משנה כלים יז יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יז · משנה יז | >>

[עריכה]

תחתית הצורפין, טמאה.

ושל נפחין, טהורה.

משחזת שיש בה בית קיבול שמן, טמאה.

ושאין בה, טהורה.

פנקס שיש בה בית קיבול שעוה, טמאה.

ושאין בה, טהורה.

מחצלת הקש ושפופרת הקשלז, רבי עקיבא מטמא, ורבי יוחנן בן נורי מטהר.

רבי שמעון אומר: אף של פקועות כיוצא בהן.

מחצלת קנים ושל חלף, טהורה.

שפופרת הקנה שחתכה לקבלה, טהורה, עד שיוציא את כל הככיי.

משנה מנוקדת

[עריכה]

תַּחְתִּית הַצּוֹרְפִין, טְמֵאָה;

וְשֶׁל נַפָּחִין, טְהוֹרָה.
מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן,
טְמֵאָה;
וְשֶׁאֵין בָּהּ,
טְהוֹרָה.
פִּנְקָס שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה,
טְמֵאָה;
וְשֶׁאֵין בָּהּ,
טְהוֹרָה.
מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ,
רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא,
וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
מַחֲצֶלֶת קָנִים וְשֶׁל חֵלֶף,
טְהוֹרָה.
שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה,
טְהוֹרָה,
עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכַי:

נוסח הרמב"ם

תחתית הצורפים - טמאה,

ושל נפחים - טהורה.
משחזת -
שיש בה בית קיבול שמן - טמאה,
ושאין בה - טהורה.
פנקס -
שיש בה בית קיבול שעוה - טמאה,
ושאין בה - טהורה.
מחצלת הקש, ושפופרת הקש -
רבי עקיבה - מטמא.
ורבי יוחנן בן נורי - מטהר.
רבי שמעון אומר: אף של פקועות - כיוצא בהן.
מחצלת הקנים, ושל חלף - טהורה.
שפופרת הקנה שחתכה לקבלה - טהורה,
עד שיוציא את כל הככי.

פירוש הרמב"ם

תחתית הצורפין - החתיכה מעץ אשר ירכב בה הסומך והוא אשר יקרא אותו במערב "זברה אל-חדיד", ואנחנו קורין תחתית.

ויאמר שזה העץ אשר בו (שני סמוכין) [הסדן של צורף] מקבלת טומאה לפי שהוא ממקבלי כלי עץ, וזה שיפילו שם גרושי המתכות, ויקחו ממנו מה שיתקבץ שם מגרוטות הזהב והכסף, הנה החפירה אשר בעץ היא לקבלה. והעץ אשר בו (שני סמוכי) [סדן] הנפחין טהור לפי שלא נעשת לקבלה, וידוע שהיא לא תטמא אפילו מדרבנן לפי שתכלית מה שיטמא מדרבנן הוא פשוטי כלי עץ, וזה העץ אשר ימשכו עליו הנפחין אין עליה תורת כלי, אמנם העץ, אם לא בעניין היות סמוכות הברזל מורכב בו הנה הכלל תטמא, לשורש אשר קדם בפרק שלושה עשר באמרם "עץ המשמש את המתכת טמא".

משחזת - ידועה. ואינה משחזת של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה גם כן משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים, והנה לא יצטרך שיהיה בה בית קיבול. ואמנם דברו הנה בחתיכת עץ יחליקו עליה את הסכין וייטב חידודו, כמו שיחליקו המקיזין התער בעור, ולזה אם היה בה בית קיבול שמן טמאה, לפי השורש הקדום.

ובתלמוד אמרו "כתוב אפינקסיה דפלוני", רוצה לומר בלוחותיו, ויהיה על הלוח קבוץ לוחות שנים יקבצו כמו פנקס, ואם היה באחד מאלו הלוחות חפירה יהיה בו השעווה להמצא בעת הכתיבה יחזקו בו הכתב, הנה הוא כלי קבול.

ומחצלת - הוא הנקרא בערבי "אל-חציר".

ושפופרת הקש - קנה התבן, הוא גם כן כלי קיבול, ואף על פי שהוא קטן. הנה כבר התבאר לך שכלי קיבול אין לו שיעור, אבל כאשר תקבל אי זה שיעור שיהיה הנה יקרא כלי קיבול.

ופקועות - צמח, לו קנה חלול גם כן, "פקועות שדה"(מלכים ב ד, לט).

ושל חלף - הוא "אל-חלפא".

וכל הככי - רוצה לומר כל מה שבתוכו מהמוח הלבן אשר תמצאו בתוך הקנה, וכאשר יחתכו אותה לשום בה כחול או הדומה לו והוציאו כל מה שבתוכו, הוא מכלל כלי עץ המקבלים ויטמאו, ויטהר במקווה.

ודע שהקנה בכללו קודם שיעשה בו דבר מזה לא יטמא אפילו מדרבנן, לפי שאינה כלי, וזה אשר אמר מחצלת הקנים ושל חלף טהורה, רוצה לומר טהורה מטומאת שרץ והדומה לו, אולם במשכב הזב וחביריו אשר מטמאין משכב ומושב הנה הן יטמאו בלא ספק מדאורייתא כמו שקדם, אם לא שעשאה להגן עליו ולא לשבת עליו, לפי מה שנתבאר בסוכה, שהיא אז טהורה לגמרי.

והלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבינו שמשון

תחתית הצורפין. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית ונותנין בו גרוטאות של כסף וזהב אבל של נפחים אין עשויה לקבל:

משחזת. של עץ שמשחיז בה את הסכין ועושין לה בית קיבול שמן שמטפחים המשחזת להשחיז את הסכין כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים:

פנקס. שיש לחנוני ולשולחני פנקס חקוק וממלאין החקק בשעוה וכותבין בו:

מחצלת הקש. זנבות השבלים שעושין מהן מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת וכן מפקועות דהיינו דלעת מדברית כמו שמפורש בפרק במה מדליקין (דף כד:) שמן פקועות שעושין שמן מזרע דלועים ובערוך פי' אבטיחים קטנים:

רבי עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר. כי האי גוונא פליגי בפרק במה אשה (דף סו.) ופירש"י ז"ל שם דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפרש כן דטומאת מחצלת משום דחשיב דעביד ליה לשכיבה ומשמע בסוף פ"ק דסוכה (דף יט.) דטמא מדרס אפילו מידי דלאו עץ ואפילו מפץ של שיפה ושל גמי אמרינן בפרק ר"ע (דף פד.) דטמא מדרס ואפילו כיפת שאור שייחדה לישיבה מטמא מדרס כדמוכח בפרק העור והרוטב (דף קכט.) ובסנדל נמי דהיינו מדרס פליגי התם בסנדל של סיידין והוא אינו של קש כדמוכח בתוספתא דקתני סנדל של סיידין ר"ע מטמאו אשה חולצת בו ומתני' תנן בעדיות (פ"ב מ"ח) סנדל ונרא' דפליגי אי חשיב דבר מעמיד או לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדקתני לעיל בתוספתא:

מחצלת של קנים ושל חלף טהורה. גבי סיכוך בסוף פ"ק דסוכה (דף כ.) גרסינן של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ונראה דחילת וחלף הכל אחד הוא ושמא היינו חילפא גילא דפרק לולב הגזול (דף לד.):

טהורה. אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן בסוף פ"ק דסוכה (דף יט:) אלא מיירי שעשאה לסיכוך א"נ בגדולה דסתמא לסיכוך:

בכל הני משניות דוקניות גרסי' הככיי וכן בערוך ופי' קליפות שבקנה המפסיקות בין הפקק בפנים: תניא בתוספ' [ב"מ פ"ז] מפני מה תחתית של צורפי זהבים טמאה מפני שמכניס בה גרוטאות ושל נפחים הרי זו טהורה ואם התקינה להיות מכניס לתוכה גרוטאות הכל מודים שהיא טמאה. משחזת שיש בה בית קבול שמן והפנקס שיש בה בית קיבול שעוה כולן אין טמא אלא המשמש את הצורך. מחצלת מאימתי מקבלת טומאה משיחסום ויקנב ר' יהודה אומר משיקשור ראשי המדרס שלה היו דבלולים יוצאים הימנה כל שכדרך המדנים טמאה כל שלא כדרך המדנים טהורה שפופרת הקנה מאימתי מקבלת טומאה משיחסום ויקנב רבי יהודה אומר משיוציא הככיי שבתוכה הקרן מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה רשב"ג אומר משיוציא הזכר מתוכה. הקירוייה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה רשב"ג אומר משיוציא המעיין מתוכה: וכולן שמצאן חתוכין ומנוקבין טמאין. מצא גולמיהן טהורים בידוע שאינם כלים. פי' משיחסום ויקנב לעיל פי"ו [מ"ב]. פי' מדנים מלשון (איוב לח) התקשר מעדנות כימה וכמו ראשי מדרס דפ"ק דסוכה (דף יג:). דבלולים כעין הנהו דפ' הישן (דף כב.). קירוייה דלעת. מעיין הוא הפנימי שלה כמו מעי אבטיח דפ' ג' דמסכת (צ"ל עדיות) פאה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תחתית הצורפים - צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:

משחזת - של עץ לו שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:

פנקס של שעוה - שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:

קש - זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:

ושפופרת הקש - שהוא חלול ויש לו בית קיבול:

רבי עקיבא מטמא - ואע"פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור"ע חשיב ליה דבר העומד, ור' יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר' עקיבא:

פקועות - דלעת מדברית. וי"א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:

חלף - מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ"ה:

טהורה - מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך לח:

קנה שחתכו לקבלה - לתת בו כחול וכיוצא בו:

הככי - המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים:

פירוש תוספות יום טוב

משחזת. פי' הר"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב"ם:

שיש בה בית קבול שמן. פירש הר"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר"ש:

[*מחצלת הקש ושפופרת הקש. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ"כ הרמב"ם בספ"א מה"כ. וזה דלא כהר"ש. ואין להאריך]:

קש. פי' הר"ב זנבות השבלים וכ"כ רש"י*) פ"כ דשבת דף ק"מ. ועיין מ"ש ברפ"ט דב"מ:

[*רבי עקיבא מטמא. כתב הר"ב ואע"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ"ש הר"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ"כ הר"ש מהתוספתא שהביאה שז"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע"כ. ואף הרמב"ם בחבורו רפ"ב מה"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ"ל שהוא דבר של קיימא לר"ע. ולריב"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע"כ. ויכולני לפרש שר"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ"ה לריב"ן לא. ונ"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ"ל ג"כ פשוט דלפי' זה של הר"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א"ל הצי"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג"כ כלי קבול. ואע"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע"כ. והוי יודע שאע"פ ששפופרת הקש כתב הרמב"ם בפ"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]:

מחצלת כו' טהורה. פי' הר"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס"ד במ"ד פכ"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ"ע. ופי' הר"ב הוא מפי' של הרמב"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע"כ]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לו) (על הברטנורא) ואינה של אבן, לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הר"מ:

(לז) (על המשנה) הקש. שכל הגדל מן הארץ, בכלל כלי עץ. הר"מ:

(לח) (על הברטנורא) ולפי מה שכתב בפרק כ"ד משנה ד' דכל הטמא מדרס טמא אף בשאר הטומאות, צריך עיון. והר"מ חזר בו בחיבורו, שכתב, טהורה מן המדרס. וכתב הכ"מ, הטעם יש לומר שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

תחתית הצורפים:    פי' הרמב"ם ז"ל החתיכה של עץ שמרכיבים עליה הסדן היא ששמה תחתית וכשמגביה הברזל ממנה מקבץ בה שיפת הזהב או הכסף אבל של נפחים לא. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קצ"ה:

פנקס שיש בו בית קבול שעוה:    שהוא חקוק וממלאין החקק שעוה וכותבים בו:

טמא ושאין בו טהור:    כצ"ל:

מחצלת הקש וכו':    וכתב הר"ש ז"ל דפירש רש"י ז"ל דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפ' כן דטומאת מחצלת משום דעביד ליה לשכיבה ומשמע בספ"ק דסוכה דטמא מדרס אפי' מידי דלאו עץ ונראה דפליגי אי חשיב דבר מעמיד אי לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדמוכח בתוספתא ע"כ:

שפופרת הקש:    הוא ג"כ כלי קבול אע"פ שהוא קטון שהוא קנה התבן:

של חלף:    בספ"ק דסוכה גרסי' חילת והוא החלף הר"ש והרא"ש ז"ל:

שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככי:    ביו"ד אחת גרסי' לה. וברמב"ם פ' שני דהלכות כלים אלא שצ"ע שמהרי"ק ז"ל כתב שם שהיא תוספתא ונראה שנפל טעות סופר שם בדפוס ששם הביא הרמב"ם ז"ל שתי בבות המתחילות שפופרת הקנה שתתכה וכו' הראשונה היא משנתנו והשנית היא תוספתא ומה שכתב שהיא תוספתא פי"ד דכלים דהיינו פ"ז דב"מ דכלים ושפופרת דמתני' נשמטה מן המורה מקום דוק ותשכת ומכל מקום נראה דמתני' ר' יהודה היא שכך אמר בתוספתא דאילו ת"ק דידיה אמר משיחסום ויקנב:

תפארת ישראל

יכין

תחתית הצורפים:    כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן:

ושל נפחין טהורה:    אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]:

משחזת:    של עץ:

שיש בה בית קבול שמן:    כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו:

טמאה:    קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק:

טהורה:    קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים:

פנקס:    הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון:

מחצלת הקש:    קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]:

רבי עקיבא מטמא:    אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה:

ורבי יוחנן בן נורי מטהר:    דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]:

רבי שמעון אומר אף של פקועות:    ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין:

מחצלת קנים ושל חלף:    מין עשב:

טהורה:    דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע:

שפופרת הקנה שחתכה לקבלה:    שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול:

עד שיוציא את כל הככיי:    הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:

בועז

פירושים נוספים