התורה והמצוה ויקרא ד ב
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קצא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[א] "נפש כי תחטא"-- בני ישראל מביאים חטאת ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת; ואין צריך לומר מצוה שלא נצטוו עליהם בני נח אלא אף מצוה שנצטוו עליהם בני נח-- אין מביאים עליהם חטאת.
"בני ישראל"-- אין לי אלא בני ישראל; ומנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "נפש".
[ הערה: ( א ) הלא לקמן (ויקרא חובה פרשה ב ) דריש "בני ישראל" לדרשה אחריתי. וכן ממלת "נפש" דריש דרשה אחרת שם. ( ב ) מדוע לא פתח "דבר אל בני ישראל" ופתח "נפש כי תחטא"? ( ג ) למה לי למעט עכו"ם? איך נאמר שיביאו חטאת והלא בפרשת אמור (אמור פרשה ז מ"ב) צריך קרא לרבויי עכו"ם על נדרים ונדבות. ועוד קושיות רבות בענין הריבוי לגרים ועבדים שיבואו בפנים. ]
דבר אל בני ישראל נפש כי תחטא: כבר בארתי זה למעלה (סימן ז) שיפלא מאד שבפרשיות הרבה התחיל הציוי סתם ובהרבה פרשיות התחיל "דבר אל בני ישראל". ובארנו שם שכל מקום שהתחיל "דבר אל בני ישראל" בא למעט עובד כוכבים, עיי"ש. וזהו שהביא בספרא "נפש כי תחטא" - רצה לומר היה לו להתחיל "נפש כי תחטא" ולמה התחיל "דבר אל בני ישראל"? ומשיב שבא ללמד שבני ישראל מביאין חטאת ולא עובדי כוכבים שאינו בכלל "בני ישראל".
והנה בארנו עוד למעלה (סימן ח) שכל מקום שאומר "בני ישראל" בהבנה המדויקת, ירצה רק בני יעקב הזכרים יוצאי יריכו בלבד, לא הנקבות ולא מי שאינו מבניו. אבל בהבנה המורחבת כולל כל הנלוה אל האומה - הבנות והגר בתוכה; כמו "בני עמון" "בני מואב" שכולל גם הנלוה אל עדתם.
והנה מצאנו בכמה מצות שהודיע הכתוב בפירוש שחיובה מוטל גם על הגר כמו בחמץ (שמות יב, יט) "כל אוכל מחמצת ונכרתה...בגר ובאזרח הארץ", ושם (שמות יב, מח) "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח..המול לו כל זכר..והיה כאזרח הארץ". וכן גבי העלאה בחוץ (ויקרא יז, ח), גבי דם (ויקרא יז, י), גבי כיסוי הדם (ויקרא יז, יג), וכן בכמה מקומות -- שמזה מבואר שגר צריך ריבוי.
ובמכלתא פרשה בא (ס"פ טו) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והיה כאזרח הארץ"? לפי שהוא אומר "וכי יגור אתך גר", אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח; שאר כל מצות שבתורה מנין? תלמוד לומר "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר"-- בא הכתוב והשוה את הגר לכל מצות שבתורה. וכן אמר בספרי (בהעלותך פסקא עא) על מה שכתוב שם "חוקה אחת יהיה לכם לגר וכולי". ובפרשה שלח (פסקא קט ג??) על מה שכתוב "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז) בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה. ועתה יקשה, למה פרטה התורה במקומות הרבה חיוב של הגר ביחוד?
אמנם מצאנו מענה לזה בספרי נשא (פסקא לט) וזה לשונו זה כלל, כל זמן שדבר לכהנים-- מעשה בכהנים, דבר לישראל-- מעשה בישראל, דבר לישראל מעשה בכל אדם צריך להביא הגרים. ופירושו, שכל מקום שאמר "דבר אל אהרן ובניו" הי' הציוי רק לכהנים, לא לישראל. ובכל מקום שאומר "דבר אל בני ישראל" אז המעשה בישראל, לא בכהנים לבד. אולם אז נוכל לאמר שרק בישראל, לא בגרים. ואם דבר לישראל ומעשה בכל אדם אז צריך להביא הגרים בפירוש על ידי איזה ריבוי; שבלא ריבוי אינם בכלל "בני ישראל".
לפי זה מה שכתוב "תורה אחת לגר ולאזרח" הוא ריבוי לכל המצות שאין כתוב בהם "בני ישראל"-- שחיובם שוה בגר ובאזרח; אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לא למדנו מזה, והוצרך הכתוב לבאר תמיד על ידי ריבוי שגם הם בכלל כמו גבי חמץ דכתיב "בני ישראל" וכן גבי העלאה בחוץ וגבי דם וכיסוי כתיב "בני ישראל", וכן גבי עריות דכתיב "האזרח והגר" (ויקרא יח, כו) כתב שם "בני ישראל". וכן במולך (ויקרא כ, ב), במקריב בעל מום (ויקרא כב, יח), גבי ברכת ה' (ויקרא כז, כב), ובעינוי דיום הכפורים (ויקרא טז, כט) -- בכולהו כתיב "בני ישראל" (ובעינוי דיום הכפורים כתיב "לכם"-- ולא לאחרים כמ"ש בספרא (אחרי מות פרק ז מ"א)).
- וכן אמר בספרי (שלח פסקא קיא) "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם"-- לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
- וכן בספרי חוקת (פסקא קכד)
- וכן במכלתא (בא פרשה י) "כי כל אוכל מחמצת.. בגר ובאזרח הארץ"-- לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים אף כל שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים.
- ובספרי (שלח פסקא קט) "חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר" (במדבר טו, טז) -- לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים (ר"ל דכתיב שם "בני ישראל"). "ככם כגר יהיה לפני השם" למה נאמר? לפי שכתוב "והיה על מצחו תמיד לרצון לפני השם"; לגרים מנין? (ר"ל דשם כתב "את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" וכמ"ש בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"י)) תלמוד לומר "ככם כגר יהיה לפני השם".
"תורה אחת ומשפט אחד"-- בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה (ר"ל ללמד שבכל מקום שלא כתיב "בני ישראל" שוה הגר לאזרח בלא ריבוי. אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל" צריך ריבוי).
והתוס' [מנחות (דף סא:) ד"ה א"ל, וסנהדרין טקסט מוקטן(דף פו.) ד"ה בני ישראל, ובסוטה (דף כח:) ד"ה לרבות] עמדו על מה שכתוב גבי תנופה (בספרא צו (צו פרשה יא מ"ג) ומנחות שם) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "המקריב"; וכן ביבמות ((דף עד:) והוא מספרא ריש תזריע (תזריע יולדת פרשה א )) מרבה גיורת ושפחה גבי יולדת. --והלא בנדה (דף לד.) דריש "בני ישראל" מטמאין בזיבה ולא עובדי כוכבים; וכן דריש בערכין (דף ה.) "בני ישראל" מעריכים ולא עכו"ם; וגבי סמיכה "בני ישראל" סומכים ולא בנות ישראל -- ולא ממעט שם גרים ועבדים. וכתבו ושמא יש שום ריבוי לענין גרים.
ואין זה "שמא" כלל,
- כי בזיבה אמר בספרא (מצורע זבים פרשה א ) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת",
- וגבי ערכין בחקתי (בחקתי פרשה ג מ"ג) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת",
- וגבי סמיכה (ויקרא נדבה פרשה ב מ"י) "אדם" לרבות הגרים.
ובוא ואראך שלא לבד בשלשה מקומות אלה שהערו התוספות, רק כי כן הוא בכ"מ [בכל מקום?] כמ"ש בספרא פה גבי חטאת גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "נפש" (ר"ל שלא אמר "איש" רק "נפש" שכולל כל הנפשות);
- וגבי חלב (צו פרשה י מ"א) גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "כי כל אוכל חלב";
- וגבי מועדים (אמור פרשה יא מ"א) "בני ישראל"...גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "יהיה לכם שבתון";
- וגבי גזל הגר בספרי (נשא פסקא ב) "ואשמה הנפש"-- גרים ועבדים במשמע;
- ובסוטה (דף כו.) הוה אמינא "דבר אל בני ישראל" (דגבי סוטה) ולא גרים -- "ואמרת" רבויא הוא. [ועיין בירושלמי (פרק ב דסוטה הלכה ה) וגבי נזיר (בספרי זוטא הובא בילקוט ס' תשי) או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש איש לרבות];
- ובספרי (נשא פסקא לט) ובסוטה (דף לח.) "כה תברכו את בני ישראל"-- גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "אמור להם"-- לכולהו;
- ובספרי (שופטים פסקא קמ"ט) "נעשתה התועבה הזאת בישראל"-- גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא";
- עוד שם (תצא פסקא רפט) "בישראל"-- ולא בגרים. מכאן אמרו שני אחים גרים וכולי;
- עוד שם (פסקא רצא וביבמות דף קא) "ונקרא שמו בישראל"-- ולא בבית דין של גרים.
הרי שמרו נתיב הזה בכל מקום לדרוש רבוי על גרים בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לבד מהמקומות שהזכרתי למעלה שפרטה התורה בפירוש "האזרח והגר". ועיין באילת השחר (כלל רס"א).
ועדיין צריך לבאר מה שאמרו עבדים מנין?, שסתם עבדים הם אינם משוחררים ולמה לי קרא, הא אתיא לה-לה מאשה? ובנזיר (דף סא) מקשה על מ"ש "ואמרת"-- לרבות עבדים. למה לי קרא, הא כל מצוה שהאשה חייב וכולי.
והתוס' (יבמות (דף מד.) ד"ה ושפחה, נדה (דף טו.) ד"ה בשפחתו) כתבו על מ"ש גבי יולדת אין לי אלא בני ישראל; גיורת ושפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת מנין? תלמוד לומר "ואשה"',' - דאינה משוחררת לא צריך דגמר "לה-לה" מאשה כמו שמובא בכרית ות (דף ז) ואגב גררא נסיב. וכפי זה נראה שגם פה שתפיס עבדים סתמא (שכולל משוחררים ובלתי משוחררים),
יך משום משוחררים. אך זה דוחק, דהא בספרא גבי חלב וגבי תנופה כתב הלשון "עבדים משוחררים מנין?"; ופה, וגבי זבים וגבי שחוטי חוץ וגבי מועדים וגבי ערכין תפיס "עבדים" סתם.
והנה גבי ערכין וזבים יש לתרץ שכיון גם על שאין משוחררים שאי אפשר ללמדה מאשה, דדין האשה משונה בזיבה מדין האיש, וכן ערך האשה משונה מערך איש (וכמ"ש הרב"ם (פי"ב מהל' עכו"ם ה"ב) דעבדים ישנם בהקפה דאי אפשר ללמדם מאשה שמה שאשה אינה בהקפה היא מפני שאין לה זקן). אולם, הלא בכריתות (שם) מסיק מאי "וכן שפחה"? סלקא דעתך כי אמרינן כל מצוה שאשה חייבת שפחה חייבת -- הני מילי דבר השוה באשה ואיש, אבל יולדת וכולי קמ"ל -- מבואר דלמסקנא ההיקש "לה-לה" מאשה הוא אף בדבר שיש שינוי בין איש לאשה [וזה דלא כמ"ש בשו"ת פ"מ ח"ג פ' שכ"ו על דברי התוס' ביבמות, עיי"ש]. ואם כן יקשה על כל הנ"ל, למה צריך קרא על עבדים שאינם משוחררים?
אך נראה דמה דגמרינן "לה-לה" מאשה יתכן אחר שידעינן שגרים חייבים; אבל במקום שגרים ועבדים משוחררים פטורים ממצוה זו משום דאינם בכלל "בני ישראל" שפירושו דוקא בני יעקב, איך אפשר שיתחייבו עבדים שאינם משוחררים שגם כן אינם בניו של יעקב? והגם שגמרינן "לה-לה" מאשה, הוא במקום שגרים חייבים ולא קפדינן שיהיו מיוצאי ירך יעקב. ולכן תפס בכל אלה "עבדים" סתם, בין משוחררים בין בלתי משוחררים, שזה תלוי בזה, שאי אפשר ללמוד גזירה שוה "לה-לה רק אם משוחררים חייבים. (ומסולק קושיית התוס' יבמות (דף עד) ויתר מקומות הנ"ל.) אולם אחר שנתגלה לנו על ידי ריבוי ששֵם "בני ישראל" בא בהבנה המורחבת וגם גרים ומושחררים חייבים-- ממילא בלתי משוחררים חייבים מגזירה שוה ד"לה-לה". ובזה תבין דברי הגמ' כריתות (דף ז:) שפחה מנא לן? דתנו רבנן "דבר אל בני ישראל.." מאי וכן שפחה? וכולי והבן כי אין להאריך יותר.
והנה באמת מה שכתוב פה "בני ישראל" לא בא בעצם למעט עכו"ם (כי מן התורה נאמר שיביאו חטאת) -- והא זה נלמד ממה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כב, יח) כמ"ש בספרא שם (אמור פרשה ז מ"ב); רק עיקר מה שכתוב פה "דבר אל בני ישראל" צריך לדרוש שיתבאר (בסימן ר). ועיקר דברי הספרא על מלת "נפש". וזה שהתחיל "נפש כי תחטא", רצה לומר, למה תפס מלת "נפש" ולא אמר "איש כי יחטא"?. ומשיב מפני שכתוב "בני ישראל" (שאף שאינו מיותר, מכל מקום מבואר ממנו שאין העכו"ם מביאין) והוה אמינא דהוא הדין שגרים אין מביאין, לכן כתיב "נפש" כי מלת "נפש" כולל יותר משם "איש", שמלת "איש" הבא אחר שם "בני ישראל" רצונו לומר איש מבני ישראל, לא כן "נפש" כולל כל הנפשות. ועל כן אינו מרבה גרים בשום מקום ממלת "איש".
סימן קצב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ב] "כי תחטא בשגגה"-- על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.
- הלא דין הוא! מה אם עבודת כוכבים החמורה-- לא עשה בה את הזדון כשגגה, מצות הקלות-- אינו דין שלא נעשה בהן את הזדון כשגגה?!
- הין! אם הונח זדונה של עבודת כוכבים ליום הכפורים שהוא חמורה, יונח זדונם של מצות ליום הכפורים שהן קלות?! אלא יביא חטאת ויכפר מיד!
- תלמוד לומר "כי תחטא בשגגה"-- על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.
[ג] קל וחומר מעתה לעבודת כוכבים!
- מה אם מצות הקלות-- הונח זדונם ליום הכפורים, עבודת כוכבים החמורה-- אינו דין שיונח זדונה ליום הכפורים?!
- הין! אם הֵקַלְתָ במצות הקלות נקל בעבודת כוכבים החמורה?! אלא יביא חטאת מיד ותתלה לו עד יום הכפורים!...
- תלמוד לומר-- "בשגגה" במצות (ויקרא ד, ב), "בשגגה" בעבודת כוכבים (במדבר טו, כד).
[ד] מה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כב) בשעיר ומה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כז) בשעירה? לפי שיש בשעיר מה שאין בשעירה ובשעירה מה שאין בשעיר:
- שעיר נתרבה בצבור ושעירה לא נתרבתה בצבור;
- שעירה נתרבתה בעבודת כוכבים ושעיר לא נתרבה בעבודת כוכבים;
הא לפי שיש בשעיר בה שאין בשעירה ובשעירה מה שאין בשעיר - צריך לומר "בשגגה" בשעיר וצריך לומר "בשגגה" בשעירה.
[ הערה: מדוע לא פירש למה צריך "בשגגה" בפר כהן משיח? ועוד דהא מה שכתוב "נפש כי תחטא בשגגה" הוא כלל לכל הפרשה ועדיין קשה למה הוצרך לכפול זאת בשעיר ובשעירה ]
כי תחטא בשגגה: פעל "חטא" נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי, מענין "קולע..אל השערה ולא יחטא" (שופטים כ, טז), וכולל בין השוגג בין הזדון כמו "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", "נפש כי תחטא וכחש בעמתו" (ויקרא ה), "וכפר עליו בכהן באיל האשם על חטאתו" (שם יט) -- שכל אלה עשו במזיד. ובא עליהם פעל "חטא" כל שלא היה מעשהו בסבת כפירה ומינות שעל זה ישתמש בפעל "עוה" ושם "עון". ורק כשיבואו שני שמות אלה --"חטא" ו"עון"-- סמוכים יחד שאז יכוין על הבדלם המדויק ואז יציין בשם "חטא" את השוגג הגמור, כמ"ש באילת השחר (כלל שסג). ולכן הוצרך לפרש פה "כי תחטא בשגגה".
ויש שני מיני שגגות: ( א ) שגגה במציאות -- אכל חלב כי חשב ששומן הוא, חלל שבת כי חשב כי היום חול; ( ב ) שגגה בדין -- שחשב שחלב מותר ושבת לא נאסר במלאכה זו. או שחשב שאין בם כרת רק לאו (לר"י בשבת דף סט). והוא הדין אם היו שתי השגגות ביחד-- חשב שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו כמ"ש המשנה למלך (פרק ב משגגות הלכה ב).
והנה מאמר זה "נפש כי תחטא" הוא מאמר הכולל לכל החלוקות שתחתיו, ומפרש אחר כך: "אם הכהן המשיח יחטא...ואם כל עדת ישראל ישגו..אשר נשיא יחטא וכולי. ולפי זה, תנאי זה שיהיה החטא בשגגה מוסב על כולם. ובכל זה הוצרך לפרש שנית בנשיא (ויקרא ד, כב) ובחטאת יחיד (ויקרא ד, כז) מלת "בשגגה" כי יש הבדל בין שגגת הצבור והכהן לבין שגגת הנשיא והיחיד. שבצבור וכהן משיח צריך שיהיה החטא בסבת שגגת הוראה, ובנשיא ויחיד צריך שגגה במעשה. וכבר בארנו (לקמן סימן רמג) שהונחו על זה בלשון שני פעלים: פעל "שגג" מציין שגגה במעשה ופעל "שגה" (מנחי למ"ד ה') מציין שגיאה עיונית. ולפי זה בחטא הצבור והכהן משיח צריך שימצא בו "שגיאה" וגם "שגגה" -- "שגיאה" מצד ההוראה ו"שגגה" מצד המעשה, שהשגגה הוא הפך הזדון. אבל בחטא הנשיא והיחיד אין צריך רק "שגגה" לבד. ולכן הקדים פה במאמר הכולל לכולם "נפש כי תחטא בשגגה" שבכולם צריך שיהיה שגגה ולא זדון, וזה כולל את כולם, שגם בחטא הצבור אם היה שגיאה ולא שגגה, ר"ל שהבית דין שגו בהוראה והעושים עשו בזדון (כגון שהעושה ידע שהבית דין טעו וגם עשה במזיד)-- חייב כרת. ואם נתחלף לו חלב בשומן מביא חטאת בפני עצמו מפני שלא תלה בבית דין כמ"ש במשנה דהוריות (דף ב). ואחר כך מפרש שבחטא הצבור צריך שישגו גם כן, שהוא שגיאת הוראה (כמו שיתבאר בסימן רמ"ג). ובחטא הנשיא והיחיד צריך שיהיה שגגה לבד.
ובפרשת שלח בקרבן עכו"ם אמר גם כן "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (טו כד), "ואם נפש אחת תחטא בשגגה" (שם כז) -- למדנו שבחטא הצבור (הגם שעיקרו תלוי בהוראת עיני העדה שהם הסנהדרין) צריך שהמעשה של העושים יהיה "בשגגה", לא בזדון. ובאר ביחוד שבחטא היחיד אין צריך שגיאת הוראה רק שגגה.
אמנם בכל זאת עדן יש להקשות:
- ( א ) מדוע כפל זה כאן ובפר' שלח בקרבן עכו"ם? והלא נדע פה מקל וחומר מעכו"ם שהוא חמורה ולא אמרינן שהמזיד שלא התרו בו (מלבד שצריך כפרה דיום הכפורים) יצטרך גם חטאת להגן עליו, כל שכן בשאר מצות הקלים.
- והשיבו חז"ל (במשנה ב') שאז הייתי טועה שבשאר מצות הקלות אין צריך יום הכפורים כלל, רק מתכפר בחטאת על המזיד כשוגג; ורק בעכו"ם החמורה צריך יום הכפורים ואין חטאת מועיל. ואין לשאול שאם כן הלא יקשה -- לכתב כאן "בשגגה" בשאר מצות ונילף בקרבן עכו"ם מקל וחומר! על זה השיבו (במשנה ג') שאז נטעה שבעכו"ם מצד חומר שבה צריך שתי כפרות-- יום הכפורים וגם חטאת.
- ( ב ) שנית קשה מדוע כפל מלת "בשגגה" בחטאת נשיא ובחטאת יחיד? הגם שבא' מהם צריך ליכתב זה להבדיל ביניהם ובין חטא הכהן משיח והצבור כנ"ל, בכל זה די באחד משניהם.
- והשיבו (במשנה ד') שצריך לומר "בשגגה" בשעיר נשיא וגם בשעירה דיחיד - שאי אפשר ללמוד אחד מחברו. דאי אפשר ללמוד חטאת נשיא מחטאת יחיד דיש לומר דשאני שעיר שמביא הנשיא שהוא קרבן גדול שמכפר בצבור (בין בצבור שחטאו בעכו"ם שמביאים פרק לעולה ושעיר לחטאת וכן שעירי ראש חדש ושל מועדות שמכפרים על שאין בהן ידיעה לא בתחלה ולא בסוף) ולכן אלים גם כן לכפר על חטא זדון; מה שאין כן שעירה שלא נמצא בצבור קרבן נקבה. וכן אי אפשר ללמוד חטאת יחיד מחטאת נשיא דיש להשיב בהפך, דחטאת שעירה אלים יותר-- ששוה בעכו"ם ובשאר מצות; דיחיד נשיא ומשיח שחטאו בעכו"ם מביאים שעירה. ולכן אלים לכפר ליחיד על הזדון אחר שמכפר אצלו על שגגת עכו"ם. אבל שעיר, הגם שהצבור מביאין אותו בעכו"ם -- הוא עם פר לעולה והוא חטאת פנימי ואין דומה לשעיר נשיא. ולכן צריך לכתוב "בשגגה" בשתיהן.
סימן קצג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ה] "מצות השם"-- ולא מצות המלך ולא מצות בית דין.
[ הערה: למה צריך למעט מצות המלך ובית דין והם אין זדונם כרת? ולמה נכפל זאת ד' פעמים? (ויקרא פרק ד-- ד, יג, כב, כז) ]
מכל מצות ה': היה די לומר "מכל מצות אשר לא תעשינה" (שברוב פעמים לא יבא עם מלת "אשר" הודעה אחרת) כמו "ושמרת את המצוה..אשר אנכי מצוך" (דברים ז), "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (שם יז).
ומשיב שבכלל "מצוה" סתם יהיה גם מצות המלך ומצות בית דין שנצטוינו לשמוע בקולם כמו שכתוב "שום תשים עליך מלך" שיהא מוראו עליך וכתיב "לא תסור מן הדבר אשר יורוך" וכמו שאמרו בנדרים (דף כה.) ולשבע יתהון דקיימיתו מצות? משמע מצות המלך. (והגם שלמד להלן שצריך שיהיה מצוה שזדונו כרת היינו טועים שזה רק במצות התורה שכן כתיב (במדבר טו, כב) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה וכולי" ועל זה מוסב תנאי דהוקשה כל התורה לעכו"ם, אבל במצות אחרות של מלך ובית דין אין צריך תנאי זה). לכן אמר "כל מצות השם".
והנה זה כפול ארבעה פעמים בפרשה (ויקרא, ד). ובכל אחד דרוש זה בספרא [כאן, (ויקרא חובה פרשה ד מ"יב), (ויקרא חובה פרשה ה מ"ה), (ויקרא חובה פרשה ז מ"י)] ורצה לומר כי במה שכתוב גבי חטאת הצבור "מצות השם" בודאי אין בכללו מצות בית דין כי שם הבית דין הם השוגים, ולא יתחייבו בית דין זה אם תקנו תקנה אחרת נגד בית דין אחר. ובמה שכתוב גבי נשיא "מצות השם" אין בכללו מצות המלך-- כי הוא המלך. ומהם נלמד לשני פעמים דכתיב עוד "מצות השם" שאחד ממעט מלך ואחד ממעט מצות בית דין.
סימן קצד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
"מכל מצות השם"-- ולא כל מצות ה'; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.
מכל מצות ה': פעל "חטא" נקשר בלמד או בב' ומ"ם.
- "חטא" שאחריו למ"ד מורה העצם שאליו חטא כמו "וחטאתי לאלקים", "וחטאתי לאבי כל הימים".
- "חטא" שאחריו ב' מורה העצם שבו חטא כמו "חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד כג), "אשר יעשה האדם לחטא בהנה" (שם ה כב), "אל תחטאו בילד" (בראשית כב), "ולמה תחטא בדם נקי" (ש"א יט), "ובמשפטיך חטאו בם" (נחמיה ט כט).
- וכשאחריו מ"ם אז לא חטא בכל הדבר רק במקצתו (שזה גדר המ"ם שמורה חלק מן הדבר) כמו שאמרו בספרא לקמן (ויקרא חובה פרק כ מ"ב) "וחטאה מקדשי השם"-- ממעט; ושם (משנה ז) "אשר חטא מן הקדש"-- לרבות פחות משוה פרוטה. ועיין באילת השחר (כלל שד??).
ופה אמר "מכל מצות" יען יש מצות שאין מביאין עליהם חטאת והם שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת קדש ומקדש שהם בעולה ויורד. ודרשה זו נכפלה בספרא בחטאת צבור ונשיא ויחיד -- שבכל אלה כתיב "מכל מצות השם". ואין הפירוש שלכך שינה הכתוב לכתוב "מכל" -- דלזה לא צריך קרא, דהא מבואר שדינם בקרבן עולה ויורד! וכבר תמה בזה ר' הלל. ותשובת הקרבן אהרן בלתי נכונה דלמה כפל זה ד' פעמים? רק שפני שאין כולם בחטאת, לא יכול לכתוב בב'.
סימן קצה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
• [ו] "מצות השם.."-- שומע אני עשה ולא תעשה; תלמוד לומר "..אשר לא תעשינה"(1) (ויקרא ד, ב).
• אוציא מצות עשה הקלה ולא אוציא מצות עשה החמורה?... תלמוד לומר(2) (ויקרא ד, יג) "אשר לא תעשינה".
• אוציא את מצוה עשה שאין חייבים עליהן כרת ולא אוציא את הפסח ואת המילה שחייבים עליהם כרת?... תלמוד לומר(3) (ויקרא ד, כג) "אשר לא תעשינה".
• אוציא את הפסח שאין תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה?... תלמוד לומר(4) (ויקרא ד, כז) "אשר לא תעשינה".
• או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה?... תלמוד לומר "מכל מצות השם"-- ריבה.
- מה ראית להוציא את כל המצות ולהביא מצות עשה שבנדה, אחר שריבה הכתוב ומיעט?
- מפני מה אני מוציא את כל המצות -- שאין בהם בלא תעשה; ומביא את מצות עשה שבנדה -- שיש בה לא תעשה.
[ הערה: איך מרבה מן "מכל מצות" מצות עשה שבנדה? והלא דריש אחר כך "מכל מצות" לכמה דרשות אחרות. ]
מכל מצות ה' אשר לא תעשינה: מה שכתוב "אשר לא תעשינה" בא לבאר באיזה מצות מדבר. כי בין עשין בין לא תעשין קרוים "מצות השם" ולכן פירש-- רק אם עבר על לא תעשה. וזהו שאמר שומע אני עשה ולא תעשה; תלמוד לומר "אשר לא תעשינה". אמנם זה נכפל בפרשה זאת ארבעה פעמים: פה, ובצבור, ובנשיא, וביחיד. והיה די לכתבו פה לבד שהוא התנאי הכולל לכל הפרשה, כנ"ל.
- ואמרו רבותינו שאם יכתב רק פעם אחת "אשר תעשינה" ואחר כך יכתב סתם "מכל מצות השם", נאמר שמה שהתנה פה "אשר לא תעשינה" שממעט מצות עשה -- היינו מצות עשה הקלה, ומה שאמר אחר כך סתם "מכל מצות השם" שכולל גם העשין הוא במצות עשה החמורה (כמו מצות עשה של "ונתצתם את מזבחותם" שהוא בעכו"ם).
- ואם יאמר שני פעמים "אשר לא תעשינה" נמעט גם מצות עשה החמורה, ועדיין נאמר שמה שכתוב שני פעמים "מכל מצות" (אף מצות עשה) היינו שיש בה כרת.
- ואם יכתב ג' פעמים "אשר לא תעשינה" שנמעט גם מצות עשה שיש בה כרת, נאמר שמה שכתוב פעם אחת סתם "מכל מצות" מרבה מצות עשה של מילה שהוא בכרת והוא תדיר. (ועיין פירוש תדיר זה בזבחים (דף צא.)).
לכן הוכרח לכתוב ד' פעמים "אשר לא תעשינה".
ובכל זאת אל תטעה להוציא גם מצות עשה שבנדה (כדתנן בהוריות (דף ח:) איזהו מצות עשה שבנדה? פרוש מן הנדה [שאם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי"-- לא יפרוש באבר חי], ומפרש בירושלמי מצות עשה "והזרתם את ישראל מטומאתם", ובשבועות (דף יח:) "ותהי נדתה עליו") כי כבר ריבה ממה שכתוב "כל מצות השם" אף מצות עשה שבנדה מפני שיש בה לא תעשה (כמ"ש בשבועות (שם) לא תעשה מנן לן? אר"פ לא תקרב לא תפרוש), רצה לומר כי יתבאר בסימן שאחרי זה שממה שכתוב כמה פעמים "מכל מצות השם" מרבינין עד(?) לא תעשה הקלה שהוא מלא תעשה שבנדה, עיי"ש.
סימן קצו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ז] "אשר לא תעשינה"-- יכול דברים שזדונם כרת ודברים שאין זדונם כרת?... תלמוד לומר (במדבר טו, כט) "תורה אחת יהיה לכם לָעֹשֶׂה בשגגה"-- הרי כל העושה בשגגה כעבודת כוכבים. מה עבודת כוכבים מיוחדת-- מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
- [ח] או דבר שאתה למדו בדרך אחת אתה לומדו בכל דרכים שיש בו! ומה עבודת כוכבים מיוחדת-- (א)שמשנאסרה לא הותרה, (ב)ולא הותרה מכללה, (ג)וחייבים עליה מיתת בית דין, (ד)ואיסורה נוהג בבני נח כישראל - אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה!
- ומה אני מרבה? [1]את (1a)משכב זכור (1b)והבהמה; שמשנאסרו לא הותרו, ולא הותרו מכללן, וחייבים עליהם מיתת בית דין, ואיסורן נוהג בבני נח כישראל.
- ( אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה ובבהמה מה שאין בזכור:
- הזכור - בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה - במינה מותרת ושלא במינה אסורה;
- הזכור - לא עשה בו את הקטן כגדול, והבהמה - עשה בה את הקטנה כגדולה. )
- [ט] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (2a)לרבות את האם ואת אשת האב ואת הכלה -- שהן בסקילה כעבודת אלילים. ומוסף עליהם (2b)בתו ובת בתו ובת בנו.
- [י] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (3a)לרבות בת אשתו ובת בתה ובת בנה, שמשנאסרו לא הותרו כעבודת כוכבים. ומוסף עליהם (3b)חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
- [יא] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (4a)לרבות נערה המאורסה (4b)והמחלל את השבת(3).
- ( אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה:
- נערה המאורסה יש לה היתר, והשבת אין לה היתר;
- השבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה.)
- [יב] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (5a)לרבות אשת איש (5b)והנדה;
- ( אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש:
- אשת איש חייבין עליה מיתת בית דין, והנדה אין חייבים עליה מיתת בית דין;
- אשת איש מותרת לבעלה, והנדה אסורה לכל אדם.)
- [יג] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (6a)לרבות אשת אחיו (6b)ואשת-אחי-אביו.
- (אלא שיש באשת אחיו מה שאין באשת-אחי-אביו, ובאשת-אחי-אביו מה שאין באשת אחיו:
- אשת אחיו, אם יש לו בנים-- אסורה, אין לו בנים-- מותרת; ואשת-אחי-אביו, בין שיש לו בנים בין שאין לו בנים-- אסורה.
- אשת אחיו-- עשה בה אח מן האם כאח מן האב, ואשת-אחי-אביו-- לא עשה בה אח מן האם כאח מן האב.)
- [יד] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (7a)לרבות [אשת אחיו מאמו] ("אחותו ואחות אביו ואחות אמו" לא גרסינן - מלבי"ם) שאין לה היתר כעכו"ם.
- וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (7b)לרבות אחות אשתו.
פרק א
[א] אחר שריבינו דברים שהן כעכו"ם ודברים שאינם כעכו"ם -- למה נאמר עכו"ם מעתה? אלא מה עכו"ם מיוחדת מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
- [ב] או מה עכו"ם מיוחדת שחייבים עליה מיתת בית דין, אף אינו מרבה אלא מחויבים מיתת בית דין! הא מה אני מרבה? את המקלל אביו ואמו, המסית והמדיח, והמכשף, ונביא שקר, ועדים זוממין... תלמוד לומר "ועשה"-- יצאו אלו שאין בם מעשה.
- [ג] אוציא את אלו שאין בם מעשה ולא אוציא את המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ובן סורר ומורה, והרוצח?... תלמוד לומר (במדבר ט"ו, כ"ט-ל') "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה..."-- הרי כל העושה בשגגה כעכו"ם; מה עכו"ם מיוחדת-- מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת.
[ הערה: איך ריבה מן "כל מצות" כל הני שחשב פה? ולמה בכל אחד אמר "ומוסיף עליהם" שמבואר שבכל השבעה דברים שחשב פה צריך שיהיו שני ענינים חלוקים זה מזה. ומה שכתוב בפרק ב משנה ח' ומשנה ג' צריך פירוש, איך ימציא בחייבי מיתות כל הרבוים הנזכר. ]
מכל מצות ה' אשר לא תעשינה: ממשמעות הלשון משמע שעל חטא במצות לא תעשה חייב חטאת, דהא אמר "מכל מצות" שהוא מלה כללית. ולפי זה ימצאו שס"ה חטאות על שס"ה מצות לא תעשה. אמנם בפר' שלח (במדבר טו, כט), על מה שכתוב שם שאם חטא יחיד בעכו"ם יביא חטאת, אמר "תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה". וקבלו פירושו שרצונו לומר שכל העושה בשגגה יהיה תורה אחת לענין חטאת כמו עכו"ם; שכמו שהמעשה שמביא עליו חטאת בעכו"ם זדונו כרת-- כן כל דבר שזדונו כרת יביא על שגגתו חטאת.
אמנם הלא יש לומר שבא לאמר שידמה בכל פרטיו לעכו"ם; או שידמה ברוב פרטיו לה. כי בעכו"מ יש ארבעה חומרות:
- ( א ) שמשנאסרה לא הותרה. ואוציא אשת איש ונערה המאורסה שיש להם היתר בגט ובמיתת הבעל
- ( ב ) שלא הותרה מכללה. ואוציא את השבת שהותר גבי עבודה.
- ( ג ) שחייבים עליה מיתת בית דין. ואוציא את חייבי כריתות
- ( ד ) שאיסורו נוהג בבני נח. ואוציא מצות שאינם נוהגים בבני נח.
ויש לומר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ד' צדדים אלה או על כל פנים בג' או בב' מהן. לכן כתבה התורה כאן "מִכָּל מִצְוֹת השם" ארבעה פעמים (ויקרא, ד).
וג' פעמים כתוב "מכל מִצְוֹת השם"-- בכהן משיח (ויקרא ד, ב), ובצבור (ויקרא ד, יג), ובנשיא (ויקרא ד, כב); ובחטאת יחיד כתוב "מִמִּצְוֹת השם" (ויקרא ד, כז). ושם "מִּצְוֹת" בלשון רבים, אין פחות משנים. ויש כלל במלת "כל" שגם אם בא על שם בלשון יחיד-- אינו פחות משלשהא. ולפי זה אם בא מלת "כל" על שם שבא בלשון רבים והיה יכול לומר השם בלשון יחיד, בהכרח יהיה לא פחות מארבעה; כמו פה שהיה יכול לומר "כל מצְוַת השם" (ה' בפתח בלשון יחיד) והיה גם כן משמעותו שלשה (שאין "כל" פחות משלש). וכשאמר "מצוֹת"-- מוכרח משֵם הרבים שהוא גם כן לא פחות משנים, שמדבר בארבעה.
הערה א: [כמ"ש התוס' בכתובות (דף ח.) והרא"ש (פ"ק דברכות) דלרבינו תם יש לגרוס בברכות (דף יא:) גבי ברכת התורה הלכך נימרינהו לתרוייהו ולא גרסינן נימרינהו לכולהו דאז הוה משתמע מלשנא דשלש ברכות הן. וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות (ספ"ב דמכות): ומהא לא מחוור לי הא דאמרינן לקמן "במיתת כולן הוא חוזר" דהא ליכא בזמן אחד אלא שנים מהן...אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין משום הכי אמר במיתת כולן הוא חוזר וכולי. וכן כתב התוי"ט (סוף פרה). ועיין באילת השחר (כלל תקפג). והגם שאחרי החיפוש ימצא בגמרא ומשנה לשון "כל" על שנים כמו שבקרו על זה האחרונים -- בכל זאת, בלשון הכתוב כלל זה דוקא, שעל שני נושאים ישמש בלשון "שניהם" כמו "וילכו שניהם יחדיו" "ויכרתו שניהם ברית", ולא יצדק לשון "כולם" כלל, רק על מספר שלשה יוכל לתפוס מלת הכללות "כולם" [או יוכל לומר "צאו שלשתכם" אם יש לו איזה כוונה לספור הנושאים כמו "ויפלו ארבעתן" וכדומה]. וברבה (מצורע פ' יט) מאן דאמר י"ג חופות, עביד "כל אבן יקרה מסוכתך" תלת -- הרי מלת "כל" מורה שלשה. ובב"ר (פ' צ') "ויהי רעב בכל הארצות"-- בשלש ארצות: בפנקי ובערביא ובפלסתיני. וברש"י יתרו (יח א) "את כל אשר עשה השם"-- בירידת המן ובבאר ובעמלק. ושם (פסוק ט) "על כל הטובה"-- טובת המן והבאר והתורה. -- כי מלת "כל" מציין על כל פנים שלשה דברים. ובב"ר (פ' נט') "וה' ברך את אברהם בכל"-- ר' לוי אמר תלת וכולי.]
ועל יסוד זה בנו הדרושים בהלכה זו. שאם היה אומר ארבעה פעמים "מצוֹת השם" בלא מלת "כל", היינו למדין ארבעה מיני מצות, שכל זוג הם שנים, שהם שמונה מצות חלוקות. וכשאמר בשלשה מהם "כל מצות" --מלת "כל" מוסיף שנים-- הרי עוד שלשה זוגות שכל זוג שני מצות נפרדות. סך הכל שבעה זוגות שכל זוג יש בו שני מיני מצות.
על פי זה אמר (במשנה ח) שאם יאמר רק פעם אחת "מצוֹת השם" נאמר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ארבע צדדים הנזכרים, ולא נוציא רק משכב זכור ובהמה שהם דומים בכל ד' פרטים שחשב (ואתיא כר' אליעזר בסנהדרין (דף נח.), דלר' עקיבא גם אמו ואשת אביו שוים לעכו"ם בד' צדדים אלה). והם שני מיני מצות: כי יש בזכור מה שאין בבהמה-- שאסור שלא במינו (שהוא ביאת בהמה) ומינו (שהוא אדם), והבהמה במינה מותרת; ויש בבהמה מה שאין בזכור שהרובע בהמה קטנה חייב מה שאין כן בבא על הקטן פחות מבן תשע.
(משנה ט') וכשאמר "מכל מצוֹת" מרבה זוג שני משני מיני מצות, והם: ( מין א ) אֵם ואשת אב והכלה, שדומים לעכו"ם בג' צדדים, רק שאינם נוהגים בבני נח לר' אליעזר; ( מין ב ) מוסיף עליהם במין השני בתו ובת בתו ובת בנו - שהם דומים גם כן לעכו"ם בג' צדדים, רק שתחת מיתת בית דין של סקילה הם בשריפה שהוא קלה מסקילה.
( משנה י') וכשאומר בחטאת צבור "מצוֹת השם" מרבה זוג שלישי משני מיני מצות, והם: ( מין א ) בת אשתו ובת בנה ובת בתה שהם במדרגה אחת עם המין לפניהם שהם בשריפה רק קלים מהם במה שאיסורם בא על ידי אישות; ( מין ב ) מוסיף עליהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו [ כרבא בפרק הנשרפין (דף עו:) אליבא דרבי עקיבא דחמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא ואין בו כרת (וכמו שהסכימו הרמב"ן והרשב"א, ולא כרמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ח) דכרת איכא). ואם כן חמותו ואם חמותו יש היתר לאיסורם דאחר מיתת אשתו אין בו כרת. ואף להרמב"ם, על כל פנים יש היתר קצת שאין בו מיתת בית דין, וקיל מבת אשתו ובת בנה דיש בהן מיתה אף לאחר מיתת אשתו לדעת החולקים גם בזה על הרמב"ם וסבירא להו דון מינה ואוקי באתריה, כמ"ש הכסף משנה שם].
(משנה יא') וכשאומר (שם) "מכל מצות..." מרבה זוג רביעי משני מינים, והם נערה המאורסה ומחלל שבת ששניהם אין דומים לעכו"ם רק בשני דברים וחלוקים זה מזה. נערה המאורסה יש היתר לאיסורו בגט או במיתת הבעל, ושבת הותר מכללו. (ובכל זה נערה המאורסה במדרגה למטה מחמותו ואם אמותו שאין להם היתר לגמרי אחר מות אשתו, שעדיין נשאר איסור להרמב"ן והרשב"א וכרת להרמב"ם).
(משנה יב') וכשאומר בחטאת נשיא "מצוֹת השם" מרבה זוג חמישי משני מיני מצות, והם אשת איש ונדה ששניהם לא הותרו מכללם כעכו"ם. רק אשת איש מיתת בית דין (רק שאין איסורה לכל אדם כעכו"ם), ונדה אינה מיתת בית דין ואסורה לכל אדם.
(משנה יג') וכשאומר (שם) "מכל מצות.." מרבה זוג ששי משני מיני מצות והם אשת אחיו ואשת אחי אביו ששניהם בכרת. והם נבדלים: שאשת אחיו מותרת אם אין לו בנים; ואשת-אחי-אביו מן האם מותרת, מה שאין כן אשת-אחיו מאמו שהיא בכרת הגם שאינו בערירי.
(משנה יד') וכשאמר בחטאת יחיד "ועשתה אחת ממצוֹת השם" מרבה זוג שביעי משני מיני מצות. [הנה כבר כתב הראב"ד שגירסה שבידינו משושבת והפך הגירסא - שמה שכתוב "אחותו ואחות אביו" צריך להיות במשנה יג', ובמשנה יד' צריך לגרוס "לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו". ומלבד מה שאם נגרוס כן לא יהיה זוג במשנה יג' ובמשנה יד' יהיו שלשה מיני מצות שלא יעלה כפי הדרוש, חוץ מזה הלא אחותו ואחות אביו כבר נלמד מאשת איש ונדה הקודם להן. ולכן נראה לגרוס "אשת אחיו מאמו"]. והם ( מין א ) אשת-אחיו-מאמו דקיימא לן מכל העריות שהיא בכרת לבד ולא בערירי (וכמ"ש התוס' בריש יבמות ד"ה אשת אחיו מאמו). ויש לה מעלה שאין לה היתר ביבום (ומ"ש "שלא היה להם שעת היתר כעכו"ם" צריך לגרוס "שאין לה היתר כעכו"ם"; ( מין ב ) אחות אשתו שיש לה היתר במיתת אשתו.
(פרק א משנה א): על פי זה כבר ריבה כל חייבי כריתות, כי יתר חייבי כריתות שאסורין לכל אדם כגון דם וחלב ופיגול ונותר וחמץ ושוחט ומעלה בחוץ והאוכל ועושה מלאכה ביוהכ"פ והמפטם את השמן ואת הקטורת והסך בשמן המשחה -- כולם הם כל שכן מהני שאינם אסורים לכל אדם. ואף אלה שהותרו מכללם (כגון עושה מלאכה ביום הכפורים שהותר במקדש וכדומה) -- כבר למדין מאלה דיש היתר לאיסורן שזה קיל יותר; או מאשת אח דמותרת באין לו בנים. ועל זה שואל דאם כן, למה לי להקיש מעכו"ם אחר שכולם למדין מהכתובים האלה? ומוכרח שבא ההיקש דצריך שידמה לעכו"ם בפרט זה, שיהיה זדונו כרת.
(משנה ב') אולם, הלא יש לומר שצריך שתדמה לעכו"ם שיהיו חייבים מיתת בית דין (ואין משגיחים על כרת). ולפי זה יחסרו חמשה מיני מצות מן המינים שחשב. כי מן הזוג החמישי שחשב משנה יב' יחסר נדה (שאין בה מיתת בית דין), וכן שני מינים שבזוג הששי ושני מינים שבזוג השביעי אין בם מיתת בית דין -- הרי חסר חמשה מיני מצות ונקם תחתיהם חמשה מינים אחרים שיש בהם מיתת בית דין והם: ( א ) מקלל אביו ואמו, ( ב ) מסית ומדיח, ( ג ) מכשף, ( ד ) נביא שקר, ( ה ) עדין זוממין. ומשיב דהא כתיב "ועשה אחת"-- שצריך שיהיה בו מעשה -- ואלו אין בהם מעשה (ועיין בכריתות (דף ג:) ובסנהדרין (דף סה.) פלוגתא דר"ע ורבנן, ועיין בתוס' (שם סד"ה אלא). ודברי רש"י שם לקוחים מהספרא ואין פה מקום להאריך).
(משנה ג') ועדיין נוכל לומר שהגם שנוציא את אלו מפני שאין בם מעשה, יש חמשה אחרים שחייבים שהם במיתת בית דין והם: ( א ) מכה אביו ואמו, ( ב ) גונב נפש, ( ג ) זקן ממרא, ( ד ) בן סורר ומורה, ( ה ) רוצח -- שאלה הם במיתת בית דין ויש בם מעשה (ומשכחת מעשה בזקן ממרא כשעשה בעצמו כהוראתו). והשיב "תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" -- רצה לומר וכתיב בתריה "..והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה" (כדמקרא ליה ריב"ל לבריה (יבמות דף סט, הוריות דף ח) שצריך שיהיה בו כרת ואז יתחייב חטאת, ואלה שחשב אין בם כרת). ובזה תבין מה שמובא בספרא (ויקרא חובה פרשה ד מי"א) גבי חטאת הצבור מצות האמורות במשיח הן מצות האמורות כאן. וכן כתב (ויקרא חובה פרשה ה מ"ו) גבי נשיא. וכן (ויקרא חובה פרשה ז מ"י) גבי יחיד -- שרצונו לומר שדינו כאילו נכתב "מכל מצות השם" ארבעה פעמים במקום אחד שכולם נדרשים בדרשה אחת לברר על איזה מצות חייבים חטאת.
סימן קצז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ד] "ועשה אחת" (ויקרא ד, כב)-- יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר (ויקרא ד, ב) "מאחת". אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחד? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה? תלמוד לומר "ועשה אחת".
הא כיצד? עד שיכתב שם קטן משם גדול-- "שמ" מ-"שמעון" ומ-"שמואל", ו"נח" מ-"נחור", ו"דנ" מ-"דניאל", ו"גד" מ-"גדיאל".
[ה] ר' יהודה אומר אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד-- חייב; כגון "שש" "תת" "רר" "גג" "חח".
אמר ר' יוסי, וכי משום כותב הוא חייב?! והלא אינו חייב אלא משום רושם -- שהן רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו; לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין או שני שריטות על נסר אחד-- חייב.
[ו] ר' שמעון אומר "ועשה אחת"-- יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר "מאחת". אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחת? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה? תלמוד לומר "ועשה אחת". הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת.
ועשה מאחת מהנה: פה כתוב "ועשה מאחת" ובחטאת צבור ונשיא ויחיד כתוב "ועשה אחת מכל מצות". ואמרו חז"ל בספרא (הובא בשבת (דף קג:)) לפי שבמה שכתב "ועשה אחת" מורה שיעשה הדבר כולו ובמה שכתב "ועשה מאחת" מורה אף שעשה מקצת הדבר, שהמ"ם מורה תמיד על הקצתית. ולמדינן מזה שאף אם עושה קצת הדבר צריך שיהיה דבר שלם.
ובאר התנא קמא שצריך שיכתב שם קטן משם גדול כגון "שמ" מ"שמעון" שאז, הגם שהוא "מאחת" (ר"ל מקצת מן השם), בכל זה הוא "אחת" ודבר שלם, כי הוא שם קטן בפני עצמו.
ור' יהודה מוסיף על מה שאמר תנא קמא (דצריך שהשם קטן יהיה משני אותיות חלוקות), והוא סבירא ליה (זה דעת רבן גמליאל רבו, לא דעתו, כ"פ בגמ' שם) דאפילו בשתי אותיות שוות שהן שם קטן משם גדול חייב. וכן צריך שיארוג שתי חוטין בבגד ושני בתי נירין בנפה ובכברה. ובזה, הגם שהוא מקצת הבגד והנפה, יצדק עליו "ועשה אחת" כיון שמתקיים בפני עצמו.
ודעת ר' יוסי (במשנה ה') שציור זה לא משכחת רק באורג ב' חוטין בבגד וב' בתי נירין בנפה, שהוא "אחת"/"מאחת"; אבל בכותב לא תמצא זה שלדעתו חיוב כותב הוא משום רושם, ובכל שני רשימות, אף שני אלפין, אף שאינם שם כלל בשום מקום-- חייב. ואם כן לא מוצאים ביה "אחת"/"מאחת" שהרשימות אין מצטרפות לעולם להיות דבר שלם כי כל אחד רשימה בפני עצמה.
ודעת ר' שמעון שפירוש "אחת"/"מאחת" היינו שרצה לכתב פסוק שלם וכתב תיבה אחת, ואז חייב אף שלא השלים הפסוק; אבל אם כתב קצת התיבה-- פטור לר' שמעון. כן פירשוהו בגמרא שם.
ויש עוד דעות חלוקות בגמרא שם וירושלמי שם, ואין כאן מקום להאריך.
סימן קצח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ז] הא כיצד?
- מי שאינו יודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אף על פי שמעין אבות מלאכות עשה-- אינו חייב אלא חטאת אחת כל ימיו.
- והיודע עיקר שבת וטעה ואמר "אין זו שבת; אין זו שבת" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה-- חייב על כל שבת ושבת.
- והיודע שהוא שבת וטעה ואמר "אין זו מלאכה; אין זו מלאכה" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
- אם מעין אבות מלאכות עשה-- חייב על כל מלאכה ומלאכה
- ואם מעין מלאכה אחת-- חייב על כל העלם והעלם.
[ הערה: באיזה אופן דרש ר' יוסי 'ועשה אחת ועשה הנה'? וכן מ"ש בשבת (דף ע.) לר' יוסי ג' דרשות (א) אחת מאחת, (ב) הנה מהנה, (ג) אחת שהיא הנה, הנה שהוא אחת -- על מה הטבעו אדני הדרושים האלה התלוים על בלימה? ]
ועשה מאחת מהנה: יפלא מדוע לא אמר "נפש כי תחטא בשגגה ועשתה מאחת מכל מצות השם" כמו שאמר בצבור ובנשיא וביחיד. ומדוע חלק דבריו פה לשני מאמרים-- "כי תחטא מכל מצות....ועשה מאחת מהנה" -- ועל ידי זה הוצרך להוסיף מלת "מהנה" בחנם.
ולמד ר' יוסי שנוציא מזה כוונה שניה הרצוף בלשון הזה, כי שני מלות שבאים זה אחרי זה ביחוס, שממנו יפורשו לפעמים שמלת השנית נמשכת אל שלפניה כמו שמפרשים פה "מאחת מהנה" רצונו לומר אחת מהנה, וכן "את היותרת מן הכבד מן החטאת". ולפעמים שני המלות הם נמשכים אל השם או הפעל הקודם להם כמו "כי שודד מבית מבוא" (ישעיה כג) - רצונו לומר שוּדד מבית, שוּדד מבוֹא. וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז ל) שפירושו וכל מעשר מזרע הארץ וכל מעשר מפרי העץ. וכן "משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו" (שם כה מט) שפירושו משאר בשרו יגאלנו, ממשפחתו יגאלנו, וכמו שלמד בספרא הקרוב קרוב קודם.
ולכן דרך חז"ל לדרוש בכמו זה גם הכוונה השנית, כי אחר שכתבה התורה לשון שמשמע בו שני כוונות ולא בחרה לשון ברור, על כרחך שגם הכוונה השנית יש לו פנים בהלכה כמו שאמרו (עכו"ם (דף ה.) זבחים (דף קטז.)) "מכל החי מכל בשר תביא"-- הבא בהמה שחיים ראשי אברים שלה - שפירשו "חי מכל בשר" שהבשר חי ושלם. ובספרי (שופטים פסקא קסח) "וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל"-- בזמן שישראל נכנסים בשער אחד בג' רגלים - שפירשו הכוונה השניה 'אחד שעריך מכל ישראל', אחד שעריך שבו נכנסים כל ישראל (וכמו שהבאנו באילת השחר כלל ריא ריב).
וכן פה מפרשים שני הצדדים. בצד אחד מפרש "ועשה מאחת מהנה" שמלת "מהנה" מוסב על מלת "אחת", שחייב על כל אחת מהנה, על כל מצות בפני עצמה. ובצד אחר מפרשים שמלת "מהנה" מוסב על פעל "ועשה" -- 'ועשה מאחת ועשה מהנה', רוצה לומר שבין אם עשה מאחת ובין אם עשה מהנה (רוצה לומר שעבר עבירות רבות), בכל זה אינו חייב אלא חטאת אחת. וזהו שאמר ר' יוסי ועשה מאחת ועשה מהנה. רצה לומר שמפרשינן גם הכוונה השניה.
ומצד זה פעמים שהוא חייב אחת על כולם. וזה משכחת בשני אופנים.
( א ) אם אינו יודע עיקר שבת כלל שאז אינו חייב על כל רבות מלאכות שעשה כל ימיו אלא חטאת אחד, שכל ימיו היה לו שגגה אחת.
( ב ) שידע עיקר שבת ושמלאכות אלה אסורין רק שטעה ואמר שהיום יום חול, שאז על כל המלאכות שעשה בכל שבת ושבת אינו חייב אלא חטאת אחת לכל שבת (דכל שבת חדא שגגה הוא. ומה שחייב על כל שבת -- דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק; ופליגי בפירושו רש"י ותוס', עיי"ש).
וכל זה "הנה" שהיא "אחת" - פירוש: ש"הנה" דומים ל"אחת"; שבין אם עשה אחת בין אם עשה הנה-- אינו חייב אלא חטאת אחת על כל המלאכות שעשה.
ומפרשינין גם הכוונה הפשוטה שמלת "הנה" מוסב על מלת "אחת" שחייב על כל מצות בפני עצמה. וזה בזדון שבת ושגגת מלאכות; שידע שהיום שבת וחשב שמלאכות אלה מותרות, שאז כל אב מלאכה שגגה בפני עצמה. וזה "אחת" שהיא "הנה", רוצה לומר שחייב על כל אחת ואחת מהנה, ועל רבים חייב חטאת הרבה.
ובשבת (דף ע.) ובסנהדרין (דף סב.) אריב"ח מאי טעמא דר' יוסי? אחת מאחת; הנה מהנה; אחת שהיא הנה, הנה שהיא אחת. אחת-- שמעון, מאחת-- שם משמעון. הנה-- אבות, מהנה-- תולדות. אחת שהיא הנה-- זדון שבת ושגגת מלאכות. הנה שהיא אחת-- שגגת שבת וזדון מלאכות.
הוציא מפסוקים אלה שלשה דרשות מפורדים.
- ( א ) ’אחת'/"מאחת". והוא הדרוש שבארנו (בסימן הקודם) שבחטאת כהן משיח כתוב "ועשה מאחת" וביתר החטאת כתוב "ועשה אחת". ודרשו שצריך שיכתב שם קטן משם גדול, "שמ" מ"שמעון". וזהו שאמר אחת-- שמעון, מאחת-- שמ משמעון.
- ( ב ) ’הנה'/"מהנה". ודרוש זה בנוי על ההבדל שיסדנו על מלת "אחת" בין אם בא אחריו שימוש המ"ם כמו "ויקח אחת מצלעותיו" "אחת מכל מצות השם", ובין אם בא אחריו ה' הידיעה כמו "אל אחת הערים" "אל אחת הכהונות". והוא, שאם מכוין לאמר אחת ולא שתים אז בא אחריו מ"ם, ואם יכוין כל אחת שיהיה ולא יכוין להוציא הריבוי, יבוא אחריו ה'. למשל, "ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים, טז), "בחר לך אחת מהנה" (דה"א, כא) - ר"ל שדי לי נקמת עין אחת מהשתים. לא כן "ספחיני אל אחת הכהונות" (שמואל א, ב), "אל אחת הלשכות" (ירמיהו, לה) - ר"ל כל כהונה שיהיה ואין במשמעו אחת ולא שתים. [ולכן כל מקום שבא המאמר בשלילה נקשר עם מ"ם-- "לא יעננו אחת מני אלף" (איוב ט, ג), "אחת מהנה לא נשברה" (תהלים, לד), "אחת מהנה לא נעדרה" (ישעיהו, לד), "לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה" (יחזקאל, טז) -- כי בשלילה מכוין אל האחד ושאף אחד לא נשברה, וכדומה.] (עיין באילת השחר פרק ח). אמנם עם ה' הידיעה נקשר גם מושג ההודעה שהשם שבא עליו ה' הידיעה נודע בהכרח-- "אחת הכהונות" הידועות, וכדומה.
- והנה פה היה ראוי לאמר "אחת ההנה", ר"ל כל אחת שיהיה, כי אין כוונתו דוקא אחת ולא שתים, רק כל אחת, כל שהוא. ולמה אמר "אחת מהנה"? ועל כרחין מפני שהשם הנרמז במלת "הנה" אין צריך שיהיה ידוע, ר"ל שאין צריך שיעבור דוקא על אבות מלאכות שהם ידועים שהיו במשכן, רק גם על תולדותיהן חייב. וזהו שאמר הנה/"מהנה" - ר"ל שהיה לו לכתוב "אחת ההנה", בלא מ"ם, וכתוב "מהנה" במ"ם מפני שבלא מ"ם (שאז היה בהכרח לכתוב "ההנה" כי לא יסמך מלת "אחת" רק או אל ה' או אל מ"ם) היה פירושו אבות דוקא, אבל "מהנה"-- תולדות.
- ( דרוש ג') אחת שהיא הנה והנה שהוא אחת. היא מה שבארנו למעלה שנוסד בשני הכוונות הרצופות במ"ם היחוס של מלת "מהנה" ( א ) שמוסב על מלת "מאחת" ואז חייב על כל אחת מהנה. וזה אחת שהיא הנה. ( ב ) שמוסב על פעל "ועשה" --'ועשה מאחת, ועשה מהנה'-- ואז אינו חייב על כולם אלא אחת. וזה הנה שהוא אחת.
וכן הוא בירושלמי (פרק כלל גדול), עיי"ש שיתפרש גם כן במה שכתבנו. ובשבת (שם) אומר דשמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה, רצונו לומר שהוא סובר שאין לפרש שני כוונות מתחלפות במלה אחת, רק מלת "מהנה" מוסב על "מאחת" כפשוטו.
סימן קצט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה א ופרק א:
[ח] אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באוטליס (ס"א באטליז) של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו. אבל שמענו בבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואים אנו שהדברים קל וחומר.
[ט] ועוד שאלן רבי עקיבא: אבר המדולדל בבהמה מהו? אמרו לו: לא שמענו. אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. וכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין; הולך לו ערב פסח אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה, ותוחבו בסירה ונמשך ממנו, והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו. ורואים אנו שהדברים קל וחומר.
[י] ועוד שאלן רבי עקיבא: השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו. אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה; ורואה אני שהדברים קל וחומר. [יא] אמר ר' שמעון: וכי מה ראיה האוכל לשוחט?! אלא כך שאלן: באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו. אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה; ורואה אני שהדברים קל וחומר.
[יב] אמר ר' עקיבא: אם הלכה, נקבל. ואם לדין, יש תשובה! אמרו לו: השב! אמר להם, לא אם אמרת במעילה --(א)שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה (ב)צירף את המעילה לזמן המרובה; תאמר בנותר שאין בו אחת מכל אלו?!
[יג] אמר רבי עקיבא: שאלתי את ר' אליעזר, העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת?
• אמר לי, חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: מה אם הנדה --שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה-- חייב על כל אחת ואחת, שבת --שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה-- אינו דין שיהיה חייב על כל אחת ואחת?!
• אמרתי לו, לא! אם אמרת בנדה -- שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת!?
• אמר לי, הבא על הקטנות יוכיח! שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת!
• אמרתי לו, לא! אם אמרת בבא על הקטנות -- שאף על פי שאין בהן עכשיו, יש בהן לאחר זמן; תאמר בשבת -- שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן!?
• אמר לי, הבא על הבהמה יוכיח!
• אמרתי (ס"א ואמרתי) לו, הבהמה כשבת (./!)[2]
אגב שהזכיר הדרוש של אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת העתיק פה משניות שבפרק "אמרו לו" (כריתות פ"ג) (מן משנה ז' עד סוף הפרק שם). השאלות שהיה רבי עקיבא מסתפק בזה ושאל מרבותיו:
( א ) (משנה ח'). הבא על אחותו וכולי. ופירשו בגמרא שם (דף טו.) הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו (דאי לאו כן פשיטא, הרי גופין מחולקין). ומשכחת לה ברשיעה בר רשיעה כגון שבא ראובן על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מבנותיו אלו והוליד ממנה בן, ובא אותו הבן על הבת האחרת -- שהיא אחותו מאביו, ואחות אמו מן האב ומן האם, ואחות אביו מאמו. והשיבו לו שהדברים קל וחומר מן הבא על חמש נשים נדות שהוא שם אחד, חייב על כל אחת ואחת; וכל שכן כאן שהוא שלשה שמות. ואמרו בגמרא דהאי קל וחומר פריכא הוא, דמה לנדה שהם גופין מחולקין; אלא טעמא דאחותו בכלל כל העריות היתה לכרת, ולמה יצאה וכתב בה כרת בפני עצמה? ללמד על עצמה ועל הכלל כולו שחייב על כל אחת בפני עצמה (ולר"י במכות (דף יג:) אחותו דסיפא מיותר, עיי"ש).
( ב ) (באור משנה ט'). עוד שאלן אבר המדולדל בבהמה, שנתלש רובו ומעורה במקצתו, אם מטמא משום אבר מן החי (דקיימא לן שמטמא כנבלה ואבר הנתלש מן האדם מטמא כמת). והשיבו ששמעו שאבר המדולדל באדם טהור ומוכי שחין שבירושלים שאיבריהם נופלים ורצו לכרתו שלא יהיה מאוס ברגל היה הרופא מניח בו כשערה והמוכה שחין תוחב האבר בקוץ המחובר לקרקע ונמשך ממנו בכח בענין דליכא נגיעה בשעת פרישה, והיה הרופא והתולה טהורים, כי כל שמחובר כחוט השערה אינו מטמא. וקל וחומר שאינו מטמא בבהמה שטומאתה קלה רק טומאת ערב (ועיין בחולין (דף קכז.), ו(דף קכט.)).
( ג ) (באור משנה י'-יב'). עוד שאלן השוחט ה' מיני זבחים (כגון חטאת ואשם ושלמים ועולה ותודה) בחוץ בהעלם אחד, אם מקרי ’אחת שהיא הנה’ להתחייב על כל אחת ואחת. ופשיט ליה מקל וחומר מאוכל בה' תמחוין מזבח אחד שחייב על כל אחד ואחד, וכל שכן חמשה זבחים שגופים מחולקים. [וכבר האריכו לתרץ מה שקשה בזה מה מבעיא ליה, הא גופין מחולקין. ותו בתו"י[3] (דף טו:) דנדה היא מוזהרת עליו. והראב"ד חילק בין חילוק גופין דנשים לבהמות. ובמהרי"ט חידושי קידושין (דף עט) מחלק בין היכא שיכול לעשות כאחד, דיכול לשחוט ה' זבחים כאחד ולאכול כאחד, מה שאין כן הבעילות מחולקות לגמרי. וחילוק זה איתא בגמרא (דף טו) ורבי יוסף אמר טעמא דר"א משום דאי אפשר לו לערבן וכולי. ועיין בשע"מ (פי"ז מהל' איסורי ביאה סוף הלכה יא). ועיין בתוס' סנהדרין ((דף נד:) ד"ה הנרבע) ובספר למודי ה' (לימוד קס"ג).]
ור' שמעון השיב (במשנה יא') שאין ראיה מאוכל לשוחט, דמה לאוכל שכן נהנה. רק האיבעיא היה באוכל נותר מחמשה מיני זבחים דנהנה גם כן.
ואמר ר' עקיבא (במשנה יב') שאם לדין יש תשובה; דשאני מעילה דחמורה, שאם האכיל הקדש לחברו או אם מהנה אותו במידי דלאו בר אכילה חייב כמו האוכל ונהנה (דקיימא לן המוציא קדש לחול חייב). ועוד יש בה חומרא אחרת שמצרפין את המעילה לזמן מרובה כדתניא לקמן (ויקרא חובה פרק יט מ"ה) מנין אכילתו ואכילת חברו הנאתו וכולי מצטרפין ואפילו לזמן מרובה? תלמוד לומר תמעול מעל-- ריבה. הלכך חמירא נמי לענין חילוק הקרבנות. מה שאין כן נותר שאין בה החומרות הללו.
( ד ) (באור משנה יג'). עוד שאל רבי עקיבא את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה וכולי. ופירשוהו בגמרא דתרתי בעי מיניה:
- ( א ) בשבתות הרבה בהעלם אחד -- ר"ל שעשה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשבתות הרבה. כגון שחרש וקצר בכמה שבתות - אם חייב על כל שבת בפני עצמה דשבתות כגופין מחולקים דמי.
- ( ב ) העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אם ולדי מלאכות כמלאכות דמיין להיות חלוקין לחטאת.
ופשיט ליה על שניהם דחייב על כל אחת ואחת, בין על כל ולד (דולדי מלאכות כמלאכות דמיין), בין על כל שבת (דשבתות כגופין מחולקים דמיין). ומחייב על שני תולדות מאב אחד שעשאן בשתי שבתות -- ארבע חטאות.
והנה ולדי מלאכות פשיט מסברה והא דשבתות כגופין מחולקים פשיט ליה מקל וחומר מנדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאת הרבה (שאין חייב אלא על ביאה), ובכל זה (הבא על הנדות כן א' בגמ' (דף יז.) תני נדות) חייב על כל גוף וגוף אפילו לרבי עקיבא (כי ר"א בפ"ע סבירא ליה דאפילו בנדה אחת חייב על כל ביאה, רק לטעמיה דרבי עקיבא קאמר. כן פירשו בגמרא (דף טו.)), כל שכן שבת שיש בה ענינים הרבה (אבות ותולדותיהן שעל כולן חייב חטאת) -- אינו דין שיהיו השבתות מחלקות?!
ור' עקיבא השיב דנדה שאני שהיא גם כן מוזהרת (כמ"ש בספרא (אחרי מות פרק יג מ"א)). ור' אליעזר השיב הבא על נדות קטנות. ורבי עקיבא השיב שהקטנות יהיו מוזהרות בגדלותן. והשיב ר' אליעזר שהבא על בהמות יוכיח שחייב על כל גוף, אף על פי שלא שייך בהו אזהרה. והשיב לו הבהמה כשבת. ופליגי בגמרא בפירושו. יש מפרשים דקבלה רבי עקיבא מיניה ואמר בהמה ודאי כשבת ואין להשיב כלום. ויש מפרשים שהשיב בהמה מבעיא לי כשבת ולא קבל מיניה. אבל איבעיא השניה, אם ולדי מלאכות כמלאכות - לא קבל מיניה כמ"ש (במשנה ז') ואם מעין מלאכה אחת-- חייב על כל העלם והעלם חטאת אחת, וזה דלא כר' אליעזר.
ועיין בגמרא בארך ובירושלמי (פרק כלל גדול). ואין כאן מקום להאריך.
- ^ עי' במלבי"ם שהספרא מונה כאן סך הכל שבע זוגות של מצות הנדרשין מג' פעמים "מכל מצוֹת" ופעם א' "אחת ממצוֹת...", הכתובים בפרשה כאן. והוספתי מספרי הזוגות בתקוה להקלת הקריאה - ויקיעורך
- ^ פליגי בגמרא איך לפרש תשובה זו. אם הינה הודאה לדברי ר' אליעזר שאכן בהמה הינה השוואה טובה לשבת (ואם כן, ראוי לפסק כאן נקודה בסוף המשפט-- "הבהמה כשבת(.)"); או שלא קבלה מיניה וכונת המלים בסימן קריאה-- "הבהמה כשבת(!)", שניתן גם כן לשאול האיבעיא אצל בהמה!
- ^ נ"ל דצריך להגיה "ותירצו בתוספות". וכונתו לתוס' כריתות דף טו: ד"ה האוכל נותר