מהר"ם על הש"ס/כתובות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כט.

בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו' עד הא נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה. פי' וה"ה נתארסה ומת מן האירוסין:

בא"ד ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת וכו'. וצ"ל לפי זה אע"ג דמפותה מדעתה עבדה לא שייך מחלה הקנס אלא היכא דהקנס לעצמה אבל היכא שאין הקנס לעצמה אלא לאביה אע"ג דאביה בעצמו בא עליה לא שייך מחילה ולכך כשמת או נתבגרה לא שייך מחילה וגובה הקנס מן היורשים או ממנו בעצמו כשנתבגרה כך צריך ליישב ודוהק הוא:

ד"ה נערה אין קטנה לא וכו' עד דאסיפא דמתניתין סמיך וכו'. הסיפא היא לקמן דף מ':

ל:

תוס' ד"ה דין ארבע מיתות וכו' עד שהחמיר עליו יותר. פירוש מיתתו היה בסייף ונחש במקום שריפה א"כ נידון במיתה חמורה יותר ממה שהיה חייב:

ד"ה לא צריכא כו' עד את גרמת לי הקיפא יתירה. קאי אמי שד' שדות של חבירו מקיפים שדהו מד' רוחות וגדר החיצון סביב מד' רוחותיו שגם אותו הפנימי חייב לשלם לו אע"פ שזה נהנה וכו' משום דא"ל חסר אני שאתה גרמת לי במה ששדך באמצע הקיפא יתירה ולכך חייב לשלם כל מה שההנהו או משום שחרוריתא דאשיתא קאי אחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר דאי מחסר ליה בשחרורי הכתלים חייב לשלם כל השכירות משלם:

לא.

תוס' ד"ה שעקירה צורך הנחה היא וכו' עד ולא היה מפליג בין מצי לאהדורי וכו'. פי' משום דקשה ליה דאיכא למימר דהא דר' ירמיה לית ליה דהגבהה צורך ניסוך היינו דוקא התם דמצי לאהדורי אבל ההיא דמרובה גבי זרוק לי גניבותיך לחצירי דהקנין הוא משעת דמטי לאויר חצירו ואז לא מצי לאהדורי דלמא אפילו רבי ירמיה מודי דאמרינן דעקירה צורך הנחה היא ולכך קאמר ולא מפליג בין מצי לאהדורי וכו':

לב.

תוס' ד"ה דאין לוקה ומשלם וכו' עד אפילו נתחייבו קנס כגון בשעת שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה וכו'. פי' בשעה שהעדים זוממין העידו באותה שעה טבחו או מכרו שור שגגבו העדים כבר מקודם זה ועתה בשעת העדות טבחו או מכרו אותו הם בעצמם או ציוו לאחרים שימכרו או יטבחו בשבילם דטביחה ומכירה חייב אפילו ע"י שליח כדלקמן בדף ל"ג דהשתא עונש מלקות על העדות ותשלומי ד' וה' על הטביחה והמכירה באין כאחת דומיא הא דאמר לעיל בתחלת דף ל"א בזר שאכל תרומה ובשעת האכילה קרע שיראין וכו' וק"ל:

לב:

ד"ה אלא עולא תחת תחת גמר וכו' עד הכא לעולא אייתר ליה האי תחת וכו' פי' משום דגבי אנוסה כתיב נמי נתינה וכסף כדכתיב ונתן לאביה חמשים כסף וא"כ ילפינן מיטב מנתינה או מכסף ואייתר ליה תחת לגזירה שוה זו למיפטר ממלקות ועיין לקמן בדף ל"ג ע"א ד"ה מבעי ליה לכדאביי:

ד"ה מכדי כתיב וכו' עד כדנפקא לן בהחובל מעין תחת עין. כללא דמילתא דגבי חובל כתיב בסוף פ' אמור ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' עין תחת עין שן תחת שן אבל יד ביד לא כתיב שם וגבי עדים זוממין כתיב פ' שופטים עין בעין יד ביד ובחובל ילפינן מסברא דעין תחת עין היינו ממון משום דזימנין דמיית כדאיתא התם וס"ל להתוס' דה"ה גבי זוממין דכתיב עין בעין הוה נמי ממון וא"כ ל"ל לגמרא למילף הכא גבי עדים זוממין דהוי ממון מיד ביד ומתרץ דהך סוגיא אתיא כמ"ד דמפיק התם דגבי חובל הוי ממון מביד ביד דכתיב גבי זוממין דהוי מיותר ומינה ילפינן גבי זוממין דהוי ממון וה"ה עין תחת עין דכתיב גבי חובל הוי נמי ממון:

חובל בחבירו וכו' הכל דבור אחד. כדמוכח מיתורא דיד ביד. פי' מיתורא דיד ביד דכתיב גבי זוממין ומיניה ילפינן בחובל:

ד"ה ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כעולא וכו' דהא ילפינן לה בבכורות וכו'. יש לתמוה דהתם בבכורות לא יליף האי ג"ש אלא יליף בפרק מעשר בהמה ובכמה דוכתי שם תחת דכתיב גבי בכור מתחת דכתיב גבי קדשים ע"ש אלא דצריך לומר מאחר דנתקבלה נ"ש דתחת תחת מסיני מצינו למילף בכל דוכתא דנמצא תחת תחת בתורה וק"ל:

לד:

בתוס' ד"ה ור"מ וכו' עד על כרהך מוקי כדי דשעתו במיתה ומלקות. פי' משום דעיקר קרא דכדי רשעתו בעדים זוממין נדרש במסכת מכות מקרא דוהצדיקו את הצדיק וגו':

לה.

בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' עד א"נ אם אסון יהיה וכו' הוי נמי אסון ממש. פי' בלא התראה ודרש ונתת נפש תחת נפש ממון ויש להקשות א"כ סתר רישא דקרא לסיפא דברישא משמע דאם היה אסון ממש אפילו בלא התראה לא יענש בעונש ממון ובסיפא דקרא קאמר דאפילו באסון מתחייב ברמי האשה ויש לתרץ דאסיפא דקרא הוא חייב מטעם דס"ל דנתכוין לזה והרג זה חייבה התורה ממון ולא מיתה. אבל במקום ששייך חיוב מיתה אפילו היכא דאין בו דין מיתה כגון דלא אתרו ביה היכא דהוה אסון לא יענש ממון והיינו טעם דרישא דקרא אבל יש להקשות על זה דהא רישא דקרא נמי איידי בנתכוין לזה והכה האשה ואעפ"כ אמר אם לא יהיה אסון וכו' הא אם יהיה אסון לא יענש ויש ליישב עוד דרישא דקרא מיירי בממון אחר בהדי מיתה היינו ולדות ולכך אם יהיה אסון לא יענש בעונש ולדות אבל סיפא דקרא דמיירי במיתת האשה עצמה דהיינו ממון מיתה עצמה חייב אפילו אם יהיה אסון היכא דנתכוין להרוג את זה והרג את זה ולפי' צ"ל דבנתכוין להרוג את זה והרג את זה דחייב ממון דהיינו דוקא ממון מיתה עצמה אבל אם הזיק ממון אחר בהדי מיתה פטור וקצת רחוק אבל אם הרג בשוגג או בלא התראה לכ"ע פטור מממון מיתה עצמה וכן משמע מתוך שיטת ההלכה ומכל הסוגיות דלקמן דף ל"ז ע"ב ועיין בתוס' שאחר דיבור זה המתחיל מי איכא למ"ד:

לה:

ד"ה אלא לאו בחול וכו' ולא אתרו ביה משום אדם. פי' והשתא אפי' בחול איכא לאפלוגי ואי לא אתרו ביה משום אדם חייב ואי אתרו ביה משום אדם פטור ואפילו בשבת נמי וכו' פי' מ"ט קאמר בגמרא לא ס"ד דבשבת איירי דהיכי משכחת דמכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה הא איכא לאשכוחי כגון דאתרו ביה משום בהמה ולא אתרו ביה משום שבת ותירצו התוס' וי"ל וכו' ד"ל מ"מ בהכאת בהמה עצמה ליכא לאפלוגי דהחילוק הוא בין היכא דאתרו ביה משום אדם או שבת אבל בהכאת בהמה עצמה ליכא שום חילוק וסוגיא דשמעתין ה"ק לא ס"ד דבשבת איירי ויהיה מזיד על השבת רק שהשוגג והמזיד בהכאת הבהמה אבל אם תרצה לאוקמי' בשבת ולאפלוגי בין היכא דלא אתרו ביה משום שבת יהא כן דבהא לא חיי' דהא מ"מ אפילו תוקמא כך ילפינן שפיר דמה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בהכאתה וכו':

לו.

בתוס' ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ וכו' עד לפי' ר"ת וכו' י פי' שם פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ אית ליה גבי נערה המאורסה נערה ולא קטנה ורבנן ס"ל הואיל וכתיב נער בלא ה' אפילו קטנה במשמע כמו שדרשו במסכת זו לקמן דף מ' ע"ב ובעי שם בפרק ד' מיתות לר"מ לגמרי פוטר בא על קטנה המאורסה או מסקילה פוטר אותו ומחייבו חנק כשאר אשת איש ומסיק שם כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ופרש"י עד שיהיו שניהם שוים בני עונשים ור"ת הקשה שם על פרש"י ופי' עד שיהיו שניהם שוים ר"ל במיתה אחת ולכך הוא פטור לגמרי דהא ע"כ בסקילה לא מחייבת ליה דהא נערה כתיב ולא קטנה ואי מחייבת ליה בחנק לא הוו שוין במיתה אחת דהוא בחנק והיא אם היתה בת עונשין היתה בסקילה זהו תכלית וכונת פירושו של ר"ת אף שאין זה לשונו והשתא לפר"ת פשיטא דע"כ צ"ל דרבי יאשיה כר"מ ס"ל דעכ"פ פוטר בא על קטנה המאורסה מסקילה דהשתא אי מחייבת ליה בחנק לא הוו שוין במיתה אחת כדפרישית אבל אי ס"ל כרבנן דס"ל דהוי בסקילה לא היה פוטר מכלום ורבי יונתן נמי צ"ל דס"ל כר"מ ומחייב ליה בחנק מפסיק ומת האיש השוכב עמה לבדו דאי כרבנן היה מחייב ליה בסקילה דנער בלא ה' אפילו קטנה במשמע ואפילו לפרש"י דפירש עד שיהיו שניהם בני עונשים ואיכא למימר דלעולם כרבנן סבירא ליה וכאן הוא פטור מגזירת הכתוב מדכתיב גם שניהם עד שיהיו שניהם בני עונשין וא"כ צ"ל דעל כרחך כר"מ ס"ל דאי כרבנן ס"ל דילפי מדכתיב נער חסר ה' אפילו בא על קטנה המאורסה היאך מצי למילף מדכתיב גם שניהם לפטור בא על הקטנה אלא ע"כ כר"מ ס"ל דנערה אין קטנה לא ומפסיק ומתו גם שניהם יליף דאפילו מחנק פטור והא דקאמר דדרשי רבנן כאן נערה עיין לקמן דף מ' ע"ב:

ד"ה וליתני קטנה וכו' עד אע"ג דהוי תני קטנה וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא זה דמאי מקשה המקשן וליתני קטנה דמשמע אי הוה תני קטנה הוה שפיר אדרבה הא הוי קשיא יותר דלמה ליה למתני תו איילונית ועדיפא מהא הוה ליה להקשות דאם איתא דממאנת היינו קטנה ל"ל למיתני תו איילונית:

בד"ה החרשת והשוטה וכו' עד ולר"י נראה. ונ"ל דלפי' ר"י הא דמתרץ לא קשיא הא ר"ג והא רבי יהושע היינו פלוגתא דאידך מתניתין דאיתא התם פ"ק דף י' היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין ונ"ל דטעמא של רש"י דמפרש על טענת משארסתני נאנסתי אף שפי' ר"י הוא קרוב יותר לפי סוגיא דשמעתין אלא שרש"י ס"ל דטענת מוכת עץ לא טענינן אנן בשבילה דאפילו ליתמי וללקוחות לא טענינן אלא טענה דשכיחא ומצויה אבל טענת משארסתני נאנסתי לא טענינן אנן שום טענה אחרת אלא שהיא טוענת משארסתני נאנסתי ואנן טענינן נמי שמא משארסה נאנסה:

לו:

בד"ה כולהו רואות ומראות וכו' עד אבל סומא תלינן וכו'. פי' החילוק שבין סומא לאחרים הוא זה דבכולהו אם לא אמרה ולא מצא לה בתולים לא תלינן במוכת עץ אלא אמרינן בעולת איש היא ואין לה כתובה כלל אבל בסומא תלינן במוכת עץ:

בד"ה היוצאת משום שם רע וכו' דהא בעולה ודאי היא. נ"ל דה"פ דהא כשיוצאת משום שם רע דהיינו כשלא מצא לה בעלה בתולים שדינה בסקילה כדין תורה הוא ע"כ כשיש עדים שזינתה ברצון באירוסין ופשיטא שאם אנסה אחר אח"כ אין לה קנס אפילו קודם שנשאת שאם נאנסה קודם שזינתה אין לה דין סקילה דנערה בתולה כתיב ולא בעולה אלא ודאי צ"ל שנאנסה אחר כך פשיטא שאין לה קנס אבל אין לפרש הואיל ויש חיוב סקילה וכו' ד"ל דהא על כרחיך צ"ל דנאנסה קודם שנשאת ואז היתה ארוסה ולכך מקשה המקשן בת סקילה היא פי' ששייך בה דין סקילה והבא עליה בין באונס או ברצון הוא חייב סקילה וא"כ ל"ל דפטור מן הקנס פשיטא דהא קים ליה בדרבה מיניה זה אינו דהא קתני במתניתין וכו' כך צ"ל הצעת וכוונת התוס' אבל אין נ"ל לפרש כוונתם במה שאמרו דהא בעולה ודאי היא ר"ל דכשבא עליה המאנס אחר שיצאה מבעלה משום שם דע ודאי בעולה היא ופשיטא שאין לה קנס וזה יהא כוונת המקשן במה שאמר בת סקילה היא דהא אז אין בה דין סקילה אלא דין חנק כאשת איש וגם אין סברא שיעלה על שום דעת שיהא בה אז דין קנס דהא אשת איש גמורה היא וק"ל:

לז.

בתוס' ד"ה צריכות להמתין וכו' עד ומיהו למאי דמוקי להך דהכא בראוה שנבעלה אתי שפיר וכו'. יש להקשות הא אפילו לפי זה לא אתי שמואל כמאן דלפי שיטת ההלכה דוקא בראוה שנבעלה אית ליה לר"י דאפילו קטנה צריכה להמתין אבל לא ראוה שנבעלה אפילו גדולה אין צריכה להמתין דבקדושתה קיימא דאל"כ תקשי שבויה משבויה. וא"כ שמואל דס"ל בשלא ראוה שנבעלה גיורת קטנה אין צריכה להמתין הא גדולה צריכה להמתין כמאן וצ"ל דס"ל לתוס' הא דמשני כשראוה שנבעלה היינו דוקא אותה ברייתא שניה דקתני בה שבויה וגם גיירת אפילו קטנה צריכין אנו לאוקמיה כשראוה שנבעלה אבל בברייתא הראשונה שלא קתני בה כ"א גיורת לחוד לא אצטרכינן לאוקמוה בשראוה שנבעלה אלא כדשני מעיקרא דגיורת לא מינטרא נפשה והשתא לפי זה בשראוה שנבעלה אפילו שבויה ואפילו גיורת קטנה צריכה להמתין דגזרינן קטנה אמו גדולה כיון דודאי נבעלה אבל בשלא ראוה שנבעלה שבויה אפילו גדולה אין צריכה להמתין דמנטרא נפשה ובקדושתה קיימא ובגיורת גדולה צריכה להמתין דלא מנטרא נפשה אבל קטנה שאינה ראויה להתעבר אין צריכה להמתין דבספיקא לא גזרינן קטנה אטו גדולה וא"כ אתי שפיר כרבי יהודה ודו"ק:

לז:

ד"ה ואח"כ נמצא ההורג וכו' עד דלמאן דאמר חנק קל וכו'. פי' דשם יליף דגבי מכה עבדו ומת תחת ידו דבסייף דכתיב נקום ינקם וכתיב חרב נוקמת נקם ברית וא"כ למ"ד חנק קל מסייף ילפינן היכי דקטל בן ברית דבסייף ק"ו מעבד דאם איתא דרוצה הוא בחנק שזהו סתם מיתה שבתורה אם כן הקלת טפי בבן ברית מבעבד:

לח.

בתוס' ד"ה אבל סימא את עינו וכו' עד קשה לרשב"א וכו'. נראה כדי להמלט מקושיא זו דקדק רש"י בלשונו וכתב איצטריך חד מהני קראי וכ"כ לקמן קמ"ל חד מהנך קראי וד"ל חד מהנך תרי קראי דהיינו כל הדם ולא תקחו כופר והשתא נוכל לומר דלדמי בר חמא ולרב אשי דלקמן קרא דכל חרם אתא לדרשת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שלא תשקל מיניה כופר ותפטרי' מקטלא וקרא דלא תקחו כופר אתא דלא ליעבד ביה שנים ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון איצטריך סד"א ה"מ וכו' וא"כ אתיא ברייתא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה כפשטא ולפ"ז יתיישב ג"כ דלפי' ר"ח דפי' כל הדם אתי להיכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד תקשה א"כ כל ל"ל:

בד"ה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא וכו' עד וסימא את עינו והרגו בדבר אחד לא חשיב עין ונפש וכו'. מכל דברי התוס' בדבור זה משמע שהם מפרשים הא דמקשה בגמ' הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ר"ל הא דסימא את עינו והרגו בדבר אחד דלא כפרש"י ועל זה יש לתמוה דא"כ דאפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחד נפקא מאידך תנא דבי חזקיה א"כ תקשה ולא יהיה ל"ל ובלא כל חרם היה לפי סברת המקשה קשה אקרא דולא יהיה אסון הא מאידך תנא דבי חזקיה נפקא ויש ליישב דה"ק הא אפילו סימא את עינו והרגו בדבר אחר נפקא מאידך תנא דבי חזקיה ולא יהיה אסון אתא דאפילו היכא דהרגו וקרע שיראין דפטור וא"כ קרא דכל חרם למה לי ויכול להיות שזהו כוונת התוס' בדיבור שאחר זה במה שכתבו וי"ל דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דבי חזקיה ד"ל וקרא דולא יהיה אסון אתי לקרע שיראין אלא שאין לשונם משמע כן לקמן כמו שאכתוב שם:

בד"ה אמר רב אשי וכו' עד וי"ל דלפי האמת נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה. ר"ל אע"ג דלעיל מזה כתבו דהיקשא דמכה אדם ומבה בהמה לא משמע ליה אלא בהכאה אחת היינו כדי לתרץ דקרא דכל הדם אתא לסימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל לפי האמת דלא יתורץ בזה משום דאפילו לא ילפינן כולהו מהיקשא דמכה אדם וצריך קרא למפטר סימא את עינו וכו' אפ"ה לסימא את עינו וכו' לא איצטריך קרא דכל הדם דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וע"כ צריכין אנו לאוקמא קרא דכל הדם לדרשא אחריתי א"כ חוזר מסברא זו אלא סבירא ליה דממכה אדם ומכה בהמה ילפינן כולהו אפילו קרע שיראין והיינו דקאמר בתר הכי דאי הוה צריך קרא למיפטריה בלא כל הדם והוה פטרינן ליה וכו' ובתר הכי מקשו התוס' וא"ת ולישני דאיצטריך כל חרם וכו' ד"ל דאין ה"נ תקשה למה חזר מסברא הראשונה דאכתי לישני דמולא יהיה אסון ומאידך תנא דבי חזקיה נפקא לן בין היכא דסימא עינו והרגו בו בין סימא עינו והרגו בדבר אחד מאי אמרת כל הדם ל"ל לישני דאיצטריך להורג חבירו וקרע שיראין:

לח:

ד"ה אימא בתולה לג"ש תימה דתקשי ליה דאימא תרוייהו לגופייהו וכו'. פי' דע"כ ס"ל לגמ' דהג"ש לא נתקבלה מסיני דאל"כ מאי פריך אימא בתולה לג"ש לימא דדוקא ג"ש דואשר לא אורשה נתקבלה וא"כ מאחר דלא נתקבלה שום ג"ש לפרוך דאימא תרוייהו לגופייהו ולא לג"ש:

בד"ה מי אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשוטא לגמרי כו' עד וקשה וכו'. פי' תושב ושכיר היינו קנוי קנין שנים או נרצע והכי איתא התם האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ממש משום דהוי תושב ושכיר איפטר ליה מפסח וכו' אלמא לא קני ליה רביה אלא לאפנויי אלמא מפקא קרא מפשוטו ואומר ר"ת וכו' פי' דה"ק התם האי תושב ושכיר דכתיב גבי פסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש הא לא איפטר מפסח אלא ע"כ בערלים מיידי וא"כ למה כתבו הא כבר כתיב כל ערל לא יאכל בו אלא לאפנויי כתבו:

לט.

בתוס' ד"ה בא עליה ונתארסה מהו וכו' עד דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס וכו'. דברי התוס' הללו צ"ע ליישבם והנראה לי בכוונתם שר"ל מי אמרינן כיון דאשכחן דארוסה נפקא מרשות האב לענין קנס כגון בארוסה שנתגרשה ה"ה אם בא עליה ונתארסה קנסה לעצמה אע"פ שיש לחלק ביניהם או דלמא כיון דלענין שאר דברים לא אשכחן דארוסה זו נפקא מרשות אב דהא לכל הדבדים ברשות האב היא דזכאי במציאתה ובמעשה ידיה והפרת נדריה ה"ה קנסה נמי לאביה הוא:

בא"ד ולר"י הגלילי נהי וכו' נמי לא מבעיא וכו'. פי' דפשיטא דלאביה הוא דהא דס"ל לר"י הגלילי דאין לה קנס לא משום דנפקא מרשות אב אלא גזירת הכתוב הוא אבל בא עליה ונתארסה דליכא גזירת הכתוב פשיטא דלאביה הוא דהא לא אשכחן לדידיה דארוסה נפקא מרשות האב בשום דבר: