מהר"ם על הש"ס/כתובות/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מב.[עריכה]

בתוס' ד"ה רבי שמעון פוטר עד ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר וכו'. ויש לתמוה א"כ לרבנן מאי איכא למימר דהא אפילו אי טעמייהו דרבנן דס"ל דלא קנס קא תבע אלא בושת קא תבע מ"מ מאחר שלא עמד בדין אפי' אם ייחד כלי או נתן משכון מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם ויש ליישב דרבנן ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והא דלא חשיב להו התם בקדושין דלא חשיב התם אלא תנאים שנתפרשו שמותיהם כגון רבי ור"מ ודאב"י כדאיתא התם:


מב:[עריכה]

גמרא אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא. פי' רש"י מי יימר דגנב דתבעיה כפילא פירש אפילו אם מצא הגניבה בידו לא מצי למימר ולמתבע ליה אתה גנבת שלי שלם לי הכפל מאחר שלא עמד עדיין בדין מצי אמר ליה אתה נתתו לי או אתה הפקדת אצלי או קניתי אותו ולכך ע"כ צ"ל דאיידי דעמד בדין משא"כ לעיל גבי אתה אנסת בתי או פתית בתי דהרי שור שחוט לפניך ולבך אפילו דלא עמד בדין מצי מיירי ולכך איבעי ליה לעיל:

מד.[עריכה]

תוס' ד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי וכו' עד א"נ לפסול חתימתן. פי' [לא] שפוסל העדים בהודאתו אלא שפוסל כל השטרות שיש לו שאלו העדים חתומין בהן דכיון דהודה ששטר זה הראשון הוא מזוייף אמרינן הוא זייף חתימת העדים וזייף ג"כ כל חתימות השטרות שבידו כמו שזייף זה ועיין באשר"י:

מד:[עריכה]

תוס' ד"ה ואימא לרבות וכו' עד דמקרב אחיך ידעינן בכל דין דבעינן הורתו ולידתו בקדושה. נראה דלאו דוקא הורתו ולידתו אלא דבעינן נמי שיהא אמו מישראל כמו שכתבו התוס' סוף דבור זה:

מה.[עריכה]

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' עד ולפי זה לא גרסי' בעלמא וכו' וכן הא דקאמרי' בסמוך ולפי זה הא דקתני וכו'. כתב כן לאפוקי לפי' רבינו שמואל שכתב לקמן בסמוך הוי הכל ניחא:

ד"ה תנאי היא וכו' עד היכי מייתי לאישתני גופא דלעיל פי' היכי מייתי מרבנן דר"ש אברייתא דלעיל דקתני ומשבגרה הוציא עליה ש"ר דבסקילה דלא אמרי' הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא. :

מו.[עריכה]

תוס' ד"ה אתיא שימה שימה כו' מראמר בריש איזהו נשך וכו'. הא ראצטריכו התוס' להביא ראיות מעלמא דאין רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה ולא דייקי לה משמעתין דאי יש רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה א"כ מאי בעי ר' ירמיה הכא שכרן בקרקע וכו' י"ל דאשמעתין איכא לתרץ דלעולם איכא רבית בקרקע דמרבינן לה מכל דבר אשר ישך כדאיתא בריש איזהו נשך ומבעיא ליה דלמא שאני התם דמשום דחומרא דרבית הוא א"ד הואיל וילפינן מוציא ש"ר מהתם לרבי יהודה לא שנא וכן צ"ל ע"כ לתנא דברייתא דס"ל דיש רבית בקרקע כמו שמביא הב"י בטוד י"ד סי' קכ"א גם מדברי התוס' כאן משמע דמספקא להו מדכתבו בסוף דבור זה שמא בכהאי גוונא לא הוי רבית בקרקע:

בא"ד אבל אם אדם לוה שדה שאם שטפה וכו'. צ"ל הא דכתבו שאם שטפה ולא כתבו סתם שאם הלוה שדה וכו' משום דלא שייך הלואה בדבר המוחזר בעין אלא לשון שאלה ובשאלה אין איסור רבית כ"א בהלואה:

מו:[עריכה]

ד"ה ואימא לדידה וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח וכו' ר"ל וא"כ היכי קאמר הכא ואימא דידה הוי אם כן קרא אין כסף למאי אתא לאשמועינן דאשה נקנית בכסף מכי יקח נפקא דאין קיחה אלא בכסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון:

בא"ד ואור"י וכו'. ר"ל דמיתורא לא מסתבר ליה למילף שיהא שלו אי לאו משום משמעות בקרא דיהא של אב והא דאמרינן בפרק קמא דקדושין ואיצטריך למיכתב וכו' היינו לפי מסקנא דשמעתין דקאמר יציאה דכוותה קא ממעט וא"כ יש משמעות בקרא שהוא של אב וכן כתבו התוס' בקדושין דף ג':

בד"ה יציאה דכוותה קא ממעט וכו' עד מה התם נערה אף כאן נערה. נראה דר"ת מפרש הקושיא דפריך בגמרא ואימא לדידה ר"ל ואימא הא דקא מרבינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר היינו אב אימא הני מילי בקטנה דלית לה יד אבל בנערה דאית לה יד כספא לדידה הוה כדפריך על פסוק את בתי נתתי לאיש הזה ולכך מסיק בשמעתין יציאה דכוותה קא ממעט מה התם נערה אף כאן נערה ולכך הקשו התוס' דאכתי תקשי ואימא לדידה הוי כפי' הקושיא לפרש"י לפירוש הראשון וגם משמעות הלשון ואימא לדידה לא משמע כפי' ר"ת וזה כוונת התוס' בקדושין דף ד' במה שכתבו שם בסוף דבור המתחיל יציאה דכוותה וכן משמע לשון הקושיא עיין שם:

מז:[עריכה]

גמרא ת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו'. עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ל"ב:

נג.[עריכה]

תוס' בד"ה שאין אני קורא וכו' עד א"נ כי לית להו לב"ה עד וההיא דהמקבל נמי לייפות כהה וכו' וא"ת הדרא קושיא לדוכתה הא בית שמאי במקום ב"ה אינו משנה דהא הכא איירי לגרע כחה והני תנאי דדרשי לשון הדיוט איירי דוקא בייפוי כחה אבל באמת הוא שהלל הזקן לבד מיירי דוקא לייפוי כחה אבל שאר התנאים איירי בכל ענין אפילו לגרע כחה וע"ש: