משנה כלים יז טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יז · משנה טו | >>
העושה כלי קיבול מכל מקום, טמא.
העושה משכב ומושב מכל מקום, טמא.
העושה כיס מעור המצהל, מן הנייר, טמא.
הרימון, האלון, והאגוז, שחקקום לא התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים, טמא, שיש להם מעשה ואין להם מחשבהלג.
משנה מנוקדת
הָעוֹשֶׂה כְּלִי קִבּוּל מִכָּל מָקוֹם,
- טָמֵא.
- הָעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִכָּל מָקוֹם,
- טָמֵא.
- הָעוֹשֶׂה כִּיס מֵעוֹר הַמַּצָּה,
- מִן הַנְּיָר,
- טָמֵא.
- הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז,
- שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר
- אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם,
- טָמֵא;
- שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה,
- וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה:
נוסח הרמב"ם
העושה כלי קיבול מכל מקום - טמא.
- העושה משכב ומושב מכל מקום - טמא.
- העושה כיס מעור המצה, מן הנייר - טמא.
- הרימון, והאלון, והאגוז,
- שחקקום תינוקות - למוד בהן את העפר,
- או שהתקינום לכף מאזניים - טמא,
- שיש להם מעשה - ואין להם מחשבה.
פירוש הרמב"ם
מה שאמר העושה כלי קבול מכל מקום טמא - יתבאר זה במשלים, והוא שיעשה כיס מעור החלק אשר אינו מליח ועפיץ, או מן הבגד, או מי שיעשה כלי קיבול מקליפת הרימון או האלון או האגוז.
ומדרך הילדים שעושין כמו כף מאזנים מקליפת האגוז והאלון והדומה להן, וכאשר יעשה התינוק כלי קיבול הנה הוא יטמא, לפי שיש להן מעשה.
ועניין ואין להן מחשבה - שלא נעשה כמו מעשיהם, כגון שדעת התינוק שיעשה זה הקליפה כלי בלתי שיעשה בה דבר, הנה היא לא תטמא כי אין להן מחשבה:
פירוש רבינו שמשון
מ"מ. אפילו מעצמות הדג ומעורו וכן משמע לכאורה ואי אפשר לומר מדאורייתא דהא מקרא דעור או שק אימעיט כדדריש בת"כ וקרא בכל הכלים מיירי ואין לומר דמדרבנן מקבלי טומאה דהא תנן לעיל בפ"י עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת ועל כרחך במקבלין איירי דאי בפשוטין אפילו דיבשה נמי דהא תנן לעיל בפרק ט"ו כלי עור וכלי עצם פשוטיהן טהורים אלא אסיפא קאי אפילו מעור שלא נעבד ומן הנייר:
מעור המצה. דלא קמיח ולא מליח ולא עפיץ כדאמרינן פרק המוציא (דף עט.) גבי שלש עורות הן של מצה ושל חיפה ושל דיפתרא וברייתא דת"כ דלעיל דמסיים בה הכי יכול אף עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ת"ל בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה וכיון שעשה מהם כיס הרי עשה מהם מלאכה כי ההיא דהרמון והאלון דמייתי לה בסמוך:
שיש להם מעשה. כגון חקקום למוד בהן עפר:
ואין להן מחשבה. כגון אם מצאום חקוקים וחשבו למוד בהן עפר (צ"ל אין יורדין) והיו יורדין לידי טומאה במחשבה. תניא בתוספ' [שם] העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון והאגוז היבשים שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טמאים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
העושה כלי קבול מכל מקום - ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו כט:
משכב ומושב מכל מקום - לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען, או נתלה בו:
מעור המצה - דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:
ומן הנייר - העשוי מעשבים:
שיש להן מעשה - כיון שחקקום:
ואין להם מחשבה - אם חשבו למוד בהן עפר לב כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה:
פירוש תוספות יום טוב
העושה כלי קבול מ"מ טמא. פי' הר"ב מ"מ ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו. וקצת קשה דהוה ליה למתני כלי קבול מ"מ טמא מהו העושה דקתני ועוד אמאי לא קתני משהו בהדיא. ול' מהר"ם נ"ל לפרש ליקט מ"מ מן הטמאים ומן הטהורים ועשהו כלי א' טמא והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו' והאי דהדר תנייה משום דבעי למתני העושה משכב ומושב מ"מ טמא וה"פ אם עשה משכב ומושב מבגד ושק ועור ומפץ טמא. כדאמרינן בפ' כלל גדול [ומתני' היא בסוף פ"ד דמעילה] הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין לטמא כקל שבהן ואר"ש מה טעם הואיל וראויה לטמא מושב ופי' ריב"א משום דשוו בשיעורייהו לענין מושב דתניא [מתני' היא לקמן פרק כז] קיצע מכולן טפח טמא ואמרי' טפח למאי חזי. למושב. פי' דבמושב שיעורן שוה דכולהו שיעורן בטפח להכי מצטרפין במשכב. אע"ג דאין שיעורן שוה במשכב. ואמרינן במעילה כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. כיון דשיעורן שוה במושב מצטרפין. ועוד נראה דאפי' עשה מן הטהור ומן הטמא כגון מן עור חיה שבים שהוא טהור וחיבר עמו עור אחר המקבל טומאה אם יחדו למשכב ומושב מצטרף לטמא משכב ומושב. כדאמרינן פרק על אלו מומין בהנך דחזו למדרסות. וכן העושה כיס מעור המצה. שהוא טמא כשעשה בו מלאכה כדפי' ומן הנייר שהוא טהור. טמא. ואצטריך לאשמעינן דמצה מקבל טומאה. אע"ג דלא מליח ולא קמיח. ע"כ. נ"ל. עכ"ל:
העושה כיס מעור המצה כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הרמב"ם רפ"ב מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ [*ומ"ש שם בס"ד]:
מן הנייר. פי' העשוי מעשבים ע"י דבק. כן פי' הר"ב בפ"ב דמגילה מ"ב:
האלון. פרי הוא. שקורין גלאנ"ץ. רש"י פ"ק דחולין דף יב:
שחקקום. נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש"י:
למוד בהם את העפר. כדרך שהתינוקות עושים לשחוק. רש"י:
[*טמאים. עיין בפי' הר"ב מי"ח ומ"ש שם בס"ד]:
ואין להם מחשבה. פי' הר"ב אם חשבו למוד כו'. משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה. היינו שלא מדדו. אבל רש"י כתב שאפי' מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי:
ואין להם מחשבה. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה דתנן [ספכ"ה] כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. רש"י [שם דף יג]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על הברטנורא) וקצת קשה, דהוה ליה למתני כלי קבול מ"מ טמא, מהו העושה דקתני. ועוד קשה, אמאי לא קתני בהדיא משהו. ולשון מהר"מ, נראה לי לפרש, ליקט מכל מקום מן הטמאים ומן הטהורים ועשאו כלי אחד, טמא. והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו'. ותניא הכא משום משכב כו'. ופירוש, עשה משכב ומושב מעור חיה שבים ושביבשה. ועתוי"ט:
(ל) (על המשנה) המצה כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הר"מ:
(לא) (על המשנה) שחקקום. נקב קטן בצדיהן, והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש"י:
(לב) (על הברטנורא) משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה, היינו שלא מדדו. אבל רש"י כתב, שאפילו מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי:
(לג) (על המשנה) מחשבה. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה, דתנן סוף פרק כ"ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
העושה כלי קבול מכל מקום טמא: ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט נראה שהוא פי' עצמו אבל הרמב"ם ז"ל וגם הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו דאסיפא קאי העושה וכו' מ"מ טמא אפי' מעור המצה ומן הנייר וכו' ושמא שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שם בחבורו ר"פ שני:
הרמון והאלון וכו': תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ו) כתבו דאילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינם מקבלין טומאה לפי שאינם מתקיימין ע"כ. וכן פסקה הרמב"ם ז"ל שם בחבורו אלא שקשה בעיני שהוא דימה שם דלעת היבשה ללפת ואתרוג:
תפארת ישראל
יכין
העושה כלי קבול מכל מקום: האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]:
העושה משכב ומושב מכל מקום טמא: הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס:
העושה כיס מעור המצה: היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו:
מן הנייר: הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]:
האלון: אייכעלען בל"א:
שחקקום התינוקות: דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו':
או שהתקינום לכף מאזנים: ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים:
טמא: ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן:
שיש להם מעשה: ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת