מלבי"ם על תהלים מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · מט · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"למנצח", תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם. מראה על פניהם סכלותם, כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנכבד בנקלה, וכי נמשלו כבהמות נדמו:

 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"שמעו זאת". תוכחה זו כוללת בין "עמים ולאומים" שהיא החברה המדינית, ובין יחידים ה"יושבים חלד"; כי בסכלות הזה השתבשו יחידים, גם תעו בו גוים וממלכות:

ביאור המילות

"שמעו, האזינו". האזנה קלה משמיעה. ומבואר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ), שבכל מקום שיבואו על שני נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העיקרי בלשון שמיעה ואל הטפל בלשון האזנה. ופה ה"עמים", שהם הקבוצים, עיקרים נגד "יושבי חלד", שמציין גם אנשים פרטים:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"גם" היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון; כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

ביאור המילות

"גם בני אדם, בני איש". כשנרדפים יחד יציין בבני איש בני גדולים, וכן לקמן (ס"ב י'):
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"פי ידבר חכמות". המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה: "והגות לבי תבונות". ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי. למשל, מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קניינים מדומים, זה לקוח מדברי החכמה; אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו: האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו; הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף; התולדה מזה, שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש. והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה, ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

ביאור המילות

"חכמות, תבונות". חכמה - דרכי ההנהגה שיש בהם טוב ורע; וחקי החכמה הם מקובלים. והתבונה - הם דברים שיוציא משכלו על ידי היקשים והתבוננות. ושם "פה" מיוחד אל החכמה. וכללים אלה התבארו ביחוד בספר משלי:
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"אטה למשל אזני" - כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממוות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממוות העצמי.

"אפתח בכנור חידתי" - שמדי נגנו בכינור ימצא תיכף חידתו, ויבין הנמשל:

 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"למה אירא". פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אחר זה. הנה, ה' הכין לנו מקור חיים, היא הנפש הנצחיית, אשר היא לא תמות במות הגוף, כי תישאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות; ואם כן, "למה אירא בימי רע" - כשיגיעו ימי המוות, למה אירא מן המוות? הלא הוא יובילני אל החיים הנצחיים; ואך מה שאירא הוא כי "עוון עקבי יסובני", שאז יסובו אותי העוונות שהלכתי והנהגתי בהם, שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי; עד שלא אירא מן המוות, רק ממעשי הרעים:

 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"הבוטחים", אומר אני "אל הבוטחים על חילם", ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק "שברוב עשרם יתהללו", וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב:

 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"אח", הכי "לא יפדה איש את אחיו", שאם ירצו להמית את אחיו, והוא יכול לפדותו בממון, הכי לא יפדהו?! ואם יקרה אכזר כזה, שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי "לא יתן לאלהים כפרו", היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה, וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המוות, וכי לא ייתן כספו בעד הצלת חייו?! הלא ודאי ייתנהו. אם כן אשאל: אם כל אדם ייתן את כל אשר לו בעד חיי גופו, הגם שגופו אינו עיקר האדם, רוצה לומר שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית, והגוף רק לבוש אליו -

 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



- "ו"אם כן, הלא "יקר" ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא "פדיון נפשם", לפדות נפשם הנצחיית מן המוות הנצחי; ואם כן, מדוע "וחדל לעולם", מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המוות הנפשיי הנצחיי?

ביאור המילות

"נפשם". בא לרוב על הנפש הרוחניית, כמ"ש (למעלה ג'):
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"ויחי" - ר"ל רוצה לומר, כלומר, שהלא בפדותם את גופם, לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת; אבל אם יפדה את נשמתו, הלא "יחי עוד לעולם" חיים נצחיים, "ולא יראה השחת", ואם-כן היה ראוי שייתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע "חדל" זאת "לעולם", ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי?:

ביאור המילות

"לנצח" - מציין תמיד זמן הנצחי של האלוהי והנשמה והרוחניים, שהם למעלה מן הזמן שנקרא בשם "עולם", כמ"ש כמו שכתוב, כמו שכתב, כמו שכתבתי (ישעיה סי' נ"ז):
 

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"כי יראה" - הלא צריך הוא לראות, שבעניין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, "שחכמים ימותו, וכסיל ובער יחד יאבדו", שהחכמים לא יאבדו, כי נפשם תחיה לעד, רק ימותו, שהוא מיתת הגוף; אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא יישאר שארית לנפשם. אבל בעניין הממון אין שום הבדל בין האנשים, כי כולם "יעזבו לאחרים חילם", שעושרם יירשו אחרים אחרי מותם:

 

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



(יב-יג) "קרבם" - ר"ל רוצה לומר, כלומר הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי "בתימו" אשר יישארו "לעולם", ו"משכנותם", אשר יישארו "לדור ודור", ר"ל רוצה לומר, כלומר הבתים והמשכנות של העשירים, אשר יישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם "יקראו" ויכריזו ויפרסמו "בשמותם", דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם "עלי אדמות" ולהודיע לכל לאמור -

ביאור המילות

"בתימו, משכנתם" - המשכנות הם בלתי בנויים כל-כך בחזק כמו הבתים, ועל כן מציינים במלות "לדור ודור", שאינו מורה על התמדה כללית כמו מלת "לעולם", כמ"ש כמו שכתוב, כמו שכתב, כמו שכתבתי בהבדל בין לעולם ובין לדור ודור (למעלה ל"ג י"א):

"קראו בשמותם" - כמו (מלכים א כא): "ותכתוב ספרים בשם אחאב", (שמואל א כה): "ושאלתם לו בשמי לשלום", בשם דוד. ו"קראו" - מעניין הכרזה שמכריזים בשמם:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



- דעו, כי "האדם" אשר "לא ילין ביקר", מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה "נמשל כבהמות נדמה", היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שיישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה. כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר"ל רוצה לומר, כלומר שמן הבתים וארמנותיהם, אשר עמלו בהם בבניינם והם עתה ביד זרים, ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

ביאור המילות

"נמשל, נדמו". הדמיון הוא יותר מן המשל, כמו שביארתי היטב ישעיה (ס' מ'); ועל כן מוסיף שנדמו לגמרי.

"ילין". לינה בא גם על ההתמדה בדבר (איוב מא): "בצווארו ילין עז":
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



- "זה דרכם". ואם כן, איך יהיה דרכם זה "כסל למו", איך יהיה זה תקוותם, ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך "אחריהם בפיהם ירצו", שבצוואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? "סלה" - סיום העניין:

ביאור המילות

"כסל". מעניין תקוה, כמו (איוב ז): "אשר יקוט כסלו".

"ירצו". מעניין רצון. ובא על הצוואה, שמגלה בפיו רצונו מה שיהיה אחריו בחילוק נכסיו וכדומה:
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"כצאן לשאול שתו" - כוחות החיים דומים כצאן, שסוף בהמה לשחיטה, כן "לשאול שתו, והמות ירעה אותם", כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סיבת רעייתם ומזונם הוא המוות, שעל-ידי המוות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד, ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השורשי, יופסד הליחות השורשי ויתמעט תמיד עד שימות.

"וירדו" - אולם נגד כחות החיים, הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המוות, נמצא גם-כן כוחות "ישרים", שהם הכוחות הנפשיות והשכליות כמו כוח הבינה והדעת ויתר המידות הטובות, שהם כולם ישרים ותמימים, והם "ירדו" בצאן האלה שהם כוחות החיים, וימשלו בם על-ידי כוח הממשלה אשר בנפש בכל "בוקר", ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, "וצורם" שהוא הצור החזק שלהם, שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור, כמ"ש כמו שכתוב, כמו שכתב, כמו שכתבתי "ויעתק צור ממקומו", וכמ"ש כמו שכתוב, כמו שכתב, כמו שכתבתי שם) הוא ירדה בם "לבלות שאול מזבול לו", שהוא יבלה את השאול בל יהיה זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיווי ואל הנצחיות, וימשול על כוח ההעדר, שהוא השאול הכרוך בטבע החומר, ויגבר השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

ביאור המילות

"וצורם" - מעניין צור וסלע. הצור שלהם יבלה וישחית את השאול, שלא יהיה זבול ומעון להצור, שהיא הנפש הרוחנית שנקראת צור (לקמן ע"ג כ"ו, איוב י"ח ד'):
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"אך" - אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, "ואלהים יפדה נפשי" הרוחנית "מיד שאול, כי יקחני" אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות. "סלה" - סיום הענין:

ביאור המילות

"כי יקחני" - כמו (בראשית ד): "כי לקח אותו אלהים", (מלכים ב ב): "היום ה' לוקח את אדוניך", שהוא עלות הצדיק אל צרור החיים את ה':
 

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"אל תירא" - בל תתיירא, ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה "יעשיר איש" במה "שירבה כבוד ביתו", במה שביתו מלא כבוד מרוב הקניינים והחמודות; אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת -

 

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



- "כי" אם "לא במותו יקח הכל", אם אין הקניינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, על-ידי שיוציא ממונו לצדקה ומעשים טובים, שאז הקניינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק יישארו פה ביד זרים, אם-כן הלא "לא ירד אחריו כבודו", ואינו כבוד אמתי, אחר שלא יישאר אצלו:

ביאור המילות

"כי לא" - כי זה מלשון אם. ומלת "הכל" כפשוטו:
 

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק



"כי" - מי שרוצה שיהיו הקניינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד ש"עם חייו יברך את נפשו" - לא את גופו. "ויודוך" - רק אז יודוך "אם תיטיב לך" - לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עושרך:

 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"תבא" - אם "תבא עד דור אבותיו" (של האיש שלא ירד אחריו כבודו), תראה כי "עד נצח לא יראו אור", כי יאבדו לנצח:

 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק


"ואדם" - האדם שיש לו "יקר", שהיא נפשו הנצחיית, שהוא יקר אמתי, והוא "לא יבין", ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, אם-כן הוא "נמשל כבהמות נדמו", כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה, כמות זה כן מות זה: