מהר"ם על הש"ס/כתובות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


טז:[עריכה]

בתוס' ד"ה וליחוש וכו' עד אלא אפילו למ"ד דלא מצי טעין וכו'. יש מקשין מה צריכים התוס' לפי' זה דהא פשיטא דאיכא נפקותא במה שתשיב לו הכתובה שאם תתבענו פעם אחרת אז יוציא הוא הכתובה שבידו שכבר פרע לה ואינה קושיא כלל דא"כ מה לי בין שתכתוב לו שובר ובין שתשיב הכתובה דהא השתא נמי יהיה צריך לשמור הכתובה מן העכברים אבל לפי' התוס' ניחא דאין כותבין שובר דשמא יאבד לו או יאכלו העכברים אבל כשתשיב לו הכתובה אע"פ שתאבד ממנו עכ"פ יהא נאמן לומר פרעתי מנה במגו דאלמנה נשאתיך או אין את אשתי אבל כשתהיה הכתובה בידה יצטרך לשלם לה מנה:

ד"ה זאת אומרת וכו' עד דאיכא למיחש דלמא תשרוף כתובתה בעדים וכו'. ר"ל דהא אפילו למאן דאמר אין כותבים שובר ואינו צריך לשלם עד שיחזיר לו השטר חוב מ"מ אם הביא עדים שנשרף השטר חוב ע"כ צריך לשלם לו והכי נמי תביא עדים שנשרפה כתובתה ואה"כ הדרא נביא בעדי הינומא וא"כ על כרחך זקוק לשובר וכו':

כ:[עריכה]

בגמ' ר"י אומר קרובה שאין קרובה הימנה וכו'. צ"ל דר"י נמי ס"ל דיש חילוק בין חדשות וישנות וקרובות ורחוקות כמו ת"ק ולא פליג את"ק אלא בהא דס"ל ראפילו בתוך חמשים אם יש קרובה יותר ממנה אין אותם הרחוקים יותר ממנה טמא וק"ל:

כב.[עריכה]

בתוס' ד"ה במותב תלתא וכו' פירוש צריך לכתוב וכו'. ר"ל לכתחלה וחד ליתוהי אע"ג דכתב במותב תלתא דאם לא יכתבו וחד ליתוהי אתי לומר שא"צ ב"ד בקיום שטרות ומה שכתבו במותב תלתא לא לשם ב"ד כתבו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו:

בא"ד אבל ודאי אם לא כתב וחד ליתוהי וכו'. ר"ל אבל ודאי בדיעבד אם לא כתב וחד ליתוהי כשר בדיעבד ועיין בהרא"ש ובח"ה סימן מ"ו:

כב:[עריכה]

בתוס' בד"ה כגון שניסת וכו' אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. ר"ל שאחד מעיד ואומר שהרגו עם אנשים הרבה והא דתנן כמתני' הרגנוהו כן דרך הלשון שאחד כשהוא מגיד שעשה דבר בחבורת בני אדם אומר בלשון רבים: