מלבי"ם על תהלים מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · מט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו זאת", תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית, ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות:

ביאור המילות

"שמעו, האזינו". האזנה קלה משמיעה, ומבואר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ), שבכ"מ שיבואו על שני נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי בלשון שמיעה ואל הטפל בלשון האזנה, ופה העמים שהם הקבוצים עקרים נגד יושבי חלד שמציין גם אנשים פרטים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גם", היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון, כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

ביאור המילות

"גם בני אדם, בני איש". כשנרדפים יחד יציין בבני איש בני גדולים, וכן לקמן (ס"ב י'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פי ידבר חכמות", המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה, "והגות לבי תבונות", ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי, למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה, אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו, האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש, והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

ביאור המילות

"חכמות, תבונות". חכמה דרכי ההנהגה שיש בהם טוב ורע, וחקי החכמה הם מקובלים, והתבונה הם דברים שיוציא משכלו על ידי היקשים והתבוננות, ושם פה מיוחד אל החכמה, וכללים אלה התבארו ביחוד בס' משלי:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אטה למשל אזני", כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי, "אפתח בכנור חידתי", שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה אירא", פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח"ז, הנה ה' הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות, וא"כ "למה אירא בימי רע", כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות הלא היא יובילני אל החיים הנצחיים, ואך מה שאירא הוא כי "עון עקבי יסובני", שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי, עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבוטחים", אומר אני "אל הבוטחים על חילם", ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק "שברוב עשרם יתהללו", וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אח", הכי "לא יפדה איש את אחיו", שאם ירצה להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי "לא יתן לאלהים כפרו", היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו? הלא ודאי יתנהו, א"כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם, ר"ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקר", וא"כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא "פדיון נפשם", לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי, וא"כ מדוע "וחדל לעולם", מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי הנצחיי:

ביאור המילות

"נפשם". בא לרוב על הנפש הרוחניית, כמ"ש (למעלה ג'):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויחי", ר"ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא "יחי עוד לעולם" חיים נצחיים, "ולא יראה השחת", וא"כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי:

ביאור המילות

"לנצח". מציין תמיד זמן הנצחי של האלהי והנשמה והרוחנים שהם למעלה מן הזמן שנקרא בשם עולם, כמ"ש (ישעיה סי' נ"ז):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יראה", הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, "שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו", שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם, אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם "יעזבו לאחרים חילם", שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב-יג) "קרבם", ר"ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי "בתימו" אשר ישארו "לעולם ומשכנותם", אשר ישארו "לדור ודור", ר"ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם "יקראו" ויכריזו ויפרסמו "בשמותם", דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם "עלי אדמות" ולהודיע לכל לאמר, דעו כי "האדם" אשר "לא ילין ביקר", מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה "נמשל כבהמות נדמה", היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר"ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

ביאור המילות

"בתימו, משכנתם". המשכנות הם בלתי בנויים כ"כ בחזק כמו הבתים, ועל כן מציינים במלות לדור ודור שאינו מורה על התמדה כללית כמו מלת לעולם, כמ"ש בהבדל בין לעולם ובין לדור ודור (למעלה ל"ג י"א):

"קראו בשמותם". כמו ותכתוב ספרים בשם אחאב (מ"א כ"א), ושאלתם לו בשמי לשלום (שמואל א' כ"ה) בשם דוד (שם).

"וקראו". מענין הכרזה שמכריזים בשמם:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"נמשל, נדמו". הדמיון הוא יותר מן המשל, כמו שבארתי היטב ישעיה (ס' מ') ועל כן מוסיף שנדמו לגמרי.

"ילין". לינה בא גם על ההתמדה בדבר בצוארו ילין עז (איוב מ"ב):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זה דרכם", וא"כ איך יהי' דרכם זה "כסל למו", איך יהי' זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך "אחריהם בפיהם ירצו", שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? "סלה" סיום הענין:

ביאור המילות

"כסל". מענין תקוה, כמו אשר יקוט כסלו (איוב ז').

"ירצו". מענין רצון, ובא על הצואה שמגלה בפיו רצונו מה שיהיה אחריו בחילוק נכסיו וכדומה:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצאן לשאול שתו", כחות החיים דומים כצאן שסוף בהמה לשחיטה כן "לשאול שתו, והמות ירעה אותם" כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סבת רעיתם ומזונם הוא המות, שע"י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, "וירדו", אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות, נמצא ג"כ כחות "ישרים", שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים, והם "ירדו", כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע"י כח הממשלה אשר בנפש בכל "בקר", ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, "וצורם" שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ"ש ויעתק צור ממקומו וכמש"ש) הוא ירדה בם "לבלות שאול מזבול לו", שהוא יבלה את השאול בל יהי' זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות, וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

ביאור המילות

"וצורם". מענין צור וסלע, הצור שלהם יבלה וישחית את השאול שלא יהיה זבול ומעון להצור שהיא הנפש הרוחנית, שנקראת צור (לקמן ע"ג כ"ו, איוב י"ח ד'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אך", אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, "ואלהים יפדה נפשי" הרוחנית "מיד שאול, כי יקחני" אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין:

ביאור המילות

"כי יקחני". כמו כי לקח אותו אלהים, היום ה' לוקח את אדוניך, שהוא עלות הצדיק אל צרור החיים את ה':

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תירא", בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה "יעשיר איש" במה "שירבה כבוד ביתו", במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" אם "לא במותו יקח הכל", אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, ע"י שיוציא ממונו לצדקה ומע"ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים, א"כ הלא "לא ירד אחריו כבודו" ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו:

ביאור המילות

"כי לא". כי זה מלשון אם, ומלת הכל כפשוטו:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד "שעם חייו יברך את נפשו" לא את גופו, "ויודוך" רק אז יודוך "אם תיטיב לך", לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תבא", אם "תבא עד דור אבותיו" (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי "עד נצח לא יראו אור" כי יאבדו לנצח:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואדם, האדם" שי"ל "יקר" שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי, והוא "לא יבין" ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, א"כ הוא "נמשל כבהמות נדמו", כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה: