משנה כלים יז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יז · משנה ב | >>
החמת, שיעורה בפקעיות של שתיג.
אם אינה מקבלת של שתי, אף על פי שמקבלת של ערב, טמאהד.
בית קערות שאינו מקבל קערות, אף על פי שמקבל את התמחויין, טמא.
בית הרעי שאינו מקבל משקין, אף על פי שמקבל את הרעי, טמא.
רבן גמליאל מטהר, מפני שאין מקיימין אותו.
הַחֵמֶת,
- שִׁעוּרָהּ בִּפְקָעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי.
- אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁל שְׁתִי,
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב,
- טְמֵאָה.
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב,
- בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת,
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין,
- טָמֵא.
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין,
- בֵּית הָרְעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין,
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרְעִי,
- טָמֵא.
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַהֵר,
- מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתוֹ:
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרְעִי,
החמת - שעורה בפקעיות של שתי.
- אם אינה מקבלת של שתי,
- אף על פי מקבלת של ערב - טמאה.
- אם אינה מקבלת של שתי,
- בית קערות, שאינו מקבל קערות,
- אף על פי מקבל תמחויין - טמא.
- בית הראי, שאינו מקבל משקין,
- אף על פי מקבל הראי - טמא.
- רבן גמליאל - מטהר, מפני שאין מקיימין אותן.
פקעיות של שתי - הן לשונות של מטווה אשר יהיה ממנו השתי, והן קטנות מלשונות הערב.
ובית הראי - כלי יעשו בו הנערים צרכיהן. ו"ראי" שם הצואה.
והנה באלו הפרקים לשון אף על פי, שעניינו יהיו אלו הכלים יקבלו השיעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו, וכולן בראוי להן, עד שיהיה הנקב הגדול שלא תקבל השיעור הגדול. ויהיה סדר המשנה כן, החמת שיעורה בפקעיות של ערב, אף על פי שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה. וכן שיעור הנשאר מן הפרק.
ואין הלכה כרבן גמליאל:
של שתי. דק משל ערב כדמוכח בפרק המפלת (דף כה:) גבי יצירת הוולד ובפרק אע"פ (דף סד:) גבי מה היא עושה לו כו':
אע"פ שמקבלת. לשון אע"פ אין מתיישב בכל משנה זו דאי הוה תני טהורה הוה ניחא אבל השתא דתני טמאה הוה ליה למימר כיון דמקבלת וכן בבית קערות ובבית הרעי טמאה דמקיימין אותה כיון דחזיא לפקעיות של ערב וכן כולם:
מפני שהן מקיימין אותן. לא יתכן לישבו לר"ג (מטה) (צ"ל דמטהר) אלא אדרבנן קאי. תניא בתוספ' [ב"מ פ"ו] (עי' בחולין קלח. איזה שינויי' בנוסחא) חמת חדשה אע"פ שמקבלת רימונים טהורה תפרה ונקרצה שיעורה ברימונין ר"א אומר בפקעיות של שתי מארבע במנה שהוא מ' בסלע. פי' מנה גדול של מ' סלעים יש בו ארבע פקעיות נמצא לפקיעה אחת עשר סלעים ושמא זה הוא שיעור מלאכה דגליל דתנן בפרק אע"פ (שם) מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל:
בפקעיות של שתי - מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי [דף ס"ד]. ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור"י בלע"ז. אי נמי מטאס"י בלע"ז:
אע"פ שמקבלת של ערב טמאה - הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע"פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע"פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:
אע"פ שמקבל את הרעי - אע"פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:
מפני שאין מקיימין אותו - גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת"ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר' גמליאל:
שעורה בפקעיות של שתי. יש לתמוה למאי נ"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב"ם שבפ"ז מה"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע"פ אינו מדויק שפיר והר"ש הניח לשון אע"פ בקושיא. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר"ג היא. וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ"הר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה"ג ר"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר"מ. אע"פ שא"א לרבנן. וגרם אותן בנו"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ"ל עכ"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה:
של שתי. כתב הר"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ"ש כבר בפרק א משנה ה [ד"ה בחוע] :
טמאה עד שתנקב רובה. הרמב"ם שם [פ"ז מה"כ הלכה ז] :
(ג) (על המשנה) שתי. יש לתמוה למאי נפקא מינה, דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. ומהר"מ מפרש, דכולה הא בבא דר"ג היא, והכי פירושה, החמת שיעורה ליטהר בפקעת של שתי. ואם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות כו' ובית הראי כו' טמא לרבנן. אפילו הכי רבן גמליאל מטהר בכולן מפני כו'. עתוי"ט:
(ד) (על המשנה) טמאה. עד שתנקב רובה. הר"מ:
בפקעיות של שתי: נראה דמתני' ר"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול:
בפי' ר"ע ז"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת:
אע"פ שמקבלת של ערב: זה האע"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב"ם והר"ש ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל והוא מוכרח בכולהו אע"פ דקתני הכא במתני' באע"פ שמקבל את התמחויין ובאע"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ"ק דף ד' דקתני אע"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל השי"ן של אע"פ שמקבלת גם השי"ן של אע"פ שמקבל את התמחויין גם השי"ן שלא ע"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כל זה:
בפי' ר"ע ז"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול"ג מטהר אלא ודאי רשב"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז"ל לא יתכן ליישבו לר"ג אלא אדרבנן קאי ע"כ. ועיין במ"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ"ע בסימן ל"ה:
יכין
החמת: שלוייכע של עור:
שעורה בפקעיות של שתי: הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת:
טמאה: תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן:
בית הרעי: המיוחד לעשות צרכיו לתוכו:
שאינו מקבל משקין: ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט:
אע"פ שמקבל את הרעי: ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה:
ר"ג מטהר: רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת