מנחת חינוך/א

מנחת חינוך על ספר החינוך א

מנחת חינוך · א · >>

מנחת חינוך · א · >>

א

(א) דיני המצוה וכו'. יבמות ס"ב, ורבי משה פרק ט"ו מהלכות אישות, וא"ע סעיף קטן א. זמן המצוה: מבן י"ח; ומקדים, הרי זה משובח. ולענין אם עוסק בתורה, עיין שם ברבי משה והרב המגיד. ואין צורך להאריך בדבר המפורש בשלחן ערוך ואחרונים, אך איזה הערות ושיטות ארשום, בעזרת ה` יתברך.

ב

(ב) וכמה בנים וכו'. מבואר בגמרא ורבי משה ושלחן ערוך דצריך שיהיו לו זכר ונקבה, ולא יהיה הבן סריס ולא הנקבה איילונית, דצריכין להיות ראויין להוליד. ואם יש לו טומטום ובן או בת, לא אמרינן כיון דטומטום ספק הוא כמבואר בגמרא ור"מ פרק א' מהלכות אישות; ולשיטת הרמב"ם, דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, אם כן, אפשר דיש לו זכר ונקבה וקיים המצוה? זה אינו, כי הטומטום אינו ראוי להוליד, ואפילו לבעול אינו ראוי כי נטמטם. ועיין תוספות יבמות (דף עב) ד״ה מבחוץ, דאפילו כשביציו מבחוץ והוא ודאי זכר, מכל מקום אינו ראוי לביאה כלל. אם כן, לא קיים כלל: לא בודאי ולא בספק. ואם הוליד אנדרוגינוס ובן או בת, ואנדרוגינוס היינו שיש לו זכרות ונקבות כמבואר פרק א' שם, ודעת הר"מ גם כן בכל מקום דהוא ספק, מכל מקום לדעת הר"מ בפרק ז' מהלכות יבום דאנדרוגינוס אין ראוי להוליד, וכך הוא דעת הרי"ף שם; אם כן, בוודאי לא קיים המצוה, דאין ראוי להוליד. ואפילו לדעת הר"י והרא"ש יבמות פרק ב ופרק ג בסוגיא דאנדרוגינוס שם, דפסקו דאנדרוגינוס הוי זכר ודאי, מכל מקום אין ראוי להוליד, כמבואר בבית יוסף ובטור אבן העזר סימן קע"ב; והשיג על הטור, שכתב לדעת הר"י והרא"ש הוי אנדרוגינוס ודאי זכר וחולץ ומייבם, אלא אפילו לדעתם פטורה מן החליצה ומן היבום, דאין ראוי להוליד, עיין שם. אבל מדברי התוספות שם ד"ה תנן מבואר דאנדרוגינוס יכול להוליד מן אשה. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא סימן א, שעמד בנו בחקירה זו ומביא דברי התוס' הנזכר לעיל, ועיין שם שהביא בשם ספר אחד שמפלפל בזה. אם כן, אם יכול להוליד לשיטה זו, שהוא ודאי זכר, דינו כבן גמור; ולשיטה שהוא ספק [אף דגם אליבייהו דראוי להוליד, ואינו תלוי זה בזה לאמר: כיון דראוי להוליד הוא ודאי זכר, עיין שם בסוגיא שהיא עמוקה], אם כן אם הוליד אנדרוגינוס ובת, יצא מספק, דלמא אנדרוגינוס זכר הוא, יש לו בן ובת. אבל אם הוליד אנדרוגינוס ובת, נראה מצד הסברא דאנדרוגינוס מתורח בת לא יצא כלל. נהי דהיא בת, מכל מקום אין ראוי כאשה מאיש, אך הוא מילד אשה כזכר, וגזירת הכתוב דבן ובת הראויים להוליד כדרך הארץ בעינן, וכיון דאנדרוגינוס אינו מוליד מאיש כשאר נקבות, נראה דלא יצא ובוודאי ולא מתורת ספק. ומכל מקום צריך עיון, ואפשר כיון דמוליד לא איכפת לן באיזה ענין. אם כן, אינו חייב בפרו ורבו, רק מספק, וצריך עיון. ולדעת הראב"ד פרק ב מהלכות שופר דאנדרוגינוס לאו ספק הוא, אלא חצי זכר וחצי נקבה, כמו חצי עבד וחצי בן חורין, עיין שם; אם נאמר אם יכול להוליד גם כן, מכל מקום זה ודאי, אין סברא דנימא דבאנדרוגינוס לבד יצא ידי חובתו דהוי ליה בן ובת; דהגזירת הכתוב הוא שיהיו לו שני גופים שראויים להוליד, וזהו רק גוף אחד. אך אם הוליד אנדרוגינוס ובת אפשר דיצא, דהאנדרוגינוס הוא זכר ודאי גם כן וראוי להוליד ודאי, יצא ידי חובתו. אך אם יש לו בן ואנדרוגינוס, אף דהאנדרוגינוס הוא גם כן ודאי בת, מכל מקום אינו ראוי להוליד כבת, רק כבן, ואפשר דהקפידה התורה שיהיו ראויין להוליד כדרך הארץ וכמו שכתבנו לעיל.

ויש עוד שיטה אחרת, דאנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה, לא איש ולא אשה, והוא מין בפני עצמו. והתוס' ביבמות פ"ג ע"א ד"ה בריה דחו שיטה זו, ועיין בכורות דף מ"ב ע"א. ודעת הר"מ בהלכות בכורות פ"ב ה"ה דאנדרוגינוס נגזז ונעבד, ועיין בלחם משנה פרק ד מאישות הלכה י"א מפלפל בזה דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי, דבכמה מקומות פסק דהוי ספק, עיין שם באורך. ועיין רמב"ן פרק ו מהלכות בכורות ומהרי"ט אלגאזי הנדפס מחדש, דדעתו כשיטה זו דהוא מין בפני עצמו, ועיין שם במהרי"ט אלגאזי באורך, דיש מין בפני עצמו שמולידים מאשה ויולדים מאיש, וזהו ודאי מין בפני עצמו, ובוודאי לא יצא ידי חובת פריה ורביה דלא הוי איש ולא אשה, אף על גב דיכול להוליד, מכל מקום כיון דהוא מין בפני עצמו אינו יוצא. והנה להאריך בענייני אנדרוגינוס יעברו יחלופו מלא רוחב ים התלמוד, ואין כאן מקומו:

והנה אם הוליד בן ואחר כך נעשה פצוע דכה וכרות שפכה, דאינו ראוי להוליד, או הבת שנתקלקלו חדרי בטנה ואינה ראויה להוליד, ודאי אינו יוצא ידי חובתו כמו במתו הבנים, ומה לי אם נולדו כך מן הבטן או נתקלקלו אחר כך, כן נראה לי פשוט. ומבואר בשולחן ערוך: היה הבן קטן, קיים המצוה. ונראה דאם הגיע לי"ג שנים ולא הביא ב' שערות, דיצא מכלל הרוב דחזקה דרבא והוי ליה ספק שמא נשרו, אם כן חייב מספק בפריה ורביה, שמא ימצא הבן סריס, וזה פשוט.

ואם הוליד בן או בת מכל מקום, אפילו חרש ושוטה – קיים המצוה, דהם בני מצוות, דאסור להאכילם בידיים דבר איסור, וראויים להוליד, על כן יוצא ידי חובה כמבואר כאן בבית יוסף ובשולחן ערוך סימן א. וגם אם הוליד ממזר, קיים המצוה. ונראה מדברי הגהות רמ"א בשם הרשב"א, דסָתם הדבר, דלאו דוקא אם היה לו ממזר בהיתר, כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמרא ואבן העזר סימן ד סעיף כ"ב והוליד ממנה ממזר, אלא אפילו נולד באיסור, כגון שבא על הממזרת או על חייבי כריתות והוליד, מכל מקום קיים המצוה, כי בנו הוא לכל דבר כמבואר ביבמות פרק כיצד, והובא גם כן בבית יוסף שם בשם הירושלמי על המשנה דפרק כיצד, מי שיש לו בן וכו' ובנו הוא לכל דבר, אפילו לפריה ורביה, וכתב הריטב"א: פירוש, דאפילו בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה, עד כאן לשון הבית יוסף. והמשנה ד"בנו הוא לכל דבר" הוא לעניין לפטור את אשת אביו מן היבום, ומיירי אפילו בבא על הערוה באיסור, עיין שם בגמרא, דמקשה על מה דחייב על מכתו והא אינו עושה מעשה עמך, עיין שם בגמרא. והכי פסקינן דבנו הוא לכל דבר, והוא הדין לפריה ורביה. אך הרי"ף והר"מ והרא"ש לא הזכירו מהירושלמי הזה דאפילו בנו ממזר קיים פריה ורביה.

וזה זמן כביר הקשיתי, דלמה יצא ידי חובה? והלא הוי מצוה הבאה בעבירה, ולדעת הרבה ראשונים מצוה הבאה בעבירה מן התורה אינו יוצא, ולדעת התוס' (סוכה ט) על כל פנים מדרבנן אינו יוצא, והדברים עתיקין. ויישבתי על פי סברת האחרונים, ועיין שער המלך הלכות לולב דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה גם כן עבירה, דבאתרוג הגזול – בשעת הנטילה עובר על "והשיב את הגזילה", זהו מצוה הבאה בעבירה. אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל, כגון בהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל, לא הוי מצוה הבאה בעבירה. אם כן הכא נמי, נהי דהמצוה של הבנים באה על ידי עבירה דביאת איסור, מכל מקום המצות עשה היינו הבנים, והבעילה היא רק הכשר מצוה דאי אפשר בלא זה. והראיה, דאם לא הוליד, וכן אם מתו הבנים, לא קיים המצוה; וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת הזאת ליכא עבירה כלל, דהעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, דלא הוי מצוה הבאה בעבירה. והדברים ארוכים בדיני מצוה הבאה בעבירה, ואין כאן מקומו. אחרי זמן נדפס מחדש ספר מהרי"ט אלגאזי, ומצאתי שהעיר בזה בשם הרדב"ז יעוין שם פרק ח דבכורות דף פ"ט, שמביא הירושלמי דמצה וקריעה, ולא נחית למה שכתבנו. ועיין שם בשער המלך, שחילוק זה גם כן אינו ברור בעיניו. והמהרי"ט אלגאזי שם דעתו, דעל כן השמיטו הרי"ף והר"מ הירושלמי הזה, משום דבאמת אינו יוצא, משום מצוה הבאה בעבירה, והירושלמי מיירי באונס דאין עבירה כלל, והם השמיטו דבר זה דהוא מילתא דלא שכיח. ובלאו הכי צריך עיון גדול, איך יוצא ידי חובתו בבן כזה שמרבה פסולים בישראל? דאפילו בא על הגיורת הוי הולד ממזר [ועיין לקמן סוף מצוה זו בדין פסולי קהל ממזר והדומה אי מחוייבין במצות עשה דפריה ורביה]. ואם ישא הממזר שפחה, יהא הוולד עבד, ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו כלל, ואינו בנו לשום דבר. אם כן צריך עיון מאד איך יוצא ידי חובה בוולד ממזר להרבות ממזרין בישראל:

ואם היו שני בנים או שתי בנות, לא קיים המצוה. ואם היו לו בן ובת ומתו והניחו בנים, דעת הר"מ כאן הלכה ה' דלא יצא, רק בהניחו בן ובת אף על גב דברא לברתא וברתא לברא כיון דזכר ונקבה הם יצא, אבל אם הניחו שני זכרים או שתי נקבות לא יצא. ודעת התוס' שם ביבמות דאפילו הניחו שני זכרים או שתי נקבות יצא. ודווקא שבאו משנים, אבל אם הניח אחד בן ובת והשני לא הניח כלל, לא יצא. עיין בטור ובשולחן ערוך ובית שמואל סעיף א ס"ק ט. ואם יש לו בן מעכו"ם או משפחה כנענית, אף שנתגייר הבן או שנשתחרר, לא יצא כי אינו בנו כלל, כמבואר ביבמות במשנה שם דלכל דיני התורה אינו בנו כלל וזה פשוט. ועיין סימן ד כלל גדול, דבישראל הבא על העכו"ם או שפחה הוולד הולך אחריה, דאין קדושין, ומבואר להדיא ביבמות, ועיין תוס' שם ד"ה הכל מודים, ובחגיגה (דף ב' ע"ב) ד"ה לא תהו עיין שם כו'.

ואם יש לו בנים מחצי שפחה וחצי בת חורין, דהבנים גם כן חצי עבד וחצי בן חורין, דמצד חלק השפחות שבה הוולד הולך בתר דידה והוי עבד או שפחה, ומצד הבת חורין הולד בן חורין והולך אחר אביו, עיין קדושין ואבן העזר סימן ד'. אך הבן או הבת הם חצי עבד וחצי בני חורין, ולמשנה אחרונה בגיטין פרק השולח וכמה מקומות דכופין את רבו לשחררו, אם כן בר אולידי הוא. אבל בבת חציה שפחה וחציה בת חורין, דבאשה אין כופין דאינה מצוּוָה כמבואר שם, אם כן לאו בת אולידי היא כי לא תוכל להנשא לא לעבד ולא לבן חורין, ואפילו לממזר לא תוכל להנשא מצד חלק הבת חורין שבה, דלא הוי גיורת, כי מצד חלק בן חורין הולכים אחר אביה והוולד ישראל לכל דבר, וכיון דאינה ראויה להוליד אינו יוצא:

ונראה דאף אם עברה ונבעלה באיסור, מכל מקום אפשר דצריך להיות לו בנים שישאו בהיתר דלשבת יצרה; אבל אם יש לו בנים שלא יוכלו לישא כלל, ודאי לא קיים המצוה, ואינו דומה לממזר דאפשר לישא בהיתר, כגון גיורת. אבל זו אינה ראויה לממזר גם כן מצד הבת חורין, אם כן אפשר דלא יצא בכהאי גוונא. אך אפשר בדיעבד אם נשתחררה הבת אם כן יכולה להנשא, יש לומר דיוצא. ואין לומר כיון דבשעת הלידה לא היתה ראויה, דהרי זה פשוט מאד בטומטום ונקרע באופן דראוי להוליד, לדעת הר"מ בוודאי יצא, אם כן הכא נמי, ואם כן יצא בבן ובת כאלו. אך אפשר כיון דרק חציים מתייחסים אחריו אינו יוצא. שוב ראיתי שנתעורר בחקירה זו בפתיחה הכוללת בפרי מגדים אורח חיים, עיין שם.

ולפי מה שביארנו, דהבא על חצי שפחה וחצי בת חורין הוולד הוא חצי עבד וחצי בן חורין, יש להקשות בהא דאמרינן פרק השולח דף מ"ג, חצי עבד וחצי בן חורין שקידש קידושיו קידושין או לא, כיון דלא חזיא לכוליה וכו', ובעי למפשט משור שהמית חצי עבד וחצי בן חורין דנותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו, ואי אמרת קידושיו לאו קידושין, יורשין מנא ליה? ועיין בתוס', כיון דלא הוי קידושין, אין בנו מתייחס אחריו וכו'. וצריך הש"ס לדחוק ולתרץ: מאי יורשיו? נפשיה. הוה ליה לאוקמי בפשיטות, שהמית השור חצי עבד וחצי בן חורין הנולד מחציה שפחה וחציה בת חורין שבא עליה ישראל, והוולד הזה חצי עבד וחצי בן חורין מצד חלק אביו, ואם האב יש לו עוד בנים הרי הם אחיו מצד חלק הבן חורין, אם כן שפיר נותן חצי כופר ליורשיו, אביו או אחיו מצד האב, נהי דלא משכחת ליה יורשין בניו או יוצאי חלציו, הלא כל משפחת בית אביו נקראים יורשים, ומה הקשה המקשן?

ויש ליישב, דנראה שם דמאן דסובר חציו עבד וחציו בן חורין שקידש אין קידושיו קידושין, גם אם קידש אחד חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת, עיין שם בש"ס דכמה סוברים כן, ואנן לא קיימא לן הכי, עיין בר"ן קידושין ובאבן העזר סימן מד. ויש לומר דהש"ס רוצה לפשוט למאן דאמר דתלוי זה בזה, אם כן אם קידושיה לא הוו קדושין, אין הבן מתייחס אחריו כלל והולך בתר דידה ואין לו משפחת אב כלל, ומקשה הש"ס שפיר. ומה שכתבנו לעיל, דהבא על חציה שפחה וחציה בת חורין הוולד מחלק בת חורין אזיל בתר אביו, היינו לדידן דתופסין קדושין בחציה שפחה וחציה בת חורין. ואי"ה בדיני עריות נאריך בזה:

ואם אדם טריפה חייב בפריה ורביה, זה תלוי אי טריפה מוליד, ודאי חייב, דטריפה חייב בכל המצוות, ואי אינו מוליד פטור. וכבר עמדו על מבוכה זו בעל פרי חדש בספרו מים חיים, הביאו בשער המלך פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות, ובכרתי ופלתי סימן נ"ז, ואין כאן מקומו. ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, קיים מצות פריה ורביה, אף על גב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו, קיים, עיין גמרא ושולחן ערוך. ודעת כמה פוסקים משמע דאפילו לא נתגיירו הבנים קיים פריה ורביה, אך בר"מ וטור פסקו דווקא אם נתגיירו הבנים גם כן. ונראה דווקא אם היו לו בנים בגיותו מן הנכריות, כיון דזרעו מיוחס אחריו קיים בגירותו גם כן; אבל אם היו לו בנים מישראלית, כיון דאין הבנים הולכין אחריו, דקיימא לן נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל לכל דבר, אם כן בוודאי לא היה הזרע מתייחס אחריו כלל, ואף שנתגייר לא קיים המצוה, רק אם היו מנכרית, דבאומות הולכין אחר הזכר ואז מתייחס אחריו, אם כן קיים בגירותו. כן נראה לעניות דעתי פשוט.

והנה לפי מה דקיימא לן (שולחן ערוך אבן העזר סו): היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצוות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן, רק תיכף שעשה המצוה יצא. אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה, רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט. ובזה מיושב על נכון מה שהקשה בספר טורי אבן להגאון שאגת אריה בראש השנה כח עמוד א בהא דמבואר שם: כפאו ואכל מצה יצא, דכפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא וכו' כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכו', ומבואר שם דעל כן לא יצא ידי חובה באכילת מצה כשהוא שוטה כיון דאז פטור מן המצוות, ואינו נפטר בזמן החיוב במה שעשה בזמן הפטור. והקשה על זה בספר טורי אבן, היאך מבואר כאן: היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים המצוה? הא בגיותו פטור מפריה ורביה, דבני נח אינם מצווים, והיאך נפטר עתה בזמן החיוב לאחר שנתגייר? יעוין שם שהאריך בזה. ולפי מה שכתבנו לא קשה מידי, דבשלמא מצה ולולב, דיצא המצוה כשאכל מצה או נטל לולב, על כן שפיר אי נטל או אכל בעת שהיה פטור, אינו פוטרו לזמן החיוב. אבל הכא, דהמצוה היא בכל רגע, והמצוה שיהיו לו בנים, אם כן בגירותו, בעת שחל עליו החיוב, מקיים מצות פריה ורביה, דהרי יש לו בנים, ואין אנו צריכין לבוא מחמת קיום המצוה דמתחילה, דאף אם קיים המצוה מתחילה לא מהני בהיו לו בנים ומתו, רק עיקר המצוה שיהיו לו בנים ויתייחסו אחריו, והרי הוא מקיימה כעת, ורק ההכשר מצוה נעשה בפטור, דהיינו הבעילה, וזו המצוה העיקריית רק הויות הבנים. וכמו בעשה המצה בעודו גוי, אף על פי דבלא העשייה לא היה עושה ואוכל המצה, והאכילה באה לו על ידי העשייה והעשייה היתה בפטור, מכל מקום בוודאי יצא, כי המצוה היא בחיוב. והכא נמי הבנים, דהם עיקר המצוה, הם בשעת החיוב, ורק ההכשר מצוה דהיא הבעילה היה בפטור, אבל עיקר המצוה היה בזמן החיוב. והראיה, דאם מתו לא קיים המצוה, דאינו יוצא כעת במה שיצא כבר. ואין שום דמיון כלל לכפאו ואכל מצה, ועיין לקמן בדברינו במצות ספירת העומר (מצוה ש"ו).

ועל פי הנ"ל איני מבין דברי התוס' בבא בתרא יג א ד"ה כופין, וחגיגה ב ב ד"ה לישא (השני), שהקשו דליתי עשה דפרו ורבו לדחות הלא תעשה ד"לא יהיה קדש", ותירצו דלא הוי בעידנא, דהלא תעשה היא בשעת העראה, והעשה היא בגמר ביאה. ולפי הנ"ל, הנה בגמר ביאה גם כן לא קיים העשה, והגמר ביאה אינו אלא הכשר מצוה, דאי אפשר להוליד בלא זה. אך לפי זה הוי ההעראה גם כן הכשר מצוה, דאי אפשר בלא זה, (ועיין בטורי אבן שם שהשיג בזה על דברי התוס'). אך גם לסברת התוס' אינו מובן החילוק בין העראה לגמר ביאה, דאף בגמר ביאה עדיין לא קיים המצוה. ולומר דכיון דבגמר ביאה מוליד, ורוב נשים מתעברות ויולדות, ובכל מקום אזלינן בתר רובא, והוי כאלו ילדה? זה אינו, דהרי אפילו נתעברה לא קיים המצוה, דבבן או בת לחוד לא קיים כלל, ולא שכיח כלל דתלד תאומים זכר ונקבה, ודברי התוס' צריכין עיון כעת.

ובהיותי בזה ראיתי, דמה שתירצו התוס' בבא בתרא הנ"ל בתירוץ הב' דאין עשה דוחה לא תעשה, דבדידה ליכא עשה והיאך תדחה היא הלא תעשה? דבדידה ליכא עשה. וכעין סברא זו מבואר בתוס' כתובות מ' ע"א ד"ה "אי" גבי אנוסה, דאם אינה ראויה לבא בקהל לא ישאנה, ופריך הש"ס: תיתי עשה ד"ולו תהיה לאשה" ותדחה הלא תעשה? ומתרץ: אי אמרה "לא בעינא" ליתא לעשה כלל, ומפרש התוס', דכיון דבדידה ליכא עשה, היאך תדחה הלא תעשה? יעוין שם בתוס'.

ולכאורה אין דמיון לשם, דשם אם היא אינה רוצה – מסתלקת העשה לגמרי, ולמה תחטא? אבל כאן אין העשה שלו מסתלקת, דהוא חייב בעשה זו תמיד, רק שאינו יכול לקיים, אפשר בכהאי גוונא מצוה עליה שתחטא כדי לזכות לחבירה היכי דלא פשע כמבואר בראשונים. אך סברת התוס' דבכל עניין, כיון דבאחד ליכא עשה, אף שחבירו יקיים עשה לא דחי, כיון דאצלה אין עשה, ומי יחלוק עליהם מסברא באין ראיה מהש"ס? ומצאתי בקונטרס תוספת יום הכיפורים למהר"מ בן חביב ביומא פ"ו ע"ב גבי "גדולה תשובה שדוחה לא תעשה", שמביא סברא זו בשם אחרונים, דכל היכא דשנים מוזהרין והעשה אינו אלא באחד – לא דחי, כיון דלגבי השני ליכא עשה. ותמה עליהם מהש"ס כתובות הנ"ל, דאמאי לא קאמר בפשיטות, דלהכי לא דחי העשה ללא תעשה, דבדידה ליכא עשה. ולא ראה דברי התוס', שבאמת פירשו כן כונת הגמ'. עוד תמה עליהם מחייבי לאוין דמתייבמין מן התורה, דעשה דיבום דוחה הלא תעשה, עיין יבמות כ' ע"ב, והיאך דחי? הא בדידה ליכא עשה, דמצות עשה דיבום הוא רק אצל היבם. אלא ודאי, כיון דהיבם יקיים המצוה, דוחה הלא תעשה אף דבדידה ליכא עשה, עד כאן תורף דברי התוספת יום הכיפורים. ואני תמה, דדברי האחרונים הנ"ל מפורש בתוס' כאן בעבד דאין עשה דפרו ורבו דוחה "לא יהיה קדש", דבדידה ליכא עשה. ומה שהקשה התוספת יום הכיפורים מיבום דחייבי לאוין, הנה באמת מבואר בספר פני יהושע בסוגיא דכתובות הנ"ל דמצות עשה דיבום חל עליה גם כן. אכן המעיין בר"מ ריש פרק א מיבום, שכתב: מצות עשה שייבם אדם וכו', ומצות עשה מן התורה לחלוץ לה, נראה דהמצוה רק עליו. והרב המחבר לקמן מצוה תקצ"ח ותקצ"ט מונה מצות יבום וחליצה, ומסיים: ונוהג בזכרים וכו'; ואי חל עליה גם כן, הוי ליה לסיים: "ונוהג בזכרים ונקבות", כדרכו, נראה כדברי המהר"מ בן חביב.

והנראה לפי עניות דעתי בישוב קושייתו מיבום דחייבי לאוין, דיש לומר, דהרי עיקר הלא תעשה שהאשה מוזהרת בפסולים, מבואר ביבמות בפרק יש מותרות פ"ד ע"ב דאתקש אשה לאיש, וכל מקום שהוא מוזהר האשה גם כן מוזהרת; וביבום, כיון דהאיש אינו מוזהר, דאתי עשה ודחי לא תעשה, היא גם כן אינה מוזהרת, וכי היכי דהעשה ליתא גבי דידה, ליתא גם כן ללא תעשה, ודיו לבא מן הדין וכו'. ואף דאצל האיש הוא רק דרך דיחוי תיתי, מהי תיתי? כיון דהוא אינו מוזהר, היא גם כן אינה מוזהרת. ומכל מקום גבי אנוסה דברי התוס' נכונים, דבדידה ליכא עשה, אף דהוא אינו מוזהר, מכל מקום אי אמרה וכו' איסתלק העשה מכל וכל; אבל גבי יבום דהעשה במקומו עומד, למה לא יקיים? כיון דהיא גם כן לא תעביד איסורא. ומשום הכי אתי שפיר מה שכתבו התוס' בעבד, דאין עשה דוחה לא תעשה דבדידה ליכא עשה, דעל כרחך כונת התוס' בקושייתם דתיתי עשה ד"פרו ורבו" לדחות הלא תעשה ד"לא יהיה קדש", היינו דישא בת חורין, ויוצא מצד חלק בן חורין שלו המצוה; אבל כשישא שפחה, הוולד הולך אחריה ולא יקיים המצוה כמבואר לעיל.

והנה התוס' סבירא להו דעבד ושפחה הם בלאו דקדש וקדשה, כדעת התרגום אונקלוס על פסוק "ולא תהיה קדשה מבנות ישראל" (דברים כג יח), "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא", "ולא יהיה קדש" (שם) – "ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא", על כל פנים לאו דבת ישראל שלא תקח עבד מפורש הלאו בתורה, ולא משום דאתקש אשה לאיש, ומתרצים התוס' שפיר דבדידה ליכא עשה, ולאו איכא. ואין לומר, כל היכא דהוא מוזהר וכו', דהרי הכא הלאו מפורש על האשה לחודה, מה שאין כן בשאר כל הלאוין שבתורה, הלאו נכתב בלשון זכר ואתקש אשה לאיש, ושפיר כתבו התוס', דכיון דבדידה ליכא עשה, לא אתי עשה ודחי לא תעשה. ועיין תוס' בבא בתרא הנ"ל וגיטין מ"א ע"א ד"ה לישא כתבו, דתיתי עשה ד"פרו ורבו" וכו', ובחגיגה הנ"ל נרשם בחצי עיגולין: עשה ד"לשבת". והעיקר כמו שכתבו בבבא בתרא וגיטין, דהאיך יוכל עשה דדברי קבלה לדחות לא תעשה דדברי תורה? וזה פשוט. ואם ירצה ה' בדיני יבום מצוה תקצ"ט יבואר גם כן דין האשה אם מחוייבת במצות עשה דיבום:

נחזור לענייננו בגוי ונתגיירו בניו עמו, כיון דלא עשה בפטור רק ההכשר מצוה, ועיקר המצוה נעשית בעת החיוב, קיים מצות עשה. אך נראה דאם נתגייר ובניו קטנים כדין גר קטן, דמטבילין אותו על דעת בית דין, כל זמן שהבנים קטנים לא יבטל ממצות פריה ורביה, דלמא ימחו כשיגדלו ונעשו גוים למפרע, עיין ר"מ פרק י ממלכים הלכה ג מש"ס דכתובות י"א עמוד א, וזה פשוט. ובנתגיירה מעוברת, אינם יכולים למחות. והטבילה תהיה עם ידיעת בית דין, ואם אין יודעים שהיא מעוברת עיין דגול מרבבה שם ס"ו.

ואם הגוי היו לו בנים בגיותו משפחה כנענית שטבלה לשם שפחות, שגם כן הולד כמותה, עיין ר"מ פרק ט"ו מאיסורי ביאה הלכה ו, ואחרי זה נתגייר, לא יצא ידי חובתו, כי אין הזרע מתייחס אחריו, וזה פשוט:

והנה בעבד שהיו לו בנים בעבדותו, ונשתחרר הוא והם, מבואר כאן בגמ' ס"ב ע"א ושולחן ערוך סעיף ז דלא יצא ידי חובתו, דאין הזרע מתייחס אחריו כלל. ונראה, דהא דתלינן ביחוס זרע אחריו, היינו דוקא בעבד וגוי, דלכשנתגיירו ונשתחררו אין הבנים בנים שלהם לשום עניין מדיני התורה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כמבואר בר"מ פרק י"ד מאיסורי ביאה הלכה י"א לעניין עריות וביבמות כ"ב עמוד א וסנהדרין נ"ח עמוד א. על כן לעניין פריה ורביה גם כן לא נחשבו בנים; רק בגוי, הגם דלא נחשבו בניו, כיון דמתייחסים אחריו קיים המצות עשה. אבל במקום דהם בניו, אף דאינם מתייחסים אחריו, זה אינו מזיק כלל וקיים פריה ורביה [ויבואר לקמן אם ירצה ה' דין זה היכי משכחת לה]. וראיה מיבמות ס"ה עמוד ב, דפליגי, תנא קמא סובר: אשה אינה מצווה על פריה ורביה, ורבי יוחנן בן ברוקה סובר דמצווה, ולתנא קמא נפקא לן מקרא. וקשה, למה לי קרא? תיפוק ליה דהבנים אינם מתייחסים אחר האשה אלא אחר האיש, עיין קדושין פרק האומר ס"ו עמוד ב. והיאך סובר רבי יוחנן בן ברוקה דהאשה גם כן מצווה? הא אין הבנים מתייחסים אחריה? אלא ודאי, כיון דהם בניה לנחלה ולעריות, הם בנים ממש, ואלו היתה מצווה בודאי יצאה. אבל בנתגיירו, דהבנים אין להם שום קרבות מן התורה, דגר שנתגייר כקטן שנולד ויכול לישא אמו, ומותר בכל העריות מן התורה שהוא מחמת שאר, על כן לא יצא. אך בנתייחסו אחריו, אף שאינם בנים, בזה פליגי ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, והלכה כר' יוחנן דיצא. אבל במקום שהבנים נחשבים כבניו, ודאי לא איכפת לן אם לא נתייחסו אחריו, כן נראה לפי עניות דעתי, ועיין לקמן.

ג

(ג) ומצוה בו — מבואר ביבמות ס"ה ע"ב ור"מ פט"ו מאישות ה"ב (דב"נ) [צ"ל דבנשים] אינו מצווה בפריה ורביה. ועבד כנעני אי מצווה אינו מבואר בר"מ. ועיין תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה "לא תהו" כתבו בשם יש מפרשים דעבד אינו מצווה על פריה ורביה, וראיה מיבמות ס"ב ע"א: היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר וכו'. והתוס' דחו דבריהם, ומביאים ראיה מן הירושלמי מו"ק פ"א ה"ז דעבד חייב בפריה ורביה, והא דיבמות היינו משום דבעינן מיוחס אחריו, וזה אינו מיוחס אחריו, ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי מיוחס אחריו. ועוד, ד"פרו ורבו" אכולהו בני נח כתיב, אפילו לכנען, אם כן דעתם דעבד חייב בפריה ורביה. ודבריהם סותרים למה שכתבו בגיטין מ"א ע"ב ד"ה לא תהו, שם מביאים ראיה מן הירושלמי הנ"ל דעבד אינו מצווה על פריה ורביה, רק על שבת. וכבר הרגיש בזה בספר פני יהושע.

והנה הא דלשיטת התוס' חגיגה עבד חייב בפריה ורביה, אף דאשה פטורה, ומבואר לקמן בגמ' (חגיגה ד א) דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב, וכל שאין האשה חייבת אף עבד פטור דילפינן "לה" "לה" מאשה, עיין משנה למלך פ"י ממלכים ה"ד באמצע הדיבור ובספר פני יהושע גיטין ובטורי אבן שם. והמשנה למלך כתב דכלל זה אינו אלא במצות עשה שהזמן גרמא דעבדים כנשים, אבל במצות עשה שאין הזמן גרמא או בלא תעשה דהנשים חייבות, רק דאמעיטו מחמת גזירת הכתוב כמו כאן ובהשחתת זקן, לא אמעיטו רק נשים ולא עבדים. ובפני יהושע וטורי אבן כתבו גם כן, דכיון דנשים לא אמעיטו רק דאין דרכם לכבוש, על כן עבדים שדרכם לכבוש חייבים, וכן בזקן, עיין בדבריהם, ומראה מקום אני לך. והטורי אבן דחה זה, דאי לאו הגזירה שוה ד"לה" "לה" היה עבד פטור ממצוות דלא בא לכלל ישראל, והגזירה שוה היא לחייב העבד, אם כן במצוות שאין הנשים חייבות, בין מגזירת הכתוב או מסברא כמו כאן, על כל פנים מנלן לחייב עבדים? ועיין בטורי אבן שכתב, כיון דעד מתן תורה גם הגוים מחויבים, אלא דלא נשנית וניטלה מהם בסיני, אבל עד סיני היו חייבים, אם כן נהי שניטלה מהגויים דפקעה קדושתם, אבל עבד דאתוסף עליו קדושה להרבה מצוות לא פקעה ממנו המצוה שנצטוה מתחילה. אף על פי שהנשים פטורות, שהם אינם חייבין בשום פעם במצוה זו, אבל עבד שהיה חייב בה קודם מתן תורה וכעת נתוסף עליו קדושה, לא פקעה ממנו המצוה דמעיקרא, ומאשה לא ילפינן אלא לחייבם במצוות שבן נח פטור ונשים חייבין, גמרינן "לה" "לה" לחייבם, אבל מצוה שבן נח היה חייב מתחילה רק שניטלה ממנו, ועבד דנתוסף עליו קדושה, לא נפקע ממנו וחייב בה בלא הגזירה שוה. וזה כונת התוס' ד"פרו ורבו" לכולהו נאמר אף לכנען, ותמה מהרש"א, הא לא נאמרה ונשנית וקיימא לן בסנהדרין נ"ט ע"ב דאין בן נח מצווה. ובאמת כוונתם דעד מתן תורה היו כל בני נח מצווים, ונהי דניטל מהם, אבל עבד שמל וטבל ויש לו קדושת ישראל לא ניטלה ממנו. וכן פירש דבריהם המשנה למלך, אך לא נחית לחילוק ולתרץ הקושיא כמו הטורי אבן דעבד כנעני לא דמי לאשה. וגם הטורי אבן הביא בתחילת דבריו דברי התוס' שכתבו דכולהו וכו', וכתב דאשתמיטתייהו ש"ס דסנהדרין הנ"ל דאין בן נח מצווה, ובאמת לפי מה שכתב לחלק בסוף, זהו גופא כונות התוס'. ועיין בנודע ביהודה מהדורא תנינא חלק חושן משפט סימן י"א ובמשנה למלך שם.

אך בספר טורי אבן הנ"ל הניח בצריך עיון האיך העבד חייב בפריה ורביה, כיון דאין לו חייס ואין הבנים מתייחסים אחריו כלל. על כן פירש הירושלמי בדרך אחר. ובאמת הוא לכאורה צריך עיון, דהא התוס' בעצמם כתבו קודם לזה דאם ישראל יש לו בן מן השפחה אינו מקיים פריה ורביה דאין זרעו מיוחס אחריו, אם כן איך העבד חייב? הא אין לו חייס. אך לפי מה שכתבנו לעיל דאף דאין מתייחס אחריו, מכל מקום אם הם נחשבים כבניו לא איכפת לן אם לא נתייחס אחריו, אם כן בשלמא ישראל דיש לו בן מן השפחה, דאינו בנו כלל, לעניין דאם הוולד נשתחרר מותר בקרובות אביו, וכן אביו מותר באשתו, וכן עבד שהיו לו בנים בעת עבדותו מן השפחה ואחר כך נשתחררו דאין להם קורבה דשאר כלל, וכמבואר בר"מ פי"ד מאיסורי ביאה הי"א: גוי שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם מטעם ערוה כלל, והוא מהש"ס סנהדרין נ"ח ע"א ויבמות כ"ב ע"א, אם כן אפשר דדווקא בנשתחררו אין להם שאר בשר דכקטן שנולד דמי, אבל כל זמן עבדותו, אם יש להם בנים, אפשר דיש להם קורבה דשאר. ואם כן הבנים בניו, ואף על גב דאין להם חייס, מכל מקום מקיים פריה ורביה.

אך באמת זה אינו, דמבואר בר"מ שם (הלכה י"ז): העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד, ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל גויים, ואין העריות האסורות על הגויים אסורות עליו, ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים, עד כאן לשונו. ובהלכה י"ח כתב: ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו וכו'. ועיין שם בהשגות ובמגיד משנה, דגם אשת איש אסורה עליו, דהיא אינה מחמת קורבה, וכן זכר ובהמה עייין שם. ומדלא משכחת לה להר"מ שיהיה העבד מוזהר על עריות רק בזכר ובהמה, מבואר להדיא דשום קורבה לא שייך בעבד, אפילו מה שהוליד בשעת עבדותו, דאי לאו הכי משכחת לה עריות כמו בישראל, בת ואם ואחות וכדומה. אם כן מבואר בהדיא מדבריו דאין הבנים נחשבין כלל בניו, והדרא לדוכתא קושית הטורי אבן.

והנה להר"מ יצא דין זה דעבד אין לו שאר כלל מסנהדרין נ"ח ע"ב, אמר רב חסדא: עבד מותר באמו ומותר בבתו, דיצא מכלל בן נח ולכלל ישראל לא בא, כמבואר שם בהרב המגיד, ולהר"מ הפירוש דאינו חייב על אמו אפילו נולד בעבדותה לאחר שטבלה, וכן אינו חייב על בתו אפילו נולדה בעבדותו. והמעיין שם ברש"י ד"ה "ולכלל", יראה פירוש אחר בדברי רב חסדא. דהנה שם מבואר לפני זה, דגוי בעודו בגיותו אמו אסורה עליו, וכן פסק הר"מ בהלכות מלכים פ"ט ה"ה, וכן מבואר בסנהדרין שם עוד דגוי אסור בבתו, והיינו קודם שנתגייר. ומבואר שם בפ"י ה"ד, וכן ביבמות צ"ז ע"ב דגוי שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר בכל העריות משום שאר, אפילו באמו ושאר כל עריות שנאסרו עליו בעודו בגיותו, כי הוא לגמרי כקטן שנולד ואין לו קורבה כלל, אך אותן עריות שנאסרו עליו בגיותו אסורין מדרבנן בגירותו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ועיין ר"מ איסורי ביאה שם הלכה י"ב וטור ושו"ע יו"ד סימן רס"ט ביאור דינים אלו באורך. אך אם לא נתגייר לגמרי להיות ישראל גמור, רק לעבד, שמל וטבל וקיבל עליו מצוות, על זה אמר רב חסדא דעבד מותר באמו ובתו, והיינו שהעבד נולד מאמו בגיותו, וכן בתו, ואחר זה מלו וטבלו לשם עבדות, על זה קאמר רב חסדא דיצא מכלל בן נח, דדינו כקטן שנולד, ולכלל ישראל לא בא, דהיינו שיאסרו עליו אפילו בגירותן מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו וכו', כיון דהיתה אסורה עליו קודם, מכל מקום לא גזרו עליו רבנן, כיון דלכלל ישראל לא בא. וזה מבואר להדיא בפירוש רש"י שם ד"ה "ולכלל ישראל לא בא", דלגזור ליה עליו משום שמא יאמרו באנו וכו' יעויין שם. ולמה לא פירש כפשוטו, דרב חסדא משמיענו דמותר באמו ואחותו היינו אפילו בעבדותו, וכפשטות לשון הש"ס דאמו ואחותו בעבדותן נולדו, מכל מקום לכלל ישראל לא בא, ואין עריות האסורות על ישראל אסורים עליו, וגם מתורת בן נח יצא שיהיו אסורים לו מתורת בן נח? אלא על כרחך סברת רש"י, דמזה לא נשמע דין זה, כיון דעבד חייב במצוות כאשה, אם כן עריות אסורות לו גם כן כאשה, ולא תלינן במה דאין לו יחס, ועיין לקמן בעזר ה' דיש עוד הרבה שאינם מתייחסים אחריו, מכל מקום יש להם קורבה דשאר מצד האב אף על פי שאינו מתייחס אחריו. וזה ודאי כולי עלמא מודים דלאחר שנשתחררו אין להם קורבה, עיין יבמות פרק נושאין צ"ז ע"ב, דכקטן שנולד דמי כמו גר שנתגייר, והוא הדין מעבדות לשחרור, כיון שנכנס בכלל ישראל הרי הוא כקטן שנולד. אבל כל זמן שלא נשתחרר, שלא יהיה עליו שום איסור ערוה אפילו מה שאסורות על הגויים ויהיה קיל מגויים, זה לא סבירא ליה לרש"י, דאין לנו ראיה על זה, וסברתו דדווקא באמו ובתו שהיה לו בעודו גוי ונעשה עבד דגם כן כקטן שנולד דמי, כיון שנתוסף עליו קדושה, דמל וטבל והרי הוא כאשה, אם כן מותר בעריות שהיו מגיותו שאר בשר, וגם חומרת חז"ל לא חל עליו, דלא גזרו עליו כיון דאינו ישראל גמור. אבל כל זמן עבדותו כל עריות אסורות עליו, אמו ובתו ואחותו והדומה, חוץ מחמת אישות, דאין אישות לעבד, ואסורות עליו מן התורה כישראל גמור. ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין שם מפורש יותר ביאור פירוש רש"י הנ"ל, שפירש על יצא מכלל בן נח, שאין לו קורבה עם הבן נח דכקטן שנולד דמי, ולכלל ישראל לא בא לאסור עליו עריות שמא יאמרו וכו', ועייין שם; מבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא, כיון שנולדו בגיותן ומל וטבל לשם עבדות. והר"מ, והראב"ד דשתק ליה, והרב המגיד שפירש באופן אחר, מסתמא מצאו איזה ראיה לדבריהם. והתוס' יש לומר דסבירא להו כרש"י ור"ן הנ"ל, על כן כתבו שפיר דעבד חייב בפריה ורביה כיון דבנו הוא, ולא דמי לישראל שבא על השפחה דאינו בנו כלל, עיין תוס' יבמות שם ס"ב ע"א ד"ה הכל מודים כתבו, ואם נשתחרר לא קיים פריה ורביה, היינו כיון דנשתחרר כקטן שנולד דמי, וגם כיון שלא היה לו חייס בעבדותו, אבל בלא נשתחרר, נהי שאין לו חייס ממנו, בנו הוא לכל דבר, על כן קיים פריה ורביה, ומשום הכי חייב בפריה ורביה.

וראיתי להר"מ פ"ה מממרים ה"ט כתב, אבל בנו מן השפחה ומן הגויה אינו חייב לא על אביו ולא על אמו, וכן גר שנתגייר וכו', לעניין קללה והכאה, עיין שם. ועיין כסף משנה שכתב, ומה שכתב רבינו דאינו חייב על אמו, הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית, ואם נשתחררה והבן לא נשתחרר או הבן נשתחרר והיא לא נשתחררה, הוי ליה כקטן שנולד ופטור כמו גבי גר וכו', אי נמי דיליף ממה שכתב רבינו בסמוך דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו, עכ"ל. ולא הבינותי למה לו לחפש טעם לדברי רבינו, דבעדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית וכו' אי נמי דיליף וכו', הרי בלאו הכי שפתי הר"מ ברור מללו, כיון דסובר כאן גבי עריות דאינו שייך אצלו שום שאר כלל, אם כן אף דדינה כישראלית דחייבת בכל המצוות, מכל מקום לא הוי בנה כלל ומותר לישא אותה, אם כן ודאי אינו חייב לא על הכאתה ולא על קללתה. ומה שכתב הר"מ אחר זה בהלכה י"א: אבל העבד וכו', יבואר במקומו אם ירצה ה', ואין כאן מקומו להאריך.

ד

והנה לפי מה שנתבאר דהר"מ פרק י"ד מהל' איסורי ביאה הלכה י"ז פירש דין זה דעבד מותר באמו ובתו היינו שנולדו בעבדותן, אם כן לכאורה לא נתבאר בדברי הר"מ איך הדין באמו ובתו מגיותו אם שייך אצלו הגזירה שלא יאמרו באנו וכו', או לא, כרש"י והר"ן הנ"ל. אמנם המעיין בר"מ הלכה י"א שכתב: גוי שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר וכו', ובהלכה י"ב כתב: גוי שנתגייר מותר מן התורה לישא אמו ואחותו וכו' אבל חכמים אסרו כדי שלא יאמרו וכו' עיין שם. התחיל בגוי ועבד, והחשש שלא יאמרו כתב רק לענין גוי, ולמה לא ביאר דגם אם לא נתגייר כולו רק נעשה עבד, גם כן אסור בקרובות שנאסרו בגיותו? מכלל דסבירא ליה דבכהאי גוונא לא שייך שלא יאמרו וכרש"י ור"ן הנ"ל, ויש לדחות כו'. ומהאי טעמא יש קצת ראיה, שכתב שמותר באמו ובתו ואחותו שיצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים. ומדסתם וכתב: "העריות האסורות על הגרים", ולא "האסורות על ישראל", נראה כי עיקר כונתו שאין להם דין עריות כישראל, על כן נראה דכלל בזה גם כן דאפילו אמו בגיותו גם כן מותר בה, ולא נאסרה כמו שנאסרה על הגרים מחמת גזירה, כי לא שייך בעבד הך גזירה וכפירוש רש"י ור"ן.

והנה הרב המחבר לקמן מצוה רי"א מביא גם כן דברי הר"מ דעבד מותר בקורבה דשאר מטעם שיצא מכלל בן נח ולכלל ישראל לא בא, ועוד אמרו חז"ל (יבמות סב א) הטעם, דעבד אין לו חייס דעם הדומה לחמור. נראה דגם מטעם זה דעבד אין לו חייס מותר בשאר, ומרש"י לא משמע כן, וכמו שכתבנו למעלה. חוץ לזה צריך עיון, כיון דחייב בכל המצוות כאשה, למה יפטר ממצות עריות? וטעם הרב המחבר אינו מספיק, ובפרט להטורי אבן דשפחה כנענית יש לה חייס דהולד הולך אחריה, אם כן למה עבד מותר באמו? ומרב חסדא אין ראיה כאשר פירש רש"י. והתוס' יש לומר דסוברים כן, וכמו שנתבאר למעלה. ולפי מה שכתבנו אפשר דחייבים העבדים על הכאת אב ואם, וצריך עיון.

ולכאורה נראה לעניות דעתי, דאם גוי נעשה עבד ואחרי זה נשתחרר מותר באמו ובתו ואחותו, דהטעם דאחר גירות אסור, שלא יאמרו, וכאן דבינתים הפסיק העבדות, ואז היה מותר באמו דלא גזרו עליו חז"ל הך גזירה, אם כן אף כשנשתחרר, למה נאסור עליו? דלא שייך לומר דבא מקדושה חמורה, כיון דבשעת עבדות לא היו אסורים עליו. ולחוש שמא יאמר דבא מקדושה חמורה בגיותו, הרי בינתים היה גם כן קדושתו הרבה כקדושת ישראל ומכל מקום היתה מותרת לו, ולא שייך בנשתחרר לאסור עליו. אבל הרב המחבר לקמן שם כתב בפירוש, דאם היו נשואים בגיותן ובעבדותן לאמו או לאחותו, ונתגיירו ונשתחררו, מפרישין אותן כדי שלא יאמרו וכו'. וזה צריך עיון מאד, דהרי בעבדותן היו מותרים ולא הוי קדושה חמורה, ואמאי יהיו אסורין? וגם אפילו אם נאמר דאותן שהיו אסורים להם בגיותן ואחר כך נעשו עבדים ואחר כך נשתחררו – לא חילקו רבנן בתקנתם, מכל מקום מדברי הרב המחבר נראה דאפילו אֵם או אחות שהיה להם בעבדותן, כגון שהם מהרבה דורות עבדים, מכל מקום אסורים לאחר שישתחררו. וצריך עיון, אמאי? הא בעבדותן מותרים, ואם כן לא שייך לומר מקדושה חמורה, והוי כשאר עריות שהיו מותרים קודם דמותרים גם כן אחר כך, ולא שייך שמא יאמרו. וגם צריך עיון על הטור ושו"ע ביורה דעה שהשמיטו לגמרי דין זה דעבד מותר באמו הן כפירוש רש"י הן כפירוש הר"מ, הלא הוא דין חדש, אחרי שהעתיקו וכתבו בסימן רס"ז כל דיני עבדים שנוהג גם בזמן הזה, למה השמיטו דין זה? ואין כאן מקומו, אם ירצה ה' במצוה רי"א אבאר דינים אלו באריכות. וכתבנו כאן רק מקצת הנוגע לנידון דידן.

העולה מזה, אם עבד חייב בפריה ורביה הוא פלוגתא, לשיטת הר"מ נראה דודאי אינו חייב, דלית ליה חייס ולאו בנו הוא כלל, והתוס' חגיגה סברי דבעבדותו חייב, ותוס' גיטין דעתם גם כן דאינו חייב. על כן דין זה ספק, וצריך עיון לברר הדברים.

והנה בהיו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לכולי עלמא לא קיים פריה ורביה, דכקטן שנולד דמי, ובעבדותו לא היה לו חייס. מכל מקום אם היו לו בנים בגיותו ונעשה עבד ואחר כך נשתחרר, יצא בהבנים שהיה לו בגיותו, כי בגיותו יש להם חייס, וכן כתב בטורי אבן להדיא, ולא איכפת לן מה שהפסיק העבדות עיין שם. וכן אם נאמר דעבד חייב בפריה ורביה, גם כן יצא אם היו לו בנים מכבר כיון דנתייחסו אחריו, והוא מגיותו דקיים, וזה פשוט. ועיין שם בטורי אבן מה שתירץ מה מקשה הש"ס יבמות ס"ב ע"א: ועבד אין לו חייס? והכתיב (שמואל ב ט י): "ולציבא חמשה עשר בנים"? ומשני. ולכאורה הוה ליה לשנויי דהבנים היו לו עוד בגיותו, על כן נתייחסו אחריו? יעויין שם מה שתירץ. ועיין עוד שם בטורי אבן, דאם אשה חייבת בפריה ורביה ועבד פטור דאין לו חייס, מכל מקום שפחה כנענית חייבת דהוולד מתייחס אחריה, דישראל הבא עליה הוולד כמותה. ודבריו אינם מובנים כלל, נהי דהוולד כמותה, היינו דשדינן הוולד בתר האם לכל דיני התורה, אבל מכל מקום אין לה חייס, כי הויא כמו בהמה, רק דאינו הולך אחר אביו והוי עבד כמו היא, אבל לא לענין יחוס, וזה ברור ואין צורך להביא ראיה לדבר, וגם שאינו נוגע לדינא.

ומי שחצי עבד וחצי בן חורין, ודאי אינו חייב במצוה זו, כמבואר בש"ס (גיטין מא, א), "לישא שפחה" וכו'. ולאמר דעשה ד"פרו ורבו" דוחה לא תעשה ד"לא יהיה קדש", עיין בתוס' (ד"ה לישא) ובמה שכתבתי לעיל. אך אם עבר ונשא בת ישראל ואחר זה נשתחרר כולו, אם יצא בבנים שהיו לו מתחילה עם הבת ישראל בעודו חציו עבד, כי לפי המבואר בסימן ד', חציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל, מצד העבדות הוולד הולך אחריה כעבד הבא על בת ישראל דהוולד הולך אחריה, ומצד החירות הוי ישראל הבא על ישראלית דהוולד כמותו, אם כן כאן מצד החירות יש לו בנים, אך מצד העבדות לא קיים עדיין דהוולד הולך בתרה, והוי כהאי דאמרינן בראש השנה (דף כט.) גבי תקיעות שופר, חציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אין מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות, הכא נמי לא אתי צד בן חורין ומוציא צד עבדות. ועתה דנעשה גם הצד עבדות בן חורין ויש עליו חיוב חדש, דהצד עבדות לא נפטר, כי לא היה הבן מתייחס אחריו, נראה לפי עניות דעתי פשוט דאינו יוצא בכהאי גוונא. ולא דמי למה שכתבנו לעיל, דאם נחשב בנים לענייען עריות, אף אם אינו מתייחס אחריו קיים המצוה, זה לא שייך כאן. דנהי דלעניין עריות אם יש לו בת אסור לבא עליה, היינו מצד חלק הבן חורין שהיה בו דנחשבת כבתו, אבל חלק העבדות אינה נחשבת כבתו, רק ממילא אסור לבא עליה כמו חציו עבד דאסור בבת חורין ובשפחה מכח חלק השני, אם כן הכא נמי האיסור הוא מכח חלק הבן חורין, אבל מחמת העבד מותר בה, וגם לא נתייחסה אחריו, על כן ודאי אם נשתחרר לגמרי אחר כך, לא קיים מצד עבדות שהיה בו מתחילה מצות פריה ורביה, וזה פשוט.

ועוד יש לומר, להסביר דגם חלק הבן חורין לא יצא אז, לפי מה שפסק הר"מ (רמב"ם הלכות אישות ד יז) ובשולחן ערוך אבן העזר סימן מ"ד, דחציו עבד וחציו בן חורין שקידש מקודשת מספק, והוא איבעיא ולא איפשיטא פרק השולח, והתוס' כתבו שם, דאם אין קידושיו קידושין אין הבן מתייחס אחריו כלל אפילו בחלק הבן חורין, מחמת דלא תפסי קידושין, ואינו בנו ליורשו. ועיין רשב"א שם דגם לעניין עריות אינו בנו כלל ואינה בתו כלל, וכמבואר יבמות דף מ"ה דלא דמי לאשת אב. אם כן כיון דאינם בניו כלל, לא קיים פריה ורביה אפילו חלק החירות שלו, עיין שם. ומה שקשה לפי זה על הר"מ והמחבר אבן העזר סימן ד', דחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש – הוולד חציו ממזר מחלק בן חורין וחציו כשר מצד חלק העבדות, ובאמת אם אין קידושין תופסין, הוי כשר גם מצד חלק הבן חורין שלו, כי לא מתייחס אחריו. ועיין באבני מילואים. וב"ה הארכתי בזה לקמן פרשת אחרי בענייני עריות, ולא רשמתי כאן, רק מה שנוגע לנידון דידן.

וטומטום ודאי פטור מפריה ורביה, כי אינו יכול להוליד, ואנדרוגינוס תלוי בשיטות דלעיל, להר"מ שאינו יכול להוליד פטור, ולהשיטות שכתבנו לעיל דיכול להוליד, אם נאמר דהוא בודאי זכר חייב ודאי, ואם הוא ספק חייב מספק. ואם נאמר כדעת הראב"ד דהוא חצי זכר ודאי, גם כן חייב, אם נאמר דיכול להוליד. ולשיטה זו דהוא בריה בפני עצמה, לא זכר ולא נקבה, מבואר לקמן ב"ה:

ה

ופסולי קהל, כגון ממזר, אם חייב בפריה ורביה, עיין פרי מגדים או"ח סי' ר"מ נסתפק בזה בדין פסולי קהל. ולכאורה כיון דממזר חייב בכל המצוות, רק לענין פסולי קהל דמותר בהם; והראשונים הקשו היאך יהיה ממזר מותר בשפחה, יעו"ש; א"כ ודאי חייב. ובש"ך יו"ד סי' רפ"ט נראה דממזר אינו חייב בכל המצוות, ועיין נודע ביהודה מהדו"ת יורה דעה סימן קפ"ב ומהרי"א אלגאזי דף פ"ט השיגו על זה מכמה דוכתי, דממזר ודאי חייב בכל המצוות, א"כ לכאורה חייב ג"כ בפריה ורביה. אך מכל מקום צ"ע, כיון דמרבה פסולים בישראל, היאך תצווהו תורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם להוליד בנים ממזרים? ואם יהיו לו בנים משפחה – לא יקיים, כי אין הולד שלו, א"כ צריך ליקח אשה חוץ משפחה, ולא יטהרו הבנים בשום ענין, ואיך שייך לומר שמצווה בפריה ורביה?

והנה אם אין מזדמן לו לישא כיוצא בו או גיורת, אם מותר לישא כשרה ולעבור בלא תעשה? ולשיטת ר' ירוחם בהלכות ציצית, דחי עשה לא תעשה בכהאי גוונא. ולדעת הרב בית יוסף אינו דוחה, כיון דאילו היה מצוי לו היה יכול לקיים בהיתר בלי דחיית הל"ת. ועיין בשאגת אריה ובאחרונים. ולשיטת הרי"ו דכתבנו, דוחה עשה לל"ת אף דבדידה ליכא עשה כמו שכתבנו לעיל דדוחה כמו יבום, ודוקא לאו דקדשה דמיוחד הלאו אצלה אינו דוחה וכמו שכתבנו לעיל. אך לדעת התוס' בכל ענין לא דחי, דלא הוי בעידנא.

ולשיטת הר"מ פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה, דחייבי לאוין אין לוקין בבעילה בלא קידושין, א"כ יכול לקיים פריה ורביה בלא קידושין ואינו עובר. אך דעת בנו הרב ר' אברהם, מובא בכסף משנה שם, דעובר משום קדשה, א"כ צריך לדחות הלאו מחמת העשה, ובדידה ליכא עשה ואין עשה דוחה לא תעשה דקדשה. אך דעת הרב ר' אברהם באינה מפקרת את עצמה [אין חייב], רק האיש ולא האשה, א"כ בדידיה עשה דוחה לא תעשה, ובדידה גם הלאו ליתא. וגם אפילו אם נתפוס סברת התוס' דלא הוי בעידנא כי העשה בגמר ביאה, מ"מ כבר הסכימו האחרונים ומובא בא"ז דלאו דפנויה מחמת קדש אינו אלא בגמר ביאה, לא כשאר חייבי לאוין דבהעראה, א"כ שפיר הוי בעידנא. אך הרב המגיד פ"ט מהלכות אישות מביא דביאת פנויה עובר בעשה, כי יקח, א"כ הוי ליה עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אך ידוע דעת הרשב"א, הביאו משנה למלך הלכות נערה בתולה דלאו הבא מכלל עשה הוי ליה לאו, וא"כ הוה ליה רק שני לאוין ולא עשה ולא תעשה, אך שני לאוין אי נדחין מפני עשה עיין ספר כריתות לר"ש מקינון ובאחרונים.

וגר עמוני ומואבי גם כן צ"ע אם חייב בפריה ורביה, כי הבנים יהיו פסולין, דעמונים ומואבים פסולים לעולם. אף דהבנות יהיו כשרים דעמוני ולא עמונית, מכל מקום המצוה של פריה ורביה אינה אלא בבן ובת, והבנים פסולים וירבה פסולים בישראל. ואפשר בכאן ירבו גם כן כשירות, כי הבן ג"כ יוולדו לו בנות והם כשירות, על כן חייב במצוה זו, אבל ממזר דמרבה רק פסולים צ"ע כמו שכתבנו לעיל. אך דמבואר בשו"ע כאן סעיף ו' דאם היה לו ממזר קיים פ"ו אף דמרבה פסולים, א"כ יש לומר דממזר חייב. אבל כבר כתבנו שהוא צ"ע, והרי"ף והר"מ השמיטו הירושלמי וצ"ע.

ומצרי ואדומי, כיון דדור שלישי ראוי לבוא בקהל – ודאי חייב, דהבנים יהיו כשרים. והנה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש שיטות דהבן הוא שלישי, דכתיב (דברים כג, ט) "אשר יולדו להן", הכתוב תלאן בלידה, היינו אחר האם (יבמות עח, א). ודעת הר"מ (פרק י"ב מאיסורי ביאה הלכה כ) דהוא שני, עיין טור ושו"ע סימן ד' סעיף ו ובש"ס שם.

והנה להאומרים דתלוי באם, ודאי מצוה על מצרי ראשון שישא שניה, כי הבנים יהיו כשרים, וראשון ושניה מותרים לבוא זה בזה כמבואר (קידושין סז, א). אף דהוולד הולך בתר דידה לשיטה זו ואינו מתייחס אחריו, מכל מקום כיון דהוא בנו לכל דבר, כי הורתו ולידתו בגירות, אם כן הוי בנו לעניין ירושה ולעניין קורבה בעריות, ובוודאי קיים המצוה, ולא אכפת לן מה דמתייחס אחר אמו לענין הכשר ופסול בקהל, כמו שנתבאר למעלה. אם הוא בנו לכל דבר – לא אכפת בזה, רק אם אינו בנו. מכל מקום במתייחס אחריו קיים המצוה, אבל אם הוא בנו – לא אכפת לן בייחוס, דאף אם לא יתייחס אחריו קיים המצוה. כן נראה לענ"ד בעזה"י.

ואם חרש ושוטה הולידו בנים ואחר כך נתפקחו, אף על גב דהמצוה נעשית בעת שהיו פטורים ממצוות, מכל מקום יצאו. וכמו שכתבנו למעלה ליישב קושיית הטורי אבן, דכאן המצוה מוטלת עליו בכל שעה, ועתה שנשתפה ויש לו בנים – הרי מקיים עתה בשעת החיוב [ועיין מה שהארכתי לעיל שם בדברי התוס', שכתבו דלא הוי בעידנא, דהלאו דלא יהיה קדש הוא בהעראה והעשה הוא בגמר ביאה. ולעניות דעתי גם בגמר ביאה אינו מקיים העשה, עיין לעיל]. והרי עינינו רואות דבגוי ונתגייר קיים המצוה, כיון דזרעו מתייחס אחריו, קיים לאחר גירות. כל שכן כאן, דהבנים בניו ומתייחסים אחריו, ודאי קיים אם נעשה פיקח. וגוף דבר זה אם חרש שוטה וקטן פטורים כמו נשים ממצות עשה שהזמן גרמא או חייבים, עיין פרי מגדים בפתיחה הכוללת, ועיין לקמן פרשת אמור ([[מנחת חינוך רסג |מצוה רס"ג]]) מה שהקשיתי בזה על הפרי מגדים.

ועיין בחלקת מחוקק שנסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים פריה ורביה. ובית שמואל הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר. ומכל מקום נשמע מדבריהם כמו שכתבתי, דאין הביאה מצוה, רק הבנים הם המצוה, ומכל מקום צ"ע. ועיין משנה למלך פרק ט"ו מאישות הלכה ד, ופרק י"ז מאיסורי ביאה (הלכה י"ג) פלפל בדבר זה, ודעתו שם דלית הלכתא כבן זומא (חגיגה טו, א) ואינה יכולה להתעבר:

ו

אף על פי שכבר קיים מצוה זו, יש עוד מצוה מדברי סופרים לישא אשה בת בנים משום "לערב אל תנח ידיך" (קהלת יא, ו), ועיין בשולחן ערוך ובאחרונים. והנה נראה שהוא מדברי קבלה, ועיין רמב"ן שהוא כעין ישוב דרך ארץ ואין כופין על זה, והנ"מ לענין מכירת ספר תורה, עיין שולחן ערוך ואין להאריך. ועוד איכא מצוה, "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח). ואי נשים מצווים על שבת, עיין תוס' בכמה מקומות ובית שמואל כאן ס"ק ב שפלפל בזה, והוא הדין כל שאינו חייב בפריה ורביה הספק הזה אם חייב משום שבת, אך באינו ראוי להוליד לא שייך שבת, עיין אחרונים. ואם ארצה להאריך בכל פרט ופרט אצא מכוונת החיבור, לכן קיצרתי.

וידוע מחלוקת הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, עיין או"ח סימן ס' וסימן תע"ה וסימן תקפ"ט. ולסברת התוס' דיוצא העשה בגמר ביאה, ודאי צריך כוונה לצאת. ולדעת הר"מ שסובר דאף דמצוות צריכות כוונה יוצא במצה בלא כוונה, שכן המתעסק בחלבים ועריות חייב, א"כ הכא נמי יצא, עיין ר"ן ראש השנה סוגיא שם. אך לפי מה שכתבנו לעיל דזה הוי רק הכשר מצוה, ובעשיית (המצוה)^[1] או קניית האתרוג אין צריך כוונה, אם כן הכא נמי אין צריך כוונה, רק כשנולדו לו הבן ובת אז צריך כוונה. ויש לומר דמצוות צריכות כוונה הוא רק בקום עשה, הן במעשה כמו שופר ודומיו, או באמירה כקריאת שמע והדומה, אבל מצוה שאינו עושה שום דבר, רק ממילא כמו כאן, לא שייך כוונה, ואין צריך כוונה כלל.

ועיין רמב"ם דכופין על מצוה זו, וכ"מ בשולחן ערוך, שהיא ככל המצוות, דכופין עד שתצא נפשו. ועיין רמ"א דעכשיו אין כופין, עיין שם הטעם, דמעיקר הדין כופין. וקצת צריך עיון על הרב המחבר, שבמצוה ו' גבי אכילת הפסח כתב: וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין עד שיקיים. ולמה לא כתב תיכף במצות עשה זו כלל זה, ונטר עד להתם, ועיין מה שאכתוב לקמן בעזה"י, דשם אשמועינן קצת רבותא עי"ש.

ועיין סנהדרין דף נ"ט ע"ב ד"ה והא, מבואר בדבריהם דמי שאינו מצווה על פריה ורביה אינו מצווה על השחתת זרעו, על כן גוים ונשים אין מצווים על זה, וכן היא דעת רבינו תם ביבמות דף י"ב ע"ב ד"ה שלש, ועיין תוס' על הגליון בנדה דף י"ג ד"ה נשים שחלקו על ר"ת, דנשים גם כן מצווים על זה, וגם הרמב"ן חולק וכתב שכולם לקו בדור המבול. ועיין משנה למלך פ"ט מהלכות מלכים שפלפל בזה בה"ז, ואין כאן מקום להאריך. ואפשר אף לדבריהם, דווקא בראוי להוליד אלא שאינו מצווה על זה, אבל מי שאין ראוי להוליד כגון סריס אינו מוזהר על זה, ויש להאריך בזה וצ"ע מיוחד. ולכאורה נראה אם נאמר שנשים מצוות על שֶבת אף שאינם מוזהרים על פריה ורביה, מצווים גם כן על השחתת זרע; רק אם נאמר דאינם מצווים כלל, אפשר דאינם מוזהרין. ומוכח דדעת ר"ת דנשים אינן מצוות על שבת, וצ"ע. ועיין בית מאיר אבן העזר סימן כ"ג:

סליק בעזר השם יתברך מצוה ראשונה

פרשת נח

דע, מה שכתב הרב המחבר דפרשת תולדות נח אין בה מצוה, אף שיש בה כמה מצוות, שפיכות דמים ואבר מן החי. עם כל זה כוונתו, דאילו מצוות הכתובים בפרשת נח נאמרו ונשנו בסיני, ואותן מצוות שנשנו בסיני נאמרו גם לבני נח, וכדאיתא בסנהדרין דף נ"ח. וסמך הרב המחבר במה שיכתוב אותן מצות תוך שאר המצוות השייכים לבני נח גם כן שנשנו לישראל. ומצות מילה אף דנשנית גם כן, לא שייכא לבני נח, כי למצותה היא דנשנית, עיין בסנהדרין שם דמצות מילה עיקרה כאן, רק דנשנית למישרי מילה בשבת, אם כן היא בכלל המצוות דלא נשנו, על כן כתבה כאן הרב המחבר, ודו"ק:

1. היינו עשיית החפץ של המצוה. ושמא צ"ל המצה