". אחרי ההוצעה הזאת שבה סלק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב, שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויהי היום". כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם
(פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם וכן חולשת פעולתו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד, לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו. ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכלי מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי "
בני אלהים" שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, "
באו להתיצב על ה'" שמצד שהוא ה' מהוה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק, בא בתוכם, וכבר באר המורה
(שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד, רק אמר שבא בתוכם, כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה', כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם, אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים. שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו, והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר, וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות, והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויאמר ה' אל השטן" באר במשל שה' שאל אל השטן "
מאין תבא", כי זה ההעדר וההפסד שהוא כחו של השטן אינו דבוק בנמצאים העליונים רק הוא מחובר בחומר לעולם, ולכן השיב "
משוט בארץ ומהתהלך בה", באר בזה,
- א) שההעדר וההפסד לא נמצאו רק בארץ לא בעליונים.
- ב) שנמצא בארץ דהיינו בבעלי חומר על שני אופנים,
- א) ההעדר הכולל המתמיד הדבוק בטבע הגשמיים שכל מורכב מתפרד וכל אדם ובע"ח מת בהכרח בבא קצו.
- ב) ההעדר הבא על צד המקרה, כמו שימות או יחלה ע"י רוב עסקו במזון ומשגל יותר מן הראוי, או הריגת בני אדם קצתם לקצתם וכדומה. על המקריי אמר משוט בארץ, ועל ההעדר המתמיד אמר מהתהלך בה, שההליכה מורה על הקביעות:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויאמר ה'" באר במשל שאחר שחייבה החכמה האלהית שתתקשר הצורה האנושיית הנכבדת מאד בזה החומר העפריי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד. נתן לה לצורה האנושית יכולת על החומר וממשלה ושלטון עליו עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר לה מן היושר והשיוי, ומצד זה האיש האלהי אשר ימית את חומרו ויכניע תאוותיו ונפשו תמשל ממשלה עצומה על כל כחותיו, אז גם כח ההעדר שהוא בא מצד החומר אין לו שליטה עליה, והשלם הזה נשמר בהשגחת ה' מכל פגע וחסרון הבא בסבת החומר ורעתו, ולכן שאל ה' אל השטן "
השמת לבך על עבדי איוב", ר"ל הלא עליו אין לך שום שליטה אחר שהוא עבדי "
ואין כמהו בארץ". ר"ל שהוא נבדל מן הארץ ועניני החומר לגמרי, בהיותו איש תם וישר וכו', שכ"ז מתגבורת הצורה על החומר וממשלתה עליו:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויען השטן", השיב כי יש בזה תנאי מיוחד מבואר בפילוסופיא כי העובד את ה' ועוצר תאוותיו בעבור תקות שכר או יראת נזק, שזה אינו ענין נפשי רק ענין חומרי, כמו היושב בתענית בעבור שכר זה אינו צם מצד צורתו רק מצד אהבת חומרו, שמאהבתו את גופו וכדי להרויח ממון למלאות צרכיו הוא מענה גופו מעט זמן למען ירויח לו אח"כ, ואין ראוי שנאמר שבעבור העינוי הזה הוא מתקדש ונבדל מענינים החומריים ומתדבק עם העליונים, ונהפך הוא כי הוא שקוע באהבת הממון כ"כ עד שיצום ויתענה כדי להשיגו - וכן דן ענין איוב שיראתו את ה' וסורו מרע אינו ענין נפשי כי אינו עושהו בעבור אהבת הטוב מצד שהוא טוב, שזה היה נכון אם לא היה מקוה להשיג על ידו גמול או להנצל מנזק אשר הוא ירא ממנו והיה עושה בחנם שלא בעבור גמול, "
אבל החנם ירא איוב אלהים"?
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הלא אתה שכת בעדו", ר"ל שיש בזה,
- א) יראת נזק, כי אתה הסוכך והמגין בעדו שלא יגיע נזק "לא לו ולא לבני ביתו ולא לכל אשר לו מסביב", שזה כולל שמירת הגוף והבנים והרכוש, והוא ירא שלא תסתלק שמירה זו ממנו בפרט שהוא ידע שעפ"י המערכה הוא מוכן אל הרעות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני,
- ב) יש בזה תקות גמול "כי מעשה ידיו ברכת", ששלחת ברכה במסחרו ועסקיו, "ומקנהו פרץ בארץ" למעלה מדרך הטבע, שהוא הגמול שהוא מקבל תיכף בעבור יראתו וצדקתו, והסברה נותנת שיראתו וצדקתו בלתי נקיה מאהבת גמול ויראת נזק, וזה תוכל לברר ע"י בחינה ונסיון:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואולם שלח נא ידך", וזה יהיה הבחינה, שאם צדקתו הוא מצד הטוב בעצמו לא בעבור פנייה חיצונית מגמול ועונש אז גם אם תסיר ההגנה והברכה ממנו בכ"ז לא יתמוטט מצדקתו, אבל אם צדקתו היה מפני תקות שכר ויראת עונש אז "
אם תשלח ידך ותגע בכל אשר לו" עד שלא יהיה לו ענין לירא ממנו או לקוות אליו אז "
על פניך יברכך", ר"ל שאז לא לבד שלא יהיה עוד צדיק כאשר היה אחר שסר הסבה שבעבורו החזיק בצדקתו, כי גם בעבור פניך והשגחתך יברך ויגנה הנהגתך, כי בחשבו שע"י צדקו ראוי שיהיה לו עושר וקנינים ויראה כי קנינים אלה הראוים לו נאבדו ממנו, יתלה זה ברוע ההנהגה ויאמר שאינך שופט צדק, וזה בחינה ברורה שלא היה עבודתו מאהבה, שאז לא היה מתלונן והיה שוה בעיניו עת הרעה כעת הטובה, ודייק שיגע בכל אשר לו, כי אם ישאר לו איזה דבר לא ישלם הנסיון, שעדיין יתירא מלמרות את ה' שלא יקח מידו הדבר הנשאר בידו:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויאמר", מבואר מן המשל כי סבת יסורי איוב היה ענין נסיון אם לבבו שלם עם ה' ואם יעמוד בצדקו גם בעת עניו, כדי לבחון עי"כ אם עובד את ה' מאהבה, ולא היה בעבור חטא עבר כי היה נקי מכל שמץ חטא, כמו שהעיד עליו ה' שהוא איש תם וישר, ודבר זה נעלם מעיני שלשת הריעים המתוכחים עמו, עד שאליהוא הבוזי המתוכח האחרון גלה דבר זה בסוף הוכוח. וספר שתחלה לא מסרו לנסותו רק בקניניו החיצונים הרכוש והבנים לא בגופו, כמ"ש "
הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך", וז"ל המורה
(פכ"ב מח"ג) ונזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם, כי יש מבני אדם שלא יבהל לאבדת הממון אבל ירעידהו מות הבנים וימיתהו מדאגה, ומבני אדם ג"כ שלא ילאה אפילו לאבדון הבנים אולם המכאובים אין ביכלתם לסבלם וכו', ולכן ספר שתחלה יצא השטן אל מה שנתן לו רשות להרוס קניניו ובניו. ובאר "
שיצא מעם פני ה'" כי ההפסד וההעדר לא יצא מה' מצד שהוא מהוה וממציא ומקיים הנמצאים רק מצד שאינו מהוה, מצד שסר כח ה' מהמקום ההוא, שעי"ז ימצא ההעדר מקום לחול (כמ"ש בפי' ישעיה
(סי' מ"ה) בפסוק יוצר אור ובורא חשך):
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויהי היום", באר בפרטות שלא היה זה מחמת חטא קדום, אף לא מחמת איזה חטא של בניו, כי היה ביום "
שבניו אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור", שהוא היום שבו הקיפו ימי המשתה שבאותו יום העלה עולות וכפר עליהם על כל חטאתיהם:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יד-טו) "
ומלאך בא". כבר כתב במורה
(פי"ב מח"ג) שכל רע שיבא אל האדם ישוב אל אחד משלשה מינים,
- א) הרעות הבאות מצד טבע ההויה וההפסד, כמו רעות המתחדשות ביסודות וברקים ושקיעות מקומות וכדומה,
- ב) הרעות הבאים ע"י בני אדם קצתם לקצתם,
- ג) הרעות שימצאו לכל אחד מבני האדם מפעולתו בעצמו, כמו החולאים הבאים ע"י רוב התאוה במאכל ובמשתה ומשגל ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר או בהפסד איכות המזונות וכו', ואמר פה שבפעם הזה הביא עליו השטן שני מיני הרעות הראשונים, כי תחלה נפלה שבא שהוא רעות בני אדם, ואח"כ אש אלהים שהוא ע"י יסוד האש, וכן הוכפל שנית נפילת הכשדים ורעות יסוד הרוח, כי בכל אחד מרעות אלה יש שני מינים, כי רעות בני האדם יהיה או בשביל תאות הממון והריוח וזה היה נפילת שבא שבאו לשלול שלל ולבוז בז מאהבת הממון, או שיהיה ע"י אהבת הנצוח והשררה שמצד זה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה בדרך מלחמה, וזה היה ענין הכשדים ששמו עליהם ראשים כדרך עורכי מערכה, וכן הרעות הבאות ע"י היסודות יהיו או ע"י מקרה גמור כמו נפילת אש אלהים מן השמים, או בדרך הטבע הרגילה כהרוח שבא מעבר המדבר. וספר לו המלאך שלא באו השבאים בלילה או בהחבא רק בעת שהבקר היו חורשות והאתונות רועות שהוא באמצע היום, ולא תאמר שהנערים לא היו שם להתיצב כנגדם כי לחמו עמהם והוכו לפי חרב:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(טז-יז) "
עוד זה מדבר", ספר שהרעות באו זאח"ז תכופים כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי וכו' וכאילו אמר המלאך שהוא נמלט אך להגיד לו הבשורה הרעה, וחז"ל אמרו שמת תיכף, וזה השני הודיע לו כי אש אלהים נפלה ותבער בצאן. והמלאך השלישי הודיע לו שהכשדים פשטו על הגמלים, ולפ"ז היה הסדר שתחלה נאבדו הבקר והאתונות ואח"כ הצאן ואח"כ הגמלים, ובתחלת הספור חשב ויולדו לו שבעה בנים ויהי מקנהו וכו' חשב בנים צאן גמלים ואח"כ בקר ואתונות, מבואר שהחשוב חשוב הקדימו, וכשנאבדו נאבד הבלתי חשוב תחלה עד שהבנים נאבדו לבסוף, וא"כ היה ראוי שיהיה הסדר בקר ואתונות, אח"כ גמלים, אח"כ צאן, ואח"ז אבדן הבנים. ולמה הקדים הצאן לפני הגמלים? אך כבר בארתי שבאו הרעות מופסקות, א' ע"י בני אדם וא' ע"י היסודות, ושוב ע"י בני אדם ואח"כ ע"י יסוד הרוח ואם היו אבדן הגמלים על ידי הכשדים לפני הצאן היו שני הרעות שבאו ע"י בני אדם תכופות זל"ז, וכן שני הרעות שע"י היסודות, ולא היה החידוש גדול כ"כ אם באו בפעם אחד שבא וכשדים, וכן אש ורוח סערה, לא כן עתה שבעת שנפלה שבא לא היו הכשדים עדיין רק אחריהם ירדה האש ואכלה את הצאן, וכן הרוח לא בא בפעם א' עם האש, וזה חידוש יותר:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עד זה מדבר", השלשה מלאכים הראשונים בשרו אבדת קניניו שכולו דבר אחד, ולכן בא כ"א טרם שהשלים המדבר את דבריו וכתב "
עוד זה מדבר", אבל הרביעי שבשר אבדת הבנים שהוא נסיון חדש
(כנ"ל פסוק י"ב) והוא ענין אחר, לכן בא אחר שהשלים השלישי את כל דבריו וכתב "
עד" זה מדבר:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והנה רוח", גם זה היה חידוש שהרוח בא מצד אחר מעבר המדבר וכמ"ש חז"ל שהיה רוח "
מזרחית", ובבואו אל הבית נתחלק לארבע רוחות והקיף את הבית סביב:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויקם איוב", לברך מעומד, "
ויקרע מעילו" על אבדן הבנים כדין, "
ויגז ראשו" על אבדן הקנינים, כי לא תשימו קרחה למת כתיב אבל על אבדה אין איסור:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויאמר ערום יצאתי", ר"ל שהי"ל מקום להתלונן על ה' באחד משני פנים,
- א) אם הקנינים האלה שנאבדו ממנו עתה היו קנינים דבוקים בלתי נפרדים מגופו כמו אחד מאיברי הגוף, שהגם שה' בראם ונתנם לו מ"מ אחר שהתעצמו עמו מתחלת יצירתו היה חושב זה לעול אם לקחם ממנו שלא במשפט, לא כן הקנינים האלה הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם, לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי "ערום יצאתי מבטן אמי" בלא אלה הקנינים, ולא מצד אחריתו כי "ערום אשוב שמה" אל בטן האם הראשונה שהיא האדמה שהיא היתה אם כל חי, זאת שנית שגם על קנינים הבלתי מתעצמים עמו היה לו מקום להתלונן אם היה משיג אותם בכחו ועוצם ידו שאז היו מתיחסים אליו מצד שהוא המציאם, אבל אחר "שה' נתן" אותם, "והוא לקח", א"כ אין מקום לשום תרעומת, ולכן "יהי שם ה' מבורך", גם אמר שכמו שה' נתן במדת הרחמים כן הוא לקח, כי בודאי הרעה הזאת היא לתכלית טובה שלקח הבנים והקנינים לכפר בעדו שישאר גופו בחיים ובבריאות, ולכן ברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בכל זאת", ר"ל שאם היה עולה בלבו תלונה ושורש פורה ראש ולענה, אז או שהיה מודה שאין עול יוצא מאת ה' הצדיק אבל לעומת זה היה כופר בהשגחה והיה אומר שהרעות באו לו מאת הטבע והמערכה ואין ה' משגיח וא"כ הותר הרצועה לחטא, אחר שאין השגחה ואין שכר ועונש, או שהיה מודה בהשגחה ואז היה נותן תפלה לאלהים לאמר שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתפל בלי מלח וטעם, אבל אחר שלא התלונן כלל האמין גם אז בהשגחה "
ולא חטא", רק היה סר מרע כבתחלה, וגם "
לא נתן תפלה לאלהים", לגנות את הנהגתו, אחר שהחליט שאין זה עול כלל אם לוקח ממנו קנינים בלתי מתעצמים עמו אשר נתנם לו בתורת נדבה וחסד ולקחם בטובו. והלקיחה אינו רעה רק מניעת ההטבה היתירה:
