואפי׳ יפסיק כאילו בירך ברכה מבוררת לשם התורה כך השיב רבי יצחק בר רבי שמואל ובפ״ק דברכות [דף י״ב] קאמר רבי יוחנן דאף לתלמוד צריך לחזור ולברך וכך הגירסא בסדר רב עמרם אם יסבור טעם הירושלמי זהו כשלא שנה לאלתר ואל יקשה לך העומד אחר כך לקרות בתורה שמברך כי אותו אפי׳ בירך מיד על עסק התורה שעוסק בפני עצמו הוא צריך לחזור ולברך על קריאתו בצבור שנתקנה שם ברכה לפניה כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכה גם על ההפטרה הנה בירושלמי שהזכרנו ובסתם התלמוד בפ״ק דברכות [דף י״א] מזכיר אהבה רבה בשל שחרית וכן עמא דבר [בתוס׳ שם] ותקנו לומר ערבית אהבת עולם כדי לקיים גם דברי האומר [שם] אהבת עולם כך כתבו הגאונים בפ״ק דשבת [דף ט׳] יש שני לשונות ויש לשון אחד שאומר סתם התלמוד לכך נראה עיקר ועוד שהוא מיקל בשל סופרים
ובאותו לשון מוכיח שסעודה גדולה כגון של חופה או הרבה בני אדם האוכלים יחד אסורים להתחיל משש שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני המנחה גדולה ואם התחיל אפילו לאחר מנחה זו אין מפסיק עד הערב שיוכל לו להתפלל תפלת המנחה ביום שהרי בפרק לולב הגזול [דף ח] אמרינן שאין מפסיקין דוקא כשיש שהות ביום אבל סעודה קטנה אינו אסור עד שתבא מנחה קטנה דהיינו ט׳ שעות ומחצה ואם התחיל לאחר מנחה זו נכון להפסיק וגרסינן בירושלמי [פרק תפלת השחר] רבי יהודא בן לוי מפקד לתלמידוי אי איקרות לכון לאריסטון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא עד דלא תסקון לאריסטון פירש הערוך אריסטון סעודה גדולה ובפרק שלישי דיומא [דכ״ה] אמר רב ספרא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי הפונים למזרח וזהו בתחילת שבעה שאין החמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומצל קצת חודו על זקיפת הכותל ומשחיר ולא לאכול בלבד אסור אלא אף לדין בתחלת הדין [פ״ק דשבת דף ט׳] וליכנס למרחץ להזיע ולרחוץ ולהסתפ׳ בתספורת של בן אלעשה אסור עד שיתפלל ואם התחילו אין מפסיקין.
[כל הסוגיא בפ׳ תפלת השחר ד״ל] בשעת הדחק שאדם טרוד ודחוק היקלו עליו שיהא קורא ג׳ ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות וזו היא: הביננו ה׳ אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתך וסלח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו ושכננו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ והתועים בדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובהצמחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה טרם נדבר ואתה תשמע כי אתה הוא העונה בכל עת צרה וצוקה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. ואחר כך מסיים שלש אחרונות כסדרן ויצא ידי חובתו. ואף על גב דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו זהו למי שמרגיל עצמו לעשות כן תמיד בלא שום אונס. במה דברים אמורים? בימות החמה, אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וכן לעולם במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. [שם בדף ל״א] הי׳ מהלך במקום סכנה במקו׳ גדודי חיות ולסטי׳ והגיע זמן תפלה מתפלל תפלה קצרה וזו היא צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתתן לכל אחד די פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. וכשיגיע ליישוב ותקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתיקנה. [שם] רבי אליעזר אמר לעולם ימוד אדם דעתו אם יוכל לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל פי׳ לכוין לפחות באבות [פרק אין עומדין דף ל״ב] אין עומדין להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה שמתוך שיהא טרוד בה לא יתכוין אלא מתוך הלכה פסוקה [ברכות דף י״ד] ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו קודם שיתפלל אלא א״כ פוגע בו כמו שאמרנו למעלה [פרק תפלת השחר דף כ״ח] ואסור לעבור כנגד המתפללים אלא א״כ הרחיק ממנו ד׳ אמות ואסור לישב בד׳ אמות של תפלה [פרק אין עומדין דף ל״ג] וכתב מורי רבינו יהודא בשם תשובת הגאונים בתו׳ שם דווקא כשהיושב בטל אבל אם עוסק בתורה או עוסק בתפלה שפיר דמי [פ״ק דברכות דף ו׳]
שנים שהתפללו וקדם אחד מהם והתפלל ויצא ולא המתין לחבירו טורפין לפניו תפלתו. ופי׳ רבינו חננאל בתוס׳ שם דווקא בבתי כנסיות שלהן שהיו בשדות רחוקין מן העיר ויש לירא מן המזיקין. ואומר שמא גם בשלנו בלילה יש לחוש. ורבינו יצחק היה רגיל להמתין אפי׳ ביום ודווקא כשהיה עומד ומתפלל [פרק אין עומדין דף ל״ד] חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה שנא׳ "אשרי יושבי ביתך" ושעה אחת אחר התפלה שנא׳ "ישבו ישרים את פניך" [פ״ק דברכות דף ו׳ וע״ש בתוס׳] כל המתפלל אחורי ב״ה ואחוריו לב״ה נקרא רשע. ואמר עוד שם בפ״ק דברכות [ד״ו] שכל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו ואויביו נופלין תחתיו. צריך אדם להתנאות לפני בוראו כשמתפלל שנ׳ הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב והשתחוו לה׳ בהדרת קודש [עיין בפ״ק דשבת דף ט׳] אמרינן בירושלמי דמגילה פרק הקורא עומד כל דבר שצריך עשרה והתחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה׳ יכלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינן מיוחדין כי אם לדרוש לרבים אין נוהגין בהם קלות ראש ואין אוכלים ושותין בהם ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כדתניא במגילה פרק אחרון [דנ״ח כל הסוגיא] הלכך מי שצריך לקרות אדם בבה״כ אם יכנס ישב מעט שהישיבה מצוה כדכתיב אשרי יושבי ביתך שלא תהא הכנסה לצורך דבר הרשות וע״י הדחק. סעודה של מצוה מותר לאכול שם כדאיתא בירושלמי דפסחים פ״ק בהכ״נ צריך בדיקה מפני שאוכלי׳ שם בעיבוריות פי׳ סעודת ת״ח שהיו נעצרי׳ שם לעבר שנים גרסינן בסוף מ״ק [דכ״ט] כל היוצא מבה״כ לבה״מ ומבה״מ לבה״כ זוכה ומקבל פני שכינה שנ׳ "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" וכן אמר בירושלמי דמגילה פ׳ בני העיר ר׳ יהושע בן לוי אמר בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם רבי חייא ור׳ דוסא מתקבלין בבי כנישת׳ [במ״ס מקהלין] וכיוצא בדברי ר׳ יהושע בן לוי אמר רבא בגמרא שלנו במס׳ מגילה פ׳ בתרא [דף כ״ח] בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הם עומדין שנ׳ והשימותי את מקדשיכם אע״פ שהן שוממין בקדושתן הם עומדין. ואמר רבא בפ׳ בתרא דמגילה [דף כ״ו] שבה״כ מותר להחליפו ולמוכרו אבל לא שוכרין אותו ולא ממשכנין אותו מפני שעומד בקדושתו ונמצא שנהנין ממנו בעודו בקדושה. וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותה מותר להחליף ולמכור הלבינים והעצים אבל להלותם אסור מטעם שאמרנו. [שם בדף כ״ח] ובתים שמתקבצין שם עראי להתפלל אין בהם חומר קדושה [עיין בב״ק פ׳ מרובה ושם הסוגיא דס״ב]
משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים, בשבת ובשני ימות השבוע בשני ובחמישי, כדי שלא יהיו ג׳ ימים בלא שמיעת התורה. ועזרא הסופר תיקן שיהו קורין במנחה בשבת מפני יושבי קרנות ולא יהו הקוראין פחות משלשה אנשים. [פרק הקורא עומד דף ל״ב] ואין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ואין מניחין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ולא יקרא הקורא פחות מג׳ פסוקים [שם בדף כ״א] ואין פוחתין מעשרה פסוקי׳ בבה״כ לבד מפורי׳ שקורין תשעה פסוקי׳ מן ויבא עמלק עד וישמע יתרו כדאיתא בירושלמי שם וכן הוא בתו׳ שם שניא היא שהיא סדורו של יום והמפטיר בנביא לא יפחות פחות מכ״א פסוקי׳ כנגד שבעה שקראו בתורה ואם נשלם הענין בפחות מאלו אינו צריך לחזור. עוד אומר שם [בדכ״ג] שאין צריך עשרים וארבעה פסוקים אף לדברי האומר שהמפטיר אינו עולה למניין הקרואים וקורא ג׳ פסוקים יתרים ונמצא הקוראים שמונה בקביעות חובה מ״מ אין צריך בנביא שלשה פסוקים בשבילו מפני שהמפטיר אינו קורא בתורה לעניין עיקר קריאה כ״א לכבוד תורה דכשיפטיר בנביא כבוד לפתוח בתורה וכ״ש למ״ד עולה שהרי אפשר לדידיה שיפטיר השביעי [כל הסוגיא בתו׳ שם בד״ה כיון] ובימיהם לא היו אומרים קדיש בין שביעי למפטיר לכך היה קורא המפטיר שלשה פסוקי׳ אחרי׳ אבל עכשיו שתקנו קדיש בין שביעי למפטיר משלימין הכל והמפטיר חוזר וקור׳ מה שהשביעי קרא אלא דווקא ביום שמעמידין שני ספרי תורות קורין שבעה בראשון ואומר קדיש והמפטיר קורא חובת היום בכמה מקומות. ובצרפת שביעי קורא חובת היום ואחר כך אומר קדיש והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא שביעי. תניא בפרק בא לו [דף מ״ט] ובמגילה פרק הקורא [דף כ״ד] מדלגין בתורה בענין אחד ובנביא בשני עניינים וזה וזה בפרשיות סמוכות שיכול לגלול שם בטרם יפסוק המתורגמן לתרגם הפסוק שקראו באחרונה ואין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו [ר״פ הקורא דף כ״ח וטעם כולם בדף כ״ג].
כמה הקוראים בשבת בשחרית? שבעה. וביום הכפורים – ששה. ובימים טובים – חמשה. אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם. בראשי חדשים ובחול המועד – קורין ארבעה. ובמנחה של שבת ויום הכפורים, ובשני ובחמישי של כל שבוע, ובחנוכה ובפורים בשחרית, ובימי תעניות בשחרית ומנחה – קורין שלשה. ואין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהם. [שם בדף כ״ד] וקטן היודע לקרות ויודע למי מברכים עולה בשבעה למניין. בפרק עומד ויושב במגילה [דף כ״ג] נחלקו על המפטיר אם עולה למנין הקוראי׳ או אם אינו עולה ופוסק רבינו יעקב [בתו׳ שם] כדברי האומר עולה ולכך אנו נוהגין כן בתעניות במנחה ובט׳ באב שהשלישי מפטיר לעולם וכן ביום הכפורים במנחה אבל בשבת ויום טוב שחרית הואיל ושנינו שם [בדכ״א] שמוסיפין על מנין הקוראין נהגו העם שם כדברי הכל אף לדברי האומר אינו עולה. אמרינן בגיטין פרק הניזקין [דף נ״ט] אם אין שם כהן נתפרדה החבילה פירוש חבילה החבורה שלא יקרא לוי כלל כך פירש רבינו עמרם [רש״י מביאם שם] ורבינו יצחק ברבי יהודא אבל רבינו יצחק הלוי פירוש שיכול הישראל לקרוא לפני לוי אמרינן שם דאם אין שם לוי אותו כהן קורא שני פעמים אבל כהן אחר לא יקרא מפני פגמו של ראשון תניא בתוספתא [פ״ג דמגילה] עיר שאין בה כי אם אחד שיודע לקרות מברך וחוזר ומברך ובהניזקין אמר שאחר לוי ואחר כהן כל מי שהוא גדול מחבירו בחכמה קודם לקרות משמע שאין חושש במסיים כלל שיהא גדול ובמגילה בפרק אחרון [דף ל״ב] אמר שמי שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם לפיכך ראוי שיהא גדול שבקהל גולל [בדל״ב] עוד אמרינן שם [ע״ש בתו׳ ורש״י] כי הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפני׳ וצריך להעמידו על התפר.
גרסינן במגילה [דף ל״ב] תנו רבנן משה רבינו תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בעניינו של יום: הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. הלכך קורין בכל מועד בעניינו. [שם בדף ל׳ ודף ל״א תמצא כל הסוגיא]
סוכות:
בימים הראשונים דסכות קורין בפרשת המועדות בת״כ בראשון דחול המועד כהן קורא ביום השני לוי ביום השלישי ישראל ביום הרביעי רביעי ביום השני וביום השלישי דשלישי לא בא להיכירא דיום טוב דאפילו בחול קורין שלשה הלכך יקרא לפניו אבל הרביעי שנוסף לכבוד המוסף ישוב על העיקר ויקרא ביום השני וביום השלישי שהן ספקו של יום וכן בכל יום בשביעי שהן הושענא רבה יתחיל כהן למעלה ביום החמישי לוי ביום הששי ישראל ביום השביעי והרביעי ביום הששי וביום השביעי שהוא ספיקו של יום והטעם שאין לעשות כסדר שאר הימים ולקרות פרשת שמיני עצרת שאין נכון הדבר לקרות פרשת שמיני עצרת שהוא יום טוב גמור בחול המועד. זו דברי רבינו שלמה [במשנה שם] אבל רבינו שמשון ברבי אברהם פי׳ בתוספתא דסוכה שראוי להנהיג ולהשוות שביעי של ערבה לשאר הימים ולעשות כולם בזה הסדר יום ראשון דחול המועד כהן קורא ביום השני לוי ביום השלישי שלישי ביום השני רביעי ביום השלישי וכן כולם.
שמיני עצרת:
ובשמיני עצרת אף אם לא אירע בשבת שנינו [שם בדף ל״א] שקוראי׳ מצות וחקי׳ ובכור פירוש פרשת עשר תעשר עם פרשת כל הבכור שכלול שם מצות מעשרות ובכורות וחקי שמיטה והענקת עבד ופתיחת יד לאביונים מפני שזמן אסיפה הוא ועוד פירש רבינו תם משום דכתיב באותה הפרשה והיית אך שמח ודרשינן [בפ״ד דסוכה דף מ״ח] לרבות לילי יום טוב האחרון של חג לכך קורין כל הבכור אבל בפסח תני תנא [במתניתין דלעיל] כל הבכור בהדיא.
חודש אדר:
שנינו פ׳ בני העיר [דף כ״ט] ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין פ׳ שקלים, חל להיות בתוך השבת מקדימין בשבת שעברה ומפסיקין לשבת הבאה, בשניה פ׳ זכור, בשלישי פ׳ פרה אדומה, ברביעי פ׳ החודש הזה לכם, בחמישית חוזרין לכסדרן. וגרסינן בירושלמי פ׳ בני העיר ורש״י מביאו שם במשנה אמר רבי לוי בדין הוא שתקדים פ׳ החודש לפ׳ פרה אדומה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה. ולמה אמרו תקדים פרה אדומה? מפני שהיא טהרתה של ישראל. [פ׳ בני העיר דף ל״א]
פסח:
סדר פרשיות של פסח יום ראשון משכו וקחו שני שור או כשב שלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה את עמי בחמישי פסל לך בששי פרשת ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בפרשת בהעלתך בשביעי ויהי בשלח פרעה בשמיני כל הבכור פ׳ ראה אתה אומר אלי מיוחד׳ לכל שבת חוש״מ דשני רגלים פסח וסוכות מפני שאנו מסמיכין מקרא שכתוב שם את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וילמד סתום מן המפורש וגם שלשה רגלים נזכרים שם [בפ׳ אין דורשין דף י״ח] פסח שחל להיות בה׳ בשבת קורין בשבת ראה אתה אומר אלי שיש בכללו פסל לך ובאחד בשבת קדש לי ובשני אם כסף תלוה את עמי בשלישי במדבר סיני בפ׳ בהעלותך וכן מנהג בשתי ישיבות כתוב מורי [בתו׳ פ״ג דמגילה בד״ה כיון דף כ״ג] שלכך אין קורין בכל שבת קרבן שבת בספר תורה שני מפני שאין שם כ״א שני פסוקים ועוד שאין שם קרבן המכפר כי כולם עולות [פ׳ בני העיר כל הסוגיא דף ל״ח]
ובעצרת: יום ראשון קורין בחודש השלישי, ובשני כל הבכור.
בתשעה באב: קורין כי תוליד בנים ובני בנים.
בראש השנה: יום ראשון קורין וה׳ פקד את שרה, בשני והאלהים נסה את אברהם.
ביום הכיפורים: בשחרית אחרי מות, במנחה קורין בעריות. [והטעם כתוב בתו׳ ורש״י שם]
בראש חדש: קורין צו בפ׳ פנחס וקורא כהן שלשה פסוקים ולוי חוזר ואמרת להם וקורא שלשה פסוקי׳ מפני שאין שם כי אם ח׳ פסוקים.
בחנוכה:
ביום הראשון כהן קורא ויהי ביום כלות משה ולוי חצי נחשון וישראל משלימו שהוא עיקר היום יקראו בו רובן; בשני כהן קורא חצי נתנאל ולוי משלימו שהוא עיקר היום יקראו בו רובן וישראל קורא בו אחריו וכן בכל יום ויום. ובראש חודש טבת פותחין בתמידין מפני שתדיר קודם ואין צריך לדלג ואמרת להם מפני שיש מקום לרביעי בנשיא של יום. אבל בשאר ראשי חדשים מדלגין מפני שרביעי בא להזכיר מוסף ראש חודש ויתחיל ובראשי חדשיכם ואם חל ראש חודש טבת בשבת תדיר קודם ויקראו חמשה בעניינ׳ דיומא וששי ובראשי חדשיכם ושביעי ומפטיר קרו בחנוכה ומפטיר בנרות בנבואת זכרי׳ והשמי׳ כסאי בטילה היא דהא לא קרי מפטיר בדראש חודש דלימא הפטרה דידיה גרסין בפ׳ אחרון דמגילה [דף ל״א וכל הסוגיא בתו׳ שם]
ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם. ואנו לא נהגנו כך אלא מפטיר שמעו דבר ה׳ בירמיה. ושבת שלפני תשעה באב חזון ישעיהו שאנו מפטירין תלת דפורענת׳ קודם תשעה באב דברי ירמיהו שמעו דבר ה׳ חזון ישעיהו ולאחר תשעה באב שבעה דנחמתא ותרתי דתשובה וכן יש בפסיקתא. וכמו כן אמרינן שם במשנה שבתעניות קורין ברכות וקללות ואנו קורין ויחל ע״פ מס׳ סופרים אע״פ שהיא לסוף שני פסוקים מן הפרשה. [ע״ש דמ״ו ע״ב] ראש חודש אדר שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ביהוידע שמדבר בשקלים וגם היא כמו הכרזה על ראש חודש שיחול באותו שבוע. וכן ראש חודש ניסן שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו בראשון בא׳ לחודש המוכחת שבאותה שבוע יהי׳ ראש חודש וגם היא מעניינו של יום ואיכא תרתי לטיבותא.
לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח, ופרשת במדבר תחילת הספר קודם עצרת, וצומין תשעה באב קודם ואתחנן, ופרשת נצבים קודם ראש השנה. וסימן פקי״ד ופס״ח ומנ״ו ועצר״ו צומ״ו וצל״ו קומ״ו ותקע״ו. וזהו מה שאמרו בסוף מגילה [דף ל״א] עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות שבת״כ קודם עצרת וקללות שבמשנה תורה קודם ר״ה כדי שתכלה השנה וקללותיה שאף עצרת ר״ה היא שנידונין בו על פירות האילן נמצאו פ׳ במדבר ופ׳ נצבים מפסיקין בין הקללות לר״ה ומטעם זה אומר רבינו יצחק [עיין בתו׳ שם] שאנו מחלקין וילך מנצבים כשיש שתי שבתות בלא יו״ט בין ר״ה לסוכות ואין אנו מחלקין מטות ומסעי קודם לבן שגדולות יותר שם ובקללות שבת״כ אין מפסיקין ולפי שאין אומרים ברכה על הפורענות אלא מתחילין בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם ולאו דווקא פסוק שהרי יש שם פרשה וג׳ פסוקים צריך כדאמרינן לעיל אבל של משנה תורה אמר אביי [שם] שהוא פוסק שאמורות בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרן וכבר נהגו העולם שאין לפסוק בהם אלא אחד קורא אותם.
אמרינן בברכות פ״ק [דף ח׳] שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ונראה לרבינו יצחק שכל השבוע קורא עם הציבור וזמן השלמה כתיב במדרש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה ואני דנתי לפני רבותי שהפירוש מועיל יותר מן התרגום והודו לי רבותי [עיין בתו׳ שם] ולא נראה לרבי יצחק וכן רב עמרם שהשיב רב נטרונאי דוקא תרגום שזכה לינתן בסיני כדמשמע פ״ק דמגילה [דף ג׳] תניא בתוספתא [ומביאה בפ״ב דקדושין דף מ״ט והפי׳ בתו׳ שם] אמר רבי יהודא המתרג׳ פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מחרף ומגדף פירוש כגון ויראו את אלהי ישראל המתרגם כצורתו וחזו ית אלהא דישראל הרי זה משקר והמוסיף שמתרגם וחזו ית מלאכא דאלהא דישראל הרי זה מגדף שקורא לכבוד שכינה מלאך.
הנה חברתי מדרש מאה ברכות במצוה זו של תפלה ועניין עשה אחד הוא.