מלבי"ם על איוב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · ג · >>

תוכן עניינים

פתיחה למענה הראשונה מענה איוב

כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים:

  • האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.
  • ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו א): "מזל מחכים מזל מעשיר".

והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)?

כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),

ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ),

וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ),

ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא),

מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה).

והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה' חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת.

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקלל את יומו", כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ"ל בפתיחת המאמר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יאבד יום", יען שחריצת משפט הילד הנולד תלוי לפי מזל ומצב הכוכבים בליל ההריון וביום הלידה, לכן קלל את היום שהיה מוכן להולד בו, ואת הלילה שאמר וגזר את הריונו:

ביאור המילות

"הורה". י"מ שהוא מבנין הפעיל, שגבר הזכר גורם הריון, וכן על ברכות הורי, ויל"פ שהוא ע"מ פ₪ע£ל, שנקלט הריון של גבר, או הוא בינוני לנקבה, שנעשית מיד הרה, מן גבר, ומלת "גבר" מציין שעתיד הולד להיות גבור כמ"ש חז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ואומר חכם יהיה או טפש גבור או חלש, ומלת אמר מוסב על הלילה.

"הלילה" גזר שיקלט הריון. וימליץ כאלו עומד באמצע הזמן שבין ההריון והלידה, ומקלל ליל ההריון בלשון עבר ויום הלידה בלשון עתיד:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היום ההוא" התחיל לקלל תחלה את היום שיהיה חשך, "אל ידרשהו" הכינוי מוסב על החשך, כי לפעמים יהיה החשך בהשגחת ה' כמו שהיה במצרים שהיה החשך לטובת ישראל, אומר שאת החשך הזה לא ידרוש ה' שיהיה לאיזה צורך, והגם שברוב ימים מעוננים יופיע קצת הופעת זהר דרך העננים, אמר "שאל תופע עליו" גם "נהרה" קצת רק יהיה חשך ולא אור:

ביאור המילות

"נהרה". התבאר אצלי ששם נהרה מורה על האור הבוקע דרך צמצום על נקודה אחת, כמו את המנהרות אשר בהרים, ויל"פ ג"כ שבא על אור העליון האלהי השופע על נקודה פרטית למטה, ומזה הביטו אליו ונהרו, שבא על אור השמחה או השכינה השופע על הפנים, וזה נראה מפעל יפע שבא על הופעה רוחנית בכ"מ. ובזה מציין האור בג' מדרגות,

  • א) שבא מלמעלה מן ה' אל גלגל היומי ואל השמש, ועז"א "אל ידרשהו אלוה ממעל",
  • ב) מה שיופיע ויתקבץ על הכדור עצמו למטה, עז"א "אל תופע עליו נהרה". שזה אור שני הבא מן השמש (שקבל אור אלוה) למטה,
  • ג) שיהיה חשך גם למטה בסבת אדים ועננים, עז"א "יגאלוהו חשך וצלמות":
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגאלהו", מוסיף שלא יהיה חשך העדרי רק חשך קניני עד "שהחשך ילכלך אותו ע"י שישכנו עליו עננים", ובכ"ז לא ימשך מן העננים התועלת במה שהעננים יעשו צל מחורב, כי "יבעתו אותו כמרירי יום" ר"ל חמימות יום בוער, שבכ"ז יהיה חמימות ולהט היום:

ביאור המילות

"יגאלוהו". י"מ מענין גאולה שהגאולה נקשר עם הקורבה, שחשך וצלמות יהיו גואליו וקרוביו, וי"מ מענין טינוף ולכלוך, כמו וכל מלבושי אגאלתי, ויגואלו מן הכהונה, שקרוב עם ענין גיעול:

"עננה", הוא שם הקיבוץ, קבוצת עננים, וע"כ בא בלשון נקבה כמו והדגה אשר ביאור מתה, כרתו עצה (ירמיה ו'):

"כמרירי", הכ"ף שורש מענין חמימות: כמו עורנו כתנור נכמרו, ומזה כי נכמרו רחמיו, חמימות הרחמים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלילה", מתחיל לקלל ליל ההריון "שיהיה בו אפל", שהוא גרוע מחשך, כי החשך נמצא בכל הלילות, "אל יחד", הלילה בצירוף היום שאחריו נמנה ליום אחד מימי השנה אשר מספרה שס"ה יום, אשר תקיף השמש את מעגלה היומי שס"ה סבובים ויתהוה מן שס"ה ההיקפים הנמנים, שנה שלימה. שנית, יבא הלילה בפ"ע בחשבון לילות שמצטרפים לירח שלם ע"י הילוך הירח, וקלל את הלילה "שאל יתאחד" לא למספר "ימי שנה" עם היום שאחריו, ולא בפ"ע למספר הלילות הנמנים אל היקף הירח:

ביאור המילות

"אפל", גדול מחשך, שהחשך משמש גם בלילה שיגיה בו אור הירח, והאופל יצייר שאין בו שום נוגה (כמ"ש ישעיה נ"ט ט', עמוס ה' י"ח):

"יחד". עתיד מהקל, ושרשו אחד, ודגש הד' לתיקון הקריאה, לפי שהמלה מלעיל, וד"ק.

"במספר ירחים", לילות של הירח, ויל"פ במספר הירחים המאירים בכל חדש שהם כ"ז או כ"ח צורות ירחיות בהבטתו אל השמש, לא יבא רק יהיה כליל כ"ט או ליל שלשים שאין בו אור הלבנה כלל:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה". אחר שמוכרח לפי המערכת כי הולד הנקלט בהריון בלילה הזה יהיה גבר לא יצלח בימיו, והנולדים מן ההריון הזה לסוף יקללו יומם, ויאררו לוית הורתם וחבורם אשר הזדווגו בזה הלילה, שמי יתן והיה לויתן וחבורם זה ערירי ולא היה יוצא ממנו זרע אנשים בלתי מצליחים, א"כ מהראוי כי "הלילה הזה יהי גלמוד", שלא יתהוה בו זווגים וחבורי איש ואשה, וגם "אל תבא רננה בו", שהוא רננת חתונים קול חתן וקול כלה:

ביאור המילות

"גלמוד", הוא יותר מבדד, שמציין שלא יתחבר אל שום אדם, כמו ואני שכולה וגלמודה, וחז"ל בר"ה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יקבוהו", אחר שלבסוף יקבוהו ויקללוהו "אוררי יום" הילדים שיולדו ע"י זיוג זה הם יקבוהו, אשר "העתידים עורר לויתן" שכל העתידים להזדוג בו בלילה הזה יהיה לויתן וחבורם ערירי, ולא יולדו ממנו תולדות רק ערירים יהיו בלא בנים:

ביאור המילות

"יקבוהו אוררי". הקללה עצמה נקרא אירור, ופרישת הקללה על העצם המקולל בא בלשון נקבה מענין פרישה, ומשתתף עם נקבה שכרך עלי, שפורש ומבאר דבריו היטב:

"ערר". פעל נגזר משם ערירי:

"ולויתן" מענין חיבור, כמו הפעם ילוה אישי אלי, והכינוי מוסב על חבור האיש והאשה לזווג, או שבא על חבור היום והלילה, שאוררי יום יקבו גם הלילה שחבור היום והלילה העתידים יהיה ערירי שלא יוליד תולדות, ור"ל במליצה על המתחבר ומזדווג בהם שיהיה ערירי:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחשכו", אחר שקלל את היום בפ"ע ואת הלילה בפ"ע מתחיל לקלל גם עת הנשף והשחר שבו יתחברו היום והלילה בתחלתם ובסופם, "יחשכו כוכבי נשפו" הם הכוכבים המאירים בתחלת הלילה בהשקע השמש, וגם "יקוה" הלילה הזה "לאור" השחר שיאיר בסוף הלילה, "ואין" כי לא יעלה השחר בו, " ואל יראה" מצייר במליצתו את הלילה כעור ואין עינים, אשר בכל בקר יראה אור ע"י שיתן לו השחר את עיניו ועפעפיו, ובעפעפים של השחר הוא רואה את האור הזורח באילת השחר, יאמר שהלילה הזה לא יתן לו השחר את עפעפיו לראות בם אור בקר כי לא יאיר הבקר בו:

ביאור המילות

"בעפעפי שחר". הב' הוא ב' הכלי, שרואה בעיני השחר, ויען השחר אין לו עינים גמורים רק האור בוקע בו מעט כרואה אור דרך עפעפיו, תפס לשון בעפעפי, אל יראה אור על ידי עפעפי השחר ובאמצעותם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא סגר", באר הטעם מה שקלל את ליל ההריון, שהוא מפני שהלילה לא סגר את דלתות בטן אמו, שדרך שם נכנס הזרע שממנו נוצר, ר"ל אחר שהלילה ידע שמזל הנוצר יהיה רע לפי חיוב המערכת, היה לו לסגור פי הרחם בל יקלוט הריון, ובזה היה " מסתיר עמל מעיני" ולא היה נולד לעמל ויגון:

ביאור המילות

"לא סגר". מוסב על הלילה:

"דלתי בטני", הם הדלתות שבם יכנס אל הבטן, ולרוב מורה סגירת הדלת שלא להניח לזר ליכנס אל תוך הבית, וקרא בטן אמו בטני, שהוא הבטן שהיה מיוחד למשכנו כ"ז העבור:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה", עתה באר הטעם שקלל את יום הלידה, שהגם שכבר נקלט ההריון היה לו ליום הלידה לעכב את לידתו, ולמה לא גזר המזל "שאמות מסבת הרחם" היינו שיחנק בעת יתעורר לצאת מרחם ולא יצא לאויר העולם כלל, ואם היתה הלידה מחוייבת להיות מצד המערכת עכ"פ למה לא גזר המזל אשר בעת כי "מבטן יצאתי" לאויר העולם "ואגוע" תיכף:

ביאור המילות

"מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע". הרחם מציין מקום ששם יוצא הולד, ור"ל מסבת הרחם, וכן ירמיה (כ') אשר לא מותתני מרחם, ומבטן יצאתי הוא אחר היציאה, ויש הבדל בין אמות ובין אגוע, המיתה תצויר גם ע"י סבה, כמו ע"י חניקת הרחם, אבל הגויעה היא מחולשת הכח ואפיסת החיים, עז"א אם לא מתי על ידי סבת הרחם הי"ל לגווע אח"כ ע"י חולשה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מדוע", ר"ל ואם תשיב שלא הי' מחויב מצד המערכה שאגוע בצאתי מבטן, כי הייתי בריא אולם לא ילד גוע מנוער עכ"פ "מדוע קדמוני ברכי" האב שעל ברכיו נולדתי "ולמה" נכונו לאמי "שדים כי אינק" חלב, היה להמזל לעכב את האב שלא יקבלני על ברכיו והייתי מת בנפלי מרחם על הארץ, או עכ"פ שיהיה לאמי שדים צומקים והייתי מת ברעב:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה", ר"ל אם "ישנתי אז" בעודי נפל ואז "ינוח לי" (מתנועת המציאות אשר לא ינוח רגע על מצב אחד), אם כן "עתה" כבר "הייתי שוכב שקט" ושאנן:

ביאור המילות

"עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". המנוחה הוא הפך התנועה, והשקט הוא הפך הרוגז, והמנוחה קודם להשקטה, שתחלה ינוח הגוף מתנועתו ואח"כ תנוח הנפש מרגזה, כמ"ש נחה שקטה כל הארץ (ישעיה י"ד), לא שקטתי ולא נחתי (לקמן ג'), ועז"א שאם ישנתי אז והיה לי מנוחה, עתה כבר הייתי במעמד ההשקטה. וגם ר"ל הלא גם עתה אם אשכב יהיה לי השקטה מן הרוגז שיש לי, כ"ש שהיה טוב אם ישנתי או שהיה לי מנוחה, כי על הנפל לא יצדק שם שכיבה שצודק רק מיתת הגדולים שעמד והלך ובניותו על עפר ישכב, ולא יצדק על הנפל רק שינה, וכן לא יצדק עליו השקטה, כי אין לו רוגז, רק מנוחה מן התנועה, ועתה כשימות ישכב מן ההליכה, וישקוט מן הרוגז:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד-טז) "עם מלכים", כל המאמר נסמך על מלות "לא אהיה", ושיעור הכתוב "עם מלכים ויועצי ארץ (לא אהיה) או עם שרים לא אהיה או כנפל טמון וכעוללים לא אהיה", ופירושו כי עתה כשהוא נמצא במציאות יש מדרגות בין בני אדם, שאחד הוא מלך ואחד הוא רק שר, וכן יש מדרגות רבות זו למטה מזו וכי המדרגה הפחותה הוא הנפל טמון, אשר מדרגת מציאותו חלושה וקלה מאד שאחריו הוא ההעדר והאפס. לא כן אם הייתי נעדר ולא הייתי בא אל המציאות, האפס והאין לא ישוער בכמות ואיכות לאמר שהאפס והאין לא היה מלך או שלא היה שר או שלא היה אף נפל טמון, כי אין חילוף מדרגות בדבר שלא בא אל הישות כלל, ור"ל ישנתי אז ינוח לי והיה אצלי בשוה מה שלא אהיה עם מלכים או מה שלא אהיה עם שרים או מה שלא אהיה אף כנפל טמון, אם לא היה נקלט ההריון כלל, כמ"ש כי לא סגר דלתי בטני, או מה שלא אהיה כעוללים לא ראו אור אם נקלט ההריון והיה מת בצאתו לאויר העולם כמו שאמר למה לא מרחם אמות, הכל היה שוה אצלו, כי בין כך וכך הוא אין ואפס:

ביאור המילות

"עם מלכים". כל המאמר נמשך על מלות לא אהיה. והנפל הוא פחות מן העולל, שהעולל כבר נולד, ועי' בפ':

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שם", עתה בא להראות שההעדר הוא טוב יותר מן ההויה וטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובא להחליט על כלל מציאות האדם שהוא אך לרעתו, כי כשנחשב כל עניניו ונשקל במאזנים את הצלחתו ושמחת לבו וענגו בימי חייו מצד אחד, ואת הרעות שהוא מעותד אליהם בצד השני, נמצא תמיד כי מספר הרעות רבו מן הטובות. והנה חלק את הרעות הבאים על האדם לשני חלקים,

  • א) אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה הקנאה והגאוה ודומיהם, ועליהם אומר "שם רשעים חדלו רגז", ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה, וא"כ ההעדר טוב מן ההויה,
  • ב) הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר "שם ינוחו יגיעי כח":

ביאור המילות

"רגז" היא תכונה נפשית המעכרת מנוחת האדם במדות נפשו ותהלוכותיה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחד", המין הב' מן הרעות הבאים עליו מפאת זולתו מבני אדם הם משלשה ענינים, (ענין הא') מצד העושק אשר ימשול הגבור על החלש ויאסרהו בבור שבי ויגוש בו לעבוד עבודת פרך, אבל במעמד ההעדר "יחד אסירים שאננו", (וייפה מליצתו בציירו גם ציור הנעדרים כאסירים, כי הנעדר לא ימצא לו תנועה והעתק ממקום אל מקום כמו אל האסור בנחושתים, אבל האסירים הנעדרים נבדלו מן האסירים הנמצאים במה שהם שאננים ולא ישמעו קול נוגש). (ענין הב') הרעות הבאות מצד חילוף המדרגות שבין בני אדם, שעשיר ברשים ימשול והנכבד בנקלה וכדומה, אבל במעמד ההעדר.

ביאור המילות

"שאננו". גדר מלת שאנן הוא בשאין מטריד ומחריד מבחוץ, וזה הבדלו מן שקט שלו, כמ"ש בכ"מף

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קטן וגדול (יחד) שם הוא" שם כולם שוים ואין הבדל בין קצת ב"א לקצתם. (ענין הג') הרעות הבאות מצד החק והנימוס, שימצאו אדונים ועבדים על ידי שקנאו בכסף, אבל שם במעמד ההעדר "עבד חפשי מאדוניו", ובזה באר כל מיני הרעות אשר ימצאו לבני אדם בחייהם, וטוב להם שלא באו לעולם והיו נעדרים:

ביאור המילות

"שם הוא". נמשך למלת יחד, יחד שם הוא ר"ל שוים כאחד:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה", ר"ל ואם תאמר כי בכ"ז הלא ימצאו גם כן קצת בני אדם מוצלחים אשר לא ישיגום רעות האלה ואלה יחפצו יותר בחיים מבמות, עדיין תשאר השאלה "למה יתן לעמל אור", האור הזורח בצאת השמש אשר הוא לטובת בני אדם ותועלתם הוא אל העמל בעבודת פרך רק ענין רע לענות בו, כי בזרוח האור יצא לפעלו ולעבודתו הקשה עד ערב שיאפיל האור ואז ינוח, וא"כ למה לו האור להעמל. ויותר מזה למה יתן "חיים למרי נפש", שמרי נפש קצים בחייהם, ולא ירויחו בחייהם רק מה שירגישו בו ענים וצרתם ולמה להם החיים, הלא הם יבקשו יותר את המות אשר בו ישכחו מר נפשם, ואם תשיב כי גם מרי נפש רובם חפצים יותר בחיים מבמות, עדיין אשאל.

ביאור המילות

"עמל, מר נפש". עמל ממלאכה ועבודה, והוא רוצה בחיים בלילה בעת המנוחה, רק מואס האור ועת העבודה, והמר נפש מואס חיים ביום ובלילה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המחכים למות", ולמה "ואיננו?" הלא ימצאו ביניהם שהם מואסים בחיים המרים ומצפים על המות ולמה איננו? והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז לא סר המות אליו, ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון נפל עליו גל אבנים וימות, ובזה נראה בעליל רעת הזמן ותהפוכותיו, שכ"ז שהיה דל ואביון וחכה למות לא מת, ובעת שהצליח ורצה בחיים אז סר אליו מר המות, וז"ש "בעת אשר המה מחכים למות, אז ואיננו", ואיך אח"כ "יחפרו את המות מן המטמונים", שבחפרם לקחת את המטמונים הוציאו המות תחתיהם, וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות חיה ובעת התאוה לשמוח בחייו השיג את המות:

ביאור המילות

"ממטמונים". המ"ם היא מ"ם המקום, כמו משם חפר אוכל:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השמחים", לכן אני מחליט ואומר שהאנשים "השמחים אלי גיל" ושמחה המתהוה בעולם, טוב יותר כי "ישישו בעת שימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה", שאין דבר טוב בעולם כמוהו שאיש כזה ימות וימצא קבר וימצא מנוחה מעניו וצרותיו:

ביאור המילות

"השמחים אלי גיל ישישו". מבואר אצלי בכ"מ שהשמחה והגיל הם בלב והששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להראות השמחה בגלוי, כמו תוף ומחול ורקוד, והשמחה היא התמידית, והגיל מורה על דבר מתחדש, כמו מציאה ובשורה טובה וכדומה, אמר השמחים על מציאה שהוא גיל ודבר מתחדש, לא לבד ישמח בלב כי גם ישישו בגלוי על מציאה זו, ולמ"ד לגבר מורה על הקנין "שימצאו קבר לגבר" שיקבר שם:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לגבר אשר דרכו נסתרה" מצד עצמו, וגם "האלוה סכך בעדו" עד שלא יוכל לחפש אחרי הדרך, ר"ל שהוא מצד עצמו מוכן אל הרעות, והמערכת תסוכך בעד בחירתו באשר אין אפשרות בידו להשמר ולהנצל מן הפגעים המחוייבים והנגזרים עליו מצד מזלו הרע:

ביאור המילות

"ויסך בעדו". הוא שסוכך דרכו מן הצד שלא יוכל לצאת, כמו הנני שך את דרכך בסירים, ר"ל שנטל ממנו הבחירה וא"י לצאת ממאסרו, וגם אינו יודע את דרכו שהולך עליה להזהר מן המכשולים שיש שם:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לפני", ומביא הראיה ממה שקרהו, שהוא עם היותו צדיק בעיניו מצאוהו הרעות הגדולות האלה, (ומצייר את האנחה כעצם מופשט אשר תתיצב בהמון תוגותיה נגד לחמו ולפניו, ר"ל בעת אכלו לחמו תתעורר האנחה, ואז שאגותיו המוקפאים ונעצרים בעת ההיא יתכו ויזלו כמים באין מעצר לרוחו):

ביאור המילות

"אנחתי". מצויר כעצם מופשט ההולך ובא ועמד לפניו, כמו ונסו יגון ואנחה, ויתכו, בא על המסת דבר נקפא, כמו ומטר לא נתך ארצה:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי פחד", ואי אפשר לתלות שבאה הרעה עלי ע"י שלא נשמרתי ממנה ולא הכינותי האמצעיים הנצרכים כדי להשמר מן הרע, כי תמיד הייתי מפחד מן הרע ועשיתי כל אשר ראוי לעשות להשמר מן הפגעים ובכ"ז "ויאתיני", ולא הועיל השתדלותי (גם כיון בזה לאשר כתבו הקדמונים אשר האמינו בשליטת המערכת, כי הגזרה החרוצה על האדם מצד המערכה תעשה חיקוי ורושם בלבו עד שיש לו תמיד פחד מן הרעה החרוצה עליו, כי לבו ינבא לו את העתיד לבא עליו, ומתוך כך היו מתפחדים תמיד מן הפחד אשר הרגישו בנפשם מאיזה דבר), ומזה הביא ראיה שאחר שפחדו ומגורתו נתקיים עליו בפועל מבואר כי הגזרה אמת והחריצות שקר:

ביאור המילות

"פחדתי ויאתיני, יגורתי ובא לי". הפחד הוא מדבר בלתי ידוע ומקורו בדמיון המפחד, והמגור הוא מדבר ידוע ומקורו הוא בהדבר עצמו. ר"ל שתחלה הרגיש פחד ולא ידע ממה מפחד, ועתה יגור מדבר ידוע, שכבר ראה הרעה שבאה עליו. ויש הבדל בין אתא ובין בא, שאתא מציין הביאה המוחלטת, ובא מציין גם הביאה הבלתי מוחלטת כמ"ש בכ"מ, והפחד כבר אתא, אבל המגור על העתיד עוד לבא אליו, לא בא עדיין רק מוכן לבא:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא שלותי", ר"ל וגם אין לתלות שבאו עליו הפגעים במקרה גמור, אחר שבאו אליו הרעות שלש פעמים זאח"ז, שהוא אבדן הקנינים ואבדן הבנים ויסורי גופו, וע"ז כפל לא שלותי וכו', ומזה מבואר שלא היה במקרה רק ע"י גזרה חרוצה מן המערכת שירד ממעלתו ע"י סבות שונות תכופות, ואחר שא"א שיהיה זה מצד ההשגחה לעונש על חטאיו, באשר הוא צדיק בעיניו, ע"כ כ"ז בא מצד מערכתו ומזלו הרע שבלתי מבחין בין טוב לרע, ומזה מבואר שאין גמול ועונש, כי המערכה שולטת על כל מעשי בני אדם והוא מוכרח בכל מעשיו הטובים והרעים: