מלבי"ם על איוב ג
<< · מלבי"ם על איוב · ג · >>
== פתיחה למענה הראשונה מענה איוב ==
כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים:
- האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.
- ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו.): "מזל מחכים מזל מעשיר".
והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)?
כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),
ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ),
וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ),
ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא),
מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה).
והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה' חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת.
פסוק א
פסוק ג
ביאור המילות
"הורה". י"מ שהוא מבנין הפעיל, שגבר הזכר גורם הריון, וכן על ברכות הורי, ויל"פ שהוא ע"מ פ₪ע£ל, שנקלט הריון של גבר, או הוא בינוני לנקבה, שנעשית מיד הרה, מן גבר, ומלת "גבר" מציין שעתיד הולד להיות גבור כמ"ש חז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ואומר חכם יהיה או טפש גבור או חלש, ומלת אמר מוסב על הלילה.
"הלילה" גזר שיקלט הריון. וימליץ כאלו עומד באמצע הזמן שבין ההריון והלידה, ומקלל ליל ההריון בלשון עבר ויום הלידה בלשון עתיד:פסוק ד
ביאור המילות
"נהרה". התבאר אצלי ששם נהרה מורה על האור הבוקע דרך צמצום על נקודה אחת, כמו את המנהרות אשר בהרים, ויל"פ ג"כ שבא על אור העליון האלהי השופע על נקודה פרטית למטה, ומזה הביטו אליו ונהרו, שבא על אור השמחה או השכינה השופע על הפנים, וזה נראה מפעל יפע שבא על הופעה רוחנית בכ"מ. ובזה מציין האור בג' מדרגות,
- א) שבא מלמעלה מן ה' אל גלגל היומי ואל השמש, ועז"א "אל ידרשהו אלוה ממעל",
- ב) מה שיופיע ויתקבץ על הכדור עצמו למטה, עז"א "אל תופע עליו נהרה". שזה אור שני הבא מן השמש (שקבל אור אלוה) למטה,
- ג) שיהיה חשך גם למטה בסבת אדים ועננים, עז"א "יגאלוהו חשך וצלמות":
פסוק ה
ביאור המילות
"יגאלוהו". י"מ מענין גאולה שהגאולה נקשר עם הקורבה, שחשך וצלמות יהיו גואליו וקרוביו, וי"מ מענין טינוף ולכלוך, כמו וכל מלבושי אגאלתי, ויגואלו מן הכהונה, שקרוב עם ענין גיעול:
"עננה", הוא שם הקיבוץ, קבוצת עננים, וע"כ בא בלשון נקבה כמו והדגה אשר ביאור מתה, כרתו עצה (ירמיה ו'):
"כמרירי", הכ"ף שורש מענין חמימות: כמו עורנו כתנור נכמרו, ומזה כי נכמרו רחמיו, חמימות הרחמים:פסוק ו
ביאור המילות
"אפל", גדול מחשך, שהחשך משמש גם בלילה שיגיה בו אור הירח, והאופל יצייר שאין בו שום נוגה (כמ"ש ישעיה נ"ט ט', עמוס ה' י"ח):
"יחד". עתיד מהקל, ושרשו אחד, ודגש הד' לתיקון הקריאה, לפי שהמלה מלעיל, וד"ק.
"במספר ירחים", לילות של הירח, ויל"פ במספר הירחים המאירים בכל חדש שהם כ"ז או כ"ח צורות ירחיות בהבטתו אל השמש, לא יבא רק יהיה כליל כ"ט או ליל שלשים שאין בו אור הלבנה כלל:פסוק ז
ביאור המילות
"גלמוד", הוא יותר מבדד, שמציין שלא יתחבר אל שום אדם, כמו ואני שכולה וגלמודה, וחז"ל בר"ה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה:פסוק ח
ביאור המילות
"יקבוהו אוררי". הקללה עצמה נקרא אירור, ופרישת הקללה על העצם המקולל בא בלשון נקבה מענין פרישה, ומשתתף עם נקבה שכרך עלי, שפורש ומבאר דבריו היטב:
"ערר". פעל נגזר משם ערירי:
"ולויתן" מענין חיבור, כמו הפעם ילוה אישי אלי, והכינוי מוסב על חבור האיש והאשה לזווג, או שבא על חבור היום והלילה, שאוררי יום יקבו גם הלילה שחבור היום והלילה העתידים יהיה ערירי שלא יוליד תולדות, ור"ל במליצה על המתחבר ומזדווג בהם שיהיה ערירי:פסוק ט
ביאור המילות
"בעפעפי שחר". הב' הוא ב' הכלי, שרואה בעיני השחר, ויען השחר אין לו עינים גמורים רק האור בוקע בו מעט כרואה אור דרך עפעפיו, תפס לשון בעפעפי, אל יראה אור על ידי עפעפי השחר ובאמצעותם:פסוק י
ביאור המילות
"לא סגר". מוסב על הלילה:
"דלתי בטני", הם הדלתות שבם יכנס אל הבטן, ולרוב מורה סגירת הדלת שלא להניח לזר ליכנס אל תוך הבית, וקרא בטן אמו בטני, שהוא הבטן שהיה מיוחד למשכנו כ"ז העבור:פסוק יא
ביאור המילות
"מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע". הרחם מציין מקום ששם יוצא הולד, ור"ל מסבת הרחם, וכן ירמיה (כ') אשר לא מותתני מרחם, ומבטן יצאתי הוא אחר היציאה, ויש הבדל בין אמות ובין אגוע, המיתה תצויר גם ע"י סבה, כמו ע"י חניקת הרחם, אבל הגויעה היא מחולשת הכח ואפיסת החיים, עז"א אם לא מתי על ידי סבת הרחם הי"ל לגווע אח"כ ע"י חולשה:פסוק יב
פסוק יג
ביאור המילות
"עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". המנוחה הוא הפך התנועה, והשקט הוא הפך הרוגז, והמנוחה קודם להשקטה, שתחלה ינוח הגוף מתנועתו ואח"כ תנוח הנפש מרגזה, כמ"ש נחה שקטה כל הארץ (ישעיה י"ד), לא שקטתי ולא נחתי (לקמן ג'), ועז"א שאם ישנתי אז והיה לי מנוחה, עתה כבר הייתי במעמד ההשקטה. וגם ר"ל הלא גם עתה אם אשכב יהיה לי השקטה מן הרוגז שיש לי, כ"ש שהיה טוב אם ישנתי או שהיה לי מנוחה, כי על הנפל לא יצדק שם שכיבה שצודק רק מיתת הגדולים שעמד והלך ובניותו על עפר ישכב, ולא יצדק על הנפל רק שינה, וכן לא יצדק עליו השקטה, כי אין לו רוגז, רק מנוחה מן התנועה, ועתה כשימות ישכב מן ההליכה, וישקוט מן הרוגז:פסוק יד
ביאור המילות
"עם מלכים". כל המאמר נמשך על מלות לא אהיה. והנפל הוא פחות מן העולל, שהעולל כבר נולד, ועי' בפ':פסוק טז
פסוק יז
- א) אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה הקנאה והגאוה ודומיהם, ועליהם אומר "שם רשעים חדלו רגז", ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה, וא"כ ההעדר טוב מן ההויה,
- ב) הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר "שם ינוחו יגיעי כח":
ביאור המילות
"רגז" היא תכונה נפשית המעכרת מנוחת האדם במדות נפשו ותהלוכותיה:פסוק יח
ביאור המילות
"שאננו". גדר מלת שאנן הוא בשאין מטריד ומחריד מבחוץ, וזה הבדלו מן שקט שלו, כמ"ש בכ"מףפסוק יט
ביאור המילות
"שם הוא". נמשך למלת יחד, יחד שם הוא ר"ל שוים כאחד:פסוק כ
ביאור המילות
"עמל, מר נפש". עמל ממלאכה ועבודה, והוא רוצה בחיים בלילה בעת המנוחה, רק מואס האור ועת העבודה, והמר נפש מואס חיים ביום ובלילה:פסוק כא
ביאור המילות
"ממטמונים". המ"ם היא מ"ם המקום, כמו משם חפר אוכל:פסוק כב
ביאור המילות
"השמחים אלי גיל ישישו". מבואר אצלי בכ"מ שהשמחה והגיל הם בלב והששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להראות השמחה בגלוי, כמו תוף ומחול ורקוד, והשמחה היא התמידית, והגיל מורה על דבר מתחדש, כמו מציאה ובשורה טובה וכדומה, אמר השמחים על מציאה שהוא גיל ודבר מתחדש, לא לבד ישמח בלב כי גם ישישו בגלוי על מציאה זו, ולמ"ד לגבר מורה על הקנין "שימצאו קבר לגבר" שיקבר שם:פסוק כג
ביאור המילות
"ויסך בעדו". הוא שסוכך דרכו מן הצד שלא יוכל לצאת, כמו הנני שך את דרכך בסירים, ר"ל שנטל ממנו הבחירה וא"י לצאת ממאסרו, וגם אינו יודע את דרכו שהולך עליה להזהר מן המכשולים שיש שם:פסוק כד
ביאור המילות
"אנחתי". מצויר כעצם מופשט ההולך ובא ועמד לפניו, כמו ונסו יגון ואנחה, ויתכו, בא על המסת דבר נקפא, כמו ומטר לא נתך ארצה:פסוק כה
ביאור המילות
"פחדתי ויאתיני, יגורתי ובא לי". הפחד הוא מדבר בלתי ידוע ומקורו בדמיון המפחד, והמגור הוא מדבר ידוע ומקורו הוא בהדבר עצמו. ר"ל שתחלה הרגיש פחד ולא ידע ממה מפחד, ועתה יגור מדבר ידוע, שכבר ראה הרעה שבאה עליו. ויש הבדל בין אתא ובין בא, שאתא מציין הביאה המוחלטת, ובא מציין גם הביאה הבלתי מוחלטת כמ"ש בכ"מ, והפחד כבר אתא, אבל המגור על העתיד עוד לבא אליו, לא בא עדיין רק מוכן לבא:פסוק כו
<< · מלבי"ם על איוב · ג · >>