מלבי"ם על איוב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · ב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויהי היום", ספר במשל שאחר שעמד איוב בנסיון הראשון ולא הרגיש באבדן הקנינים והבנים, נסהו בנסיון האחרון שהם יסורי הגוף ומכאוביו, ואמר פה "ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'" ובפעם הראשון אמר סתם ויבא גם השטן בתוכם, כי יש הבדל בין מיני הרעות שהשיגוהו בפעם הראשון שהיו ע"י טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות ע"י אש ורוח וע"י רעות בני אדם קצתם לקצתם, לבין הרע שהגיעוהו בפעם הזאת ע"י שחין וחולי שסבתו הטבעיית הוא ע"י מותרות המזון (כנ"ל א' י"ד) כי שישמר הצדיק מרעות היסודות ומרעות בני אדם אינו נמשך מצדקתו בטבע, כי אין צדקת הצדיק סבה טבעיית שע"י ישמר מפגעי היסודות ומרעת בני אדם, רק סבה השגחיית שע"י צדקתו ה' משגיח עליו ושומר אותו מכל רע, כמ"ש לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וכו', אבל שישמר הצדיק משחין רע וחולאי הגוף הבאים ע"י מותרות המזון זה נמשך מצדקתו בדרך הטבע, שמדרכי צדקתו שישמר א"ע מן המותרות והזוללות ויתרון משגל, כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, וטבעו מחייב שלא ילקה בשחין וחולי רע, לפ"ז השטן וההעדר שבא להשחית את קניניו ובניו בפעם הראשון ע"י אש ורוח וחרב אויב לא היה צריך לזה פעולת ה', רק שה' יסיר פניו ויסלק השגחתו ממנו, כי מה שנשמר עד עתה מפגעים אלה היה רק ע"י ההשגחה, ועתה שסלק ה' את השגחתו ממנו ועזבו ביד השטן ממילא חלו בו ידי אויבים ורעות היסודות, וזה לא היה ע"י ה' רק ע"י שה' לא שמר אותו להצילו מרעות אלה בהשגחתו, משא"כ השחין שבא עליו עתה לא היה איוב מוכן אליו מצד טבעו, שהוא בצדקתו היה נשמר ממותרות מזון ומשגל שהם סבת השחין והחולי, ולא היה די עתה מה שסלק ה' את השגחתו ועזבו ביד השטן שהוא ההעדר וההפסד הטבעיי, כי גם הטבע היתה מגנת עליו מחולי ומדוה, וא"כ המכה הזאת לא באה ע"י סילוק ההשגחה לבד רק היתה מכה השגחיית נגד טבעו של איוב, לכן זכר פה שבא השטן להתיצב על ה', שההעדר וההפסד לא היה לו כח לפעול זאת בעצמו רק ע"י השגחת ה' נגד הטבע, משא"כ בראשונה לא בא להתיצב על ה' רק שה' יסלק השגחתו ובא הרע בעצמו מצד טבע השטן וההעדר:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אי מזה תבא", בפעם הראשון שאל מאין תבא, שכבר באר הרש"ף שיש הבדל בין מאין ובין אי מזה, שבשאלת מאין, ישאל השואל בדרך העלמה מוחלטת, שאין לשואל הרגשה דמיונית ליחד הקישור לאיזה מקום יותר מלחברו והרי הוא כאילו כל העולם מונח לפניו בספק שאלתו, אבל בשאלת אי מזה, כבר היה לשואל איזה הרגשה במקצת מאין נפרד הדבר, ולא נעלם ממנו רק ידיעת המקום הפרטי המיוחד עכ"ד, ולכן בתחלה שכיון על כל מיני ההעדרים ובאר במשל שההעדר בכלל נמצא רק בארץ לא בשמים, שאל מאין, משא"כ עתה כבר הודיע שההעדר מקומו בארץ, ושאלתו היה על ההעדר המיוחד שבא לפניו עתה, שהוא ההפסד שבא ע"י חולי שסבתו מותרות המזון, שאל אי מזה על המין ההוא הפרטי, והשיב "משוט בארץ" שגם הפסד זה בא ע"י ההעדר הכולל המתמיד והבלתי מתמיד הנמצא בארץ, שכיון עליו במ"ש משוט בארץ ומתהלך בה:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר השמת לבך אל עבדי איוב", שבו א"א שיחול בו גם ההפסד ההוא הפרטי אחר שהוא ירא אלהים וטבעו מחייב שלא יחלה ולא ידוה, וגם על מה שסלקתי השגחתי ממנו ועזבתיו בידך להפסיד קניניו ובניו היה שלא כדין אחר שעמד בנסיון "ועודנו מחזיק בתומתו", שמזה התברר שעובד מאהבה לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, וא"כ מה שהסת אותי לבלעו היה חנם:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויען השטן", והשיב לאמר שבנסיון הזה לא נתברר עדיין שהוא עובד מאהבה כי לא נתברר מזה רק שלא חש על איבוד הקנינים והבנים, מפני שגופו חביב עליו מממונו ומבניו וירא עדיין לחטא פן יענש בגופו, כי כבר ראינו "שעור (יתן איש) בעד עור" ר"ל שהאדם לבוש בשני מיני מלבושים,

  • א) העור שעל בשרו כמ"ש עור ובשר תלבישני,
  • ב) העור שעל עורו שהוא כתונת עור שיפשיט מאחד הבעלי חיים וילבוש בו, והדרך הוא שיתן האדם כתנות עור בעד כתנות עור, ר"ל שיפקיר מלבושיו החיצונים שהוא לבוש בהם להציל העור הדבוק לבשרו, שאם ירצו ממנו שיתן מלבושיו כולמו ואם לאו יפשיטו את עורו יתן עור החיצוני בעד עור הדבק אליו שהוא עורו, וגם "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" שגם את עורו יתן בעד נפשו, ר"ל שיתרצה שיפשיטו את עורו מעליו כדי שלא יהרגו אותו ויקחו את נפשו, ובזה הוסיף שגם אם תניחהו בידי שאשלט על עור בשרו עדיין אין בחינה בזה שעובד מאהבה, כי יתנחם עדיין במה שלא הוכה מכה מסוכנת הנוגע בעצמו ובבשרו וכ"ש שאין בחינה במה שלקחת ממנו את עורו החיצוני שהם מלבושיו וקניניו ובניו שהם בלתי דבוקים אליו:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אולם", אך בזה תבחנהו בחינה ברורה, "אם תשלח ידך ותגע אל עצמו ואל בשרו" לא בעורו לבד רק מכה הנוגע בעצמו ובשרו שיש בה סכנת נפש עד שיתיאש מרפואה, ואז לא יהיה לו במה להתנחם ומה לירא ולקוות "אז על פניך יברכך" ויגנה הנהגתך:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר ה' הנו בידך", מסר גם עצמו ובשרו ליד השטן רק בתנאי שישמור את נפשו, ואמרו חכמינו ז"ל במליצתם גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב משל לאומר לאחד שבור החבית ושמור את יינה, ר"ל שהכח שעמד נגד צד המעדיר והמפסיד, (הכח הזה הוא צערו של שטן) היה ענינו גדול מן הכח שהיה צריך לעמוד נגד צד המקיים את החיים (שהוא צערו של איוב), כי צד ההפסד היה מרובה מצד הקיום, והיה צריך כח גדול להטות את הפלס מן ההפסד אל הקיום:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקח לו חרש", פי' במדרש שהיה מחציו ולמעלה שחין יבש והיה צריך חרש להתגרד בו, ומחציו ולמטה היה שחין לח והיה צריך לישב בתוך האפר שמושך הליחות, ורפואת האחד קשה להשני כעין זבורא ועקרבא:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עודך מחזיק בתמתך", כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ"ש יהי שם ה' מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה' רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שית', ואמרה לו אשתו להקניטו הנה בפעם הראשון שברכת את ה' על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך, ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא"כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלהים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויאמר גם את הטוב נקבל", הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה' וצדיק, וכן פירשוהו המפ', אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם, ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע"כ חשב שא"א כלל שה' יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכל דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג"כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר"ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא, ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע, וז"ש אחר "שגם את הטוב נקבל מאת האלהים", ר"ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא"כ איך "את הרע לא נקבל" אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה' ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח"כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ"ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישמעו", תחלה שמע כ"א במדינתו ויבואו ממקומו כ"א בפ"ע, ובבואם ארץ עוץ ופגשו זב"ז נועדו יחדיו לבא בצותא חדא: