מלבי"ם על ישעיהו לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · לד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרבו גוים", הגוים הם העמים שאין להם דת, והלאומים חשובים מהם שיש להם דת, ובכ"ז ידבר אל הגוים והלאמים ישמעו מעצמם, כי דבריו כוללים כלם, "תשמע הארץ" הוא החלק הבלתי מיושב ותבל הוא החלק המיושב, ודרך הוא שתחלה תבא הגזרה אל החלק המיושב ומשם תתפשט גם על החלק הבלתי מיושב, אבל הוא אומר שתחלה תשמע הארץ ואחר כך תבל, כמו שתחלה ישמעו הגוים ואח"כ הלאומים כי הגזרה תתפשט על כלל הכדור ויושביה בפעם אחד:

ביאור המילות

"גוים ולאמים". לאומים, נקשר עמו מושג שי"ל דת כנ"ל (יז יב) והם חשובים מן גוים, מבואר אצלי (למעלה א' יו"ד), כי שמיעה יאמר אל העצם החשוב, והקשבה אל הנקלה ממנו, לבד פה כוון להודיע שאינו מיחד דבורו אל החשובים, כי כולם נאשמו, וכולם לטבח יכרעו:

"ארץ תבל". ארץ כולל כל הכדור, ותבל פורט רק חלק המיושב כנ"ל (יח ג'. כד ד'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי קצף", שהשם קוצף על העובדי אלילים שהחריבו ירושלים ובית קדשו, וידוע שחמה גדולה מקצף, כי חמה היא החמה הפנימית ונטירת שנאה, לז"א "על הגוים" עכו"ם ששלחו להחריב ירושלים י"ל רק קצף, "על צבאם" וגדודיהם שהם היו המחריבים י"ל חמה, ועי"כ "החרימם" הוא הגזרה שגזר עליהם "ונתנם לטבח" כי כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, ולא לבד שנתנם לטבח כי גם.

ביאור המילות

"קצף חמה". קצף חיצוני מתראה לבד, וחמה פנימות, שמורה בלב, נטורה לנקם, (דברים ט' י"ט. כ"ח כ"ט. אסתר א' י"ב. תהלות ל"ח ב') וזה עצמו ההבדל בין אף וחמה, אשר בארתיו בכל מקומותיו בתנ"ך:

"החרימם", כמו כל חרם אשר יחרם מן האדם (ויקרא כז כט):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וחלליהם ישלכו", בלא קבורה, ולא לבד חלליהם שהם הנופלים בשדה ע"י חרב מלחמה, כי גם "ופגריהם" המתים בעיר "יעלה באשם" באין קובר, הגם ששם לא ימצא אויב שימחה בידם מלקברם, ולא שיהיו המתים מועטים, כי "ההרים ימסו מדמם" מרוב הדם, וגם מצייר שיהיה הדם רב כ"כ עד שיעלה על ראשי ההרים, וכ"ז בהגזמת המליצה:

ביאור המילות

"וחלליהם ופגריהם", החלל הוא רק חלל חרב, והפגר כולל הכל:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונמקו", מצייר שכל עם ועם יש לו שורש בשמים שממנו מושך שפעו כחו וקיומו, ואלה הם הנקראים שרי העמים ההם, ואם העם נופל למטה ושרשו קיים בשמים דומה כעץ שנקטע ושרשו נשאר, שעוד ישוב ומתחתיו יצמח, לז"א "שגם צבא השמים" ששם כחם השרשי "ימקו" כבשר הנימוק בהעדר החיות, "ונגלו כספר" העמים הקדמונים היה להם השמים כספר, בו היו מביטים בחכמת האצטגנינות אשר היה להם בעת ההיא, כל העתיד לבא עליהם, והיו מיחסים כל מדינה ומדינה לכוכב מיוחד, ובספר הזה לפי האותות והסימנים שהיה להם היו קוראים כל העתיד. עתה כי יסור צילם, יגלל הספר הזה והקוראים לא יוכלו לפתחו עוד ולקרות בו, כי לא יפעלו כחות כאלה עוד על הארץ מתחת. ועי"כ "וכל צבאם" הם צבא מטה המתיחסים אל צבא השמים תחת ממשלתם יבולו כעץ אשר יבולו עליו עת ימק שרשו.

"כנבל עלה מגפן" העלה שבגפן יבול קודם לכל, אם יפסק מעט כח הליחות בהשורש יבולו העלים שכחם חלש, וכן יפלו העכו"ם תיכף בלי איחור, "וכנבלת מתאנה" התאנה הנובלת גרוע מן העלה הנובל במה שנמאסת תיכף מרוב דובשה ואינה ראויה כלל (כמ"ש במעשרות פ"ג מ"ד), לא כן העלה הנובלת שאינו נמאס וגם ראוי אח"כ למאכל קצת (כמו שכתוב במשנה דשביעית פ"ט מ"ו) לכן אמר שאחר שיפלו יהיה כפגר מובס ונמאס:

ביאור המילות

"וכנבלת". פרי התאנה. הנובלת, לא העלה שהוא זכר:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי רותה", יען מדמה במליצתו חרב ה' לגוף טורף ואוכל דם הרוגים וחלבם, אומר בל תחשבו כי אעשה כ"ז בלא משפט, לא כן, כי אחר שתשבע חרבי בשמים, (כי עם השרים למעלה לא אבא במשפט רק בדרך נקמה), הנה אח"כ אז "על אדום תרד למשפט", כמ"ש ונשפטתי אתו (יחזקאל ל"ט), והנה אדום קורא העם הידוע שהיו עובדי פסילים וכוכבים, ובצרה היה ראש עיר אמונתם ששם יושב הכהן הראש, ואותם קורא "עם חרמי", שהיא בצרה שיש לו אתה ריב אמונה, ועם אדום ובצרה יבא למשפט:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חרב לה'", ר"ל על אדום יבא מחמת נקמה שהחריבו בית קדשו, ועל בצרה יבא רק בעבור האמונה שיכירו את האל יתברך, כמ"ש לקמן (ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו, ועפ"ז יאמר פה "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום", הזבח הוא לאכילה והטבח הוא להנקם, וכן בארץ אדום יהיה טבח להנקם, ובבצרה יהיה זבח סעודה שיש לו בה הנאה לבטל דעות הנפסדות ולערוך שולחן האמונה והחכמה, ועז"א נגד הטבח "שהחרב לה' מלאה דם", ומפרש אח"כ "מדם פרים ועתודים" משל על הגבורים והשרים, ונגד הזבח אמר "הדשנה מחלב, מחלב כליות אילים", שאינו לצורך נקמה רק להדשן בתענוגים, ותפש במשלו חלב כליות היועצות לרע, אשר ישיבם לאמונת האמת, ומבאר כי זבח, וטבח, כנ"ל:

ביאור המילות

"הדשנה". מורכב מהפעל והתפעל. וגדר דשן ליחות השרשית, שהשיגה זאת ע"י החלב. ומצייר חלב כליות אילים, עפ"י כונת הנמשל, שר"ל להסיר דעותם הנפסדות וכליות יועצות לרעה:

"זבח טבח". עם שם זבח נקשר מושג השמחה וההכנה לצורך קרואים כזבחי שלמים ותודה, שישמחו בם, ושם טבח מציין רק טביחת החי ושחיטתו. וטבוח טבח והכן, שחוט והכן. ואם היה אומר זבוח זבח, היה מבואר שישמח עם אלה הקרואים, והוא העלים שהם אחיו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירדו ראמים עמם", כי שאר עכו"ם ומלכיהם גבוריהם ושלטוניהם יתחברו אל אדום וירדו עם מפלתם, "ורותה ארצם", ידוע כי הארץ השמנה מחלב לא יבלע בה דם, אבל תחלה תרוה מדם ואח"ז ידושן עפרה שלמעלה מחלב, (והנמשל תחלה יהרוג אדום שזה הדם "חרב לה' מלאה דם", ואח"כ יכבוש בצרה שהוא משל החלב "הדשנה מחלב)":

ביאור המילות

"ארצם עפרם". פה הארץ למטה והעפר עליה, כמו שהוא בכ"מ שידבר בבחינת הארץ עצמה (ע"ל כו ה'), וכן אם יזקן בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב יד), כי מדם תרוה תחלה, ויבלע בעומק הארץ, והחלב אינו נבלע בעומק:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יום נקמה", ה' יעשה כ"ז בעבור שני דברים,

  • א) בעבור "כי יום נקם לה'" על כבוד עצמו שכופרים בו ועובדים אלילים, וזה יהיה בבצרה.
  • ב) "כי הוא שנת שלומים לריב ריב ציון" שהחריבוהו, וזה יעשה באדום:
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונהפכו", מצייר חורבנם, הנחלים יתהפכו לזפת, והעפר שלמעלה יהפך לגפרית שהוא מתלהב בקל, וגם ארצם בפנים תהיה זפת בוער:

ביאור המילות

"נחליה לזפת". והיתה ארצם לזפת, יש שני מיני זפת,

  • א) זפת נקפא, והוא זפת ההר, והוא שחור מוצק ונקפא, ובהיותו מוקשה נקרא (יודען פעך), וע"ז והיתה ארצם לזפת בוערה,
  • ב) זפת זב ונגר וימצא ממינו ג"כ הצף על פני המים מראהו שחור ומתדבק אשר ימשחו בו צירי העגלות והנסרים, ועז"א ונהפכו נחליה לזפת. והגפרית היא המתלהבת בקל (שוועפעל) ויתפרך לעפר, מצייר כי העפר למעלה יהיה מגפרית המתלהב כהרף עין בהריחו אש, והיא תבעיר כל הארץ והנחלים שיהיו מזפת:
 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לילה ויומם לא תכבה", המוקד העשוי לבשל אצלו יכבוהו בלילה, והעשוי להאיר יכבוהו ביום, אבל מוקד זה לא יכבה לא לילה ולא יומם, כי תכלית המוקד יהיה לבעבור "שלעולם יעלה עשנה", ואל תחשוב כי יקום דור שיבננו, אומר כי "תחרב מדור לדור", ויותר מזה שלא ימצא לעולם "איש עבר בה" אף דרך עראי, ועל לב מי יעלה לבנותה, אחר שאין עובר שם לנצח:

ביאור המילות

"מדור לדור לנצח נצחים". בארתי כבר (למעלה יג כ') כי על הזמן המתדבק יאמר לעולם, ועל הזמן המתפרק יאמר לדור ודור. שיבנו המדינה זה לא יצוייר רק בהתחדש איזה דור ישתתפו בבנינו אמר מדור לדור. אבל שיעבור שם איש אחד אינו נתלה בדור מיוחד, רק במקרה אשר יקר בזמן הנמשך, אמר לנצח:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירשוה קאת וקפוד", שהם עופות מדבריים להם יהיה ירושת נחלה, "והינשוף והעורב" שמצויים גם בישוב הם לא ירשוה רק ישכנו בה לפעמים דרך עראי, כי שם לא ישכנו בקביעות רק מדבריים, "ונטה עליה", מצייר כי הבונים האלה מיסדי המדינה שהם הקאת והקפוד, "הקו" שיטו עליה למדוד ארך ורחב הבנין יהיה התהו, "והאבנים" שבו יבנו הבנין יהיה הבהו, התהו והבהו הם יהיו מדה ואבני גזית לבנין הזה:

ביאור המילות

"קו תהו ואבני בהו". ביארתי בפי' בראשית (א' ב) כי תהו מציין העדר היופי והסדר והתואר בשטחו החיצוני, ובהו מציין העדר זה בהרכבתו הפנימי, הבנין שחלקיו שמהם הורכב רעועים רפוים וחלשי' הוא בהו, הבנין אשר הוא צלמות ולא סדרים בשטחו החיצון ותוארו הוא תהו, והקו מודד הארך והרוחב והשיוי החיצוני ונגדו תהו, והאבנים מיסדות חזקתו הפנימית וכנגדם בהו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חריה", החורים הם היוצאים מגזע המלוכה שמהם יבחרו מלך (כמ"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים, היינו בן פרתמים מגזע מלכות), אומר "החרים יעמדו שם", אבל בין העם היושבים שם עתה במדינה, שהם הקאת והקפוד לא ימצא מהם מי שמלוכה יקראו, שיבקשו להקים עליהם מלך, "והשרים יהיו אפס" אחר שלא ימצאו שם על מי ישתררו, כי החורים הוא שם בלתי מצטרף, שנקראו כן על שם חפשיותם וגדולתם העצמי ואף שלא ימצאו פה מכבדים אינם אפס בעצמם, אבל השררה שהיא רק שם מצטרף, אם אין עם אין שר:

ביאור המילות

"חריה שריה". חורים הם החפשים ומיוחסים מצד מולדתם ומשפחתם, זרע המלוכה והפרתמים, הגם שאינם שרים ומושלים, ומאלה יבחרו המלך לרוב, אשריך ארץ שמלכך בן חורים, פי' מגזע מלוכה. והשרים נקראים ע"י שהם מושלים, ושמם שם מצטרף ואם אין עם אין שר:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועלתה", הנה בעת שלום ידורו בארמון, ובעת מלחמה במבצר, אבל עתה בין הארמונות בין המבצרים יהיו מלאים קוצים, "והיתה נוה תנים" הנוה הוא מקום רבץ צאן, אבל העשבים שיגדלו שם שהם הקוצים יעשוהו לנוה של תנים, "החציר" הגדל שם יהיה "לבנות יענה", כי הם אוכלים אף שברי זכוכית וגחלת וכן תאכל הדרדרים שם:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופגשו ציים", הם חיות הבאים ממרחק עם הציות, יפגשו שם "עם איים" שהם ג"כ ממרחק מאיי הים, כעיר רוכלת העמים שיפגשו שם אנשים מארץ מרחק וימצאו שם בני מדינתם.

"ושעיר" שדים שוכני המדבר יקראו שם על רעיהם, "אך שם הרגיעה לילית" עוף הבוכה ומקונן כל הלילה, ממליץ כי העוף הזה שנראה שבישוב אין לו מנוחה כי לכן יזעק מרה בכל לילה, אבל שם "ירגיע" מנוחת הנפש וגם "ימצא מנוח" לגופו, ולא יבכה עוד:

ביאור המילות

"הרגיעה, מנוח". הבדלתים למעלה (כח יב):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמה קננה קפוז", הוא העוף הנקרא (פאראדיזפאגעל) היפה מאד בצבע נוצותיו והיו מהבילים עליו מקדם כי אין לו רגלים ולא יקנן על מקום, רק יטיל ביצים ויוציא אפרוחים באויר ע"י הזכר שיקנן עליהם ושלא יתראו לבני אדם, וכדומה הבלים הרבה, (ומאמרים אלה באו להם ממיעוט מציאות העוף ההוא המקנן בראשי עצים גבוהים הרחק מאד מאדם) עפ"ז ימליץ כי העוף הזה אשר מפני התרחקו מבני אדם מהבילים עליו כי שוכן הוא באויר, "הן שם קננה קפוז" על הארץ כי לא יירא מבני אדם הרחוקים משם, "ותמלט" הביצים בארץ, "ובקעה" בעצמה הביצים לא ע"י הזכר, "ודגרה" את האפרוחים לשבת "בצלה", לא בין הארץ והשמים, והיא מליצה להגדיל ציור השממון, "אך שם, הדיה" היא מכמה מינים גדולים וקטנים, ותקנן בארצות החמים על שיני הסלעים הגבוהים במקום שרגל אדם לא תעבור שם. אומר "אך שם נקבצו דיות" רק שם לא על שיני הסלעים יעלו אך שם בעמק הארץ, וגם שם יקבצו "אשה את רעותה" עד שימצאו שם כל המינים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרשו מעל ספר ה'" תפס המשל, כמו שמורגל שראשי הצבא כותבים להם על ספר שמות אנשי החיל, ובעת שמתקבצים ורוצים לדעת אם לא נפקד מהם איש, קוראים את שמותם מתוך הספר ויודעים מי הנפקד, וכן ה' שר הצבא הזה, של החיות והעופות האלה, אשר כתב שמות אנשי החיל האלה על ספר, "דרשו נא מעל ספר ה' וקראו" לאיש ואיש בשמו, ותראו כי אחת מהנה לא נעדרה, ולא תחשוב שהזמינו אחד לחברו שיבא, עז"א "אשה את רעותה לא פקדו" וצוו שיבואו, "כי פי ה' הוא צוה" שיבואו לפה, "ורוחו של פיו" הרוח היוצא מן הפה בעת הדבור, הרוח הזה כבר קבצם, עד שלא הוצרך לדבור מיוחד בעבור הקיבוץ הזה, כי רוח צרר אותם בכנפיהם ויקבצם אל המקום אשר צוה ה':

ביאור המילות

"פי ורוחו". רוח של פי, וע"ל (יא ד'):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא, ה' הפיל" לכל אחד חלקו עפ"י גורל עד שכ"א י"ל שם אחיזת נחלה.

"וגם חלק להם בקו" את גבולו כמחלק הארץ לצמיתות בסימניו ומצריו, "עד עולם יירשוה" שיהיה שלהם לעולם, ולא תחשוב כי הגם שיהיה שלהם לא ישכנו שם. כאיש שיש לו נחלה במדינה זו. והוא שוכן בארץ אחרת, "כי לדור ודור ישכנו בה":

ביאור המילות

"גורל, וחלק בקו". הם שני ענינים, הגורל כללי עפ"י הגורל, והחלוקה בקו, פרטי ועפ"י המדה, ויצא הגורל למטה יהודה, ותאר הגבול, ועלה הגבול, ונסב הגבול, (יהושע טו):

"עד עולם יירשוה, לדור ודור ישכנו בה", ירושה אין לה הפסק וקשורה עם הזמן המתדבק, אמר עד עולם. והשכינה מופסקת בכל דור מן הדורות החולפים וממירים שכונתם בה, דור הולך ודור בא, אמר לדור ודור, כפי ההנחה שהנחתי למעלה (יג כ'):