מצוה:לא לסור מדברי השופטים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
יא עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
יג וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.
(דברים יז, יא-יג)
הזהירנו מחלוק על בעל הקבלה ומצאת ממצוותיו ממעשה התורה, והוא אמרו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא). ולשון ספרי "לא תסור" זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק, ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין.
שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצוותם בכל ענייני התורה. ועל זה נאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא). ואמרו זכרונם לברכה בספרי (כאן) "לא תסור", זו מצות לא תעשה.
משרשי המצוה (רמב"ן עה"ת יז יא) לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים. וידע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות ותיעשה התורה ככמה תורות. וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בסדר משפטים (מצוה עח). על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתינו תורת אמת עם המצוה הזאת, שציונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן, שנשמע אל החכמים הנמצאים שקיבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם. ועם ההסכמה הזאת נכוון אל דרך האמת בידיעת התורה. וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו, לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה, אמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) "לא תסור ממנו ימין ושמאל", אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם. כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם. וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב[ה] תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני עניינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם הכת [ה]מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובים, מן השורש הזה וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.
ועל דרך ענין זה שעוררתיך, בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב (דף נט:) גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה. אמרו שם אשכחה רבי נתן לאליהו וכו' אמר לה מאי עביד קדשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לה חיך ואמר נצחוני בני, כלומר שהיה הקדוש ברוך הוא שמח על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים, ומה שאמר נצחוני בני חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פרוש הדבר הוא על ענין זה, שבמחלוקת הזה שהיתה לרבי אליעזר עם חבריו האמת היתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו לא ירדו לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שצותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים, ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר, אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמע אל הרב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאלו בעל האמת נצוח.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פז.) שאף על פי שהעובר על מה שפרשו חכמים בדברי התורה עובר על לאו זה דלא תסור, מכל מקום אין לו לאדם דין זקן ממרא הידוע בגמרא בסוף סנהדרין (דף פט.) שהוא חייב מיתה, עד שיהא חולק על בית דין הגדול (פ"ג מהל' ממרים ה"ז), ושיהא הוא חכם שהגיע להוראה סמוך כסנהדרין, ויחלק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובין שהוא מקל והם מחמירין או בהפך, ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא מעשה על פי הוראתו, שנאמר אשר יעשה בזדון ולא שיורה לבד. אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מפלא. וכן אם מצאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהם פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה.
ובין שחלק עליהם בדבר ממש שיש בזדונו כרת (פ"ד מהל' ממרים ה"ב) או בדבר המביא לידי דבר שחייבין עליו כרת, חייב. כיצד בדבר שיש בזדונו כרת? כגון, שנחלקו באשה אחת אם היא ערוה או אינה, אם דם זה מטמא או אינו מטמא, אם אשה זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מתר, וכן כל כיוצא בזה. וכיצד בדבר המביא לידי דבר שיש בו חיוב זה? כגון שנחלקו בעבור השנה, שמביא לידי אכילת חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, שלדברי האחד כדין נטל זה ממון מחברו, ואם קדש בו האשה מקודשת, והבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג חייב חטאת ולדברי האחר פטור. וכן בכל ענין שיש להוציא ממון כגון חיבי חרמים וערכים אם חיבים לתן או אינם חיבין, כל שלקחו מהם גזל, ואם קדש בו האשה אינה מקודשת, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו חלקו בדיני מכות חייב עליהם, שהרי לדברי האומר אינו חייב מלקות בבית דין חיבים לשלם לו דמי חבלו ובדין יטל מהם תשלומיו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' ממרים ה"ב) בענין לאו זה דלא תסור שאחד דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה, ואחד הדברים שלמדו אותן בדעתן באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שנעשו סיג לתורה, והם: הגזרות והתקנות והמנהגות (רש"י יומא עד. ד"ה ואליבא) בכל אחד מהשלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחת מהם עובר בעשה ולא תעשה. והרמב"ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה ואמר (בספר המצוות בהשגתו שרש א) הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצות דרבנן, כגון מקרא מגלה ונר חנכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה, כגון שלש תפלות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין, ובין שהן בלא תעשה, כגון, כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב, וכן יום טוב שני בגולה ותשעה באב, ודרך כלל כל מה שיאסר אותו התלמוד או יצוה עליו, והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאם לפתע יבא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו, המשתמש במחבר כגון הנסמך על האילן בשבת או המטלטל מחמה לצל או שאמר לגוי ועשה או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת עובר הוא על עשה ולא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות ארבעים, אלא שפטדו הרב שם בספר שופטים, מפני שנתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, כמו שהזכר בפרק מי שהחשיך (שבת קנד:). וראוי לפי הדעת הזאת להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם, אין ביניהם ובין המצות המפורשות בכתוב שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור מן השבות שהוא מדבריהם אלא מה שיש בה חיוב כרת או מיתת בית דין, אבל לא כל שיש בה חיוב עשה או לאו, שהרי בכל דבריהם לדעתו יש חיוב עשה ולאו, עשה דועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולאו דלא תסור.
והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים הפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל, כמו שיאמרו תמיד (ביצה ג:) ספקא דאוריתא לחומרא, ספקא דרבנן לקולא, והקלו בחשש אסורין של דבריהם לומר בהם שאני אומר. ואמרו בפרק ראשון מפסחים (דף ט:) אמור דאמרינן. שאני אומר בדרבנן, בדאוריתא מי אמרינן שאני אומר? והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד במה שהוא מדרבנן, כמו שאמרו שם (דף ד:) בדיקת חמץ דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בענין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת, קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בעירובין (דף נח:) ובכתובות (דף כח:). ועוד הקלו בדרבנן כמו כן בספקות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא.) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר. ואמרו: מאי טעמא? תפלה דרבנן, אמת ויציב דאוריתא, ולא עוד אלא אפילו בדברים הסותרין זה את זה הקלו, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לד.) אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד ערב עליו מבעוד יום וכו'. כמו שבא לשם, וגם נראה בגמרא, שעוקרין דבריהם תדיר משום אסור דאוריתא, כמו שאמרו במסכת שבת (דף ד.) הדביק פת בתנור התרו לו לרדותה קדם שיבוא לידי אסור סקילה. ושם בשבת (דף קכח:) אמרו, בטול כלי מהכנו דרבנן, וצער בעלי חיים דאוריתא, ואתי דאוריתא ומבטל דרבנן וכו', כמו שבא לשם, וזה רב מאד בתלמוד אתי עשה דאוריתא ודחי עשה דרבנן. וכן במחלוקת שתבוא בין החכמים אמרו (עבודה זרה ז.) אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל, וגדולה מזה אמרו (עירובין סז:) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנד:) אמרו מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן, שהרי חדוש הוא אצלם כשאינן דוחין דברי סופרים אפילו להפסד מועט. ואמרו (ברכות יט:) שמטמאין כהנים עצמם בטמאה של דבריהם לראות מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל וגו'. ואף בענשן של דברי חכמים אין להם אלא נידוי, כמו שאמרו (פסחים נב.) מנדין על שני ימים טובים של גליות. ואמרו בעושה מלאכה בפורים ולשמתיה מר. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והוא למי שעובר על דבריהם שהן כעין תורה, והן כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפרש בתוספתא דסנהדרין. כללו של דבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל בקצתן ולהחמיר בקצתן. אבל הדבר הברור המנקה מכל שבוש הוא שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זכרונם לברכה בפרוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה שיש עשה ולא תעשה בדבר, ואם בענין הזה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בית דין הגדול שנעשה בהם זקן ממרא בזמן שנדין בדיני נפשות, וזהו אמרם זכרונם לברכה (ספרי כאן) אפילו יאמרו לך על שמאל שהיא ימין, כלומר, שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתברך שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו, ולא יאמר בעל המחלקת היאך אתיר לעצמי, ואני יודע בודאי שהם הטועים? שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם, וכמו שכתבתי למעלה בראש המצוה, וכענין שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שמזכר במסכת ראש השנה (דף כה.).
ויש בענין הזה תנאי אחד לפי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת הוריות (דף ב:) שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות או שהוא מכלל הסנהדרין, והורו בית דין הגדול בדבר שלא כדעתו שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כולם או רבם בבטול הדעת ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה אז הוא רשאי לנהג לעצמו התר במה שהיה דעתו לאסור, וגם מצוה הוא על זה לקבל דעתם על כל פנים, אבל התקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו זה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. ויתר פרטי המצוה מבוארים בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין).
ונוהגת מצוה זו לעניין זקן ממרא בזמן הבית. ולעניין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלימדונו רבותינו בפירוש התורה, כגון באחת משלוש עשרה מידות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכעניין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו. אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שנתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא, וכמו שכתבנו.
(דברים י"ז, ח'-י"ג) "כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא." בחנק, והוא הנקרא זקן ממרא. זקן ממרא האמור בתורה הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ואין נעלם ממנו דבר אלא דבר מופלא, שנאמר "כי יפלא ממך דבר". וזהו מה ששנינו בפ' הנחנקין [דף פ"ו] תלמיד שהורה לעשות פטור. ועיקר דיני זקן ממרא מפורשין שם.
ותניא שם [בדף פ"ו] אינו חייב אא"כ חולק עליהן בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת או בדבר המביא לכך, דברי ר"מ. שאפילו דיני ממונות יכול לבא לכך, [מבוארים שם בגמ' ורש"י דף ס"ה] כגון לקדש בו את האשה, שאם הדין דין אמת אין הממון שגבו בית דין גזל והאשה מקודשת. ואם בעיבור השנה נחלקו יכול לבא לידי חמץ בפסח. ואם בטומאה נחלקו לעניין ליכנס למקדש [שם בדף פ"ז כל הסוגי'] מ"ט דר"מ גמר דבר דבר כתוב כאן "כי יפלא ממך דבר" ונאמר שם "ונעלם דבר מעיני העדה" (ויקרא ד', י"ג) ושם מדבר בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. רבי יהודה אומר בדבר שעיקרו מהתורה ופירושו מדברי סופרים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" עד דאיכא תורה ויורוך. ורבי שמעון אומר "אשר יגידו לך מן המקום ההוא", אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. [שם דף פ"ה] א"ר אלעזר א"ר אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף וגרע. ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה פי' ר"מ [בהלכות ממרי'] אינו חייב בדבר שאין בו כרת וחטאת כ"א בתפילין.
ומקש' הספר [בדף פ"ה דלעיל] והאיכא לולב דעקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף וכל המוסיף גורע. ומתרץ בלולב מאי סבירא לן? אי סבירא לן דאין צריך אגד, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין כאן תוספת. ואי סבירא לן דצריך אגד, גרוע ועומד הוא. [עי' שם בתו' בד"ה אי] ומקשה עוד והאיכא ציצית דעקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף וכל המוסיף גורע. ומתרץ בציצית מאי סבירא לן? אי סבירא לן דקשר העליון לאו דאורייתא, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואי סבירא ליה דקשר העליון מדאורייתא, גרוע ועומד הוא. ומקשה [שם דף פ"ט] אם כן תפילין נמי תאמר כן, אי עבד ארבע בתי ואייתי אחריני ואנח גבייהו, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואי עבד חמשה בתי, גרוע ועומד הוא. ומתרץ הא א"ר זירא בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.
שנינו בסנהדרין [דף פ"ו] שזקן ממרא והחולקין עמו עולין לבית דין שעל פתח הר הבית, ואומר "כך דרשתי וכן דרשו חבריי, כך למדתי וכך למדו חבריי". אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין לב"ד שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לישראל, שנאמר אל המקום אשר יבחר ה'. חזר לעירו ושנה ולמד כדרך שלמד, פטור. ואם הורה לעשות חייב, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. אינו חייב עד שיעשה מעשה או יורה לעשות. כיון שראו עדים שעשה כן, גומרים דינו למיתה בב"ד שבעירו' [שם דף פ"ט] ואין ממיתין אותו בעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם ומשמרים אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו.
[בדף פ"ח] רבי אלעזר אומר אפילו היה הזקן ממרא אומר מפי השמועה והן אומרים כן נראה בעינינו, נהרג, שלא ירבו לעשות מחלוקת בישראל. וכן אומר שם [בדף דלעיל] אם רצו למחול לו אינם יכולין, שלא ירבו מחלוקת בישראל. [בדף פ"ו ובפ"ק שם דף י"ד] מכאן, חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהן פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום. מלמד שהמקום גורם הכופר בתורה שבע"פ הם המינין שמורידין ולא מעלין [בע"ז דף כ"ו] ופסק ר"מ [בפ"ג דממרים] בבני אדם שהם מינים על ידי שגדלים אבותיהם בעניין זה הרי הן אנוסין וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומצוה להמשיכם בדרכי שלום ולהחזירם בתשובה ואין להורידה כל כך במהרה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.