מלבי"ם על שמואל א ב
<< · מלבי"ם · על שמואל א · ב · >>
<< · מלבי"ם על שמואל א · ב · >>
פסוק א (כל הפסוק)
השאלות
(א) השאלות (א) כפי הגלוי אין כאן תפלה רק הלל ושבח שיר וזמרה, והיה לו לאמר ותשר חנה, או ותדבר או ותהלל וכדומה, לא ותתפלל:
"ותתפלל חנה". בט' פסוקים הראשונים סדרה שבחו של מקום, ועקר תפלתה הוא הפסוק האחרון, וכמ"ש (ברכות לב א): "לעולם יסדר שבחו של מקום" ואח"כ יתפלל: "עלץ". תחלה "עלץ לבי" בעת הובטחה מפי עלי, אז שמח לבה ופניה לא היו לה עוד. ואח"ז "רמה קרני" בפועל, בעת ראתה שנתעברה. ואח"ז "רחב פי על אויבי", בעת ילדה זרע אנשים, שצרתה קפצה פיה: "כי שמחתי". ר"ל ועקר שמחתי לא היה בהתשועה לבד רק בבחינת המושיע, שהיה "בישועתך", בדרך נס ופלא, שע"י ניכר השגחתך המופלאת כי אתה הושעת:
פסוק ב (כל הפסוק)
(ב) "אין קדוש כה'". יען שהפילוסופים מכחישים ההשגחה הזאת הפרטיית ומתעצמים להוכיח שאין ה' משגיח על מעשי השפלים, מכמה טענות. ולכן הקדימה להשיב על טענותיהם אשר היו כקשת רמיה ישובו לא על.
א] טענו מצד קדושתו, כי גדר הקדושה הוא היותו נבדל מכל עניני הגשם ומכל מדות הנבראים, וא"כ איך אפשר שידע השנוים הנתלים בגשם ובזמן ובמקום. ע"ז תשיב אמריה לה, הן אמת שה' הוא קדוש בתכלית הקדושה, אבל אין שום דימוי וערך לקדושת ה' עם הקדושה המצוירת אצלנו, שגדר הקדושה אצלנו הוא ההבדלה מכל דבר חומרי ועניניו ומשיגיו, ויתחייב שכל שיקדש יותר ירחק יותר ויבדל מהענינים שהוא מתקדש מהם. לא כן הקדושה אצלו ית', אחר "שאין דבר בלתו", ר"ל כי כל הנאצלים והנבראים והנעשים אין להם קיום רגע בלעדי רצונו ושפעו והשגחתו ודבקותו בהם, ואם יסור רצונו ושפעו מהם רגע ישובו אל האפס, והוא הממלא את כולם וסובב את כולם להחיותם ולקיימם ולתת להם מציאות וכולם בטלים במציאותם נגדו, והם רק נמצאים ע"י שהוא נמצא להחיותם ולהעמידם, א"כ זה גדר קדושתו שמובדל מכל זולתו במה שאין דבר בלתו, וז"ש "אין קדוש כה' כי קדושתך הוא מה שאין בלתך", מה שהכל בטל במציאותך ואתה הוא הכל, וא"כ גדר הקדושה של כל קדוש הוא ההפרשה וההבדלה מזולתו, וגדר קדושתך הוא שהכל בך וממך הכל, ואין בלתך כי זולתך הכל אפס, ובזה לא ישיגהו דבר ממשיגי הנבראים, כי כולם בטלים במציאותו.
ב] טענו על ההשגחה האישיית, שאחר שמשלמות האומן העושה כל כלי מעשה, שתהיה הכלי עשוי בתכלית התיקון ולא יצטרך האומן לשוב אח"כ לשנותו ולתקנו שנית, שזה מורה שהיה חסרון במלאכתו, וא"כ ישאלו אחר שה' ברא העולם והטבע ויסד אותה ע"פ חוקים קבועים בלתי משתנים, איך יצויר שה' ישנה הטבע בכל עת לעשות אות או מופת, או להציל את המושגח מאתו הפך הטבע, שזה מורה חסרון בסדר הטבעי אשר גבל ובמעשהו אשר עשה? ע"ז תשיב "אין צור כאלהינו", שאינו דומה לשאר היוצרים שאחר יוציא כלי למעשהו ידי היוצר מסולקים מן הפעולה והדבר מתקיים בעצמו, ולכן אם יצטרך לתקנו ולשנותו זה מורה על חסרון במלאכתו, לא כן צור היצורים, שידיו בלתי מסולקות מן מעשהו רק עוסקות בה תמיד, כי גם קיום הטבע היא בריאה מתמדת, ואם יסלק ידיו רגע תופסק המציאות כולה, ולכן לפעמים יקיימהו ע"י חוקי הטבע הקבועים, ולפעמים ע"י חוקים אחרים בחיריים שהוא הנס, כי באמת גם הטבע הוא נס מתמיד והשגחה מתמדת:פסוק ג (כל הפסוק)
השאלות
(ג) השאלות (ג - י) אמרה אל תרבו, תדברו, ולא פרשה מה הם מדברים. וחושבת דברים שונים דבר והפוכו, קשת גבורים וכו', שבעים כו', עד עקרה וכו', ה' ממית וכו'. ויפלא שכמ"ש ה' ממית ומחיה משפיל וכו', היל"ל ה' יחת קשת גבורים ויאזר נכשלים חיל וכו' ליחס הכל אל ה', לא קשת גבורים חתים, שמשמע שנעשה מעצמו. ויפלא עוד שמ"ש ה' ממית ומחיה נכלל במ"ש ורבת בנים אומללה, ומ"ש ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מקים מעפר דל, נכלל במ"ש שבעים בלחם נשכרו ובמ"ש נכשלים אזרו חיל. ומ"ש עליו בשמים ירעם, לא נודע על מי רומזת במלת עליו שהוא כנוי ליחיד נסתר, ועל מי כוונה במ"ש יתן עוז למלכו וירם קרן משיחו ואז לא היה לא מלך ולא משוח בשמן:
"אל תרבו תדברו". לכן אל תרבו לדבר שה' הוא "גבוה גבוה", ר"ל שהוא מרומם ומנושא מלהשגיח בשפלים, כענין (תהלים קיג, ד) רם על כל גוים ה', שמתוך שהיו מרוממים אותו משיתדמה בשום דבר אל מדת הנבראים, לכן הכחישו לאמר שאינו משגיח בשפלים ושאין לו רצון וידיעה. ובא גבוהה בלשון נקבה, על הענין של האלהות שהוא ענין גבוהה, נשא מעניני העולם המושג והמוחש. וכן אל "יצא עתק מפיכם", שתטענו לאמר איך אפשר "כי אל דעות ה'", שימצאו לו דעות שונות, כי יאמרו אחר שהדברים ההוים משתנים תמיד, וא"כ אם ידעם תמיד יתחייב כי תשתנה ידיעתו ושימצאו "לו" ידיעות רבות לפי רבות השנוים והתמורות בעולם השפל, וזה נמנע לדעת הפי"לו"סופים. וכן איך אפשר כי "לו נתכנו עללות", שיש לו מדות ותכונות נפשיות (שגדר עלילה היא פעולה היוצאת מתכונה נפשיית כמ"ש בכ"מ), ואומרים איך אפשר זה כי יצאו מאתו פעולות משונות הפכיות, וחושב שינוי, א] בענין הגבורה והחולשה, והוא:
פסוק ד (כל הפסוק)
פסוק ה (כל הפסוק)
פסוק ו (כל הפסוק)
פסוק ז (כל הפסוק)
פסוק ח (כל הפסוק)
פסוק ט (כל הפסוק)
פסוק י (כל הפסוק)
(י) "ה'". עד עתה סדרה דברי שבח ותהלה בעניני השגחת "ה'", ובפסוק זה התפללה על הילד, וכמ"ש הרלב"ג שראתה ברוח קדשה כל אשר יעבור עליו. והתפללה חמשה דברים,
א] אתה "ה'!" מבקשת אני "יחתו מריביו" של שמואל, שהם הפלשתים.
ב] "עליו", ר"ל בעבורו, "בשמים ירעם", בעת נלחם בפלשתים, וכמ"ש (לקמן ז, י) וירעם ה' בקול גדול על פלשתים.
ג] "ה'!", מבקשת אני, ששמואל "ידין אפסי ארץ", שיהיה שופט בכל ארץ ישראל, וכמ"ש (לקמן ז, טז) ושפט את ישראל וסבב בית אל וכו'.
ד] "ויתן עז למלכו", עת ימליך את שאול על ישראל יתן ה' עז להמלך להושיע את ישראל.
ה] "וירם קרן משיחו", עת ימשח אח"כ את דוד בשמן המשחה ירים ה' קרנו, כמ"ש (תהלים קלב, יז) שם אצמיח קרן לדוד. הנה כללה בתפלתה רוב הדברים אשר קרו לשמואל, כמו שנתקיים באמת:פסוק יא (כל הפסוק)
פסוק יב (כל הפסוק)
פסוק יג (כל הפסוק)
(יג) השאלות (יג - טז) מ"ש והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור הם דברי מותר, מה נ"מ באיזה כלי הכה, שעקר הוא שהכה ביורה שבשלו בו הבשר. ומ"ש תנה בשר לצלות מדוע לא לקחו גם זה בעצמם כמו שלקחו הבשר המבושל, והוא השיב קטר יקטירון וכו' וקח לך, שמורה שתחלה הקפידו שיתן להם:
"ומשפט". חושב חטאתם שחטאו בענין זבחי ה' בין נגד העם בין נגד ה'. תחלה חושב החמס נגד העם,
א] "ומשפט" הכהנים את העם, הם יסדו להם משפט וחק הבלתי מגיע להם, כי לא זכתה אותם התורה רק במתנות כהונה לבד, נמצא היה זה עול מצד התחלת החק שלא היה משפט ה' רק משפט הכהנים אשר (רקקו) [חקקו] חקקי און.
ב] מצד עצם החק שהיה חמס גדול, כי "כל איש זבח זבח ובא נער הכהן" כו' "והמזלג שלש השנים בידו", שבשלש השנים לקח תמיד שלש חתיכות, שזה כמות רב אשר יקפידו עליו ולא ניתן למחילה.
ג] היה בזה זדון במה שלקחוהו ע"י נער הכהן, שבא בדרך אלמות ע"י העבדים המתפרצים ודרך בזיון, כי ראוי שהכהן ילך בעצמו לזכות משולחן גבוה אשי ה' ונחלתו, לא ע"י משרתיו:פסוק יד (כל הפסוק)
(יד) ד] היה עול במה שלא השקיפו לשער היושר והראוי, שראוי לקחת המנה לפי ערך הזבח והזובח, והם השוו מדתם ולא חלקו, לא בין הזבחים, שהכה "בכיור או בדוד" וכו', כי הכלי שבו נתבשל הזבח היה לפי הזבח, ששור הגדול היו מבשלים בכיור גדול, והקטן היו מבשלים בדוד, וגדי הקטן היו מבשלים בפרור, ואין מן הראוי שיקחו מן הפרור שבו מתבשל הגדי חלק גדול כמו מן הכיור אשר שם השור הגדול, והם השוו מדתם בין בכיור ובין בדוד ובין בפרור לקחו ג' חתיכות גדולות העולות על שלשה שיני המזלג. ובל תאמר כי בפרור הקטן לא הורידו את המזלג עד אחריתו ועלו עליו חתיכות קטנות, עז"א "והכה", שתמיד היה מכה בכח בענין שעלו עליו חתיכות גדולות, ולא הקפידו בין נתחים קטנים לגדולים, רק "כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו". (ומלת בו, על המזלג).
ה] וכן לא חלקו בין הזובחים, שראוי שמן העני לא יקחו כמות רב כמו מן העשיר, וכן מי שב"ב מרובים יפחתו לקחת, והם לא חלקו, רק "ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם" בשוה, וה"ז חמס גדול במדה כוללת וגדושה ומלאה:פסוק טו (כל הפסוק)
(טו) ו] "גם". מה שמעל בקדשי שמים, כי "גם" "בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר" כו' "תנה בשר לצלות לכהן", כי הבשר שלקחו אחר קיטור החלב היה בשר מבושל, והוא רצה לפעמים לקחת בשר חי כדי לצלותו, וע"ז לא היה לו חק כי משפט הכהנים מאת העם היה לקחת בהמזלג מן הכיור והדוד, לא נתחים חיים, ולכן אמר "תנה בשר", ר"ל תנה אתה בעצמך כי בזה תרויח בשתים,
א] שתתן כפי שתרצה, שזה יהיה פחות ממה שיעלה המזלג.
ב] ולא יקח ממך "בשר" מבשל כי אם חי, וטוב לך לתת "בשר" חי ממבושל, שתצטרך לטרוח בטרחת בשולו ולתת בו מלח ותבלין:פסוק טז (כל הפסוק)
(טז) "ויאמר". והאיש אמר אליו שאינו רוצה בהרוחה זו אחר שעדיין לא הקטירו החלב אין ראוי להקדים חלק אדם לחלק גבוה, בשגם למה תמהר, הלא "קטר יקטרון כיום החלב", הלא היום יקטירוהו ולא ילינוהו למחר ויהיה לך בשר היום לצלות: "וקח לך כאשר תאוה נפשך". תוכל לקחת מבושל או חי וגם שתקח אתה חלקים כפי רצונך:
"ואמר". השיב שאינו רוצה להמתין, רק "כי עתה תתן, ואם לא" תתן ברצון "לקחתי בחזקה" גם בלא חק ומשפט. ובזה הראה כי מוכנים הם לעשוק ולחמוס כאות נפשם:פסוק יז (כל הפסוק)
השאלות
(יז) השאלות (יז) היה לו לומר כי נאצו את מנחת ה', ר"ל הנערים שזכר, ולמה אמר האנשים:
"ותהי חטאת הנערים". ר"ל הגם שהיה בזה "רק חטאת" שוגג (שזה ההבדל בין חטא ובין עון), כי באמת היה מותר להם לקחת הבשר לצלותו לפני הקטרת החלבים, שאין איסור רק באכילה, והחטא היה רק בהלקיחה כי אין להם זכות רק אחר מתנת האשים וקודם להקטרה אין להם u1513 שום זכות, כמ"ש (ויקרא ו, י) חלקם נתתי להם מאשי ודרשו חז"ל בתו"כ אין להם אלא לאחר מתנת האשים. וזאת שנית שהיה חטאת "הנערים", לא חטאת הכהנים, כי "הנערים" שהם משרתיהם עשו זה מדעת עצמם, בכ"ז היתה "גדולה מאד את פני ה'", כי עי"ז נאצו האנשים את מנחת "ה'", שבזו העם עי"ז את הקדשים והיה כבודם קל בעיניהם:
פסוק יח (כל הפסוק)
השאלות
(יח) השאלות (יח) למה הפסיק פה לספר ענין שמואל שלא במקומו, שזה היה ראוי לכתוב אחר תפלת חנה:
"ושמואל". נגד מ"ש שבני עלי היו בני בליעל ובזו קדשי ה', הגם שהיו בני עלי והיו כהנים, והיו גדולים בשנים, לעומת זה אמר ששמואל הגם שלא היה בן הכהן הגדול ולא כהן, בכ"ז "היה משרת את פני ה'" (ופה לא אמר את פני עלי כמ"ש למעלה (פי"א), כי כבר התחיל להכיר באלהות בעצמו), והגם שהיה "נער" רך בשנים, בכ"ז היה "חגור אפוד בד" אשר לבשוהו משרתי ה' בעת עבודת הקדש, כי לפני ה' היה מתהלך בקדש:
פסוק יט (כל הפסוק)
פסוק כ (כל הפסוק)
פסוק כא (כל הפסוק)
פסוק כב (כל הפסוק)
השאלות
(כב) השאלות (כב) הלא בזכרו תחלה חטא בני עלי לא זכר כלל חטא זה ששכבו את הנשים, רק כי נאצו את מנחת ה', וכן בתוכחת איש אלהים אל עלי לקמן לא זכר מזה דבר:
"ועלי". ספר שעלי כבר זקן ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל, שהוא החמס שעשו לקחת בשר בזרוע, שזה היו עושים לכל ישראל (כנ"ל יד), וגם שמע "את אשר ישכבון", חז"ל (ברכות לא ב) נחלקו בזה, י"א שחטאו כפשוטו, וי"א שלא חטאו, ולדעתו נראה שפעל ישכבון מוסב על ישראל, ר"ל שישראל "שכבו בפתח אהל מועד עם הנשים הצובאות", שמתוך שבזו קדשי שמים וגם השהו את קני הנשים מהקריבם, והיו צובאות, ר"ל מתאספות צבא רב בפתח אהל מועד שלשם הביאו קניהם, ולא היה להם מלון ושכבו אנשים ונשים לפני חצר המשכן ביחד ועי"כ הגיעו לפעמים לדבר עבירה, בפרט כי הכהנים לא השגיחו על העם לקדשם ולשמרם כראוי:
פסוק כג (כל הפסוק)
(כג) השאלות (כג - כד) תחלה אמר אל תעשון שמורה שהאמין כי עשו כן בפועל, ואח"כ אמר כי לא טובה השמועה שמורה שלא האמין רק מוכיחם על שם רע שיצא עליהם. ומ"ש אם לה' יחטא איש מי יתפלל, ואם כמפרשים מלשון פלילה ומשפט מדוע לא ישפט ה' על חטא שחטאו נגדו? ואם מענין תפלה אין לו הבנה כלל:
"ויאמר להם". הוכיחם משני צדדים, בצד הא' תפס שהקול אמת ושעשו כזאת, ועז"א "למה תעשון" כדברים האלה (ותפס בזה מלת כדברים עם כ"ף הדמיון, כאומר אף אם לא הרעותם לעשות ככל ספור ההמון, בהכרח עשיתם "כדברים האלה", ר"ל דברים דומים לאלה עד שמזה הגיע להגדיל אשמתכם לגדולתכם):
"אשר אנכי". כוונתו ולא תוכלו להכחיש שהכל שקר כי הלא אנכי "שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה", ואם היה זה עלילת שקר א"א שיסכימו כל העם בהגדתם ושלא ימצא ביניהם מי שילמד עליכם זכות:פסוק כד (כל הפסוק)
פסוק כה (כל הפסוק)
(כה) השאלות (כה) הכי אפשר שבשביל שחפץ ה' להמיתם לא שמעו לקול אביהם, כאילו ה' בטל בחירתם לבל ישובו בתשובה, וזה סותר ליסודי הדת שהבחירה חפשית תמיד:
"אם". מוסב על "מעבירים עם ה'", ור"ל העם מעבירים את השמועה ומוסיפים בה תלונות ובוטים כמדקרות חרב, ואומרים איך יתכן זה אשר "אם" יחטא איש לאיש ופללו "אלהים", ר"ל הלא עלי ובניו הם "אלהים" שופטים בארץ ויפללו על כל חטא אשר יחטא איש לרעהו, ועתה "אם לה' יחטא איש" מעתה "מי יפלל" וישפוט אותו, אחר שהשופטים עצמם בני עלי הם החוטאים לה' ומי יעשה משפטו ויריב ריבו והלא הכהנים השופטים בארץ רמסו קדש קובעים אלהים. ואמר יתפלל בהתפעל, כי הם צריכים לפלל א"ע כי הם החוטאים: "ולא ישמעו" וכו' "כי חפץ ה' להמיתם". ואמרו חז"ל שמ"ש "כי חפץ ה' להמיתם" (הגם שכתב (יחזקאל יח, כג) החפץ אחפוץ מות הרשע) הוא אחר גז"ד, ור"ל שאחר גז"ד ימנע ממנו דרכי התשובה, ר"ל שלא יסייע לו (בהערה) [בהארה] אלהית להעיר לבבו ולהטותו אל הטוב, רק יניחו אל בחירתו לגמרי. שאם היה תוכחה זו (שבודאי נכלמו מדברי אביהם) קודם גז"ד, היו מוצאים סיוע שמיימית להעיר לבבם אז לשמוע לקול אביהם הצדיק ולשוב מעון, אבל אחר שחפץ ה' להמיתם, כי היה דינם חרוץ (כמו שיבואר מפסוק כז והלאה), לא העיר לבבם ע"ז:פסוק כו (כל הפסוק)
פסוק כז (כל הפסוק)
(כז) השאלות (כז - כט) המפרשים לא מצאו עצה בתמיהה זו של הנגלה נגליתי, עד שהוכרחו לאמר עליה כי היא תמיהה המתקיימת. ומ"ש לבית פרעה, בלתי מובן, והיל"ל בבית פרעה. מ"ש אשר צויתי מעון, קשה ההבנה. ומלת לעמי מיותר וגם דקדוקו קשה:
"ויבא איש אלהים". אמרו חז"ל (סדר עולם) שהיה אלקנה, כי א"א שישולח פנחס לזה בהיותו נוגע בדבר, שנבא שתסב הכהונה מבית איתמר אל בית אלעזר: "הנגלה". אומר בתמיהה, וכי "נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים", או וכי נגליתי בעבור "בית פרעה", ר"ל כי גם במצרים היו נמצאים כהנים שהם כהני פרעה, והם לא היו לא כהני ישראל ולא כהני ה', כוונתי כי הכהנים בני אהרן הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא, שהם שלוחי ישראל להיות אמצעים בינם לבין אלהיהם לעבוד עבודתם, והם שלוחי דרחמנא להיות משרתיו עושי רצונו (וע"כ נסתפקו חז"ל בנדרים (לה ב) איזה הוא העקר משניהם עיי"ש), אבל הכהנים במצרים לא היו לא כהני עם ה' ולא כהני ה', רק כהני פרעה, ממונים מאתו, וקבלו את חקם מאת פרעה כמ"ש (בראשית מז, כב) כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה. אבל אני עת נגליתי לבית אביך להקריבו אל הכהונה לא היה זה במצרים להיות כהן לעם מצרים, רק בצאתם משם להיות כהן לעם ישראל, ולא לבעבור בית פרעה רק להיות כהן לאל עליון:פסוק כח (כל הפסוק)
פסוק כט (כל הפסוק)
פסוק ל (כל הפסוק)
(ל) "לכן". הנה עד עתה "אמור אמרתי" וחשבתי בלבבי, יען שהוא "ביתך", שאתה ראש אלפי ישראל, ויען שהוא "בית אביך" בית אהרן הכהן, "לכן" "יתהלכו לפני", יהיו צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד (כמ"ש (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים), ומפני זה יתקיימו בגדולתם "עד עולם". אולם "עתה", שלא היה כפי מחשבתי וסרו מעבודתי: "חלילה לי".
להיות בריתי אתם: "כי מכבדי אכבד". כי הכבוד של עובדי ה' אינו ענין מקרי רק השגחיי, שמצד שהם מכבדים אותי כן אכבד אותם, וממילא כי "בוזי" אשר אסיר השגחתי מאתם ולא אכבדם, "יקלו" מאליהם, אחר שמנעתי את כבודי מאתם:פסוק לא (כל הפסוק)
(לא - לב) השאלות (לא) למה כפל מהיות זקן בביתך, ואמר שנית (פסוק לב) ולא יהיה זקן בביתך, ושלישית (פסוק לג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ומ"ש והבטת צר מעון, נדחקו בפירושו. ומ"ש ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי, אינו קללה לפי הסברא:
"הנה ימים באים". חרץ ענשו בג' דברים, א] שיוקח (כבודי) [כבודו], ב] שידל מעשרו ופרנסתו, ג] קוצר ימי בניו. על הא' אמר "וגדעתי את זרעך מהיות זקן בביתך", ר"ל הזרוע שהיה לך במה שהיית זקן (פי' שופט ישראל), אגדע כחך זה ולא יהיה מביתך שופט וזקן ונשיא ישראל, וכ"פ חז"ל בסנהדרין (יד). ב] על דלדול פרנסתו אומר "והבטת צר מעון", תביט תמיד ותראה שה"מעון" שהוא הביהמ"ק יהיה צר לפניך ממצוא בו חית ידך, וזה יהיה "בכל אשר ייטיב את ישראל", כוונתו שגם בעת שתתרבה הטובה על ישראל כמו שהיה בימי שלמה בכ"ז לא תרויח בטובתם, רק תביט צר ומצוק. ג] על קוצר חיי בניו אמר "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים", זקן ממש:פסוק לב (כל הפסוק)
(לא - לב) השאלות (לא) למה כפל מהיות זקן בביתך, ואמר שנית (פסוק לב) ולא יהיה זקן בביתך, ושלישית (פסוק לג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ומ"ש והבטת צר מעון, נדחקו
בפירושו. ומ"ש ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי, אינו קללה לפי הסברא:
פסוק לג (כל הפסוק)
פסוק לד (כל הפסוק)
פסוק לה (כל הפסוק)
(לה) "והקימתי". עתה באר כי ב' קללות הראשונות יתקיימו בימי דוד, שאז נסתלק אביתר שהיה מבני איתמר מן הכהונה ונכנס צדוק תחתיו. וז"ש נגד וגדעתי את זרועך, "והקימותי לי כהן נאמן", הוא צדוק הכהן שהיה נאמן לאלהיו, כמ"ש (יחזקאל מד, טו), והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות ב"י מעלי:
"כאשר בלבבי ובנפשי יעשה". מעשיו ועבודתו לא יהיו כפי הצווי החיצוני לבד, רק יהיו כפי הכוונה האלהית ומחשבותיו, שכוונת המצות הוא להרבות כבוד ה' ולהתקדש בקדושתו והיא נפש המצות ונשמתם הפנימית, כי המעשה לבדה היא גויה חומרית להנפש הזאת שהיא הכוונה המחשביית: "ובניתי לו". וכמו שהוא יהיה נאמן לאלהיו כן אבנה לו "בית נאמן", וזה יהיה בעת ימשח מלך ישראל בימי דוד, וז"ש "והתהלך לפני משיחי":