התורה והמצוה על שמות כג
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כג:
<< · התורה והמצוה על שמות · כג · >>
פסוק א
קצז. אל תשת ידך עם רשע. לשון זה מורה שלא יסייע לרשע. כמו והנה ידי עמך (שמואל ב' ג) אשר ידי תכון עמו (תהלים פט). ומפרש שלא יסיע לרשע על ידי שיהיה עד להוציא ממון בגזל. אולם ממה שאמר עד חמס, ולא אמר להיות עד שקר, מפרש אפי' שמאמין לו שדבריו אמת, מכל מקום עד חמס הוא זה. כי מוציא ממון נגד הדין, הגם שאין רבו רשע, הוא עד חמס. ומובא בשבועות (דף לא) ומביא שנקיי הדעת שבירושלים היו נזהרים עם מי יצטרפו לעדות. ומובא בסנהדרין (דף כג).
ור' נתן מפרש שיא אזהרה לבית דין שלא לקבל רשע להיות לו עד, ולא שיהיה עד חמס. ומובא סנהדרין (דף כו). וברמב"ם (פ"י מה' עדות) הוסיף שגם על העד יש אזהרה שלא להצטרף עם הפסול, אם אין הדיינים מכירים בו, שהוא רשע שעובר על אל תשת ידך עם רשע. ואם הדיינים יודעים שהוא פסול והוא בא עמו דדי שיפחיד הבעל דין, וידמה לו שיש לו שני עי”ם, בזה אוסר בשבועות (דף ל) משום מדבר שקר תרחק.פסוק ב
אולם מדברי המכלחין למדתי שפי' כפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלס ויונתן. שמה שאמרו לא חהיה אחרי רבים לרעות, אאל”פ כפירש רש”י, אם תראה רשעים מטים משפט ועושים רע לא תלך אחריהם אף שהם רבים. שזה אין צריך ללמדנו. ועל כן פי' אם הרוב מטים לחובה, לא תלך אחריהם. ואי אאפשר לומר גם זה דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת. הרי אזלינן בתר רוב המצלת אע”פ שנמצא עשרה מחייבים. ועל כן החליטו שרצונו לומר שלא ילך אחריהם אם רוב המחיבים הוא רק אחד. שצריך שיהיו מטים בשנים כמו שעדים בשנים [וזה בדיני נפשות, כי בדיני ממונות ל"מ לרעות שהרעה לזה הוא הטבה לזה]. וז"ש שאין אתה הוה עמהם לרעה, אבל אהה הוה עמהם לטובה וכו'.
ומה שאמרו ולא תענה על ריב וכו' תרגם יונתן, ולא יתמנע חד מנכון למימר הא בתר סגיאי דינא סטי. שפ' אם רבים מחיבים לא תענה לנטות אחרי רבים, ותלמד גם אתה חובה. ועל דיד כך תטה משפטו לחובה. ולפי זה גם מה שתרגם אונקלוס ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא בתר סגיאי שלם דיוא. ורצונו לומר שתענה לנטות אחרי רבים המחייבים ולא תרצה לסלק את עצמך מן הדין מלומר דעתך. כי תאמר שבתר סגיאי שלם דינא, שנשלם הדין לפי דעת הרבים.
וזה גם כן דעת המכלתא, רק שזה לא יצויר רק אם אחד עשר מזכים ואחד עשר מחייבים ואחד אומר איני יודע. שאז הדין שיוסיפו שנים דיינים. ואם אחד מן השנים שהוסיפו מחייב, לא יאמר השני לנטות אחרי רבים המחיייבים, ובזה יטה המשפט כי יצא חייב. מה שאין כן זכאי יוכל לומר, כי גם אם יאמר איני יודע יצא זכאי. כי לזכות די באחד. וזה שתפס המכלתא ציור הזה, כי אם יצויר שתחלה היו שנים עשר מחיבים ועשרה מזכים, ואחד אומר איני יודע. זה פשיטא שלא יטה ליד החובה כי בתחלה צריך בית דין של כ"ג ואחד שינו יודע הוא כמאן דליתא.מה שאין כן אם היו אחד עשר מזכים וי”א מחיבים ואחד אומר איני יודע, שהוסיפו הדיינים ויש י”א מזכין וי"ב מחייבים. שכבר יש בית דין של כ"ג, שאז יוכל להצטרף להמזכים בשיסמוך על דעתם, לא להמחייבים אף שהם הרוב.
ועי' ברמב"ם (פ"ח מה' סנהדרין) ותבין. וממה שלמדנו שלא יענה לנטות אל הרוב כשהמחיבים הם אחד יותר מן המזכים, ולמה יבטל דעתו נגד אחד. ועל כורחך קא משמע לן, הגם שבין המחיבים נמצא המופלא שבבית דין, שאין לחלוק על דבריו. בכל זאת לא לא יטה אחרי רבים. ומזה הוציאו מה שאמרו שלא יחלוק על מופלא שבבית דין. וסמכוהו דרך מליצה על לא תענה על ריב- על רב. ועי' בסה”מ להרמב"ם מל"ת רפ”ב רפ”ג. והיה לו נוסחא אחרת במכלתא.פסוק ג
פסוק ד
והנה לשון פגיעה הבא בדיוק, הוא אם פגע בו ממש. אבל בהרחבה יצין אם הוא קרוב אליו רס”ו אמה הנקרא רוס. שכבר יוכל לדבר עמו פנים אל פנים. וזה ההבדל בין פגע ובין פגש. שפגע הוא בקירוב ופגש הוא דוקא בשפגע בו. כמו פגוש דוב שכול באיש (משלי יז).
ובמה שאמר כי תראה, באר שמה שאמר כי תפגע, בא במובנו הרחב שפחות מריס נקרא קרוב. כמו שאמר בערוך (ערך רוס) שזה שעור כמטחוי קשת. שאמר ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת . וזה מובא בספרי תצא ובבבא מציעא (דף לג). ופה בא בלשון צווי ובפ' תצא בא בלשון אזהרה לא תראה והתעלמת. נמצינו שהוא עובר על מצות עשה ועל מל”ת.
רא. שור אויבך רבי יאשיה מוקי לה בעובד אלילים שאף אבדתו מחויב להחזיר.ור' אליעזר נוקי לי' בגר לשיטתו שאמר (יבמות דף מח) אבא חנן משום ר' אליעזר, מפני מה גרים מעונים מפני שאין עושים אלא מיראה. וכן תמא בבא מציעא (דך נט) ר' אלעזר אמר, בל"ו מקומות הזהירה התורה על הגר, מפני שסורו רע. ור' נתן אמר ,שמדבר כנגד יצר הרע אם הוא אויב לו לחברו לפי שעה על ידי שעשה עמו מריבה, אף שאין לעשות כן. וכמה שאמרו בספרי תצא ( תצא רכב תצא רכה ) לא תראה את שור אחיך, אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין, תלמוד לומר שור אויבך. אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצה”ר. רצונו לומר שמה שאמר אויבך, הוא עצמו מה שאמר אחיך. כי מדב במי שהוא אחיו במצוות, ואסור לשנאותו. רק שיצר הרע פתה אותו והוא אויב לו שלא כדין. וגם רצונו לומר שסובר כנגד יצר הרע שאויב קודם, כמה שאמרו בגמ'
רב. שור אויבך או חמורו , אם יאמר שורו וחמורו נאמר דוקא שניהם ביחד, לדעת ר' יאשיה, שהוא"ו מורה חיבור תמיד. וגם לדעת ר' יונתן צריך לכתוב מלת או, ללמד שאם מצא שורו וחמורו והתעלם, עובר על כל אחד ואחד בעשה ולא תעשה. וכמו שבארתי זה בארך בהתורה והמצוה ( קדושים קא ) עיי”ש :
רג. תועה , דוקא בשרואה כי תועה כמה שאמרו תעיתי כשה אובד (תהלים קיט). ואלפים אמה סביב העיר מגרש ושדות וכרמים ושיך לעיר. וכמו שכתוב בפ' מסעי ומגרשי הערים יהיו לבהמתם ולכל חייתם . ואינו תועה כי דרכו להמצא שם. אם לא חמור וכליו הפוכים ופרה בין הכרמים, כמו שאיתא בבבא מציעא (דף לא). ועל זה אמר זכר לדבר, והנה תועה בשדה (בראשית לז). ואלפים אמה סביב העיר אינו שדה רק מגרש ושייך לעיר.
רד. השב תשיבם לו פה בא הדבר בכלל, ובמשנה תורה פי' פרטיו בארך. שאפילו אם הוא רחוק או שאינו מכיר את בעל האבידה שאז יאספנו אל ביתו עד ידרוש אחיו אותה על ידי כרוז. וצריך שתדע שאינו רמאי כמה שאמרו עד דרוש אחיך מציין הכשרות והנאמנות .
וממה שנאמר ואספת שכולל גם דבר שצריך לאספו בידו כוללגם השבורה.
וממה שאמר והשבותו לו, באר שיראה שיהיה מה להשיב. שאם אוכלת ואינה עושהף ימכרנה ויחזיר לו הדמים. וכל זה שיך לפסוקים שבפ' כי תצא ולכן קצרתי בבאורם.פסוק ה
רו. רובץ תחת משאו בבבא מציעא מביא נוסח הברייתא, רובץ ולא רבצן, רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאוי שיכול לעמוד בו. ומפרש שרבי יוסי הגלילי הוא שסבירא ליה צער בעלי חיים דרבנן. כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה. שרובץ יכול להיות שם, וגם בינוני פועל. כמו סופר מושל. וכן מלשון תחת משאו אין הכרח. רק שלמה שסבירא ליה שצער בעלי חיים דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו, יחוייב מצד הסברא. שאם הוא פושע בדבר, בשידע שירבץ ולא יקום, אם מצד חלישות החמור שהוא רבצן אם מצד שנעמיס עליו משאו יותר מכפי כוחו, אין אנו מחוייבים לעזרו בזה.
רז. וחדלת מעזוב לו לשון זה מוקשה מאד. שבכל התורה יאמר הצווי לבד, ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול. וכן תפס בפ' תצא בהשבת אבידה ובטעינה והתעלמת מהם. והראב"ע פירש וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר. והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים. ורש"י ז"ל פי מלת כי פה, משמש בלשון דלמא. שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב עמו בתמיה. וכל זה דוחק, וחז"ל פי' מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל.
ומה שאמרו תחלה חמור של כותי אתיא כרבי יוסי הגלילי דצער בעלי חיים דרבנן כמו שאמר בבא מציעא (דף לב). והנה באבידה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך. ויש הבדל בין אויב ושונא. שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו. לא כן השונא. ולדעת ר' יאשיה למעלה ( משפטים רא ),מה שנאמר שור אויבך מדבר בכותי. וליתר דעות מדבר בישראל שאביתו גלויה. ופה אמר שונאך שחמור כותי אין צריך לעזוב. וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול גם כן מלהתקרב אליו פן יזיקנו. ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול, לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב. כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך.
וכפל הדברים בפ' תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבידה בבית הקברות. ואף שבזה קשה כקושיית הגמרא בבא מציעא (דף ל), פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה. מוסיף אם אמר לו אביו הטמא, שיש גם עשהדכיבוד. ובגמ' מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו. כי גם בהצטרף מצות עשה דכיבוד, אין צריך קרא שכבר ידענו ממקום אחר דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשאמר לו לעבור על המצוה.וכמו שמסיק במכילתא מפני שאביו ואמו חייבים במצוות, וכמה שאמרו ביבמות (דף ו) ובבבא מציעא (דף לב).
רח. עזב תעזב עמו לדעת התנא קמא מה שאמר עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה. ומה שאמר בפ' תצא הקם תקים, מדבר מהרמת המשא עליה. ששם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה.
ומזה דן ר' ישמעאל ששניהם מן התורה. וכדעת ר"ש בבבא מציעא שם, ששניהם בחנם. ור' יאשיה סבירא ליה, שגם מה שנאמר הקם תקים מדבר בפריקה. ופי' נופלים על ידי משאם שאי אפשר להקימם אלא על ידי פריקת המשא. וסבירא ליה דטעינה למדין מקל וחומר. ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ' תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה. שעל זה אמר לשון הקמה. וזאת שיקים המשא עליו למדין מקל וחומר.
והנה פרשתי עפ”י נוסחת הגר"א, שכנוסחתו משמע בירושלמי. כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועין בבבא מציעא (דף לב) וכבר בארתי בס' התורה והמצוה ( קדושים לב ) שיש הבדל בין אתו ובין עמו. שעמו מורה על השווי עיי”ש. וז"ש הקם תקים עמו, בזמן שאתה שוה לו.פסוק ו
אין צריך לומר שלא יטה משפט האביון לחובתו, דהא אפילו משפט עשיר אסור להטות וכל שכן משפט אביון. ועל כן פירש שלא יטה המשפט לזכותו.
והגם שכבר אמר ודל לא תהדר , האביון גרוע מן הדל. שהוא העני התאב לכל דבר ואין לו מאומה. והייתי סובר שיכול להטות כדי שיזכה ויתפרנס באשר העשיר מחויב לפרנסו.
ועל פי סברא זו, דייק ר' אליעזר מלת בריבו . שדוקא בריבו אין להטות לזכותו. אבל בלקט שכחה ופאה, יכול להטות, וכמה שאמרו כן בירושלמי (פ”ד דפאה).
וכבר דייק כן למעלה על ודל לא תהדר בריבו .
והדבר אחר לא רצה לפרש כן, כי הטיית משפט איש, פירושו תמיד הטיה לחובה ולא נמצא לשון זה על הטיה לטובה. ועל כורחך שהאביון הוא הרשע, האביון במצות. והייתי אומר שמותר להטות משפטו לחובה.פסוק ז
ריא. ונקי וצדיק אל תהרג . כבר בארתי בפ' איוב (ד ז, ח, ככ יח) שיש הברל בין נקי ובין צדיק. שהנקי הוא בהשקף אל עצמו, שהוא עצמו חף מפשע. והצדיק הוא בהשקף אל אחרים, שאחרים יצדיקו אותו. והגם שהוא רשע בפני עצמו. ויצויר צדיק בלתי נקי, ונקי בלתי צדיק. אם העולם טועים ומצדיקים את הרשע ומרשיעים את הצדיק. ויש צדיק ונקי, אם על פי דין תורה אי אפשר לדונו כלל. ותחלה מצייר המכלתא מי שהוא נקי וצדיק, ויש סברא להרגו. אם ראו רודף אחר חברו להרגו וגם התרו בו. רק שהעדים העלימו עיניהם. והוא נקי גם צדיק כי אי אפשר לשפטו כלל. ומובא בסנהדרין (דף לז ע”ב). ועל פי זה מביא המעשה של שמעון בן שטח. ואגב מביא המעשה מה שאמר שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי, שמובא בסנהדרין (שם) וחגיגה (טז ע"ב) [גי' הספרים משובשת].
ואחר כך מפרש אם הוא נקי לבד ולא צדיק. וזה יצויר אם נדון לחובה ואם כן אינו צדיק בדין. ואחר כך מצאו לו זכות והוא נקי מצד עצמו. וכן אם הוא צדיק ולא נקי. וזה יצוייר שיצא זכאי בדין הבית דין והוא צדיק מצד הבית דין. ואחר כך מצאו לו חובה, ואינו נקי. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף לג ע"ב) ואמר שבכל זאת השם יעשה משפט בחייבים כמה שאמרו במעשה דשמעון בן שטח שהכישו נחש. ועל זה אמר כי לא אצדיק רשע.פסוק ח
ויש הבדל בין חכם ובין פקח. ששם פקח הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על דברים נעלמים מיתר בני אדם. שעקר שם פקח הונח על הסרת המכסה מעל עינים הפנימיים. כמו ותפקחנה עיני שניהם (בראשית ב). כמו שאמר בס' המורה ח"א, והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם אף בלא קבלה מאחרים.
וממה שאמרו הטעם שלא יקח שוחד מפני שמעור עיני חכמים בחכמת התורה, מבואר שמדבר במי שאינו רוצה להטות משפט מדיני התורה. וחושב שהשוחד לא יטהו כי בכל זאת יוציא הדין לאמתו באשר הוא חכם בחכמת החורה. ועל זה אמר שהשוחד יעור עיני חכמים בחכמת התורה ויטעה בדיני התורה ויטה משפט. ומפני שיש לטעות שמדבר על צד ההרחבה, ורצונו לומר יעור עיני חכמים במילי דעלמא. וז"ש או אינו אלא חכמים כמשמעו. לכן אמר בפ' משפטים יעור פקחים. ששם פקח מורה שהוא פקח הלב והשכל להוציא לאור משפט מדעת עצמו שהוא גדול מהחכם. ובא אחד ולמד על השני. שרצונו לומר שבין החכמים על ידי הקבלה מדברי התורה ובין הפקחים שימצאו ההשכלות האלה בדעת עצמם, יטם השוחד מני הדרך.
אולם בזה היה לו לומר יעור חכמים כמה שאמרו כאן יעור פקחים. שמורה על עורון הלב והשכל. ובמה שמוסיף מלת עני, יכוין גם כן אל הענים ממש. שעל זה אמר שאינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיני. וכבר התבאר אצלנו בפי' ס' משלי, שיש הבדל בין החכם ובין הצדיק. שהחכם למד וקבל חוקי החכמה מן התורה ומפי חכמים ויודע כולם ידיעה למודית. אבל הצדיק הוא מי שהתרגל להתנהג כפי חוקי החכמה על פי השכל המעשי. הגם שאינו חכם הוא יעשה כל דבר כפי החכמה על ידי הרגלו. והוא בטוח יותר שלא ימוט מחוקי החכמה, שכבר נסה ובחן כל דבר בהרגלו השמושי. וכמה שאמרו גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. ופרשתי שם, שבא על זה תמיד הלשון פי צדיק יהגה חכמה (תהלים לז). כי דברי החכמה קבועים בפיו ובדבריו.
ועל זה אמר דברי צדיקים דברים המוצדקים הנאמרים בסיני. ומוסיף אף אם הוא חכם בחכמה התורה ופקח בשכלו וגם התרגל בשמושו בחוקי החכמה. השוחד יטהו מני דרך. ועל זה אמר ר' נתן שסופו שיהיה בו א' מג' דברים. או טרוף דעת בתורה כמו שנאמר יעור פקחום ויסלף דברי צדיקים. וכמו שלמדו בכתובות. או שיחסר מאור עינו כמו שאמר עיני חכמים. או שיצטרך לבריות, שכל המצפה לשלחן אחרים, עולם חשך .בעדו. ואין צריך לשנות גרסת הספרים.פסוק י
וכל הפירות למד מכרם וזית. ונראה שלמוד ר' יאשיה הוא גם כן ממה שאמר ויתרם תאכל חית השדה. רק שלכן הוסיף כן תעשה לכרמך לזיתך, שהוא מיותר. דהא דין זה שיוציא לחית השדה נוהג גם בזרעים. ללמדך שאף בכרם וזית של שביעית שיוצא לשמינית הדין כן. וכמה שאמרו בפסחים (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת. שלפרוש ר"ת [שם דף נא ע"ב ד"ה כל ובכ”מ] והר"ש (ריש פ”ט דשביעיח ) היינו בשנה השמינית, ואחר כך זמן בעור.
ועל זה אמר לא הרי הזית כהרי הכרם. כי כל אחד זמנו מיוחד, וזמן הזית מאוחר שלכן הוסיף לזיתך .ומזה למד שה"ה שכן בכל הפירות. ור' יונתן לשטתו דסבירא ליה כרבי עקיבא דספיחים אסורים מן התורה כמה שאמרו בירושלמי (פ' בתרא דמעשרות). ואם כן מוכרח לומר לכרמך לזיתך, כי תבואה ופירות הזרעים אסורים מלאכול משום ספיחים. רק פירות האילן שאין אסורים משום ספיחים, בזה אמר הדין ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. רק ר' יונתן סבירא ליה שמזה בעצמו שאמר ויתרם תאכל חית השדה, מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן. כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חניטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית.
ומה שאמרו ומה תלמוד לומר כרמך לזיתך וכו' לזית בפני עצמו וכו', הוא על פי היסוד שיסדתי בס' התורה והמצוה ( אחרי יז ) שכל מקום שכפל אות היחס, מורה שכל אחד ענין בפני עצמו. כמו שאמרתי שם מכמה מקומות. וממה שאמר לכרמך לזיתך ולא אמר לכרמך וזיתך, מורה שכל אחד יש לו זמן מיוחד. וכל מה שכתבתי הוא לשטת ר"ת ודעמיה. ויש עוד שטות בזה ואין כאן מקום לבאר זה בארךפסוק יא
רטו. ואכלו אביוני עמך . ובפ' בהר אמר לך ולעבדך שמשמע שכולם אוכלים. ואמר בספרא [ בהר יב ] בשם ר' יהודה שקודם הבעור יאכלו אף העשירים, ואחר הבעור יאכלו רק עניים. ופה מדבר אחר הבעור שלכן אמר ויתרם תאכל חית השדה. וכן דעת רבי יהודה בן בתירה פה [וצריך לגרוס הכל אוכלים]. ודעת ר' יוסי שענין הבעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם, ויוכל תיכף לזכות בהם. שכן דעת רש"י והרמב"ן וכ"פ. ועל כן אמר שם שאחד עניים וא' עשירים אוכלים אחר הבעור. וזה דעת התנא קמא, כשהפירות מועטים, לך ולעבדך כי זוכה בהם תיכף. וכמו שאמרתי בפי' הספרא שם.
רטז. ויתרם תאכל חית השדה . וכבר אמר זה בפ' בהר, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך . ופי' חז”ל שבמה שאמר לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, בא להקיש אדם לבהמה וחיה לענין שיהא פטור מן המעשר. כמו שמאכל המיחוד לבהמה פטור מן המעשר תמיד. [עין במ"ל פ”ג מה' מעשר הלכה כ'] כן גם מאכל אדם פטור מן המעשר בשביעית.
וכבר בארתי בפ' איוב (ה כג) שיש הבדל בין חית הארץ ובין חית השדה. שחית הארץ בא גם על המצוין בישוב וחית השדה הם המדבריות. ושם שכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך, מדבר בחית הישוב דוגמא דבהמה ומשכחת שהוא מאכל אדם ובהמה. שזה חייב במעשר. ויש לומר שבא להקיש להפך, כמו שמאכל אדם חייב במעשר כך בהמה לא תאכל בשביעית מאכל המיוחד לאדם ובהמה רק מעושר. לכן אמר פה, ויתרם תאכל חית השדה. ללמד שמה שאמרו חיה, היינו גם המדבריות, וזה בודאי אוכלת שלא מעושר.
ולמד שההיקש בפ' בהר הוא להקיש אדם לבהמה לפטור מן המעשר. ודעת המכלתא כדעת האומרים שאין חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר כדעת הראבית דין. [פ"א מה' מעשר ה”ט] ובזה מתרץ מה שאמר כן תעשה לכרמך לזיתך . לבל נאמר שמה שנאמר ויתרם תאכל חית השדה מדבר בשאר פירות שאין חיבים במעשרות, לזה אמר וכן תעשה לכרמך לזיתך. שחייבים במעשר מן התורה. וז”ש הא מה תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך כענין שאמרנו.פסוק יב
והיה עולה על הדעת שבשנת השמטה אין צריך לענג מצות שבת אחר שכולו שבת. לכן אמר שבכל זאת תשמור בשנה זו גם מצות שבת. ובשבת אומר ששת ימים תעבד ופה אמר תעשה מעשיך. כי יש הבדל בין עבודה ובין מעשה. שהעבודה הוא עבודה קשה ובא ברוב על עבודת השדה, ובשמטה אינו עובד בשדה גם בחול. לכן אמר שבכל זאת הלא תעשה מעשיך ויתר עסקים, ובזה צריך אתה לשבת ביום השביעי וכל עסקים ומעשים של ימות החול.
ריח. למען ינוח שורך . המנוחה הוא הפך הטלטול אם טלטול גופני אם טלטול נפשי. ואם יכלא השור והחמור בכלא בל יצא החוצה בזה לא ינוח לו. ועל כורחך שמדבר מן המנוחה שיצדק אצל השור. שאתה לא תעשה בו מלאכה, אבל השור כשרועה בשדה, אע"ג שעושה מלאכה ותולש פן המחובר, זה נחשב אצלו למנוחה.
ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי. ובא בכפל שם נחת, ונחת שלחנך מלא דשן (איוב לו) על נחת הנפשי. ועל כן בעשרת הדברות אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך . דייק שרק עבדך ואמתך שהם חיבים במצות, ינוחו כמוך. שלא יעשו מלאכה אף בפני עצמם. אבל שורך וחמורך לא ינוחו כמוך, כי יעשו מלאכה לרעות בשדה שזה מנוחה אצלם אם אין אתה מכריחם למלאכתך.
ריט. וינפש בן אמתך והגר . פעל נפש בא בתנ"ך ג' פעמים. פה, ובפ' תשא וביום השביעי שבת וינפש , ובשמואל ב' (ט”ו יד) ויבא דוד וכו' עיפים וינפש שם . ומזה נראה שפעל זה בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, שנפשו בו תתעטף ועיפה. כמו ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כא). ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ובא על ה' וינח ביום השביעי (שמות כ). שבו נח מהעסק שפעל בששת ימי המעשה. ועל כן בא הצווי שגם אנחנו נהיה נחים ביום ההוא. ובאשר גם אחר ימי בראשית ה' פועל תמיד ומחדש בכל יום מעשה בראשית ומנהיג ההנהגה הנסיית וההשגחית. יצייר שמלאכת ששת הימים שבם יסד חוקי הטבע הוא אצלו יגיעה גדולה, כי הוא נגד טבע האלהית שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים, לא כפי מעשים טבעיים מוכרחים.
ובשבת שבת העסק הזה [כי השביתה מצין ההפסק בכ"מ]. וינפש ששב אל נפשו ורצונו. שגם אצל ה' יאמר במליצה ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י) וכששב אל נפשו ורצונו אחר שהתיגע לעשות נגד טבע נפשו, בא על זה פעל נפש. ועל כן על מה שנאמר ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא). שמצין מה שביום השבת שבת ופסק ממלאכת הטבע שיסד בששת ימי הבריאה. ושב נפשו אליו לעשות מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו, שהיא ההנהגה הנסיית. אומר ששבת וינפש, ולא אמר שנח, כי לא נח לגמרי כי עדיין עוסק ופועל כפי אלהותו.
ועל כן במה שאמר בעשרת הדברות עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך, שמדבר בעבד שמל וטבל וגר צדק שחייב במצות. אמר למען ינוח עבדך ואמתך. ופה שידבר בעבד ערל, ובגר תושב אמר וינפש. הינו שלא יעשה מלאכות כבדות רק מלאכות קלות, כישראל ביום טוב. שאינו עושה מלאכת עבודה, ובכל זאת עושה מלאכה קלה. ור' יאשיה סבירא ליה שיעשו כישראל בחולו של מועד. ורבי עקיבא סבירא ליה שיעשו כישראל ביום טוב. יש לומר רבי עקיבא לשטתו בימבות (דף מח) דאסור לקיים עבים ערלים וסופו לגיירם. לכן מחמיר בהם יותר מבגר תושב. ור' יאשיה יסבור כרבי ישמעאל דמותר לקיים עבדים ערלים.
ומה שאמרו מאימתי עושין יינם יין נסך, עיין עבודה זרה (דף נז).פסוק יג
ובילקוט ראיתי דברים נוספים במכלתא זו, וזו לשונו. לפי שהוא אומר ושמת את השלחן, אם שינה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו [והביא זה הרמב"ן בסוף ספר המצוות]. רבי מאיר אומר, לעשות דברי תורה עליך כחוב [רצונו לומר שתשמרו ללמוד מה שאמרתי אליכם. וכמו שאמרו שמרם בתוך לבבך (משלי ד). וכמו שכתבתי בפי' משלי ובספרא בכמה מקומות שבא השמירה על הלמוד]. רבי אלעזר אומר, לעשות מצוות עשה ומצוות לא תעשה. [הוא כמאן דאמר דהשמר דעשה נמי לאו הוא]. רבי אליעזר בן יעקב אומר, אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי הפרשה מנין. תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם.
וכפי הנראה היה להם עוד מכלתא בפני אחרים בפסוקים אלה. שכן ברמב"ם בסה"מ (עשה קלד) מביא לשון מכלתא על מה שנאמר כן תשעה לכרמך לזיתך, והלא הכרם והזית בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם, מה כרם מיוחד שהוא בשעה ועוברים עליו בל"ת, ושם מפרש דברי המכילתא ולא נמצא בנוסחתנו.
רכא. ושם אלהים אחרים לא תזכירו פעל זכר בקל מציין הזכירה בלב [ אם לא כשכפל זכור אל תשכח. וכמו שאמרו בספרא ( בחקותי ב ) עיין בפי' שם]. ובבנין הפעיל מציין הזכירה בפה. בין בפני עצמו בין לפני אחרים. ועל כן במה שאמר לא תזכירו, היינו שלא ישבעו בשמם ושלא יעשנו בית ועד שכל זה נכלל בלשון זה.
ובסנהדרין (דף סג) לא תזכירו שלא יאמר לחברו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית. ולא ישמע על פיך, שלא ידור בשמו ולא יגרום לאחרים שידורו בשמו. מה שאמרו שלא ידור נשמע גם מלשון לא תזכירו בהפעיל. רק מה שאמרו שלא יגרום לאחרים נשמע מלא ישמע על פיך. כמו שאמרו בבכורות (דף ב ע"ב) ועיין בתוס' סנהדרין שם ועיין בסמ"ג סי לב.
ומה שאמרו ר' נתן אומר, מובא בסנהדרין (דף קט). ומה שמאר רבי אומר, בעבודה זרה (דף מה). ובתמורה (דף כח) למד מן ואבדתם את שמם. ומה שאמר עבודה זרה נקראת בלשון מגונה וכו', התבאר בפרשת קדושים ( קדושים ז ). עיי"ש.פסוק יד
וצריך לומר תלמוד לומר שלש פעמים בשנה יראה. וממה שאמרו יראה מוציא הסומין, ובגמ' חגיגה (דף ב' ודף ד' בבכ”מ) יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות. רצונו לומר שכתוב כמה פעמים יראה יראה. פה ובפ' תשא ובפ' ראה. לדרוש שתהיה הראיה גם מצד הבא לראות. וצריך לומר זכורך להוציא הנשים זכורך להוציא טומטום ואדרוגינוס. נראה שדריש ממה דכתיב שני פעמים זכורך. להורות שבא בדיוק, וממעט טומטום ואדרוגינוס. והוא על פי מה שבארתי בפי' הספרא ( ויקרא כב ). דמחד זכר לא ממעט טומטום ואדרוגינוס. ובגמרא חגיגה (דף ד) משמע שמן הכ”ף זכורך, ממעט להו.
ומה שאמרו כל זכורך וכו' צריך לומר כל זכורך לרבות את הקטנים. כמה שאמרו בגמרא. וכמו שמסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא. והוא על פי הכלל שנתתי בזה באילת השחר ( כלל רלו ). ויתר המאמר באזניהם להוציא חרשים עיין בגמראפסוק טו
והרמ”ה השיג עליו, דבהדיא גרסינן תניא רמ"א ואיש בא מבעל שלישה וגו'. אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר. ומאי טעמא לא עברוה, מפני ששנת רעבון היתה. והרי שהיתה ראויה להתעבר מפני האביב ולא עברוה. ונראה שהרמב”ם סמך על המעלתא דפה. שרבי יהודה בן בתירה חולק ואומר שגם בשביעית לא תהא מביא אלא בחדש האביב.
רכד. ולא יראה פני ריקם . שיביא עולת ראיה. וברייתא זו מובאת בחגיגה (דף ז) וצריך להגיה כפי נוסחת הגמרא.פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
רכח. ולא ילין חלב חגי עד בקר . בפסחים (דף ע"א) מוקי לה רב כהנא בחגיגת ט"ו. וכתבו התוס' שמזה למד לכל החגיגות וכ”מ בחגיגה (דף י ע”ב). ועל זה אמר במכלתא ללמד על החלבים. רצונו לומר של כל החגוגות. כי מה שמוקי בחגיגת ט“ו, משום דמשמע שמדבר בפסח.
ובירושלמי מוקי לה בחגיגת י"ד, שבזה שיך עם הפסח. ותחתיו אמר בפ' תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. והרמב"ם בספר המצוות [מל"ת קטז] ובחבורו (פ"א מה' קרבן פסח ה"ז) למד מזה למניח מאיסורי הפסח. וכבר האריך בזה במ”ל שם ואין כאן מקום להאריך. ומן החלבים למד לבשר העולה. וכן ממה שנאמר בעולה כל הלילה עד הבקר. למד לחלבים ובארתי בפ'צו ( צו ד ).פסוק יט
וממה שנאמר בכורי אדמתך מוציא אריסין חכירות וכו' כמה שאמרו בבכורים (פרק א). ושם אומר אשר נשבע לאבותנו לתת לנו וממעט גרים ועבדים ונשים וטומטום ואדרוגינוס. ופה אמר סתם תביא. ונקיים שני הכתובים ,שאלו מבאין ולא קורין וכמה שאמרו בבבכורים שם.
רל. לא תבשל גדי . שב אל חג הסוכות, שהיה מנהג עובדי אלילים לבשל ולאכול בעת אוסף התבואה בשר בחלב, והזהיר על זה. וקבלו חז”ל שלאו דוקא בחלב אמו ולאו דוקא גדי. כי גדי משתתף עם מגד, ונקרא כן הולד הרך שיאכלהו למגדנות. בין של עז בין של פרה ורחל. דהא הוצרך לפרט גדי העזים. ולאו דוקא בשה לבד, כי הבשול בא על תקון המאכל לאכילה. ויתכן שיבשל לצורך עצמו או לצורך אחרים. ועל כן באה האזהרה ג"כ להורות שבא בדיוק אחד לאיסור בשול ואחד שלא יבשל לצורך אכילתו היינו שלא יאכל. [ולא אמר לא תאכל כי אינו אסור רק דרך בשול] ואחד שלא יבשל אף לצורך אכילת אחרים. היינו שלא יהיה לו הנאה ממנו. וכן מה שאמר בחלב אמו לאו דוקא, כי כל חלב הוא אמו ומניקתו. ורצונו לומר החלב שממנו ינק ונתגדל, לא תבשל אותו בה. ולמדו בדרכי הלמודים שדוקא חלב ממינו שזה נקרא חלב אמו, לא חלב טמאה ולא חיה. ויש בזה דעות שונות במכלתא, ופירושו התבאר בגמרא (חולין דף קיד ודף קטו). ומפני שכבר קדמוני בזה מפרשי המקרא והמכלתא לא רציתי להאריך בזה.
<< · התורה והמצוה על שמות · כג · >>
(כ)"הנה אנכי שולח מלאך לפניך". על פרשה זו התפלאו המפרשים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כי בפ' תשא הזכיר שאחר חטא העגל אמר ה' למשה לך עלה מזה וגו'
ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו' כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ומרע"ה אמר אם אין פניך הולכים
אל תעלנו מזה, ומדוע פה שישראל לא חטאו כלל אמר ה' ג"כ שישלח מלאך ולא התאבלו ומשה לא בקש ע"ז כלל, ושם אמר שאם אעלה בקרבך וכליתיך, ופה אמר בהפך שהמלאך
לא ישא לפשעכם, והשר אברבנאל חבר ע"ז ספר מיוחד בשם עטרת זקנים ובקר את כל דברי המפרשים אשר קדמוהו ושאל עליהם המון קושיות, אמנם שטתו אשר חדש שפה לא
יעד את המלאך רק בעת ילכו במדבר עד בואם אל הארץ המיוחדת להשגחת ה' שאז ינהגם ה' בעצמו, אבל המדבר לא היה ראוי לכך, וע"כ לא התאבלו כי היו מקוים לכנוס תיכף
לארץ ואז ינהגם ה' בעצמו זה תורף דבריו, וכל מבין ירגיש כמה מהדוחק שיש בשטה זו, והלא במדבר ובמצרים נגד אבותם עשה פלא בעצמו שלא ע"י אמצעי ולמה יעזבם עתה אף
לפי שעה להנהגת מלאך, ולמה קבל משה הנהגה זו לפי שעה בעוד לא חטאו ישראל, ואחר החטא לא רצה בזה אף לפי שעה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ועוד שאלות
הרבה אשר נמנעתי להזכירם מפני אהבת הקצור. ולדעתי המלאך שיעד עתה להנהגתם הוא ענין אחר מן המלאך שיעד אחר חטא העגל, שכבר בארתי בפ' שופטים בענין המלאך
שהתראה אל גדעון, שהמלאך יהיה לפעמים שליח שאין אדוניו אתו, ולפעמים ה' מדבר ופועל בו והוא שליח שאדוניו אתו, וה' שוכן בקרבו, וגדעון היה לו ספק במלאך שהתראה
אליו ובקש אות שיברר לו שהוא מלאך שה' שוכן בקרבו, וזה יתברר לו ע"י שיקבל מאתו קרבן שהמלאך לא יקבל קרבן וזובח לאלהים יחרם, וע"י שקבל מאתו קרבן ידע שה' שוכן
בקרבו, כמ"ש ועשית לי אות שאתה מדבר עמי (שופטים ו'), משא"כ מלאך של מנוח לא קבל קרבן לעצמו כמ"ש ואם תעשה עולה לה' תעלנה (שם יג) כי היה שליח שאין אדוניו
אתו. והנה אמרו חז"ל שמכל דבור שידבר ה' נברא מלאך, ר"ל שכל דבור היוצא מאת ה' ר"ל גלות רצונו לעשות איזה דבר, תיכף יתהוה הדבר כי הוא אמר ויהי, והכח שיעמיד את
הדבר אם להתהוות לפי שעה אם להתקיים משך זמן אשר ירצה ה', הוא מלאך ה' שליח מאתו להוית הדבר ההוא ולקיומו, וה' ינהיג לפעמים לפי סדרי הטבע שקבע מששת ימי
בראשית עד ימי עולם, והכחות הממונים להנהגה זו נקראו צבא ה', כמ"ש ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו (תהלים קג), ולפעמים יצוה רצונו לשנות את הטבע וסדריה ואז
יברא מלאך שנתן לו הכח לשנות את הטבע ולעשות נס להתנוסס, ובאשר גם ההנהגה ההשגחיית מתחדשת בכל רגע לעשות מעשים כפי ההשגחה, אם לפי שעה אם בהמשך זמן,
מכל דבור ודבור יברא מלאך שליח ה' לעשות הדבר שהוטב בעיני רצונו הטוב, ואם יהיה המעשה לפי שעה, יהיה המלאך לפי שעה, ואם לזמן רב, יתקיים המלאך הממונה לזה זמן
רב. ועז"א חז"ל במליצתם שבכל יום נבראים מלאכים ואומרים שירה ונטבעים בנהר דינור, כי בכל פועל השגחיי שיעשה בכל רגע יברא מלאך שליח לעשות הדבר, והוא השירה
שהוא אומר במה שימלא רצון ה', ונטבלים בנהר דינור שכבר באר דניאל בחזיונו שהמון המלאכים המושפעים מאתו יתברך הוא הנהר די נורא די נפק קדמוהי, שהולכים דרך עולם
הכסא אל עולם החיות, ויניעו את האופנים לפי רצונו כמ"ש (דניאל ז') כרסיה שביבין די נור וכו' נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי וכו' וכמו שבארתי בפי' שם, וה' יעד בתורתו שאם
ישמעו אל מצותיו יתן מטר ושובע ושלום וכל הטובות, אף שלפי הסדר המערכיי יחויב שיהיה אז חרב ובצורת וכל רע, קשר ה' את סדרי הטבע בקשרים רוחנים שישתנו לפי מעשה
בני אדם ושמירתם את מצות ה' או בעברם עליהם כן ישתנו אז סדרי המערכה לטוב או לרע, ומי הוא השליח הממונה מאתו יתברך אז לפעולות אלה לשנות את המערכה לפי
מעשה בני אדם הבחיריים, בהכרח שהמעשים בעצמם שיעשו בני אדם כפי בחירתם הם המלאכים הממונים מאת ה' לשנות סדרי הטבע ולעשות טובות או רעות, שע"ז המליצו
שמכל מצוה נברא מלאך, ואמרו חז"ל עשה אדם מצוה אחת נותנים לו מלאך אחד לשמרו, עשה שתי מצות נותנים לו שני מלאכים וכו', כי כל מצוה היא מלאך שליח לשמרו
בשמירה השגחיית כפי כח אותה מצוה ויחוסה אל ההנהגה ההשגחיית, ובעת ירצה ה' לשנות חוקי המערכה לצורך ענינים כוללים, זה יעשה ע"י מלאכיו גבורי כח עושי דברו אשר
בראם ויעמידם לפני כסא כבודו מששת ימי בראשית, והם עומדים בסדרים קבועים איש על משמרתו זה למעלה מזה ומקבלין דין מן דין מראש מקדמי ארץ. וזה יהיה בשני פנים,
שלפעמים יהיה המלאך שליח שאין אדוניו אתו רק מסר בידו הכח לפעול כפי הצורך אל הנס והפלא, וזה לא יביט כלל אל מעשה בני אדם כי הוא שליח בלא תנאי, שאף אם ימרו
העם ויעותו את דרכם הוא מחויב לעשות שליחותו כל עוד לא תגיעהו פקודת ה' לבטל השליחות, ולפעמים יהיה המלאך שליח שאדוניו אתו, ר"ל שעקר הפעולה יעשה ה' בעצמו,
רק שכל פעולותיו שיעשה גם בעצמו הם ע"י שלוחיו ומלאכיו, ואז לא תקרא הפעולה על שם המלאך רק על שם ה' השוכן ומתלבש בו, ואז יקרא המלאך בשם ה' כי שמו בקרבו,
כמו שתמצא ביעקב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' שא נא עיניך וגו' אנכי האל בית אל (בראשית לא), ובמכת בכורות אמר ועברתי בארץ מצרים וכו' אני ה' ודרשו אני
ולא מלאך ובכ"ז כתוב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, והיה המשחית שליח שאדוניו אתו, שלא כדרך הדבר שאמר תמיד הנה יד ה' הויה במקנך ואמרו חז"ל שיד ה' הוא
הדבר, ובדה"א (כ"א) באר זה במ"ש וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה, שפי' שמ"ש וישלח ידו היינו המלאך, שהמלאך המשחית נקרא ידו של השם והוא היה המשחית והיה שליח
שאין אדוניו אתו, עיין בפרושי שם, ויש הבדל בזה, שהמלאך שאדוניו אתו יקרא בשם האדון, וחייבים לשמוע בקולו ומצותיו כי ה' דובר בו והממרה את פיו הוא כממרה את פי ה'
בפניו שחטאו גדול מאד, אבל המלאך שאין אדוניו אתו הוא אין לו לצוות ולהזהיר ואין חייבים לשמוע מצותיו. והנה בלכת ישראל במדבר כתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן
לנחותם הדרך, ואמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, נמצא שעמוד הענן והאש נקרא בשם מלאך האלהים שהיה הולך לפניהם לשמרם ולהאיר להם כמש"פ שם,
והוא היה מלאך שאדוניו אתו וכמ"ש (במדבר יז) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וכו' ועננך עומד עליהם וכו', וע"כ היו משתחוים נכח עמוד הענן, שהשתחוו להאדון השוכן בו,
ומלאך כזה יעד להם עתה במ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך, שהוא מלאך שיהא מרכבה ומעון לשכינת ה' אשר ישכון בקרבו, שהשם אשר שמו בקרבו באמצעות מלאכו ישמו אותך בדרך ויביאך אל המקום אשר הכינותי. ובזה הודיע להם שכבר הכין ההכנות הצריכים לשיבואו ישראל שמה מקדושת הארץ והכנתה לשיהיו עיני ה' בה, וגם כפי דברי חז"ל
במדרש תנחומא רומז שהכין בהמ"ק של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה, ולכן היה זה בשורה טובה כי לפי מעלת ישראל אחר שקבלו את התורה התעלה גם המלאך המוכן
לשמרם בשכינת עוז ה' בו במדרגה גבוהה מאד, והמקובלים אמרו שהוא מיכאל אחד מן השרים הראשונים שהוא מלאך פניו, כמ"ש ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג), ולדעת חז"ל
הוא מט"ט ששמו כשם רבו, משא"כ אחר חטא העגל רצה לשלוח שליח שאין אדוניו אתו, רק שמסר בידו הכח לעשות נסים ולשדד הטבע לצרכם, ובאר שם כי לא אעלה בקרבך כי
עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, ר"ל כי יש הבדל בין הממרה פי מלך בפניו שזה נקרא מורד במלכות וענשו כבד מאד, ובין העובר על מצות המלך שלא בפניו שזה רק חטא פרטי
וניתן למחילה, וע"כ אמר שאם יהיה שליח שאדוניו אתו כמו שיעד בפ' משפטים, אם יחטאו יחשב זה כמורד במלכות שמים בפניו ויתחייבו כליה, וע"כ לא אעלה בקרבך רק ימסור
הכח להמלאך לשמרם ולהביאם אל הארץ, וע"כ לא צוה שם שישמעו בקולו, כי מלאך הזה אין לו ענין עם העם לצוותם או להזהירם, כי לא נשלח רק לשמרם ולהביאם אל הארץ
ואין לו להביט על מעשיהם כלל, וע"כ התאבלו העם ומשה התפלל ע"ז, לא כן מלאך הזה שהוא מלאך שה' שוכן בו, ונעלה עוד מן מלאך האלהים שהלך לפניהם עד הנה בעמוד אש
וענן, כי הוא יוסיף פליאות ושמירה יתרה באשר הולכים ומתקרבים אל ארץ אויביהם וצריך לכבוש האויבים ולגרשם, והגם כי בהרבה מדרשי רבותינו נראה שהבינו שהמלאך
הנאמר כאן הוא עצמו המלאך הנאמר בכי תשא, וכן דעת רש"י ז"ל בפירושו, הנה נמצא להם מאמר אחד מסכים עם דברינו, והוא במדרש רבה (סוף פל"ג) הנה אנכי שולח מלאך
אמר הקב"ה למשה מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים, וכן באברהם אמר ה' אלהי השמים הוא ישלח מלאכו לפניך, ויעקב אבינו אמר לבניו המלאך הגואל אותי א"ל הוא
גאלני מיד עשו הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, אמר הקב"ה למשה אף עכשיו מי ששמר את האבות ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכ"מ
שהמלאך נראה השכינה נראית שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכו' ויקרא אליו אלהים, ולא עוד אלא בשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה, כך בסנה שנאמר הנה
צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג), וכן בגדעון ויבא מלאך ה' וירא אליו מלאך ה' וכן לעתיד לבא בשעה שיגלה המלאך הגאולה באה שנאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו'. והן הן
הדברים שבארתי בזה בעזה"י, וכן הרמב"ן דעתו שמלאך הזה היה גבוה במדרגתו מן המלאך שרצה לשלוח אחר חטא העגל, עיי"ש:
(כא) "השמר מפניו". אחר שה' שוכן בקרבו כמ"ש (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וכו' ולא יראה בך ערות דבר, ושמע בקולו במ"ע אל תמר בו במל"ת (כמ"ש בפי' יהושע סימן אל"ף), כי לא ישא לפשעכם אחר ששמי בקרבו והרי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ועז"א לפשעכם שהפשע הוא המרד שכל מה שתחטאו יחשב לפשע ומרד בפני המלך, וזה עצמו מ"ש כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך, וגם נגד מ"ש אל תמר בו אמר כי לא ישא לפשעכם, ונגד ושמע בקולו אמר כי שמי בקרבו וכל מה שיצוה הוא צווי ה' בעצמו שאתה מחויב לשמוע, וגם יאמר כי אם תמרו בו לא יוכל לסלוח כי חיותו הוא שמי אשר בקרבו שזה הוא נפשו ורוחו, ואם תחללו את שמי תפגמו את חייו וקדושתו שזה לא ניתן למחילה, וחז"ל במד' פי' אל תמירנו בו, כי בא הלשון שלא בדקדוק, שהיל"ל אל תמרה, ודעת הראב"ע שהוא מפעלי הכפל, ודעת הרשב"ם שהוא מגזרת אם המר ימירנו עיי"ש וזה דעת חז"ל, ר"ל שלא יחשב שגם הוא יש בו אלהות שזה גדר תמורה שיעשה שניהם קדש, כי רק שמי בקרבו, ובהסתלק שמי נסתלק חיותו וקדושתו:
(כב) "כי אם שמוע". ר"ל ואל תאמרו שא"כ הוא לרעתכם וטוב יותר שישלח מלאך שהוא שליח שאין האדון בקרבו, שאז אף שתחטאו, בכ"ז יעשה שליחותו, עז"א שנגד זה יש שכר הרבה כי אם שמוע תשמעו בקולו הלא אז ועשית כל אשר אדבר, כי כל מה שיצוה אתכם הוא דבורי שאני מדבר אליכם, וגדול יותר שכר מי שעושה מצות המלך ורצונו בפניו ומי ששומע הדבור מפי המלך בעצמו שמדבר עמו פנים אל פנים שזה מורה על האהבה והדבוק שיש למלך עמו, ואז ואיבתי את אויביך, שמאהבתי אותך אויביך יהיו אויבי, וכמ"ש (תהלים קלט) תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ויש הבדל בין אויב ובין צורר, האויב הוא השונא בגלוי ואינו מציין עשית רע בפועל, והצורר מציין עשית רע בפועל ואינו מציין האיבה, כי לפעמים יעשה זה מהנאת עצמו לא מחמת איבה, ואני אשלם לכ"א מדה כנגד מדה, ועז"א וצרתי את צורריך, ויש עוד הבדל, כי מלאך שאין אדוניו אתו שליחותו קצוב, ואם יתחדש איזה ענין שצריך להוסיף בנסים אין לו כח ע"ז, אבל המלאך שאדוניו אתו ידבר אליו אדוניו בכל עת מה שיחדש נסים ונפלאות לפי הצורך בלי קצבה, ורמז זה במ"ש ועשית כל אשר אדבר אתה תעשה ותסבב שאדבר, ר"ל שלפי מעשיך אוסיף לדבר להוסיף לך כח ועצמה ולטובה אותך:
(כג - כד) "כי ילך". אחר שתראה שמלא"כי ילך" לפניך והוא יביאך אל האמורי והחתי, ולא לבד שתכבוש את הארץ שזה יהיה ביד המלאך, כי גם והכחדתיו, שהוא מה שישמיד שרשו בשמים שיפול השר שלו (לכן אמר לשון יחיד) שההכחדה מורה שידמה כאלו לא היה בעולם כלל שזה לא יוכל המלאך לעשות להכחיד מלאך אחר, לכן אמר והכחדתיו שזה מעשה ה' לבדו, ולכן אני מצוך שלא תשתחוה לאלהיהם כמו שעשה אמציה כשכבש את שעיר הביא אתו אלהי שעיר לעבדו בחשבו שעי"כ יכפר רוגז אלהי הארץ על שהרג את עובדיו, כי הלא אכחיד גם שרם ממעל שהם עובדים להם. ולא תעשה כמעשיהם כמ"ש (דברים יב) פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך וגו' לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, שתדון אחרי שנשמדו מפניך מפני שעבדו לע"ז בעבודות אלה מבואר שהם עבודות טובות, שלכן יקנא ה' על שלא עבדו אותו בעבודות אלה הראויות אליו לא לאלהים אחרים, ועז"א גם פה שלא תעשה כמעשיהם לשמים, רק בהפך הרס תהרסם ובזה ועבדתם את ה' אלהיכם:
(כה) "ועבדתם". והגם שאמרו שבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא, ועי"כ תחשבו לעבוד למזלות להשיג מהן ענינים אלה, ע"ז משיב, שאם תעבדו את ה' ותתפללו לפניו, תשיגו כ"ז מאת השי"ת וישנה את המזל בכל אלה, אם לענין המזונות וברך את לחמך ואת מימיך שכולל כל מאכל ומשקה, ויהיה לך יתרון בזה, כי המזונות שתשיגו ע"י הטבע והמזל אינם בטוחים מחלאים רעים שבאים בסבת המזונות, אבל אני אסיר מחלה מקרבך. ונגד בני אמר,
(כו) "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שזה לא ימצא בא"י כלל". ונגד חיי אמר את מספר ימיך אמלא, שלא ימצא איש שימות בקוצר ימים:
(כז) "את אימתי". עוד תרויח שע"י שאלך בקרבך תתפשט האימה שלי עד למרחוק (גדר האימה הוא מה שמתיראים מפני דבר גדול ונורא יראת הרוממות) ובזה והמותי את כל העם וגו', וציין זה בג' מדרגות, כי לארץ האמורי נכנסו ישראל והם התקבצו ללחום עמהם וה' הממם בעמידת השמש והירח ובאבני אלגביש ואז נסו מפני ישראל, ועז"א אשר תבא בהם שמורה שנכנסו לתוך מחנותם רק שה' הממם בכל צרה ונתנם עורף לפני ב"י:
(כח) "ושלחתי". שלאומות חוי כנעני חתי לא תצטרך לבא בהם וללחום עמהם, רק אשלח את הצרעה והיא תגרש אותם מלפניך, היינו שיברחו קודם שתבא אליהם עד שלא אצטרך להומם ולתתם עורף:
(כט - לא) "לא אגרשנו". ולאומות פרזי ויבוסי שהם ישארו בארץ, הוא מצד שלא לגרשם בפעם אחת שאז יהיה משלחת חיה וצריך להאריך שתפרה ותרבה עד שתנחול את הארץ, ר"ל שיהיו במספר רב עד שכ"א יחזיק בנחלתו, כי גבולך יתפשט מים סוף עד ים פלשתים, ואז אתן בידכם את יושבי הארץ בענין שיגרשו מן הארץ, באשר אתה תוכל לישב תחתיהם ולא תהיה הארץ שממה:
(לב) "לא תכרות". וכאשר הגרושין יהיה מעט מעט וישארו עוד מהם יושבים בארץ פן תרצה להשלים עם יושבי הארץ כדי שתנוח מכבד מלחמה, וזה בשני פנים: או שתכרות עמהם ברית באופן שהם ישארו בעבודת אליליהם כדרך כורת ברית אהבה, עז"א לא תכרות להם ולאלהיהם ברית:
(לג) "לא ישבו". או שהם יכנעו תח"י והארץ תהיה שלך והם ישבו בארצך כגרים, שבשני האופנים יחטיאו אותך לי שתעבוד את אלהיהם וגם יהיו לך למוקש בענינים אחרים כמ"ש (במדבר לג) והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וגו' וצררו אתכם:
קיצור דרך: mlbim-jm-23