מלבי"ם על דברי הימים א כט
(א)
שלמה בני אחד. מלבד פשוטו שאמר להם שבאשר שלמה הוא יחיד ורך למלאכה גדולה, שהיא גדולה כפי גדולת האל שיעשהו לכבודו, צריך שיעזרו לו בדבר זה, רצוף בו עוד כונה שניה, כי לבל יאמרו שמלאכה כזאת היא למעלה מכח העם, וא"א להם לבנות מקדש מלך כזה, הוכיח להם שעקר הבנין יעשה ע"י ה' ובעזרתו, וכמו שהמליצו עמ"ש (מ"א ו, ז) והבית בהבנותו שמאליו היה נבנה, וברר להם זאת, כי בענינים הטבעיים יבחר ה' תמיד באמצעיים נכונים ומספיקים אל התכלית הנרצה, ואם היה רצון ה' שיבנה בכח האדם לבד לא היה לו לבחור על זה את שלמה שהוא נער ורך, או עכ"פ היה לו לבחור עמו עוד עוזרים במלאכתו כמו במלאכת המשכן שהכין לזה את בצלאל ואחיסמך. אבל שלמה בני אחד ואין עוזר לו, והוא נער ורך, והמלאכה גדולה מכחו, ובכל זאת בחר בו אלהים שהוא יבנה בנין הזה. ומזה מבואר כי לא לאדם הבירה. ר"ל שמלאכת הבירה לא תתיחס לאדם: כי לה' אלהים. שהוא ישלח עזרו מקדש אל הבנין למעלה מדרך הטבע, ובמעשה המיוחס אל האלהים יבחר תמיד אמצעיים חלושי החומר ושלמי הצורה שתחול עליהם עזרתו לפי מעלת נפשם בקדש:
(ב - ג) וככל כחי. הגם שהכינותי לבית אלהי ככל כחי מכל מיני החומריים הצריכים ומוכרחים למלאכה, בכל זאת ועוד ברצותי בבית אלהי, ע"י שרציתי לפארו ולהדרו ביתר שאת ויתר עז מצד שהוא בית אלהים שאין גבול להדרו ותפארתו, יש לי עוד סגולה, שעי"ז אפאר אותו עוד יותר ממה שעלה במחשבתי תחלה. וסגולה זאת נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לביהמ"ק, הוא למעלה מן ההכנה שהכינותי תחלה שתספיק לבנות בית הקדש, שע"י הסגולה הזאת שבזהב הזה יטיחו קירות הבית בזהב ובכסף מזוקק, יתעלה הבית למעלה ביתר שאת ממה שהכינותי תחלה. וכאלו תחלה הכינותי לבית הקדש ועתה נתתי לבית אלהי, שמצד שהוא בית הקדש צריך גם כן להבנות בפאר וכבוד, והיה די בבית הבנוי לתלפיות מאבני גזית, אבל ע"י שהוא בית אלהי צריך לטוחו בזהב וכסף:
(ה) לזהב לזהב. ר"ל אמנם הגם שהכינותי כל הצורך בחיצוניות הבנין, הן בענין החומריים הצריכים, מה שצריך לזהב הוא לזהב, ומה שצריך בענין הפועלים לכל מלאכה הוא ביד חרשים, וזה מוכן הכל, אבל הלא לתנאי המקדש שתחול בו קדושה צריך עוד דבר אחד והוא נדבת לב העם והכנתם, שע"ז תחול הקדושה, כמ"ש (שמות כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר תרומת ה' היא נדבת הלב, וע"ז תחול הקדושה והרצון מאת ה', וא"כ מי מתנדב למלאות ידו היום לה', שבנדבת לבו ימלא ידו לה' כי זה הוא הנרצה בעיניו:
(ט) וישמחו על התנדבם. כי עקר הכונה היה שיתנדבו בלב שלם, ועז"א כי בלב שלם התנדבו, וע"ז שמח דוד כי זה העוזר להפיק רצון מה', כמ"ש בארצות השלום דרוש ב':
(י) ברוך אלהי ישראל אבינו. באשר יעקב ראה בהר המוריה מראה הסולם ואמר (בראשית כח, יז) אין זה כי אם בית אלהים, לכן ברך את ה' מצד שהוא אלהי ישראל סבא, ושם נגלה אליו והראהו הבית הזה ושער השמים:
(יא) לך ה' הגדולה. כבר התבאר אצלי כי בשם גדול יקרא ה' על שהוא ראשית כל הסבות ואחרית כל המסובבים והוא המנהיג כל מסובבי הטבע מראש ועד סוף, ובשם גבור יקרא בעת ישדד סבות הטבע ויעשה מעשים נגד הטבע, ובשם נורא יקרא בעת ינהיג הנהגה השגחיית פרטיית כפי רצונו מסכים עם השכר והעונש, עד שכלל ההנהגה היא בענין אלהי ואז יתפאר בעולמו, כמ"ש (ישעיה סג, יד) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. עפ"ז יאמר ששלש הנהגות האלה, הנהגת הטבע, ושידוד הטבע ל
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
קישורים נוספים
[{{כתובת מלאה:{{{1}}}|action=edit}} עריכה]ים, והנהגת התפארת שיתנהג הכל כפי ההשגחה הפרטיית, הכל הוא לך, וכ"ז בהנהגת העולם המוחשי והגשמי. וגם לך הנצח וההוד, שהוא הנהגת העולם הרוחני, שהוא למעלה מן הזמן והמקום, שכבר מבואר אצלנו (ישעיה סי' נז ובכ"מ) ששם נצח מובדל משם עולם במה שמורה על זמן הנצחי של הרוחנים שהוא למעלה מן הזמן הידוע לנו, וכן ההוד מובדל מן הדר שמורה על ענין הרוחני הפנימי (כמ"ש בס' התו"ה קדושים): כי כל בשמים. ר"ל לך כל הגדולה וכו' והנצח הנמצא בשמים והנמצא בארץ, שכל כח וגבורה הנמצא בארץ בעולם הגופים וכל נצח והוד הנמצא בשמים בעולם הרוחנים (כי שמים שם כולל גם לעולם הרוחנים כמ"ש בכ"מ), הכל מיוחס לך, כי הכל מושפע מאתך ואתה שורש ומקור לכולם: לך ה' הממלכה. (שם ממלכה מובדל משם מלוכה, שמציין את העם בכלל שעליהם מלך מלך), ר"ל כל המציאות הרוחני והגשמיי, כל העולמות שהם הממלכה הכללית, הוא לך ה', כי אתה מולך בהם ומנהיג אותם כנפש המנהגת את הגויה, שמצד זה יקרא ה' חי העולם ומלך העולם, ואנו מציירים אותו יתברך בצד זה כנפש אשר היא תוך הגויה כן שפעו ואורו מלא כל העולמות ומחיה את כולם, ובצד אחר אנו מציירים אותו שהוא מתנשא מן העולמות ונבדל מהם והוא לראש לכולם ומקיף את כולם, כענין שאמרו האלהיים ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. על הצד שהוא ממלא את כולם אמר לך ה' הממלכה, ועל הצד שהוא סובב את כולם ועומד בראש הסולם נבדל מן העולם אמר והמתנשא לכל, הוא מנושא מכל והוא לראש על כולם:
(יב) והעושר. כל העושר והכבוד אשר בעולם בא מלפניך, שתתנהו למי שימצא חן בעיניך. ואינך כשאר נותן שאחר הנתינה אין הדבר עוד ברשותו, כי אתה מושל בכל, כי לא יתקיים ביד הניתן לו רק בעוד שתרצה ותשפיע עליו, והכח והגבורה נשאר תמיד בידך, עד שבידך לגדל ולחזק לכל, בכל עת שתרצה, כמ"ש (שקלים סוף פ"ג) הקב"ה עושה סולמות ברקיע מוריש לזה ומעשיר לזה:
(יג) ועתה. אחר שכל העושר הזה שנדבנו הוא מידך ובידך, א"כ מודים אנחנו לך, על הטובה שנתת לנו עושר כזה: ומהללים לשם תפארתך. כי העושר הזה אינו שלנו רק שלך, ואנו מקבלים קיומו כל רגע מאתך:
(יד) וכי מי אני. באר הדבר כי הלא א"א שאנו מצד כחנו נתגבר כ"כ בעושר מופלג כזה עד שנוכל להתנדב כזאת, אין זה לא בכחי ולא בכח עמי, רק כי ממך הכל, כל העושר הזה קבלנו ממך. וגם עתה אינו שלנו עד שנאמר שנתנו לך מידנו, רק מידך נתנו לך, כי עדיין הוא בידך וברשותך והוא שלך עד שנתנו לך את שלך, ואת אשר בידך:
(טו) כי גרים. כי א"א שיהיה לנו איזה קנין פה בארץ, אחר שאנחנו גרים פה, שכמו שהגר בא מארץ אחרת ואינו מאזרחי הארץ כן אנחנו באים לפה ואיננו מתושבי קדם רק נולדנו בזמן קרוב והנפש שבנו שרשה מעולם אחר, וגם בעת שאנחנו תושבים פה אנחנו תושבים ככל אבותינו, שישבו בארץ רק לזמן מוגבל ואח"כ נסעו מפה, כן כצל ימינו על הארץ, כמו שהצל כל שיגדל ויתארך יותר הוא סימן שקרוב לכלות ולהיות אפס, כן כל עוד שנרבה ימים אנו קרובים יותר אל המיתה: ואין מקוה. שנאריך ימים פה. וא"כ הקנינים שיש לנו הם רק לפי שעה ואינם שלנו:
(טז) ה' אלהינו. עפ"ז סיים דבריו שכל ההמון מכסף ומזהב שהכינונו מידך הוא, אינו מידנו רק מידך: כי לך הכל. ולא נתנו את כספנו רק את כספך, ולא מידנו רק מידך:
(יז) וידעתי אלהי. אמנם בכל זאת, הגם שהזהב והכסף שנתננו אינו שלנו, הלא אתה לא תביט על הכסף והזהב, רק אתה בוחן לבב, ועקר הוא אצלך מחשבת הלב, ואינך רוצה בכסף וזהב רק במישרים, ואתה יודע כי אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, וא"כ תקבל נדבת לבי וזה יהיה לך לרצון, אחר שבחנת וידעת שהתנדבתי בלי שום פניה רק ביושר לבב: ועתה עמך (אשר) נמצאו פה. הגם שאין אני יודע מצפוני לבם, עכ"פ ראיתי בשמחה להתנדב לך, ע"י השמחה ששמחו בעת הנדבה ראיתי והבנתי שהיה לבבם להתנדב לך, וגם הם נדבו ביושר לב שלא לשום פניה חיצונית, וזה הוא העקר בעיניך, אחר שאינך צריך אל הכסף רק אל הלב הטהור והנדיבות:
(יח) ה' אלהי אברהם, שמרה זאת לעולם. וא"כ הנדיבות הזה ויושר לבבם זאת תשמור לעולם, ותזכור זכות זה ליצר מחשבות לבב עמך, שכן יהיה תמיד ציורי מחשבות לבבם, שהציורים שיעלה הרוח על הלב יהיו תמיד ציורים טובים לצדקה וליראת ה'. וכן תכין לבבם אליך, שגם אם יעלה על רוחם איזה ציור רע, יתגבר הלב בכח המושל אשר בו להכניע את הציור הרע ולהתגבר עליו ולמשול בעז ביראת ה' (וזה מתאחד עמ"ש למעלה (כח, ט) שבא ג"כ כפל זה, לב ויצר מחשבות, עיי"ש):
(יט) ולשלמה בני תן לבב שלם. שלא ימצא בלבו שום נטיה לרע ושום פניה חיצונית, רק לשמור מצותיך, שישמור בין המצות בין העדות בין החוקים ולא יעבור על מצות ל"ת: ולעשות הכל. שיקיים מצות עשה שבהם (כי השמירה הוא בשוא"ת והעשיה בקום עשה, וההבדל בין מצות עדות וחקים התבאר בכמה מקומות וביחוד בתהלות מזמור קי"ט):
(כ) ברכו את ה' אלהיכם. דוד אמר להם שכ"ז הוא בזכותם וה' שוכן עליהם, והם אמרו שהוא בזכות אבותיהם:
(כא) פרים. מפרש תחלה ויעלו עולות, ואח"כ מפרש ויזבחו זבחים שהיה לרוב, וכמו שפירש"י:
(כב) וימליכו שנית. שכבר המליכוהו ומשחוהו פעם א' ע"י ציווי דוד כנזכר במ"א א', ועתה נעשה זה ע"י כל ישראל: וימשחו [אותו] לנגיד לה', ולצדוק [משחו] לכהן. שיהיה כ"ג במקום אביתר שהיה בקושרים עם אדוניה:
(כד) וגם כל בני המלך. הגם שהיו במשתה שעשה אדוניה להמליכו כנזכר מ"א א': נתנו יד. להכנע תחתיו (כמו (איכה ה, ו) מצרים נתנו יד):
(כה) ויגדל. יש הוד מלכות, והדר מלכות, ההדר הוא החיצוני שבו יתהדר לפני העם בעושר וברוב חיל, ועז"א שהגדיל ה' את שלמה למעלה לעיני כל ישראל, דהיינו בהדרו שיראוהו הכל בעינים, וההוד הוא ענין פנימי נפשיי, אם הוא מלא רוח משפט וענוה צדק רחמים וחמלה וחכמה ובינה (כמ"ש בחבורי התו"ה קדושים), ועז"א ויתן עליו הוד מלכות:
(כו - כח) ודויד. ר"ל שבכ"ז עדיין מלך דוד ונחשב עדיין למלכות דוד עד שחשבו לו שמלך ארבעים שנה, רק אחר שמת דוד התחילו למנות למלכות שלמה, כמ"ש וימת וימלוך שלמה בנו תחתיו:
(כט - ל) הנם כתובים. ר"ל שדבריו הראשונים כתב שמואל בעודו חי טרם שהמלך דוד, ודבריו האחרונים כתב נתן וגד בספריהם, והם כתבו ספורי מלכותו וספורי גבורתו, וגם ספרו את העתים אשר עברו עתי הטובה והרעה בין על ישראל בין על יתר ממלכות