מלאכת שלמה על כלים יז
<< · מלאכת שלמה · על כלים · יז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שיעורן ברמונים: קאי אכלי בעלי בתים דעץ אבל דכלי חרס שיעורן מפורש למעלה בפ"ג. וכן פירשו תוס' ז"ל בכולהו דוכתי וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בפ' אלו קשרים ותימה שבפ"ק דשבת דף ט"ו פי' הוא ז"ל דנקיבת כלי מתכות ליטהר במוציא רמון גם בפ' במה אשה (שבת דף נ"ט ע"א) פירש דה"ל ככלי עץ שניקב בפחות מוציא רמון והביאו לשונו כך שם תוס' ז"ל ולא חלקו עליו בזה אע"ג דלעיל במכילתין בר"פ י"ד המתחיל כלי מתכות כמה הוא שיעורו יהיב תנא שיעורי אחריני ואפשר לומר דרש"י ז"ל נקט התם גבי כלי מתכות במוציא רמון אע"ג דלא מתניא גבי כלי מתכות משום דהויא מילתא דפסיקא כלומר דאז ודאי כיון שנשבר או ניקב במוציא רמון ודאי שוב אינו יכול לעשות מעין מלאכתו אפי' האלפס ששיעור נקב שלו גדול יותר מכולם דהיינו כדי לקבל קיתונות קטנים כיון שניקב במוציא רמון ודאי ג"כ אינו יכול לקבל קיתונות ונטהר מטומאתו ולקצר נקט רש"י ז"ל הכי וגם לאשמועינן דאין קיתונות גדולות יותר ממוציא רמון א"נ דשיעורין דפירקין דלעיל פי"ד מיירי לענין שעדיין הם חשובים כלי לקבל טומאה מכאן ולהבא ומה שפי' רש"י ז"ל שם הוא לענין ליטהר מטומאתו הראשונה ופליג רש"י ז"ל אהרמב"ם שפי' דהנהו שיעירי בין ליטהר מטומאה ראשונה בין מלקבל טומאה מכאן ולהבא כמו שכתבתי לעיל שם רפי"ד וראשון נראה עיקר לע"ד ועיין במ"ש לעיל רפ"ג. אחרי כן מצאתי שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות שם ספי"ד וז"ל ההפרש שבין כלי חרס לכלי שטף לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים כלל לזה השיעור כולן שוין אבל יש שיעורין אחרים שאין כל הכלים שרן בהן שיש לכלי חרס שיעורין קטנים יותר מזה עכ"ל הצריך לעניינינו בשנוי לשונו קצת:
ר' אליעזר אומר במה שהן: ר' אליעזר ביו"ד גרסי'. במה שהן כמו שמפ' והולך הר"ש ז"ל:
כולן ברמונים: בבי"ת גרסי' לה. וכתב הר"ש ז"ל דאתא לאשמועינן דמאן ת"ק ר' יהושע א"נ איכא ביריהו של גננים ושל בלנים דת"ק דוקא דבעלי בתים קאמר ומיהו משמע דר' אליעזר אתא לפלוגי את"ק בכולהו דבכלי בעלי בתים [א"ה לפנינו הגי' בר"ש דבכלי בע"ב הוא. ומפ' בס' א"נ כלו' הקופות נמי בכלל כלי בע"ב הוא ועל כולן אמר ת"ק דשיעורן ברמונים וכפי' קמא דר"י היינו ת"ק אלא דאתא לאשמעינן דמאן ת"ק ר"י עכ"ל:] הר"ש ז"ל:
בפקעיות של שתי: נראה דמתני' ר"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול:
בפי' ר"ע ז"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת:
אע"פ שמקבלת של ערב: זה האע"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב"ם והר"ש ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל והוא מוכרח בכולהו אע"פ דקתני הכא במתני' באע"פ שמקבל את התמחויין ובאע"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ"ק דף ד' דקתני אע"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל השי"ן של אע"פ שמקבלת גם השי"ן של אע"פ שמקבל את התמחויין גם השי"ן שלא ע"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כל זה:
בפי' ר"ע ז"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול"ג מטהר אלא ודאי רשב"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז"ל לא יתכן ליישבו לר"ג אלא אדרבנן קאי ע"כ. ועיין במ"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ"ע בסימן ל"ה:
אפפיירות שעשה להן: גרסי' שהכלי לשון רבים אע"פ שהוא אחד ואית דגרסי שעשה לה. ובערוך הביאו בערך פפייר בלתי אל"ף ופירש שהוא אפפיירות דתנן בפ' ששי דמס' כלאים ר"ל כלי שעושה מאילן ששמו פפייר והוא כמין קופה גדולה העשויה כמעשה מצודה וסבכה שאינה מקבלת תבואה אלא כגון תפוחים ואגסים ורמונים ע"כ. ובלשון ראשון פירש שהוא מין עשב נקרא בלשון ערבי פפייר ובני חצר מות עושין ממנו לבושין כדמוכח בב"ר פרשה ל"ח:
שעשה להן קנים מלמעלה ומלמטה: כך הל' שם ברמב"ם פ' ששי. גם שם הלשון עשה לה גפיים כל שהן אע"פ שכולה נקובה במוציא רמון מקבלת טומאה ע"כ:
גפיים: לפי' שני שפי' ר"ע ז"ל אתי שפיר דלא הוי גפיים כמו גפפו מד' רוחותיו דתנן לעיל בפט"ו סי' ב'. ובתוספתא פרק כר שהפכו משמע נמי דאזני הכלי וגפיים הכל אחד ה"ר שמשון ז"ל:
שלשה אחוזין זה בזה: נקט אחוזים דלא תימא בשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רמונים ורחבו כרמון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו כשלשת רגלי הקנקן ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רמון אחד לפי שטעם הכשרו תלוי שהרמון נופל מן הכלי ובמתני' אשמעינן דבעי' שיצאו בנקב שלשה רמונים הגדלים יחד ויצאו שלשתם כמו שהן גדלים יחד זה אחר זה ואז יהא הנקב גדול מעט ממוציא רמון דאי אפשר לשלשה רמונים הגדלים יחד שלא יהא אחד נכנס ואחד יוצא והא דבעי' שיהא הנקוב גדול ממוציא רמון משום דבכדי רמון מצומצם לא יצא ממנו רמון כשישימון בו רמונים כי דוחקים זה את זה כך העלה הר"ש ז"ל [כתב בס' ח"נ וק"ל שאין זה מסכים עם דברי הר"ש שלפנינו דלדברי הר"ש שבספרינו מבואר דהר"ש ס"ל דשיעור דמתני' הוא בג' רמונים כמין סגולתא אופן דצריך שיעור גדול בג' רמונים ואלו לפי המ"כ הוי שיעורו ברמון א' אלא שהוא מרווח כמבואר ואולי הי"ל גי' אחרת בדברי הר"ש ז"ל ע"כ:] מכח קושיית בקיאות דשבת פ' אלו קשרים וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל:
כגון הרובע וחצי הרובע הקנונים הקטנים: כך צ"ל:
שיעורן ברובן דברי ר"מ: מתני' בכלי עץ דר' מאיר דאמר הכא ברובו ובמוציא רמון מודה בכלי חרס במוציא זית כדתנן לעיל בפ"ג:
נפרצו: נפחתו וחסרו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל דהר"ש ז"ל פי' נפרצו בדפנותיהן על כן נ"ל לפי פירושו שנפרץ עד למטה ודו"ק ע"כ:
עוד כתב החכם הנ"ל נ"ע על מה שפירש ר"ע ז"ל שיעורן במה שהן אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא טמאים אמר אפרים כך הוא לשון הרמב"ם ז"ל בחבורו וגם רבינו שמשון ז"ל ולולי חסידי עולם הייתי אומר שכך פירושו שיעורן במה שהן מעין התשמיש שהיו משתמשין בהן תחלה כדלעיל ודו"ק היטב ע"כ. תניא בתוספתא ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר"מ ר"א בר"ש אומר בתבלין. נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן במה שהן ע"כ:
לא גדול ולא קטן אלא בינוני: כך צ"ל:
ולמה הוזכרו. גרסי' הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א:
בדאן: כך מצאתיו מנוקד בפת"ח ודגש בבי"ת ובדלי"ת:
בפי' ר"ע ז"ל. משא"כ ברמונים של שאר מקומות. אמר המלקט ואפי' למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו ר' מאיר לא חשיב לשאר רמונים אפי' בכלל כל שדרכו ור' יהודה חשיב להו בכלל כל שדרכו הר"ש ז"ל. ומתני' מייתי לה בירושל' פ' בתרא דמס' ערלה וכתב שם הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל כרחך תלתא תנאי נינהו רמ ורבנן ור' יהודה ר"מ סבר את שדרכו דוקא מקדש ועשרה נינהו ורבנן סברי שיתא נינהו ור"י סבר כל הדברים מקדשין דכל שדרכו לימנות מקדש וצריך לגרוס בירושל' מתני' פליגי על מ"ד כל הדברים מקדשין לר"מ עכ"ל ז"ל:
לשער בהן את הכלים ושיהיו מקדשין וכו': כך צ"ל. גם בפי' ר"ע ז"ל צ"ל וניכרין היו רמונים וחציר של מקומוח הללו מרמונים וחציר של שאר מקומות וכותאי וכו':
אמר ר' יוסי לא הוזכרו: כך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש ז"ל נראה דגריס א"ר יהודה לא הוזכרו וכו' וכמו שפי' ר"ע ז"ל וכדכתבינן וכן ג"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי פ' שני דמסכת דמאי דף כ"ב וגם שם בפ' בתרא דערלה וגם בתוספתא דב"מ פ' ששי: ועיין בתוס' זבחים דף ע"ב עמוד שני:
וחצירי גבע: הצדי"ק בחיר"ק והרי"ש בציר"י:
וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא חולק הכל לפי וכו': צריך למחוק מלת חולק. גם הרי"א ז"ל מחקה וכתב עוד ס"א מי מודענו. גם ס"א לפי דעתו של אדם. וכתב הר"ש ז"ל דבתוספתא אומר ר' יהודה דמוציא השני ביצים מן הכוס ונותן במקומם אוכלים שאינם בולעים כעין בטנים ושקדים עד שיתמלא הכוס מן המים וחולקים אותן אוכלין וחצים הוא שיעור ביצה ע"כ ובר"פ כיצד משתתפין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה ע"כ. וראיתי מי שפירש דכביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית שאמר ת"ק ר"ל ביצת התרנגולת ושהיא הבינונית שבביצים דכולהו עופות ור' יהודה בא לחלוק ולומר לא כן שביצת התרנגולת היא הבינונית אלא מביא גדולה שבגדולות כגון ביצת היענה וקטנה שבקטנות כגון ביצת צפרתא ונותן לתוך המים וחולק וכו' ור' יוסי אומר וכו' ולפי דבריו שלש מחלוקות בדבר ועשה חזוק וראיה לדבריו מפי' הרמב"ם ז"ל וגם ממקומות אחרות מסוגית הגמרא דעירובין פ' כיצד משתתפין ומיומא פ' יום הכפורים ואני מה שנלע"ד כל ימי הוא לומר דבהסכמה והקדמה מונחת פשוטה וידועה דכביצה שאמרו היא ביצת התרנגולת כדמוכח לה מקרא בגמרא בפרק יום הכפורים אתא תנא השתא לאשמועינן דהאי ביצת תרנגולת לא בכל ביצי התרנגולת משערין רק בבינונית שבביצי התרנגולת ואתו ר' יהודה ור' יוסי לפרושי דברי ת"ק כיצד נדע להבחין איזוהי ביצה בינונית שבביצי התרנגולת מר אמר הכי ומר אמר הכי והלכה כר' יוסי בפירושו לדברי ת"ק שאינו משער אלא באומד דעתו שהיא בינונית שבביצי התרנגולת וכך נלע"ד שהוא מפ' הרמב"ם ז"ל אע"פ שלשונו ק"ק או מוטעה קל להבין דודאי הכי מפרש כדכתיבנא. והשתא הוי האי בבא דומיא דרמון וגרוגרת שכבר הם ידועים ולא הוצרך לו לתנא לאשמועינן רק שהם בינוניים ואם כדברי מי שיפרש כדרך הראשון ה"ל למיתני כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו ביצת התרנגולת וכדתנא גבי זית אלא בינוני זה אגורי וכן גבי עדשה אלא בינונית זו מצרית וכן גבי עובי המרדע הוצרך לפ' איזהו בינוני כל שהקפו טפח ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהלכות שבת מוכח הכי שכתב שם וז"ל וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולים ע"כ. ואי ס"ד כדבריהם הל"ל היא ביצה של תרנגולין מה לו להזכיר בינונית ואם להשמיענו שהבינונית היינו של תרנגולת הל"ל היא ביצה בינונית שהיא של התרנגולין ופשוט הוא בעיני הרבה מאד מה שכתבתי ושלא היה צריך ליכתב:
ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות: תימה לר' יהודה כיצד אפשר שנתקללה כל כך ארץ ישראל אפי' בימי התנאים דגדול שבה כבינונית שבח"ל ולספרים דגרסי הקטנה שבארץ ישראל ניחא אבל לא ראיתי שהגיה בה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל
כזית שאמרו וכו': ברכות פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') גרסי' א"ר אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו פי' שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים אלא אגור ומזומן לצאת ממנו כמשקה ענבים:
האמה שאמרו וכו': בפסחים דף פ"ו מפ' דאע"ג דגגין לא נתקדשו היו מניחין שם כלי קדש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער של שושן הבירה שהוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות שער המזרח עליו שושן הבירה צורה והוא כגגין ועליות שלא נתקדשו גם לשאר כלי הקדש שאינם כלי שרת של מזבח היו מניחין בגגין ולא שיהיו כלי הקדש צריכין מקום מקודש רק במה שהיו מניחין אותן כלי הקדש שם הוה להו לגגים ההיא קדושה מועטת. ובפרק מומין אלו (בכורות דף מ"ד) כתב רש"י ז"ל דהא דקתני יתירה על של משה לאו באמתו של משה ממש קאמר דודאי של משה גדולה מאד דהא משה רבינו עשר אמות באמה של קדש הוה שהם שלש אמות באמה שלו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו אלא על אותה של קדש שתיקן משה קאמר יתירה על של משה. וכמו שכתוב כאן הוא נוסח המשנה שם וכן הוא הנכון ואמנם אני מצאתי מוגה כך ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה על של משה אצבע ולמה וכו' וכל השאר נמחק. ולא מצאתי רמז להגהה זו. וראיתי שכתוב בפי' הר"ש ז"ל שתי אמות של שתי מקלות שבהן מודדין האמות והם אמה על אמה ע"כ. ואם אין טעות לע"ד צ"ע קצת:
בשושן הבירה: חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה ועליו שושן הבירה מצוייר כדי שתהא עליהם אימת מלכות וידעו מהיכן באו ולא יבאו למרוד במלך:
ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה: תיסגי להו בשל משה רש"י ז"ל. ומצאתי מלת וּלְמַה מנוקדת בשור"ק ושב"א. ויש מוחקין מלת אמרו גם החכם הר"ס ז"ל מחקה מספרו. ועיין בערוך וז"ל כאשר הוא כתוב שם בדפוס פי"ז בכלים ושתי חומות היו בשושן הבירה פי' יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקדש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ע"כ ואם אין טעות צ"ע לע"ד:
ר"מ אומר וכו': ואית דגרסי ר"מ אומר כל האמות היו בבינונית וכו'. תניא בתוספתא ר"מ אומר כל מדות שאמרו חכמים בכרם כגון חרבן הכרם ומחול הכרם ופסקי עריס ומותר אפפיירות כולן באמה של חמשה טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנאמר ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח שיהא למזבח שני מדות יכול יהו כולן באמה של חמשה טפחים ת"ל באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על חברתה טפח פי' חרבן הכרם הוא קרחת הכרם דפ"ק דערובין וכולן שנינו בהן אמות פ"ד דכלאים קרחת הכרם בה"א שש עשרה אמה ותנן פ' ששי דכלאים פסקי עריס שמנה אמות ועוד. ובפ"ז דכלאים תנן מותר אפיפיירות ואין שיעורם במשנה מפורש אבל בירושלמי מפ' מותר אפיפיירות ששה טפחים ושמא ר"מ היה שונה אמה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל ואם אין טעות בתוספתא נראה דתרי תנאי אליבא דר"מ:
ר' יהודה אומר אמות הבנין: כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ואית דגרסי הבניין:
בפי' ר"ע ז"ל. והלכה כר"מ אמר המלקט ודוקא מזבח הזהב שהיה מרובע אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים וכן גובה היסוד וכניסתו וכן ג"כ כניסת הסובב וכן ג"כ גובהן של ד' קרנות המזבח הוא דהוו באמה בת חמשה טפחים אבל גובה הסובב היה באמה בת ששה טפחים וכן ג"כ רבוע כל קרן של מזבח הנחשת היה ששה טפחים על ששה טפחים:
ויש שאמרו מדה דקה וכו': ה"פ דהני תלתא באבי ויש שאמרו דקתני במתני' בתחלה פירש לנו התנא דמדה דקה האמורה בכל מקום היא מדברית והדר מפ' מדה בינונית דהיינו ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם אם גדול גדולה ואם קטון קטנה ואם בינוני בינונית והדר מפ' בבא תליתאה ויש שאמרו מדה גסה וכולהו הני דאזיל ומפ' מלא חרווד רקב וכו' הוו מדה גסה. לשון ה"ר יהוסף ז"ל ויש שאמרו במדה דקה וכו' פי' יש דברים אחרים שאמרו חכמים בשיעור שלהם ואינם אלא במדה דקה ומה הם מדות הלח וכו' ויש דברים אחרים שאמרו חכמים והשיעור שלהם הוא לפי האדם כגון הקומץ של המנחה שאין לו מדה אלא לפי גודל יד הקומץ וכן המלא חפנים שלוקח כ"ג מן הקטרת ביום הכפורים הם לפי גודל ידי הכהן גדול וכן השותה מלא לוגמיו ביוה"כ ויש דברים אחרים שאמרו בהם חכמים ואינם אלא במדה גסה והם מלא תרווד וכו' עכ"ל ז"ל. עוד הגיה קומץ המנחה וחופני הקטרת וכתב ס"א גרסי' כמו בדפוס הקומץ את המנחה וחופן את הקטרת ונ"ל דשבוש הוא ע"כ. ונלע"ד לפי הגהתו דמלת קוׁמֶץ בנקוד סגו"ל גרסי' המ"ם. ומלת וְחָפְנֵי גרסי' החי"ת בקמ"ץ חטוף מפני השב"א שבפ"א והנו"ן בציר"י והוא סמוך דוק:
ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם: בטור א"ח סי' תקפ"ו כתב דהא דאמרי' שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא"כ ה"ל למיתניה הכא בהדי כל הני דמני דשיעורן הכל לפי מה שהוא אדם אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר דהיינו טפח. ובגמ' בפ' בכל מערבין מוקמינן לה כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל אלא בחולין דמידי דחזי ליה בעי' והכא נמי במתני' בעי' שיעור מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל ובעי התם בגמ' לימא פליגא אדר"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם ומשני מתני' דתלי שיעורא באדם עצמו בחולה ובזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו. ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' דארבע אמות שאמרו לענין שבת באמה דידיה יהבינן ליה והא דלא תני לה הכא במתני' משום דלא פסיקא ליה דאיכא ננס באבריו שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש:
ובמזון שתי סעודות לעירוב: כצ"ל ובמזון בבי"ת:
ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול: רבינו יהונתן הכהן ז"ל מפרש טעם כיצד הוי להקל לר' יהודה מלבד הטעם שפירש ר"ע ז"ל וכתבתיו בפ"ח דמסכת עירובין:
זה וזה מתכונין להקל: כך היה צ"ל אמנם אני רואה שבפירוש הרמב"ם ז"ל שכתוב זה וזה והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה אלו ואלו. ועיין במ"ש שם בפ"ח דעירובין סימן ב':
כמוה וכגרעינתה: עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דיומא סימן ב':
כפיקה גדולה שלהן: פי' הרמב"ם ז"ל כפיקה הגדולה שקושרין בהן שכן דרך לקשור בשולי הנודות וכשניקבו בשיעור שתצא מהנקב אותה הפיקא טהרו וכן פי' הרא"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך פי' הר"ש ז"ל:
ר' יוסי אומר ישנו כראש גדול של אדם: בתוספתא קאמר ר' יוסי ישנו כראש פר גדול של צפורי ואחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא בא בן בטיח. ור' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר' עקיבא אומר קופץ ראשי אצבעותיו ומראה ר' יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו וכופל וחוזר ומוריד:
וכסלע הנירונית: מטבע של נירון קיסר היינו ההוא דערק ואיגייר ונפק מיניה ר"מ כדאיתא ס"פ הניזקין (גיטין דף נ"ו.) וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) דמוכח במסכת בכורות פ' על אלו מומין שסלע נירונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכ"ש ממקדח גדול ע"כ וע"ש עוד:
שהוא כפונדיון: פי' וכמה הוא המקדח הגדול הוא כגודל פונדיון או כגודל סלע או כשיעור מלא נקב שבעול ה"ר יהוסף ז"ל:
העושה כלים מן הגדול בים וחבר להם מן הגדול בארץ אפי' חוט אפי' משיחה: ובלבד שיחברנו לו בדרך וכו' לשון ר"ע ז"ל והיינו דקתני דבר שכיוצא בזה מקבל טומאה:
ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה וכו': בעושה כלים מפ' לה הר"ש ז"ל כדמפרש ר"ע ז"ל והרא"ש ז"ל ג"כ הסכים לפירוש זה וכתב אבל הרמב"ם ז"ל פי' דבמינים עצמן מיירי ולא מני תנא אלא טומאה דאורייתא אבל ארץ העמים טומאתה מדרבנן וכן נמי נבלת עוף טהור דמטמא אע"פ שנברא ביום חמשי חדוש הוא ומדרבנן וס"ל להרמב"ם ז"ל שכל מה שאינו מפורש בתורה נקרא מדברי סופרים אפי' הדברים שהן הלכה למשה מסיני ע"כ וצ"ע לע"ד. ועיין במה שכתבתי בהקדמה לסדר זה סימן כ':
מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים וכל מה שנברא ביום הששי טמא: כך צ"ל. ויש גורסי' מה שנתה כנף העוז וכן הגיה החכם הר' יהוסף ז"ל והחכם הר"ס ז"ל:
העושה כלי קבול מכל מקום טמא: ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט נראה שהוא פי' עצמו אבל הרמב"ם ז"ל וגם הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו דאסיפא קאי העושה וכו' מ"מ טמא אפי' מעור המצה ומן הנייר וכו' ושמא שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שם בחבורו ר"פ שני:
הרמון והאלון וכו': תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ו) כתבו דאילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינם מקבלין טומאה לפי שאינם מתקיימין ע"כ. וכן פסקה הרמב"ם ז"ל שם בחבורו אלא שקשה בעיני שהוא דימה שם דלעת היבשה ללפת ואתרוג:
האסל: פי' הרמב"ם ז"ל הסרסור מרמה ומשים בראשה בית קבול מעות להשים שם מה שיגנוב מדמי החפץ ולא יודע:
קנה של עני: פי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל:
אוי לי אם אומר וכו': בבא בתרא פ' הספינה דף פ"ט אמרה ג"כ גבי מדידות של רמאות ואמרי' התם ולמה אמרם משום דכתיב כי ישרים דרכי ה':
תחתית הצורפים: פי' הרמב"ם ז"ל החתיכה של עץ שמרכיבים עליה הסדן היא ששמה תחתית וכשמגביה הברזל ממנה מקבץ בה שיפת הזהב או הכסף אבל של נפחים לא. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קצ"ה:
פנקס שיש בו בית קבול שעוה: שהוא חקוק וממלאין החקק שעוה וכותבים בו:
טמא ושאין בו טהור: כצ"ל:
מחצלת הקש וכו': וכתב הר"ש ז"ל דפירש רש"י ז"ל דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפ' כן דטומאת מחצלת משום דעביד ליה לשכיבה ומשמע בספ"ק דסוכה דטמא מדרס אפי' מידי דלאו עץ ונראה דפליגי אי חשיב דבר מעמיד אי לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדמוכח בתוספתא ע"כ:
שפופרת הקש: הוא ג"כ כלי קבול אע"פ שהוא קטון שהוא קנה התבן:
של חלף: בספ"ק דסוכה גרסי' חילת והוא החלף הר"ש והרא"ש ז"ל:
שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככי: ביו"ד אחת גרסי' לה. וברמב"ם פ' שני דהלכות כלים אלא שצ"ע שמהרי"ק ז"ל כתב שם שהיא תוספתא ונראה שנפל טעות סופר שם בדפוס ששם הביא הרמב"ם ז"ל שתי בבות המתחילות שפופרת הקנה שתתכה וכו' הראשונה היא משנתנו והשנית היא תוספתא ומה שכתב שהיא תוספתא פי"ד דכלים דהיינו פ"ז דב"מ דכלים ושפופרת דמתני' נשמטה מן המורה מקום דוק ותשכת ומכל מקום נראה דמתני' ר' יהודה היא שכך אמר בתוספתא דאילו ת"ק דידיה אמר משיחסום ויקנב: