ואחר שביאר לו כל זה, הוסיף לדבר עמו דיבור שני, להשיב לו על השאלה השניה ששאל מהצלחת הרשעים, ומדוע אין ה' מאבד את הרשעים שדומים כחיות הטורפות שמחריבים את היישוב, השיב ששאלה כזאת הלא תשאל גם כן על שברא בין בעלי החיים, בע"ח חלושים ובע"ח חזקים הטורפים את החלשים, ולדבריך היה ראוי שיברא רק רמשים חלשים חסרי כוח, ואין זה מגדלות הבורא, שמגדולתו הוא שיברא ברואים נוראים ואיומים, ובכ"ז בכל זאת ערך בהשגחתו שיתקיימו, על-ידי מה שעשאו מדיני בטבע ונטע בו הכוח לעשות משפט ומישרים, וכמו שביאר כבר אליהוא בסימן ל"ה.
ואז הודה איוב כי לא השכיל בכל ויכוחו, אבל גילה דעתו כי לא ליבו הלך אחר דברי פיו בכל זמן הויכוח, שבאמת בלבבו היה מאמין בהשגחה ובהישארות הנפש, וכל ויכוחו היה רק לנסות למצוא בזה דרך על-פי העיון והשכל, והיה דרך החיפוש לבד, כמו שאמר אדון הנביאים (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך", שהוא גם כן חקר על זה מתחילה בדרך השכל, והוא התעסק בספר איוב שכולל חקירותיו ועיוניו בפרטים אלה, וכאשר ראה שאי אפשר להשיג מענה על פי השכל, ביקש שיודיעהו ה' בעצמו את כבוד משפטיו והנהגתו, כמו שהראה לאיוב, ויורהו ויאמר לו, ואז ניחם על עפר ואפר.
"הרוב", באשר החריש איוב ולא ענה כל מאומה, וה' ידע כי עוד דברים בלבבו, א"ל, הלא מי "שרב עם שדי אשר יסור, לאלוה מוכיח יעננה", אחר שתחלה יסר ה' אותך ביסורים ובכ"ז עמדת כנגדו לריב אתו ובקשת שיתוכח עמך פנים אל פנים, וא"כ עתה שנסתלקו היסורים ממך ואני רק "אלוה מוכיח", שאני מתוכח עמך בדברים ובראיות בדרך הוכוח, כ"ש שראוי שיעננה, ומדוע החרשת עתה ולא ענית מענה:
ביאור המילות
"יסור, מוכיח". המוסר הוא ביסורים, והתוכחה הוא וכוח בדברים. עמ"A ירמיה ג', "הרוב", מי שעושה מריבה עם שדי אשר יסור, מוכיח אלוה, אלוה מוכיח, "יעננה" ראוי שיענה על תוכחתו:
"הן קלותי" השיב אליו הנה על מה שנתוכחתי עד עתה על יסורי שבאו בחנם וטענתי טענות נגד ההשגחה, ראיתי כי "קלותי" בדבר זה, ואין לי מה להשיבך, כי נתברר לי עתה השגחת ה' ממה שראה שענהו ושמשגיח על עניניו, וממה שראה שנרפא מיסוריו ואינו צדיק אובד, וממה שראה שיש השארת הנפש, כי מן הנבואה נודע השארת הנפש ודבוקה באלהים כמ"ש בפתיחה, וא"כ ידעתי שיש עוד עולם אחר להשיב גמול לצדיקים על יסוריהם, ולכן "ידי שמתי למו פי":
ביאור המילות
"אשיבך". היא תשובה לסתור הדברים, וזה הבדלו מן מענה וכנ"ל כ':
א) על צדיק ורע לו, וע"ז כבר קבלתי תשובה כנ"ל, ולכן על האחת שדברתי שהוא שאלת צדיק ורע לו "לא אענה" עוד, אבל "ושתים" הלא היה וכוחי על שתי ענינים, שנתוכחתי ג"כ על רשע וטוב לו, ועל שיש רשעים שמחריבים הישוב ומאבדים נפשות רבות ומדוע אין ה' מסלק היזקם, גם ע"ז אני רוצה תשובה, ואז "ולא אוסיף" עוד לשאול:
"אזר נא", תוכן התשובה על מה ששאל מדוע מניח ה' את הרשעים העריצים והגבורים המפילים מוראם על בני אדם והמשמידים אותם, כי הלא שאלה זאת תשאל על כלל הבריאה, שראינו שה' ברא בריות גדולות ונוראות שמפילים חתיתם על כל בע"ח, וטורפים מהם ומאבדים אותם, ולמה יניחם ה', וכבר באר לו שהשגחתו כוללת כל הבע"ח למיניהם, ולמה לא יעביר את הטורפים והמשחיתים, אבל זו שאלה סכלה, שהאומר כן יבקש שיברא ה' רק ברואים חלשים רפויי כח, עד שלא ימצא בע"ח יהיה לו כח להתקומם על החלוש ממנו, ואין זה מכבוד הבורא שיברא תולעים ונמלים ושבלול תמס יהלך, וזו כבודו שימצא ברואים גבורים ואדירים גאים ורמים, והבורא רם על רמים ומתגאה עליהם ומכניע כולם בכחו, ומשגיח שבכ"ז יתקיימו המינים, במה שהכין לכל חי כלים ותכונות בם ישמר מאויביו, וכן ברא בני אדם גבורים וענקים אמיצי כח, ואם הם בבחירתם לפעמים יעריצו בגבורתם להרע לעניים וחלשים, ה' משגיח והכין לבני אדם שכל ואהבת משפט ונימוסים וטבע ההתחברות שעל ידם ישתמרו מגאות עריצים, וה' בהשגחתו יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות, עפ"ז צוה לו שיאזר חלציו להשיב על שאלתו:
(ח-ט) "האף תפר משפטי ואם זרוע כאל לך" אני שואל אותך אם יצוייר שיהיה לך זרוע וכח כמו שיש לאלהים, ותוכל "להרעים בקול כמהו" ולהפחיד את כל העריצים, האם גם אז "תפר את משפטי" והנהגתי, ותאמר שאין הנהגתי נכונה, "ותרשיעני למען תצדק", אם כשיהיה לך כח כמו לה' האם אז תנהיג אתה את ההנהגה באופן אחר למען תראה שהנהגתי היתה בלתי נכונה ולא בצדק:
"הפץ עברות אפך", ובכח האלהות שיש לך "תפיץ אפך להשפיל כל גאה אשר תראה", כל בעל חי ואדם שנמצא בעולם שהוא חזק מחבירו ומתגאה עליו בכח, תשפיל שיהיו כולם רפויי כח:
ביאור המילות
"עברות אפך". העברה היא שטף האף להשחית גם מי שלא חטא כמ"ש בכ"מ, ועז"א וראה כל גאה:
"ראה", וגם "כל גאה" המתגאה בדעתו "תכניעהו", עד שיכנע גם בלבבו, ועי"כ "והדך רשעים תחתם", שאחר שלא ימצא לא בעל כח ולא גאות בעולם לא ימצאו עוד רשעים משחיתים את ריעיהם:
"הנה", עפ"י הציור הזה שצייר במליצה שמוסר בידו כח אלהות לקיים ולבטל כל יצור, ורוצה לנסות אם ייטב בעיניו לבטל ולהשבית כל דבר חזק ואביר ובעל כח שיש במציאות, בהכרח יחל מעשה ההשחתה מן הברואים היותר גדולים שיש בעולם, עפ"ז אמר לו, שיש לו שני ברואים היותר תקיפים בעולם השפל, א' ביבשה אוכל עשב ומשחית כל מזון הברואים וחייתם, וא' בים טורף טרף, וצריך הוא להתחיל בם להשחיתם ולהעבירם מן העולם עז"א "הנה הבהמות אשר עשיתי הם עמך" והוא "אוכל חציר כבקר":
ביאור המילות
"כחו, אונו". הכח היא הפנימי והאון היא התגלות הכח לחוץ (ישעיה מ'):
"הוא ראשית דרכי אל", אחר שגמרת אומר בהיותך במקום האל וכחך ככחו, להכרית כל אביר ורב כח, הדרך הראשון שילך האל להשחית הבריות האדירות הוא לילך אל בהמות זה להשחיתו ראשונה, עד "שהעושו" הוא צריך "שיגיש חרבו" להשחית אותו:
"כי", בזה ירויח הרבה, שעי"כ "הרים בול ישאו לו", שישאו לה' יבול ותבואה, כי הבהמה הזאת תשחית יבול ההרים, ואם יאבדנה ישאו לו הרים יבול, "וכל חית השדה ישחקו שם" בההרים, כי עתה תברח כל חיה משם מפני מוראו:
"הן", עתה מראה לו הבריאה השניה הנוראה שראוי לאבדה לפי דעתו, והוא הלויתן שנמצא במים וטורף שם כל חיות המים, "הן יעשק נהר", ראה נא שם נמצא בריאה שרוצה לעשוק את כל הנהר עם הבע"ח אשר בו, עצור בעדו "שלא יחפז" לעשק את הנהר, כי הלא "הוא בוטח שיגיח את כל הירדן אל פיהו" וישחית את כל חי הנמצא בו:
"התשים", לכן צריך חכה כי לא תוכל לצודו כמו שצדים את הדגים הקטנים ע"י אגמון וחוח, וכן א"א שתתנהג עמו כמו עם בע"ח הטובים והרכים בטבעם שייראו מגערתך ולא יעשו רעה, כי.
ביאור המילות
"אגמון, חוח". חכה נעשה מאגם וגמא או מקוץ שבו צדים דגים קטנים:
(כז-כט) "הירבה אליך תחנונים", ולכן לא תוכל להתנהג עמו כמו עם בע"ח שיוכל האדם להכניעם תחת רשותו שיעבדו עבודתו כמו הסוס והפרד, "כי היכרת ברית עמך", וכן לא תוכל להתנהג עמו כמו עם בע"ח שצדים אותם ומראים אותם למשחק, כי "התשחק בו כצפור", ולכן אין לו תקנה אלא סכין, וראוי כי.
"התמלא", וכי תוכל "למלול" ולהכרית "ראשו בסוכות", שהם הסכינין הגדולים שכורתין בהם את הדגים, או "התכרות ראשו בצלצל דגים", הוא קופיץ גדול שקוצצים בו ראשי הדגים הגדולים, ר"ל שא"א שתכניעו בשום כלי משחית, ומ"מ אני אומר לך.
ביאור המילות
"התמלא". תמלול, כמו בלא יומו תמלא (למעלה טו) והא' בא תחת הכפל כמ"ש המדקדקים, "בשכות", מענין ושמת שכין בלועך, והם שני משקלים, "בצלצל" הקופיץ שכורתים בו ראשי הדגים הגדולים כ"פ הרלב"ג:
"שים עליו כפך", אחר שנתתי לך הכח שיש לאל, די בשתשים עליו כפיך שבזה ישוב אל האפס, "ואל תוסף זכר מלחמה", לא תזכור כלל שתצטרך להלחם אתו בדרך מלחמה (שבדרך זה א"א שתנצחנו), כי רק ע"י שימת כפים יתבטל ממציאותו, ומפרש.
ביאור המילות
"זכור". מקור, ופי' אל תוסף לזכור מלחמה לכן בא פת"ח בהפסק, כי ההפסק הוא במלת מלחמה: