מלבי"ם על דברי הימים א טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(א - ג) ויביאו. ג' פסוקים אלה נזכרו בשמואל, ושם סיים וילך כל העם איש לביתו וישב דוד לברך את ביתו, ועזרא מצא בדה"י אשר למלכי בית דוד כי בטרם שהלכו העם סדר דוד תחלה את משמרת הארון ועבודת המשכן ככל המסופר בספר זה, והעתיקו, לבאר שרק אחר המעשים האלה הלכו העם לביתם ודוד לביתו:  


(ד - ה) משרתים. לכבד ולרבץ לפניו, וגם נתן לוים להזכיר, ר"ל מעשה ה' בימי קדם: ולהודות. על טובותיו: ולהלל. בספור שבחיו. וע"ז היה אסף הראש:  


(ו) ובניהו. כפי הדין שהכהנים תוקעים בחצוצרות, וצריך שני כהנים כמבואר בערכין, וכנראה הם עצמם אמרו שיר גם בפה, והיו י"ב, כדין דאין פוחתין מי"ב על הדוכן, ובאשר לא היו רק לזכר היו י"ב בין הכל:  


(ז) אז נתן דוד בראש. כי היו מהללים בכמה מזמורים, רק שני מזמורים אלה נתן לאמרם בראש:  


(ח) הודו. הנה מבואר בסדר עולם שמזמור הראשון עד פסוק כ"ג היו אומרים בבקר, והמזמור השני מפסוק כ"ג ואילך היו אומרים בין הערבים, ומזמור הראשון יסדו דוד בספר תהלותיו סי' ק"ה, ושם פירשנו הדברים כפי דרכנו והקורא ידרוש פירושו משם, לבד שבא פה בקצת שנוים, כי במזמור זה בא להזכיר שה' הבטיח את הארץ לאברהם, ושצוה להאומות בל יגעו בם ודבר צוה קיים לאלף דור, כי כן הראה נפלאותיו בשדה פלשתים, בל יגעו בארון קדשו ובישראל עמו. ושם (תהלים קה, ו) אמר זרע אברהם עבדו, כי ראשית ההבטחה היתה לאברהם, ופה אמר זרע ישראל, כי נפלאותיו בארון היה מצד ישראל אבי האומה ביחוד. ושם (ח) אמר זכר לעולם בריתו, ופה אמר זכרו, מצוה עתה שישראל יזכרו בריתו וישמרוהו. וכן יש להבין יתר השנויים:  


(כג) שירו. מזמור זה נמצא בספר תהלות סי' צ"ו, וכבר פירשתי המזמור וענינו בפי' ס' תהלות, ויש גם בזה איזה שנויים כפי הצורך לענין הארון, שכונת ההודאה על הנס והפלא שעשה ה' ע"י הארון בעת שבו אותו פלשתים, ועי"כ הכירו העמים נפלאותיו ושכל אלהי העמים אלילים, כי דגון אלהיהם נפל לפני ארון ה'. ושם (ו) אמר עוז ותפארת במקדשו, ופה אמר עז וחדוה במקומו, כי הגם שישב הארון בשדה פלשתים הראה את עוזו ושמח על מפלת אויביו. שם אמר (ח) שאו מנחה ובאו לחצרותיו, ובכאן אמר שאו מנחה ובאו לפניו, כי פה ידבר שה' שוכן אצל הארון, והבאים באים לפניו. וכן תמצא ידך לפרש עד"ז יתר השנויים, כשתעיין על פירושי שם ותשכיל על דבר:  


(לד - לו) הודו. פסוק זה הוא ציון של התחלת מזמור ק"ו, ופסוק שאחריו הוא סוף המזמור, עד שכפי השערתי אמרו בבוקר כל סימן ק"ה ובערב כל סימן ק"ו. או שאמרו תחלת הסימן וסופו לרמז על מזמור זה וענינו, שבמזמור ק"ה ספר מהחסדים שעשה ה' עם ישראל בצאתם ממצרים ובמדבר, ובסי' ק"ו ספר איך מרו את דבריו ומשלו בם שונאיהם ועי"כ הלכו שבי לפני צר, וסיים בבקשה שיקבצם מן הגוים שהלכו שבי תחתם, וכל העם ענו ברוך ה' אלהי ישראל, לברך על הטובה ועל הרעה. ובתהלים לא נמצא מלת ואמרו, רק הושיענו, ומשמע שזה צווי אל העם שיאמרו שני פסוקים אלה האחרונים, ועיין ברש"י מ"ש בזה:  


(לז) ויעזב לאסף. עזב סדר העבודה לאסף שהוא יסדר השיר הצריך לאמר תמיד מעניני דיומא:  


(לח) ועובד אדום ואחיהם. פי' הרד"ק בניו ואחיהם ששים ושמונה (ולקמן כו, ח) חשבם ששים ושנים, וצ"ל שששה מהם נחסרו בימי הדבר שהיה אז, או שפי' עובד אדום וחוסה ואחיהם היו ששים ושמונה, ומפרש שעובד אדום וחוסה היו מיוחדים לשוערים. והגם שחושב לקמן (שם י) בנים שלשה עשר לחוסה, בעת ההיא נתרבו:  


(לט) ואת צדוק. מ"ש רש"י ולא עזב שום כהן עם הארון, הוא שלא בדוקא, כמ"ש בפסוק ו':  


(מא - מב) ועמהם הימן. ר"ל שהימן וידותון היו בין עם המשוררים בפה, שעז"א שהיו עמהם היינו עם הכהנים: עם שאר הברורים. היינו הנבחרים שנקבו אז בשמותם להודות ה' בפה, וגם היו עמהם הימן וידותון לנגן ע"י חצוצרות ומצלתים ויתר כלי שיר, כי היו בקיאים בין לשורר בפה בין בכלי: ובני ידותון. היו מיוחדים לשער:  


(מג) וילכו. ואחר שסדר דוד עבודת הארון והמשכן ומשמרות הכהנים והלוים בכ"א, אז הלכו העם לבתיהם ודוד נסב לברך את ביתו. ולא הזכיר פה ממיכל בת שאול, שכבר נאמר בשמואל שם: