מלבי"ם על דברי הימים א טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חזור לדף ראשי >מלבי"ם על דברי הימים א טו

פרקי דברי הימים א טו

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט

קישורים נוספים


<< · מלבי"ם על דברי הימים א · טו · >>


<< · מלבי"ם על דברי הימים א · טו · >>

[{{fullurl:{{{1}}}|action=edit}} עריכה]


(א) ויעש, ויכן מקום. של בנין אבנים: ויט לו אהל. של יריעות מלמעלה, שעד עתה היה מתהלך באהל ובמשכן, כמ"ש (יהושע יח, א; ש"ב ז, ו):  


(ב) לא לשאת. כי כבר בארתי (ש"ב ו, ב - ד) שחטאו אז, א] במה שעוזא ואחיו נשאוהו בכתף מבית אבינדב אל העגלה, שהם לא היו לוים, וגם שנשאוהו בידיהם בלא מוטות. ב] מה שנתנוהו על העגלה. ע"כ אמר לא לשאת כי אם הלוים, לא ישראלים. והנה במדבר נשאוהו רק בני קהת, ולמד דוד שזה אינו מצוה מוכרחת, דהא בפ' עקב (י, ח) בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' וכו' עד היום הזה ע"כ לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, מזה מבואר שמצות נשיאת הארון הוא על כל בני לוי, ושנשיאה בכתף היא מצוה נהוגה לדורות, דהא אמר עד היום הזה, וע"כ אמר כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלהים ולשרתו עד עולם, שהם דברי הכתוב שבפ' עקב, שממנו הוציא שהיא מצוה לדורות, שבזה טעה תחלה וחשב שהיה רק במדבר:  


(ג - ד) ויקהל, ויאסף. התבאר אצלי שהמקהיל הוא ע"י קול וכרוז וזה לכל ישראל, אבל הלוים באו מעצמם והוא אספם אליו לדבר עמהם:  


(ה) לבני קהת. עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, היו עמרם ויצהר למשפחה אחת, וחברון לבד, ומעוזיאל יצאו שתי משפחות עוזיאל ואליצפן בנו, וגרשון ומררי כ"א משפחה אחת:  


(יא) ויקרא לצדוק. כי הכהנים היו צריכים לכסות את הארון בפרוכת וכסוי עור תחש ובגד כליל תכלת, כמבואר (במדבר ה, ד), ואח"כ נשאו הלוים:  


(יג) לא אתם. מלת והעליתם נמשך לשתים, לא העליתם אתם:  


(טו) בכתפם במוטות. כי גם בזה לא עשו בראשונה כמשפט, שנשאו מבית אבינדב שלא במוטות:  


(טז) להרים בקול. כמו להרים קול, או יהיה פעל להרים הלבבות ע"י קול וע"י שמחה:  


(יז) הימן. מבני קהת: ואסף. מבני גרשון: ואיתן. מבני מררי (כנ"ל ו'):  


(יח) אחיהם המשנים. שניים להם במעלה: זכריה בן. שעורו זכריה בן יעזיאל ויעזיאל, ר"ל ויעזיאל אביו, כי כן הוא מונה בפסוק כ': השוערים. שעד עתה היו שוערים במשכן:  


(יט - כא) והמשוררים. מפרש מה עשו עתה, שהמשוררים (הנזכר בפסוק יז) היו במצלתים, ומן השוערים (הנחשבים בפסוק יח), נגנו חצים בנבלים על עלמות וחצים בכנורות על השמינית, והם מיני נגונים, או כלי שיר (ועזזיא לא נחשב תחלה, שהוא לא היה מן השוערים). והנה כפי הדין אין לשוערים לסייע למשוררים (רמב"ם ה' כה"מ פ"ג), רק בכאן לא היה שיר לעבודה בבהמ"ק, דהא כפי הדין אין מוסיפים על ששה נבלים ולא פוחתין מתשעה כנורות (רמב"ם שם), וכאן היו שמונה נבלים וששה כנורות, והצלצל אחד לבד וכאן היו המצלתים שלשה, כי היו רק לכבוד הארון:  


(כב) וכנניהו שר הלוים במשא. שהיה השר על הלוים המשוררים בפה, ששיר זה נקרא משא, שהיו נושאים בו דברי תהלות במשל ומליצה: יסור במשא. הוא היה אוסר קשר המשוררים, על פיו ערכו את השיר, על פיו התחילו וסיימו, כי מבין הוא בחכמה זו (כמו (מ"א כ, יד) מי יאסור את המלחמה, שהוא העורך המערכה וקושרה יחד):  


(כג - כד) וברכיה וכו'. הנה הלוים היו הולכים אחרי הארון, ושבעה הכהנים בחצוצרות הלכו לפני הארון (כמו בעת כיבוש ירחו שהלכו ז' כהנים בשופרות היובלים לפני הארון), והיו שני שוערים מן הלוים אחרי הארון, שהם ברכיה ואלקנה שהיו מפסיקים בין הארון ובין הלוים בל יקרבו אליו, וע"ז קראם שוערים לארון, ושני כהנים עובד אדום ויחיה היו שוערים לארון לפניו, מפסיקים בין הארון ובין הכהנים שלא יקרבו אליו:  


(כה) ויהי. כל הנאמר עד עתה הוא הוספה עמש"ש (ש"ב ז, יב) וילך דוד ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה, ושם קצר, ופירש עזרא באורך, וסיים שדוד והזקנים והשרים היו בשמחה, שהיו מלאים שמחה:  


(כו) ויהי בעזר. בשמואל (פסוק יג) ויהי כי צעדו נושאי ארון ברית ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, והוסיף עזרא שבכל סדר שהלכו ששה פעמים ששה צעדים הקריב ז' פרים וז' אלים, כמו שפי' חז"ל, ועמש"ש:  


(כז - כח) ודוד. שם, יד - טו) ספר שדוד התיחד בג' ענינים, א] בגופו, שרץ בכל עוז לפני ארון. ב] במלבושיו, שהיה חגור אפוד כלבוש הכהנים, לא כלבוש מלכות. ג] מה שהשתתף עם כלל ישראל שהעלו את הארון בתרועה ובקול שופר. וכ"ז לא הוצרך עזרא לכתבו שנית כי נודע משם, רק הוסיף לפרש שדוד הלך מכורבל ומעוטף (כמו כרבלתהון, דניאל ג') במעיל בוץ, וכן היו מעוטפים הלוים הנושאים הארון הלוים והמשוררים, המשוררים, ר"ל המשוררים שהיו משוררים בפה, וכנניהו השר שלהם היו מעוטפים כן, וביחוד היה על דוד אפוד בד על המעיל כלבוש הכהנים. והוסיף עוד שחוץ ממש"ש שכל ישראל היו מעלים בתרועה ובקול שופר, היו להם ג"כ חצוצרות ומצלתים נבלים וכנורות, וגם ישראל יודעי נגן היו מנגנים:  


(כט) ויהי. זה נאמר גם בשמואל, ושם (טז) כתיב בא עיר דוד, ועזרא פי' עד עיר דוד, שראתה מרחוק ותבז בלבה. ושם כתיב מפזז ומכרכר, ופירש עזרא מרקד ומשחק: