מדריך רחובות תל אביב יפו/מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
מאמר זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.


תוכן עניינים

מְאוֹר הגולה[עריכה]

כינויו של רבי גר &שׁם בן יהודה (1040-960). חי בצרפת ובגרמניה, והיה רב וראש ישיבה במגנצה (מיינץ). ידוע כאחד מפרשני התנ"ך הראשונים – רש"י נולד בשנה שבה נפטר רבנו גרשם – ובעיקר בתקנות הפסקניות שלו, שאותן חיזק באיום הטלת חרם (בחדר"ג, בחרם דרבנו גרשם). מהן זכורות בייחוד התקנה האוסרת נישואים לאשה שנייה והתקנה המקדשת את פרטיות הדואר.

מאור, יעקב שב"י, ד"ר 1968-1939[עריכה]

רופא הצוללת אח"י דקר. נולד בליטא כבן יחיד להוריו. אביו הוא המשורר אסיר־ציון יחזקאל פולרביץ. השם שב"י , עולי הגרדום. למדניתן לו על שם שלמה בן יוסףראשון, עולי הגרדום. למד רפואה, ועם עלייתו ארצה התנדב לצה"ל. התמנה לרופא הצוללת דקר, ששקעה לתִהום בים התיכון על כל צוותה במסעה הראשון ארצה מהמספנה באנגליה.

מאוּר (שור), משה 1988-1910[עריכה]

סופר. נולד ברומניה, והתחיל לכתוב סיפורים עוד בגיל בר־ מצווה. סיפוריו נדפסו בשבועון לנוער ברומניה. מגיל 16 כתב בעיתון יומי יוקרתי בעיר יאסי. ספרו הראשון ראה אור ב־1930. עלה לארץ והמשיך לפרסם ספרים וחוברות, ובהם ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, לקסיקון מונחים יהודיים וישראליים ועוד.

מאור עינים[עריכה]

שם ספרו של רבי עזריה מן האדומים (1578-1511), מגדולי המלומדים היהודים באיטליה בתקופת הרנסנס. היה בן למשפחת די רוסי, שמשמעות שמה "מן האדומים", התפרנס מרפואה ונדד בין ערי איטליה. בתחילת הספר, שנדפס ב־1571, מתוארת רעידת אדמה שהתחוללה בעיר פרארה עשר שנים לפני כן, כששהה שם. רעידת האדמה ארכה ימים אחדים. בהמשך עורך המחבר ניתוח מפורט של השקפות המדענים לגבי מקור התופעה.

מאיר בעל הנס, רבי (המאה ה־2 או ה־13 לספירה)[עריכה]

בשם זה נודע הרב מאיר קצין שעלה לארץ־ישראל בראש מאות רבנים מצרפת בתחילת המאה ה־13, ומשמת – נקבר כנראה בגוש חלב. קברו נקרא אפוא על שמו. לפי סברה זו, הקבר בטבריה – הנקרא אף הוא קבר רבי מאיר בעל הנס – נקרא על שם רבי מאיר אחר. מ' באסולה כותב בספרו מהמאה ה־15 כי אחד, ר' מאיר, נשבע לא לשבת עד בוא המשיח, "ונקבר מעומד"; ייתכן שהכוונה לרבי מאיר בן יעקב, שעלה לארץ־ישראל במאה ה־13 עם חכמי צרפת בעלי התוספות. ייתכן גם שלכתחילה כינו כך את התנא רבי מאיר – מגדולי ההלכה בדורו ובעלה של ברוריה – שהיה דורש בטבריה ולפי המסורת נקבר בה.

מאיר, גולדה , 1979–1898, ומרכז גולדה[עריכה]

ראש הממשלה הרביעית של ישראל. נולדה באוקראינה, גדלה במילווקי, ארצות־הברית, עלתה לארץ־ישראל ב־1921 והיתה חברה בקבוצת מרחביה. היתה פעילה בהסתדרות: חברת הנהלה בסולל בונה מ־1925, מזכירת מועצת הפועלות מ־1928, חברת מזכירות הוועד הפועל מ־1934 וראש המחלקה המדינית של ההסתדרות מ־1936. כן היתה פעילה בוועד הלאומי, צירה לקונגרס הציוני ובכירת הנציגות של הנשים. התנגדה לתכנית החלוקה ב־1937, תמכה בהגברת ההעפלה, מילאה את מקומו של משה שרת כשהבריטים עצרו אותו ב־1946 וניהלה מבצע גיוס תרומות באמריקה לקראת מלחמת העצמאות. ימים אחדים לפני הכרזת המדינה נפגשה בחשאי עם מלך עבר הירדן, עבדאללה, כדי לשכנעו לא להצטרף למלחמה; המאמץ הזה נכשל. היתה מהחותמים על מגילת העצמאות, צירה של ישראל שאך קמה בברית־המועצות, חברת כנסת מקום המדינה עד 1974, מועמדת לראשות עיריית תל־אביב ב־ 1955 (המפלגות הדתיות הכשילו את מועמדותה) ושרה בממשלות ישראל: שרת העבודה (1956-1949) ושרת החוץ (1966-1956). עם פרישתה מהממשלה היתה למזכירה הכללית של מפלגתה, מפא"י, והוענקה לה אזרחות כבוד של תל־אביב. לאחר פטירתו הפתאומית של לוי אשכול נבחרה ב־1969 לראשות הממשלה והנהיגה אותה עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. המרכז לתרבות ואמנות בתל־אביב נקרא על שמה.

מאיר, מרדכי 1994–1911[עריכה]

איש עסקים, כדורגלן ופעיל ציבור. נולד ברומניה, עסק בתחומים שונים – מקבלנות חקלאית לבנייה, מבנקאות לתעשיית טקסטיל, גפרורים ופלסטיקה. ממייסדי קבוצות הכדורגל אלנבי תל־אביב והפועל תל־אביב ומנהיגן. מבוני מגדל שלום, שהחיה את מרכז העסקים הראשי של תל־אביב, בניין עיריית תל־אביב והבניין החדש של הגימנסיה העברית הרצליה – שהיה יו"ר הוועד המפקח בה ב־1955–1990. יקיר ירושלים על המבנים הרבים שהקים בה. נשיא איגוד הטניס בישראל ב־1971–1991.

מאירבר, ג'קומו 1864-1791[עריכה]

מלחין יהודי־גרמני, ששמו האמיתי היה יעקב ליבמן בר. נולד בברלין, פעל בפאריס ונפטר בה. מהאופרות שהלחין: "מרגריט מאנז'וּ" (1820), "רוֹבֶּר השד" (1831) ו"ההוגנוטים" (1836).

מאנגר, איציק 1969-1901[עריכה]

מגדולי המשוררים ביידיש. נולד בצ'רנוביץ. ספר שיריו הראשון נדפס בווארשה ב־1929. ב־1935 פירסם את ספרו שירי חומש, שבו תוארו אבות האומה כיהודים בני זמנו כאילו חיו בעיירה מזרח אירופית. המשכו של רעיון זה בפרוזה: סיפור גן עדן (1939): סאטירה שבה תינוק שאך נולד מספר על דרי גן העדן, ובייחוד על אבות האומה כאברהם אבינו ודוד המלך. ב־1939 הצליח מאנגר להיחלץ מפולין, הגיע ללונדון וחי בה עד 1951, משם עבר לניו יורק ורק ב־1967 עלה לישראל.

מאנה, מרדכי צבי 1886-1859[עריכה]

משורר וסופר עברי. נולד ברוסיה, ומשהתגלה בו כשרון ציור - נסע לוילנה, למד בישיבה, התקבל לבית ספר לציור ואף כתב שם את שיריו הראשונים: שירי טבע. ב־1880 התקבל לאקדמיה לאמנויות בפטרסבורג, וחתם על שירים ומאמרים שכתב המצי"ר מאנע: ראשי תיבות של הבחור מרדכי צבי יליד רדושקביץ. מת משחפת, אך הספיק לכתוב שיר געגועים לארץ־ישראל שכותרתו "משאת נפשי".

מאפו, אברהם 1867-1808[עריכה]

נחשב לאבי הספרות העברית בתקופת ההשכלה. נולד בסלובודקה, ליטא, והיה מורה. כתב רומנים היסטוריים - ובהם אהבת ציון (תרי"ג־1853), שתורגם לרוב שפות אירופה וכן לערבית; אשמת שומרון (תרכ"ו־1866) ועוד - שהיתה להם השפעה על חובבי ציון, על הוגים ציוניים ועל סופרים בני הדורות הבאים. כתב גם ספרי לימוד.

מבחר[עריכה]

מלה שמשמעה המיטב, הדבר הטוב ביותר, כמו "ומִבחר שָׁלִשָׁיו טֻבעו בים סוף" (שמות, טו); אבל גם אוסף שממנו אפשר לבחור; וממילא – אוסף שממנו בוחרים את המיטב. היה זה גם שמו של אחד מגיבורי דוד. שם הרחוב בשכונת התקווה ניתן לו כדי להחליף אות סתמית שזיהתה אותו לפני כן.

מבטחים[עריכה]

מושב בחבל אשכול בצפון־מערב הנגב. נוסד תחילה כקיבוץ ב־1947 והמושב בא על מקומו ב־1950. מקור שמו בתנ"ך: וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים (ישעיהו, לב). מבטחים

מבצע קדש[עריכה]

פעולה צבאית רחבת היקף מ־29 באוקטובר עד 5 בנובמבר 1956, הקרויה גם מלחמת סיני. שנועדה לפרוץ את המצור הימי שהטילה מצרים על ישראל ולשים קץ לחדירת מְבצעי רצח ושוד – מסתננים, "פדאיון", או מחבלים – מרצועת עזה. המבצע תואם עם בריטניה וצרפת, שהנחיתו צנחנים בתעלת סואץ כדי לבטל את הלאמתה. המבצע הבריטי־ צרפתי נכשל, ואילו צה"ל הכה את צבא מצרים והשתלט על סיני והרצועה. ארצות־הברית אילצה את ישראל להודיע על נסיגה – ובתמורה קיבלה ישראל הבטחה כי ים סוף יהיה פתוח לשיט, כי מצרים לא תכניס צבא לסיני וכי פעולת ה"פדאיון" מהרצועה תיפסק. ההבטחות החזיקו מעמד עשר שנים; במאי 1967 נכנס הצבא המצרי לסיני, ופרצה מלחמת ששת הימים.

מבקיעים[עריכה]

גדוד בחטיבת גבעתי, שהבקיע את החזית המצרית במלחמת העצמאות, וכן מושב בדרום מישור החוף, מדרום לאשקלון, באזור שבו פעל הגדוד שנשא שם זה. קבוצה שהיתה כאן תחילה, מ־1949, פינתה את מקומה למושב ב־1954.

מב שֵׂר[עריכה]

מי שיקדים להודיע כי קרובה הישועה, ההצלה, ליחיד או לקבוצה הנמצאים במצוקה; לעתים שם נרדף למשיח, העתיד להביא את הגאולה. בתנ"ך: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה" (ישעיהו, נב). בסמוך, מצפון־מערב, רחוב מושיע; ומדרום־מערב - רחוב תשבי: אף הוא מי שיביא את בשורת הישועה.

מגדו – ראו מגידו[עריכה]

מגדל[עריכה]

מושבה חקלאית בגליל התחתון, ממערב לכנרת. תחילתה כחווה חקלאית שהוקמה ב־1910 ונקראה על שמו של יישוב מימי בית שני לחוף הכנרת באותו שם הנקרא גם מִגְדְּלאָ ומגדל נוּניָא (נון הוא דג). מגדל [סמטה] ראו לעיל.

מגדל שָׁרשן[עריכה]

עיר צידונית, שהתקיימה גם בימי בית שני – ונכבשה בידי אלכסנדר ינאי בשנת 90 לפנה"ס. נודעה גם בשם מגדל סטרטון. המצביא הרומי פומפיוס הוציא אותה מתחומי יהודה, ואילו אוגוסטוס העניק אותה במתנה להורדוס, שהקים במקומה את קיסריה.

מְגידו[עריכה]

עיר מבצר קדומה בארץ־ישראל. מקומה האסטרטגי עלה בחייו של מלך יהודה, שניסה לחסום את דרכו של צבא מצרים שעלה בדרך החוף ועבר כאן בדרכו מזרחה למלחמה באשור: "בימיו עלה פרעֹה נְכֹה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פְּרָת, וילך המלך יֹאשִׁיהָוּ לקראתו, וימיתהו בִמגִדּו כראותו אותו" (מלכים ב, כג). בעקבות ניצחונו של אלנבי על התורכים כאן הוענק לו התואר "הלורד של מגידו". לפי הנצרות, כאן ייערך קרב האיתנים באחרית הימים, ארמגדון בלעז. (וכן שמו של קיבוץ בעמק יזרעאל, לא הרחק מעפולה, שהוקם ב־1949 ונקרא תחילה בשם יוסף קפלן, ממורדי גיטו וארשה).

מגן אברהם[עריכה]

שם ספרו של אברהם אַבֶּלי הלוי גומבִּינֶר (1683-1637), רב ופוסק שנולד בגומבין, פולין (ומכאן שמו). הוריו נרצחו בפרעות ת"ח־1648, ושנים ספורות אחר כך עבר לליטא ולמד תורה, ומונה לראש ישיבה בקאליש. שם ספרו הוא מכותרות תפילת עמידה ("שמונֶה־עשרה"), ותוכנו פירוש המנסה לגשר בינו ובין דעתו ל"שולחן ערוך" לר' יוסף קארו המנסה לגשר בינו ובין דעתו של ר' משה איסרליש, אך כשהגישור אינו אפשרי – מעדיף את האחרון. המחבר מגלה בקיאות רבה בתלמוד ובספרות ההלכתית העצומה שהתחברה אלף שנים אחרי חתימתו; על פי מגן אברהם, שנדפס אחרי מותו של אבלי, נפסקו לא פעם ענייני הלכה כנגד דעתם של פוסקים אחרים.

מגן דוד[עריכה]

כוכב בעל שישה קצוות שאומץ כסמל יהודי עוד במאה ה־7 לספירה ומקובל מאז המאה ה־12 כסמל יהודי – אך נודע מאות שנים קודם לכן בתרבויות המזרח ושימש כיסוד קישוטי בכנסיות וקתדרלות. נקרא בעבר "חותם שלמה" (לחילופין עם הכוכב המחומש), אומץ כסמלה של הציונות - ובעקבותיה מופיע במרכז דגלה של מדינת ישראל. זהו גם סמלה של אגודה המגישה עזרה ראשונה – מגן דוד אדום (הגרסה הישראלית של ארגון הצלב האדום, הוקמה ב־1930). שם הכיכר ניתן לה מפני שמתנקזים אליה שישה רחובות: אלנבי ממזרח וממערב; המלך ג'ורג' מצפון; שינקין מצפון־ מזרח; נחלת בנימין מדרום־מזרח; והכרמל מדרום־מערב.

מגן, קלמן 1974-1929[עריכה]

אלוף בצה"ל. נולד באוסטריה, עלה לארץ־ישראל והצטרף לאצ"ל. לחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבת גבעתי בחזית הדרום, השתתף בפעולת גמול בסבחה (1954) וזכה בעיטור העוז, והשתתף במלחמות הבאות עד שהגיע לדרגת אלוף במלחמת יום הכיפורים. נפצע במאי 1969 כשהיה מגן, קלמן מפקד חטיבה שהחזיקה את הקו בצפון תעלת סואץ, האזור שבו לחם גם במלחמת יום הכיפורים. עמד בראש אוגדת סיני כשזו חצתה את תעלת סואץ והגיעה עד נמל עדביה והקילומטר ה־101 שבו נערכו השיחות על הפסקת האש. נפטר באופן פתאומי מהתקף לב.

מגשימים[עריכה]

מושב בשרון, דרומית לפתח תקווה. הוקם ב־1949 ומקימיו, חיילים משוחררים ממלחמת העצמאות, ראו בשם שנתנו לו תואר כבוד לעצמם: יישוב הארץ נחשב בעיניהם להגשמה עצמית.

מדמון, מנחם 1993-1928[עריכה]

יושב ראש הוועד בכפר שלם, משכונותיה הדרומיות של תל־ אביב, ויושב ראש ועד בית הכנסת שער ציון. זכור כמי שסייע למשפחות במצוקה וכמי שהשכין שלום בין בני אדם.

מדרש פנחס[עריכה]

מהספרים שבהם לוקטו דברים שהשמיע רבי פנחס שפירא (1790-1728), תלמיד־חבר שלהבעש"ט ומייסד שושלת חסידית בקוריץ – אחרי שהיה בשקלוב ומירופול; התעתד לעלות לארץ־ישראל אך נפטר בדרך. הוא עצמו כונה הצדיק מקוריץ, ויורשיו ישבו בשפיטובקה, סלאויטה, ועוד, ובהם אדמו"רים. נכדיו הם האחים מסלאויטה.

מדרש תנחומא[עריכה]

אוסף מדרשים על התורה, הנפוץ ביותר אחרי מדרש רבה. נכתב בעברית, מיוחס לרבי תנחומא בר אבא, ולפי לשונו הוא קדום, כנראה מימי האמוראים. כל מדרש פותח בשאלה הלכתית, כדי לכרוך הלכה באגדה, אך השאלות הפשוטות מלמדות כי האגדה עיקר, והדרשן מפליג מהן לעניינים רבים אחרים.

מהר"ל (מפראג)[עריכה]

ראשי תיבות שמו של מורנו הרב ליוא ([בן בצלאל], (המאה ה־16), שהיה רב, דרשן והוגה דעות שזכרו השתמר גם כבעל נסים. נולד בפוזנן, פולין, נשא לאשה את בתו של אחד מעשירי פראג ב־1544, אך רק 30 שנה אחר כך גר לראשונה - כאיש פרטי! – בעיר זו. בבית־הכנסת אלטנוישול (ישן־ חדש; הוקם ב־1270) שמור עד היום כיסאו, הניצב בכותל המזרח, ואיש אינו רשאי לשבת עליו. ב־1597 היה לרב של פראג והוא כבן 85. סיפרו עליו שהקיסר היה מבאי ביתו, וכן שיצר "גולם" שהציל את הקהילה היהודית בפראג מעלילות דם וממזימות נפשעות. המהר"ל ויציר כפיו הגולם היו מגשימים לגיבורי סיפורים, ספרים ומחזות. קברו, בבית העלמין העתיק של פראג, מושך מדי שנה שני מיליונים מבקרים.

מהרש"א[עריכה]

ראשי תיבות שמו של מורנו, הרב שמואל אליעזר (1555- 1631), רב, פוסק ומגדולי המפרשים של התלמוד. נולד בקרקוב, פולין, היה רב בחלם, לובלין ובאוסטראהא. היה ממייסדי ועד ארבע ארצות ב־1590. שני ספריו הם חידושי הלכות המפרש את התלמוד בקיצור ומבאר גם את דברי קודמיו כרש"י ששימש לו מורה דרך, וחידושי אגדות - המנסה להסביר צד זה בתלמוד, לעתים בטענה שמדובר במשל, לעתים בהסברים מן הקבלה.

מודיליאני, אמדיאו 1920-1884[עריכה]

צייר ופסל יהודי, שהצטיין במקוריותו והיה מפורצי הדרך באמנות. נולד באיטליה, חי ויצר בפאריס. היה בקשר הדוק עם יוצרים כמשה קיסלינג, חיים סוטין, ז'אק ליפשיץ וחנה אורלוב. זכור בעיקר כצייר שיפי הנשים שצייר התבטא בצווארן הארוך. יצירותיו מחמש השנים האחרונות לחייו נחשבות לשיא אמנותו. סבל משחפת מ־1909, והתפרסם בשל אורח חייו והשערוריות שנקשרו בו; מיד לאחר הלווייתו התאבדה חברתו לחיים, ז'אן אֶבּיטרֶן.

מודיעין[עריכה]

עיר קדומה בהרי יהודה, שבה החל המרד של החשמונאים, מתתיהו וחמשת בניו. ליד הכפר הערבי מידיה מצויים קברות המכבים, והערבים קוראים למקום "קוּבּוּר אל יהוד", קברי היהודים. בסמוך הוקמו במהלך השנים יישובים ששמותיהם מזכירים את העבר ההיסטורי, ובהם מודיעין עצמה, שהפכה לעיר ב־2001, וכן מבוא מודיעים, חשמונאים, מתתיהו ומכבים. מודיעין חיי אדם רחובות רבים בשכונת נחלת יצחק נקראו על שם ספרים יהודים עתיקים. שלושה מן הרחובות הנמצאים זה אחר זה, ומה שאחריהם, נקראו בשמותיהם גם כדי לסמל במרומז את תולדות האדם. הראשון הוא חיי אדם, ספר הדינים; הבא אחריו הוא חפץ חיים, ספר המוסר: שמו מרמז כי משבא אדם לעולם, הריהו חפץ בחיים; השלישי, מעבר יבוק, הוא ספר תפילות לגוססים ומרמז על סופו של האדם; ואילו אחריו, ומאחורי שלושת הרחובות, מצוי בית הקברות של נחלת יצחק – והרי לך בקיצור נמרץ תולדות חיי אדם… מודנה, יהודה אריה – ראו דה מודינה, יהודה אריה [ליאון]

מוהילֶבֶר, שמואל 1898-1824[עריכה]

ממניחי היסוד לציונות הדתית. נולד בליטא, הוסמך לרבנות בוולוז'ין והיה מגדולי הרבנים ברוסיה – ומחובבי ציון הראשונים. השפיע, עם אחרים, על הברון רוטשילד לתמוך במושבות הראשונות. בהשפעתו עלו יהודי ביאליסטוק לארץ־ישראל והתיישבו בפתח־תקווה, וביזמתו יסד הברון רוטשילד את עקרון. ב־1893 הקים מרכז רוחני לתנועת חיבת ציון שהתגלגל לתנועת המזרחי (היום חלק מהמפד"ל). על שמו הקיבוץ גן שמואל ממזרח לחדרה, שהוקם ב־1921 על אדמת "פרדס שמואל" כמטע אתרוגים.

מוזס, יהודה ונח[עריכה]

המו"לים של העיתון ידיעות אחרונות ושל כלי תקשורת הנספחים אליו. תחילה נקרא רחוב אחר בתל־אביב על שם יהודה מוזס (1956-1886), התעשיין ואיש העסקים שרכש עיתון ערב ב־1939, וכמעט נאלץ לסוגרו פחות מעשור אחר כך – משקמו רוב עורכי העיתון וכתביו הבולטים, ובראשם קרליבך, והקימו עיתון מתחרה, ידיעות מעריב (אחר כך מעריב). מתחילת המשבר נעזר יהודה מוזס בבנו נח (1985-1911); כעשרים שנה אחרי פטירת אביו הצליח נח מוזס להפוך את העיתון לבעל התפוצה הגדולה ביותר במדינה.

מוזר, יעקב 1922-1839[עריכה]

מראשוני הציונות בבריטניה. נולד בשלזיה, היגר לאנגליה בשנות ה־60 של המאה ה־19 והתיישב בברדפורד. נבחר לראש העירייה והיה לציוני נלהב בראשית התארגנותה של התנועה. תרם סכום גדול של כסף לבניית הגימנסיה העברית הרצליה בתל־אביב.

מויאל, אהרן שמואל 1968-1914[עריכה]

פרקליט ראשי לצה"ל ומנכ"ל משרד הפנים. נולד בארץ־ ישראל ונקרא בשם סבו, ר' אהרן מויאל, מנכבדי הקהילה היהודית ביפו. משפחתו נמנתה עם ראשוני תל־ אביב. למד בגימנסיה העברית הרצליה בתל־אביב, ומשפטים – באוניברסיטת לונדון. שירת כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות שירת בצה"ל כתובע בחיל האוויר וכסגן הפרקליט הצבאי הראשי, ואחרי שהושאל למשרד הפנים וכיהן כמנכ"לו – חזר לצה"ל ושימש כפרקליט צבאי ראשי בדרגת אל"ם. מודנה, יהודה אריה

מולדת[עריכה]

מילולית, הארץ שבה נולד אדם; אבל לעתים הארץ שבה נולדו אבותיו. לאברם נאמר, "לֵךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית, י), ומאז ארץ־ישראל – ולא פדן ארם – היא מולדתו של עם ישראל. (יישוב בשם מולדת הוקם בגליל התחתון ב־1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל.)

מולכו, שלמה 1532-1500[עריכה]

מחולל תנועה משיחית שמת על קידוש השם. נולד בפורטוגל למשפחת אנוסים ונקרא דייגו פירס, ובהיותו כבן עשרים מונה למזכיר מועצת המלך. הושפע מהופעתו של דוד הראובני, מל את עצמו וחזר ליהדות. עקב הסכנה לחייו נמלט לתורכיה, עבר לאיטליה והחל לדרוש בפני יהודים ונוצרים בעיר אנקונה על סופה של הנצרות ועל קץ הגלות ותקומתה של היהדות שיבואו ב־1540. האמון בו גבר משהתגשמו נבואותיו בדבר שיטפון ברומא ורעידת אדמה בפורטוגל. נידון למוות בשריפה, אך נמלט מאיטליה ויצא עם הראובני כדי להתייצב לפני הקיסר קרל החמישי; הראובני נעלם, והקיסר החזיר את מולכו לאיטליה, שם הועלה על המוקד במנטובה. גיבור ספרו של א"א קבק שלמה מולכו ומגיבורי ספרו של מקס ברוד, ראובני שר היהודים (1925). מולכו שלמה [סמטה] ראו לעיל.

מונטיפיורי, משה,סֶר 1885-1784[עריכה]

נדבן יהודי אנגלי שעשה רבות למען יהודים בעולם ולמען היישוב היהודי בארץ־ישראל. שמר על אורח חיים דתי, עסק במסחר והיה סוכן המניות של מאיר רוטשילד. נשא את יהודית ברנט, ומ־1824 פרש כמעט מכל עסקיו כדי להגן על זכויות היהודים בעולם: היה מעורב במאבק למען האמנסיפציה באנגליה, בפרשה של עלילת הדם של דמשק ב־1840 – שאותה הצליח להפריך – ובעלילות דם נוספות, וכן בהשגת כתב זכויות ליהודי האימפריה העות'מנית מידי השולטן. מאז כונה "השר משה". היה יועצה של המלכה ויקטוריה, וב־1846 הוענק לו תואר אצולה. הקים בית כנסת וישיבה באנגליה. ביקר בארץ־ישראל שבע פעמים מ־1827 ועד 1875, ובמימונו נערך מפקד מפורט של תושביה היהודים ב־1839. לירושלים סיפק מכבש דפוס וציוד למפעל אריגה, קיבל היתר לרכוש קרקעות ויזם הקמת בתי מחסה לעניים בירושלים – משכנות שאננים (1860), השכונה הראשונה מחוץ לחומות – והקים טחנת רוח כדי להוזיל את מחיר הקמח לעניים. בספר שכתב ב־1875 חזה את הקמתה המחודשת של מדינה ליהודים. ב־1855 קנה פרדס ליד יפו, מונטיפיורי, משה,סֶר בית הפגודה (רחוב מונטיפיורי 43) בית הפגודה הוקם בשנת 1925 בשכונת לב תל אביב א', שכללה את המשולש התחום בין הרחובות מזא"ה־אלנבי־ יהודה הלוי. הוא זכה לכינויו בשל צורת הגג, המעניק לבית חזות של פגודה יפנית, ועד היום יש לו מקום של כבוד בין בתי החלומות בתל אביב שנבנו כטירות מעולם האגדות. בעל הבית, מוריס דוד בלוך, היה אלמן אמיד שעלה מארצות־הברית בשנת 1920, השקיע בענף ההדרים, הקים את בנק אמריקה־פלשתינה, ותרם לגמילות חסדים ולבית הכנסת הגדול. הוא התגורר בקומה השנייה באגף הדרומי. ממרפסת חדר האוכל נהג לתלות שלושה דגלים לכבוד ארצות־הברית, בריטניה והציונות. בשנות ה־30 שכנה בקומה השלישית הקונסוליה הפולנית. הקונסול, דב האוזנר, התגורר באגף נפרד באותה קומה. תכנון הבית מיוחס לאדריכל אלכסנדר לוי מברלין, אך לדעת קרובי משפחה של בלוך היה אדריכל יפני־אמריקאי מעורב לפחות בתכנון החזית. בשנת 1935 הותקנה מעלית, הראשונה בבית מגורים בתל אביב, על ידי מהנדס חשמל צעיר בשם יהודה גיזונטהייט. הבית הפך ל"אטרקציה". פנחס בן שחר, אחד מבני המשפחה שהתגורר בילדותו בבית, מספר שכל ילדי הכיתה עמדו בתור כדי לזכות בנסיעה במעלית. מוריס דוד בלוך נפטר בשנת 1942 ונטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. הבית נמכר ועבר גלגולים שונים. גרו בו רופאים, שקיבלו חולים במרפאות שפתחו בדירתם; בקומה הראשונה פעל בית כנסת בדירת משפחת מנדלבאום; ובגינה ניצב דוכן לממכר פרחים. בשנות ה־50 פעלו בבית עסקים שונים ובתי מלאכה, שתפסו את מקומן של דירות המגורים. בשנות ה־80 גרם מצבו הרעוע של הבית לנטישתו. בשנת 2000 החלו עבודות לשחזור הבית כבית מגורים לבעלים החדשים, רוברט וויל משבדיה. הבית שוחזר ללא תוספות בנייה. בשטח בית הכנסת, שהיה בקומה הראשונה, הותקנה הבריכה, סאונה וכל מה שנחוץ לבית קיץ בתל אביב. שבו הוקמה ב־1924 שכונת מונטיפיורי, על שמו, שכן את הקרקע רכשו יוזמיה מקרן מזכרת משה מונטיפיורי; השכונה הצטרפה לתל־אביב ב־1941 ובה שדרות על שם רעייתו יהודית. עץ מהפרדס הועבר לגן הבוטני באוניברסיטת תל־אביב. כן נקראים על שמו שכונות בירושלים – אהל משה (1875), מזכרת משה (1883), ימין משה (1891), זכרון משה (1906) וקרית משה (1923) - ומוסדות שונים בארץ.

מונש, ג'ון,סֶר 1931-1865[עריכה]

גנרל יהודי, הקצין היהודי הבכיר ביותר במלחמת העולם הראשונה. נולד במלבורן למשפחת מדפיסים שהיגרה מפולין לאוסטרליה. היה מהנדס אזרחי במקצועו, אך שירת שנים רבות בצבא ארצו. היה מפקד החטיבה האוסטרלית הרביעית, שלחמה בגליפולי ב־1915; יצא לצרפת כמפקד הדיוויזיה האוסטרלית השלישית; ולבסוף התמנה למפקד חיל המשלוח של צבא אוסטרליה בצרפת בדרגת לויטננט גנרל – המקבילה לרב אלוף. נבחר לשמש כנשיא כבוד של הפדרציה הציונית באוסטרליה. על שמו כפר מונש, מושב בשרון שהקימו ב־1946 חיילים ששירתו בצבא הבריטי.

מוסינזון, יגאל 1994-1917[עריכה]

סופר ומחזאי. נולד בעין גנים, ילדותו עברה עליו בשכונת שפאק בתל־אביב, ואחר כך למד בקיבוץ בית אלפא ובכפר הנוער בן שמן. בהיותו בן 20 הצטרף לקיבוץ נען, היה בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות היה קצין תרבות בחטיבת גבעתי. במהלך חייו היה פועל בניין, רועה צאן, דובר המשטרה ועוד. חיבר רומנים ובהם דרך גבר, יהודה איש קריות, יותר מ־20 מחזות שבהם גילה רגישות חברתית רבה. היו בהם קזבלן (שהיה למחזמר ולסרט), אלדורדו (שהוסרט) בערבות הנגב, ותמר אשת ער. זכור בעיקר כמחברם של יותר מ־40 ספרי סדרות "חסמבה", המביאה מעלילותיה של חבורת ילדים נועזת מימי המנדט הבריטי ועד לשנות המדינה; הספרים המרתקים עוררו מחלוקות בתחום הספרותי והחינוכי.

מוסנזון, בן־ציון, ד"ר 1942-1878[עריכה]

מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, ועם רעייתו יפה - מראשוני תל־אביב. נולד ברוסיה, למד בשווייץ והיה ממנהיגי הסטודנטים הציונים. עלה לארץ־ישראל ב־1907 ולימד תנ"ך בגימנסיה העברית עוד במשכנה ביפו. שילב בשיעוריו מסקנות מחקר הארכיאולוגיה. מ־1912 היה מנהל הגימנסיה כמעט עד מותו, חוץ משנות הפינוי במלחמת העולם הראשונה. היה חבר מועצת עיריית תל־אביב (1925-1922 ו־1928-1926) וחבר הוועד הלאומי. מוסנזון, בן־ציון, ד"ר

מוצא[עריכה]

עיר בנחלת שבט בנימין, ממערב לירושלים, שנקראה אולי על שם מוצא המים, המעיין, והתקיימה גם בימי בית שני. ב־1860 הקימו יהודים מירושלים אכסניית דרכים במקום. ב־1894 נוסדה כאן המושבה מוצא, שרבים ממתיישביה נרצחו במאורעות תרפ"ט־1929; המפורסם בניצולים היה מרדכי מקלף, שהיה ילד בן 9. היום מצויים באותו מקום שני יישובים, מוצא תחתית ומוצא עילית – האחרון הוקם ב־1933. מוצקין, יהודה ליאו־לייב ([ )1933-1867שדרות] נשיא הוועד הפועל הציוני. נולד באוקראינה. היה עד ראייה לפוגרום של 1881, והיה לאחד מחובבי ציון הראשונים. למד מתמטיקה ופילוסופיה בברלין, השפיע על וייצמן והטיף לשיבת ציון ולתחייה הלאומית של עם ישראל. תכנית בזל ומתומכימראשוני המצטרפים להרצל, ממנסחי תכנית בזל ומתומכי הרעיון כי את ההתיישבות בארץ־ישראל יש לבסס על הסכם מדיני עם תורכיה העות'מנית. היה פעיל בהסברה היהודית באירופה בימי משפט בייליס וכן בתנועה לתחיית הלשון העברית. היה מיוזמי "ועד המשלחות היהודיות" לוועידת השלום ולחבר הלאומים שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה וניהל אותו עד מותו. נבחר להנהלה הציונית ב־ 1921, ומ־1925 שימש כנשיא הוועד הפועל; מ־1931 היה גם נשיא הקונגרס הציוני. על שמו העיר קרית מוצקין בעמק זבולון, מצפון לחיפה, שהחלה כשכונת מגורים ב־1934.

מוקדי (ברנשטטר), משה 1975-1902[עריכה]

צייר ארץ־ישראלי, וראש המדור לאמנות פלסטית במשרד החינוך. נולד בגליציה, שממנה עברו הוריו לווינה בהיותו כבן שתים־עשרה. למד ציור ונגינה בפסנתר בווינה ובציריך, עלה עם משפחתו לארץ־ישראל ב־1920 והתגורר בחיפה (1922-1920), בירושלים (1940-1933 ושוב 1946-1943) ובתל-אביב (1943-1940 ושוב 1965-1946) – בין לבין המשיך ללמוד ציור בווינה (1923-1922) ועבד כצייר בפריז (1933-1927). כיהן כמנהל המדור לאמנות במשרד החינוך והתרבות בשנותיה הראשונות של המדינה, היה למנהל המכון לציור ולפיסול על שם אהרן אבני בתל אביב (1952- 1965) וממקימי כפר האמנים עין הוד, שאליו עקר ב־1965. זכה בפרסים שונים על יצירותיו, ובהם פרס הציור הטוב בתערוכת "אמני ישראל" ב־1950.

מור[עריכה]

שיח הגדל בערב הסעודית ובאפריקה המזרחית. השרף והשמן המופקים ממיני שיח זה משמשים כבושם, קטורת, מוצא שמן סיכה וגם כתרופה: "באתי לגני, אחֹתי כלה, אָריתי מורִי עם בשמִי, אכלתי יַעְרי עם דבשי" (שיר השירים, ה) וכן ששה חֳדשים בשֶׁמֶן המֹּר וששה חדשים בַּבְּשָׂמים וּבתְמַרוּקֵי הנשים" (מגילת אסתר, ב).

מורדי הגטאות[עריכה]

שם כולל לקבוצות יהודים שרוכזו בשכונות צפופות לקראת שילוחם למחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה ושהתמרדו נגד הנאצים. תחילה האמינו רבים כי משלוחי יהודים נועדו אכן ל"התיישבות מחדש" אי שם במזרח; אבל בהדרגה הצטברו ידיעות על מחנות המוות. ההתלבטות שקדמה למרד היתה קשה, מפני שהיה ברור שאי אפשר לקוות לניצחון על הצבא הגרמני האדיר וכן שצפויה פעולת נקם מצד הנאצים; ודווקא על רקע זה גילויי הגבורה של יהודים חסרי כל ומורעבים הם מהתופעות המדהימות בתקופת השואה.

מורה נבוכים[עריכה]

ספרו הפילוסופי של הרמב"ם, שבו ניסח את עמדתו לגבי הצד השווה בין ההלכה ("חכמת התורה") ובין הפילוסופיה מיסודו של אריסטו. הספר עורר מחלוקות בקרב היהודים בימי הביניים, והיו שדרשו אף להעלות את כל כתבי מחברו על המוקד. נראה כי הספר מנוסח כך שיבינו אותו רק מי שלמדו את התורה שבכתב ובעל פה, וכן את המדע בן זמנו, והגיעו לגבול הידע ולכן לתחילת המבוכה. הספר נכתב בערבית, תורגם לעברית בידי בן הדור השני של התיבונים ובאישורו של המחבר, שוב בידי יהודה אלחריזי, ובימינו – בידי הרב יוסף קאפח, חתן פרס ישראל, ושוב בידי פרופסור מיכאל שוורץ.

מוריץ דניאל[עריכה]

שמותיו הפרטיים של הצייר היהודי־גרמני מוריץ דניאל אופנהיים (1882-1799). נולד בהנאו, למד באיטליה ושם הושפע מהתנ"ך ומן הברית החדשה. נודע בציורים שבהם הנציח את הווי החיים המסורתיים של משפחות יהודיות בגרמניה.

מורשת[עריכה]

המטען היצירתי, ההיסטורי והדתי העובר מדור לדור. כשם שמולדת היא כברת הארץ הנתפסת כשייכת לעם מסוים, מורשת היא המקבילה הרוחנית הנתפסת כחיה בתוך קבוצה אנושית מסוימת או באנושות בכלל.

מושיע[עריכה]

מי שמביא את הישועה, ההצלה, ליחיד או לקבוצה הנמצאים במצוקה; וכן מלה נרדפת למשיח, העתיד לבשר את בוא מושיע הישועה לכל העם ואולי לכלל האנושות. בסמוך, ממזרח, רחוב מבשר; ומדרום – רחוב תשבי: מי שיגלו לנו כי הישועה קרובה.

מזא"ה, יעקב, הרב 1924-1859[עריכה]

רב ומי שהתפרסם בעמידתו האמיצה במשפט בייליס ונגד עלילת הדם ב־1913. שמו מעיד עליו שהוא כהן: ראשי התיבות של שמו הם מזרע אהרן הכהן. נולד ברוסיה, קיבל חינוך תורני ועם זאת למד משפטים באוניברסיטת מוסקבה, היה רב אך גם מחובבי ציון. ב־1890 אירגן קבוצת בעלי הון להתיישבות בארץ־ישראל ואף פתח במשא ומתן על רכישת קרקע בגליל. הופיע כעד מומחה במשפט בייליס, והזים את עלילת הדם כמומחה לתורת ישראל ובזכות כשרון נאום מדהים. כתב מאמרים בשמות העט סעדיה אהרוני, יעקב הכהן וכוכב.

מזל אריה[עריכה]

. מגיע למרכז השמים בחודש מנחם אב (יולי־אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש מנחם אב (יולי־ אוגוסט). בין הדובה הגדולה וסקסטנט. היסוד המאפיין אותו הוא אש. הכוכב השולט בו הוא השמש. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין ברצון עז ובאהבת ההצלחה, וסיסמתו היא "אני אעשה את זה".

מזל בתולה[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש אלול (אוגוסט־ ספטמבר). סמוך לקבוצת הכוכבים גביע. היסוד המאפיין אותו הוא אדמה. הכוכב השולט בו הוא כוכב חמה (מרקורי). האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין בשכליות ובנטייה לסדר, וסיסמתו היא "אני מברר".

מזל גדי[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש טבת (דצמבר־ ינואר). מעבר לברבור ולדולפין. היסוד המאפיין אותו הוא אדמה. הכוכב השולט בו הוא שבתאי (סטורן). האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין באחריות ובנכונות לעבודה קשה, וסיסמתו היא "אני מנסה כל דרך".

מזל דגים[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש אדר (פברואר־ מרס). בין אנדרומדה ללווייתן. היסוד המאפיין אותו הוא מים. הכוכב השולט בו הוא צדק (יופיטר) וגם נפטון. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין ברגשיות וברוחניות, וסיסמתו היא "אני מאמין".

מזל דלי[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש שבט (ינואר־ מזא"ה, יעקב, הרב פברואר). מעבר לפגסוס. היסוד המאפיין אותו הוא אוויר. הכוכב השולט בו הוא שבתאי (סטורן) וגם אורנוס. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין במקוריות ובחברתיות, וסיסמתו היא "אני יודע".

מזל טלה[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש ניסן (מרס־ אפריל). מעבר לתחום שבין פרסאוס ואנדרומדה. היסוד המאפיין אותו הוא אש. הכוכב השולט בו הוא מאדים (מרס). האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין באימפולסיביות וברגשנות, וסיסמתו היא "אני מוכן".

מזל מאזנים[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש תשרי (ספטמבר־אוקטובר). מעבר לדרקון ולנוהג השור. היסוד המאפיין אותו הוא אוויר. הכוכב השולט בו הוא נגה (ונוס). האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין בחשיבה מופשטת וביצריות מופנמת, וסיסמתו היא "אני שומר על איזון".

מזל סרטן[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש תמוז (יוני־יולי). בין כלב קטן וסקסטנט. היסוד המאפיין אותו הוא מים. הכוכב השולט בו הוא הירח. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין באור פנימי ובנטייה למשפחתיות כמקור לביטחון, וסיסמתו היא "אני מרגיש".

מזל עקרב[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש מרחשוון (אוקטובר־נובמבר). מעבר לנחש ונושא הנחש. היסוד המאפיין אותו הוא מים. הכוכב השולט בו הוא מאדים (מרס) וגם פלוטו. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין ביכולת להתמקד ביעד מסוים ובחוסר פשרות, וסיסמתו היא "אני משתוקק".

מזל קשת[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש כסלו (נובמבר־ דצמבר). מעבר לנשר. היסוד המאפיין אותו הוא אש. הכוכב השולט בו הוא צדק. האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין בחיפושים, נדודים ושקיקה למרחבים, וסיסמתו היא "אני מבין".

מזל שור[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש אייר (אפריל־ מאי). מעבר לפרסאוס. היסוד המאפיין אותו הוא אדמה. הכוכב השולט בו הוא נגה (ונוס). האדם הנולד בחודש זה מזל שור [סמטה] אמור להתאפיין בעקשנות ובחברותיות שלווה, וסיסמתו היא "יש לי די".

מזל תאומים[עריכה]

אחד המזלות. מגיע למרכז השמים בחודש סיוון (מאי־יוני). ניכר בצמד הכוכבים קסטור ופולוקס, ציידים תאומים שאחותם היתה הלנה מטרויה. היסוד המאפיין אותו הוא אוויר. הכוכב השולט בו הוא כוכב חמה (מרקורי). האדם הנולד בחודש זה אמור להתאפיין בתאווה לידע ובקושי לבחור, וסיסמתו היא "אני חושב". מזלות, נתיב – ראו המזלות [נתיב]

מזרחי, שמעון משה 1927-1884[עריכה]

מנהל בנק ברקליס, וחבר מועצת עיריית תל־אביב. סייע רבות בבניית השכונה מרכז מסחרי בתל־אביב – היום רחוב מטלון – ולתושבי שכונת פלורנטין שבה רכש קרקעות בעצמו. היה חבר מועצת העירייה הראשונה והשנייה (1926-1922), והרחוב הראשון מכיוון יפו נקרא על שמו – ואחר כך מזרחי א' ומזרחי ב', מפני שנסלל רחוב וולפסון שחצה אותו. ברחוב שהיה נקרא מזרחי ב', בבית מס' 8, היה מקום מחבואו של אברהם "יאיר" שטרן, מפקד הלח"י,בו נתפס ונרצח והיום נקרא הרחוב בשם שטרן.

מח"ל[עריכה]

ראשי תיבות של מתנדבי חוץ לארץ, חיילים ובהם קצינים שבאו כדי להילחם במסגרת צה"ל במלחמת העצמאות. היו בהם בעלי ניסיון צבאי שהשפיעו על החילות המקצועיים בצה"ל: האוויר, הים, השריון ועוד, חלקם לא היו עולים, לא כולם היו ציונים ואף היו בהם לא יהודים; הם באו כדי לסייע למדינת ישראל שאך נולדה. היו ששירתו בשמות בדויים, ומתו כאלמונים. (גוף שני של לוחמים נקרא גח"ל, ראשי תיבות של גיוס חוץ לארץ – היו אלה עולים, רובם ניצולי שואה, מריכוזי הפליטים באירופה וממחנות המעפילים בקפריסין.)

מחנה יוסף[עריכה]

שכונה בפאתי יפו שהחלה לקרום עור ב־1904 ונוסדה - כמו אחוזת בית – בתרס"ט־1909. נקראה על שם יוסף ארוַץ (1925-1848), רבה של הקהילה הספרדית ביפו שנולד במרוקו, עלה לארץ־ישראל ב־1865, כיהן כרב ודיין בירושלים 20 שנה, ובעשר השנים הבאות היה רב ביפו. לאחר מכן היה כ־15 שנים אב בית דין של העדה הספרדית בתל־אביב. כתב ספר בשם הוד יוסף. השכונה סופחה לתל־ אביב בפקודת הנציב העליון סמואל ב־1921. מזל תאומים

מחרוזת[עריכה]

צמח הגדל בערבה ובמדבריות, נראה לעתים גם על שפת הים; זהו מין שרוע למחצה, היחיד המצוי בארץ, ושמו מחרוזת משונצת. התפרחת צהבהבה עם עורקים בארגמן. בסמוך רחובות נוספים בשמות צמחים, ובהם חלמית, חיננית ופעמונית.

מטולה[עריכה]

מושבה בגליל העליון, בקצה אצבע הגליל. הוקמה ב־1896 בידי אנשי העלייה הראשונה על אדמות שרכש הברון רוטשילד. בקרבת מקום מפל ה"תנור" ותצפיות מרהיבות. עד מלחמת ששת הימים היתה היישוב הצפוני ביותר בארץ. חלק מבתי המושבה השתמרו כבעת בנייתם.

מטלון, משה יצחק 1959-1872[עריכה]

מיוזמי הקמתן של שכונות מרכז מסחרי ונווה שאנן. נולד ביפו למשפחה היהודית הראשונה בעיר: אבי סבו חידש את היישוב היהודי ביפו ב־1817. היה מעורכי הדין הראשונים ביפו, חבר בוועד הקהילה, חבר המועצה הדתית בתל־אביב ועסק בגאולת קרקע, בכלל זה לשכונות חדשות בתל־אביב. הרחוב הקרוי על שמו נקרא בעבר מרכז מסחרי, וביתו הוקם בו (בפינת הרצל) ב־1913.

מַטמֶן־כהן, יהודה ליב, ד"ר 1939-1869[עריכה]

מייסד הגימנסיה העברית ומנהלה, ועם פניה אשתו - ממייסדי תל־אביב. נולד בפודוליה, פולין, למד באוניברסיטאות בשווייץ וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה. היה מורה וציוני פעיל ברוסיה מ־1890 ועלה לארץ־ישראל ב־ 1904. היה מורה ומנהל במושבה ראשון לציון, וב־1906 ייסד ביפו בית ספר תיכון עברי ראשון בעולם – הגימנסיה העברית, אחר כך "הרצליה" – והיה מנהלה עד 1911. נמנה עם מייסדי תל־אביב ועם מייסדי רמת גן. סייע בהקמת הגימנסיה העברית בירושלים.

מיזאן, שאול, ד"ר 1944-1895[עריכה]

היסטוריון, ומשורר יהודי בולגרי. היה ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית בבולגריה, וחיבר ספר רחב יריעה על היהודים הספרדים בבולגריה. נעלם במלחמת העולם השנייה, בימים שבהם היתה בולגריה גרורה של גרמניה הנאצית.

מיטב[עריכה]

החלק המשובח ביותר. בסמוך רחובות המבטיחים שפע טל ומלאכות שונות. (זהו גם שם מושב בעמק יזרעאל, דרומית מיטב לעפולה, הנגזר מהתנ"ך, "ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ" [בראשית, מז], ונמנה עם מושבי חבל תענך. הוקם ב־1954 בידי עולים מאירן ומכורדיסטאן.)

מייזל, זלמן 1947-1877[עריכה]

ממייסדי תנועת המזרחי בארץ (היום חלק מהמפד"ל) וממניחי היסודות לחינוך הדתי בתל־אביב יפו. נולד בירושלים, למד בישיבה ועבר ליפו ב־1904. עסק במסחר, היה ממייסדי בנק קופת עם ובנק מזרחי ופעיל בחיי הציבור. ממייסדי בית־הספר הדתי "תחכמוני". אחרי מלחמת העולם הראשונה היה ממייסדי המזרחי בארץ וממניחי היסוד לגימנסיה לבנות "תלפיות".

מיכאל מאיר (נאמן) 1991–1906[עריכה]

ממייסדי שכונת מכבי החדשה. נולד בירושלים, והוריו היו מראשוני כפר סבא ועברו לפתח־תקוה, שבה למד בישיבה. , ומאז התגוררהתקבל ללימודים בגימנסיה העברית הרצליה, ומאז התגורר בתל־אביב. היה פעיל ב"גדוד מגיני השפה" שפעל נגד השימוש ביידיש ובשפות אחרות במגזר היהודי, והיה ממייסדי הארגון למען תוצרת הארץ, אגודות נוער למען הקרן הקיימת לישראל ו"האזרח הצעיר". היה מחבריה הראשונים של תנועת הצה"ר מייסודו של זאב ז'בוטינסקי ובתנועת בית"ר, ושימש כמזכירו של ז'בוטינסקי בהיותו בארץ. אחרי נישואיו לחנה יפה, ב־1932, היו ביתו ומשרדו (לעסקי קרקעות ולרישום בטאבו) בשדרות רוטשילד 2. ב־1936 נמנה עם מייסדי שכונת מכבי החדשה, מנחל איילון עד שכונת התקוה, וכן עם מגנִיה מפני פורעים ערבים ועם המחלצים שחשו לעזרת התושבים בשנים גשוּמות. יקיר תל־אביב-יפו ל־1982.

מיכאל'ס, שלמה 1948-1890[עריכה]

שחקן (ביידיש) ובמאי. נולד – בשם שלמהוַפסְי – ופעל ברוסיה. למד משפטים באוניברסיטת פטרסבורג, וב־1919 היה ממייסדי תיאטרון היידיש הממלכתי במוסקבה, שבו שיחק ושאותו ניהל מ־1929. נחשב לגדול השחקנים ברוסיה ולאחד השחקנים הגדולים בעולם. המשטר בזמנו התנכל לתרבות היהודית וליוצרים יהודים (סופרים ואמנים הומתו או "נעלמו" ב"טיהורים" שיזם סטאלין), ואף־על־פי שרשמית נמסר כי מיכאל'ס נהרג בתאונת דרכים, משערים כי נרצח ביזמת המשטר הסובייטי.

מיכה הנביא (המאה ה־8 לפנה"ס)[עריכה]

מנביאי הכתב. מכונה מיכה המורשתי. נבואותיו, "בימי יותם, אחז, יחזקיה מלכי יהודה", נסבו על שומרון כמו גם על ירושלים. ספרו, ובו שלושה פרקים עזי מבע, הוא השישי בתרי־עשר. בסמוך רחובות נוספים על שם נביאים מתרי־ עשר – מלאכי, עובדיה ועוד. מייזל, זלמן

מיכה[עריכה]

ראו לעיל.

מיכ"ל[עריכה]

ראשי תיבות שמו של מיכה יוסף הכהן לבנזון (1828- 1852), משורר לירי שכתב עברית. נולד בוילנה, ליטא, לאב שהיה אף הוא משורר – אד"ם הכהן. למד שפות – רוסית, גרמנית, צרפתית ופולנית. החל את דרכו היצירתית בתרגום מהקלסיקה של יוון ורומי. ספרו שירי בת ציון ראה אור ב־ 1851: היו בו שישה שירים. סבל ממחלת השחפת מגיל צעיר ומת על פני אביו, שהדפיס שירים נוספים משלו לאחר מותו.

מיכֶּלאנג'לו בואונרוטי 1564-1475[עריכה]

צייר, פסל ואדריכל, מגדולי האמנים בתקופת הרנסנס שהשפיע על כל דורות האמנים שפעלו אחריו. נולד בפירנצה, עבר לרומא ב־1496 וסמוך לבואו פיסל את הפִּייֶטה (החמלה): אם האוחזת בגופת בנה המת (מריה וישו). כן ידועים פסליו משה ודוד (ניצב בפירנצה), והציור על התקרה בקפלה הסיסטינית בואתיקן, מפלאי אמנות העולם.

מילאנו[עריכה]

עיר בעלת חשיבות כלכלית באיטליה, בירת חבל לומברדיה. הוקמה במאה ה־4 לפני הספירה, ושימשה צומת דרכים בין צפון הארץ לדרומה ובין מזרחה למערבה. היתה לחזקה בין שכנותיה במאה ה־12; נפוליאון הוכתר בה למלך איטליה ב־ 1805. משמשת גם מרכז תרבותי חשוב, ומושבו של בית האופרה "לה סקאלה". יהודים ישבו בה מימי בית שני, גורשו ממנה שלוש פעמים וסמוך למועד מתן השם לכיכר הגיע מניינם ל־8,000. בסמוך היה בית שבו גרו זמרי התזמורת הפילהרמונית.

מילוא, יוסף 1997-1916[עריכה]

במאי ושחקן. נולד בפראג, צ'כיה, ובגיל 4 עלה לארץ־ישראל עם אמו כדי להצטרף לאביו, שעלה לפניהם. המשפחה חזרה לפראג ב־1931, ושנתיים אחר כך עלה שוב. ב־1938 עבד עם ד"ר פאולו לוי ב"להקת העץ" כמפעיל, קריין וכותב מערכונים. אחרי תקופה קצרה ב"המטאטא" נמנה עם מייסדי התאטרון ה"קאמרי" וביים ערב מערכונים. המחיז את הוא הלך בשדות של משה שמיר ב־1948, שציין את ראשיתה של מחזאות צברית וביים ממיטב המחזות הקלאסיים והמודרניים שהיו לא אחת חידוש לקהל בארץ. ביים בתל־אביב גם בהבימה וכן בתיאטרון העירוני חיפה ובתיאטרון באר־שבע. בין המחזות שביים: כטוב בעיניכם של שיקספיר, מעגל הגיר הקווקזי של ברכט, ביקור הגברת הזקנה של דירנמט וקרנפים של יונסקו. חתן פרס עיריית תל־אביב-יפו, וחתן פרס ישראל בתיאטרון. מילוא, יוסף

מימון, שלמה 1800-1753[עריכה]

הוגה דעות יהודי. נולד בליטא בשם שלמה בן יהושע, ובחר בשם מימון מתוך הערצה לרמב"ם (שמימון היה שם אביו). התפרנס מהוראה, כתב אוטוביוגרפיה המשקפת את חיי היהודים ברוסיה בימיו, וב־1790 נדפסה מסה שכתב על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט – ששיבח אותה. כתב גם את גבעת המורה, פירוש למורה נבוכים של הרמב"ם. מימון (פישמן) – ראו פישמן־מימון

מינץ, בנימין 1961-1903[עריכה]

חבר כנסת ושר בממשלה. נולד בלודז', פולין, למד בבית מדרש לחסידי גור והיה פעיל באגודת ישראל. עלה לארץ־ ישראל ב־1925, התגורר בתל־אביב ועבד כפועל בניין, ואחר כך כפועל דפוס ואף הקים בית דפוס קטן. ב־1933 היה ממייסדי מפלגת פועלי אגודת ישראל, וב־1946 יזם איחוד עולמי שלה. היה ח"כ מקום המדינה, וסגן יו"ר הכנסת בכנסות ה־2־1961-1951( 4). בשנתו האחרונה בכנסת שימש כשר הדואר. כתב ספרים וחוברות, ובהם ספר השמות על רחובות תל־אביב ב־1944 (עם אליעזר שטיינמן) וספר הזוועות על השואה ב־1945 (עם ישראל קלויזנר).

מינקובסקי, פנחס 1924-1859[עריכה]

חזן, מלחין ומוסיקולוג, ומגדולי החוקרים של החזנות. נולד באוקראינה, היה חזן באודסה ולימד בקונסרבטוריון היהודי בעיר זו. היגר לארצות־הברית וחי בה בשנותיו האחרונות. חיבר לחן פופולרי לשירו של ח"נ ביאליק, "שבת המלכה".

מיצקֶביץ, אדם 1855-1798[עריכה]

גדול משוררי פולין, אף על פי שיצר מחוץ לה. ייתכן שאמו היתה ממוצא יהודי. נולד בליטא. למד באוניברסיטת וילנא. היה פעיל באגודות סטודנטים שיעדן היה שחרור לאומי, והוגלה עקב כך לרוסיה ב־1823; התיידד באותה תקופה עם פושקין. ב־1829 עזב את רוסיה, פגש את גתה ונשא את בתה של ידידתו. חי בשווייץ ובצרפת, נסע לתורכיה ומת שם. ידועות בעיקר שתי פואמות שלו, פאן תדֵיאוש – ובו תיאור מחיי המעמד הגבוה הליטאי־פולני עם פלישת נפוליון לרוסיה, וקונראד ואלֶנרוד – המספרת על נער ליטאי הגדל אצל אויבי מולדתו, הופך לגנרל שלהם ומוליך את צבאו לאבדון. השפיע על דורות משוררים בפולין וכן על סופרים פרץ.עבריים ובהם ביאליק ופרץ.

מיקוניס, שמואל 1982-1903[עריכה]

חבר כנסת. נולד באוקראינה, למד הנדסה בצרפת. עלה לארץ־ישראל ב־1921, ושיחק בתיאטרון "אהל" ב־1925- מימון, שלמה 1930. ב־1945-1933 היה מהנדס בחברת הדלק "של" (שנעלמה מנופי ישראל בגלל כניעתה לחרם הערבי). ב־ 1939 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והיה מזכיר הוועד המרכזי שלה, המשיך להנהיגה גם אחרי פרישת רוב החברים הערבים ב־1943 וכך גם כששינתה את שמה למפלגה הקומוניסטית הישראלית, שמטעמה שימש כח"כ ב־ 1969-1949 וב־1974-1972.

מירון[עריכה]

הר בגליל העליון לא הרחק מצפת שלמרגלותיו היתה עיר קדומה באותו שם בימי המשנה והתלמוד. כאן ישב רבי מסורתשמעון בר יוחאי, מחכמי המשנה במאה ה־2 ולפי המסורת מחברו של ספר הזוהר. במקום נמצאים קברו וקבר בנו אלעזר, וכן קברי חכמים אחרים – רבי יצחק נפחא ורבי , חכמים בנייוחנן הסנדלר ואולי גם של הלל הזקן ושמאי, חכמים בני דור מוקדם יותר. בכל שנה בלג בעומר מתקיימת במירון הילולה לזכר בר יוחאי. (מצפון לעיר הקדומה הוקם ב־1949 מושב בשם מירון בידי עולים מהונגריה ומפולין.)

מִכְלַל יופי[עריכה]

כינוי לציון או תיאור שלה כְּשֵׁם דבר, שכל היופי מצוי בה: מציון מִכלַל יֹפי (תהלים, נ).

מלאכי הנביא (המאה ה־5 לפנה"ס)[עריכה]

האחרון מנביאי הכתב והאחרון בתרי־עשר. שלושת הפרקים בספרו אינם מסגירים את זמן כתיבתם, ובפירושו של אבן עזרא [הסופר], ולפי דעתיעזרא כתוב "יש אומרים שהוא עזרא [הסופר], ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב, והוא סוף הנביאים [...] כי במותו נפסקה הנבואה מישראל."

מלבי"ם[עריכה]

ראשי תיבות שמו של מאיר לייב בן יחיאל מיכל (1809- 1879), פרשן המקרא שכונה "העילוי מווהלין". נולד בווהלין, רוסיה, היה רב הבקי בנגלה ובנסתר ובעל ידיעות רחבות במדעים; כן היה מהרבנים שתמכו ברעיון יישובה של ארץ־ישראל עוד לפני היות הציונות.

מל"ן, משה לוי נחום (1888 או 1985–1893)[עריכה]

ראשי תיבות שמו של משה לוי נחום, מוכתר כרם התימנים ובעל בית הדפוס מל"ן שפעל מ־1938 עד 2003. נולד בתימן, עלה לארץ־ישראל ב־1905 בדרך חתחתים המתוארת בספר כרם היה לידידי שרשם מפיו שלמה טבעוני (1978). את השכלתו קנה מתחת לחלונות של ישיבה ומפי תלמידים שלהם מכר פוּל, וכך זכה בכינוי "מוסה אל פול". במלחמת העולם הראשונה גלה עם תושבי תל־אביב לכנרת, לראש פינה ולצפת; הועסק כשומר בגליל, ושם נשא את אסתר מל"ן, משה לוי נחום דוכן ילידת נוה צדק. בשנות העשרים של המאה העשרים נבחר ליו"ר ועד העדה התימנית ביפו ובתל-אביב וכן למוכתר כרם התימנים. היה כרוז ההוצאה לפועל של ממשלת המנדט הבריטי, וב־1938 הקים את הדפוס שנקרא במשך שנים רבות על שמו, דפוס מל"ן, והודפסו בו עיתונים, כרוזים וספרים. יקיר העיר תל־אביב-יפו.

מְלילות[עריכה]

מושב בנגב הצפוני מערבי, דרומית לנתיבות. הוקם ב־1953 בידי עולים מאירן ומכורדיסטאן. משמעות השם שיבולים שהבשילו והן מוכנות לקציר: "וקטפת מלילֹת בידך, וחרמש לא תניף" (דברים, כג).

מלכי ישראל[עריכה]

על שם השושלות השונות ששלטו בישראל בימי בית ראשון, מירבעם בן נבט ועד הושע בן אלה, ובתווך בית עמרי, בית יהוא ועוד. בעבר נקראה בשם זה הכיכר הכלואה בין השדרות ורחוב אבן גבירול, בין בניין העירייה ורחוב פרישמן, ובה התקיימה בנובמבר 1995 עצרת שבסיומה נרצח ראש הממשלה רבין – ומאז קרויה הכיכר על שמו.

מלצ'ט, לורד 1930-1868[עריכה]

שמו של הברון ארתור מוריץ מונד, שהיה שר בממשלת בריטניה. ממוצא יהודי, חונך כנוצרי, למד משפטים והשתלב במפעל לכימיה שהקים אביו. אחר כך הקים חברות תעשייתיות וב־1906 היה לחבר הפרלמנט. כיהן כשר העבודה ב־1921-1916 וכשר הבריאות ב־1922-1921. אף שלא חונך כיהודי, היה לתומך ברעיון הציוני מאז הצהרת בלפור ב־ 1917 וביקר בארץ־ישראל ב־1921. ב־1929 היה מהלא ציונים כלואי מרשל),שנטלו חלק בהקמת הסוכנות היהודית (כלואי מרשל), נבחר ליו"ר מועצת הסוכנות והתפטר ב־1930 עקב "הספר הלבן" של פספילד. קנה בארץ־ישראל קרקעות ופרדסים וייסד ב־1929 מושבה בשרון, צפונית לכפר סבא, שבה היה לו בית והקרויה היום תל מונד על שמו.

מלקוש[עריכה]

הגשמים האחרונים היורדים בארץ־ישראל בשלהי החורף בכל שנה. בדרך כלל אלה גשמים עזים במיוחד. בסמוך רחוב יורה. מנדל, מנחם – ראו הרבי מויטבסק

מנדלי מוכר ספרים[עריכה]

כינויו הספרותי של שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), סופר שכתב עברית ויידיש. נולד בבּלֶרָוּס, נדד הרבה מְלילות [סמטה] בישיבות ליטא, אוקראינה ופודוליה ומאוחר יותר התגורר בערים ברדיצ'ב, ז'יטומיר ויותר מכול באודסה (יותר מ־30 שנה). בכתיבתו הספרותית הנציח את העניות והניוול בחיי היהודים בעיירות הגולה. מספריו: ספר הקבצנים, עמק הבכא, סוסתי, מסעות בנימין השלישי.

מנדלסון, משה 1786-1729[עריכה]

הוגה דעות יהודי. נולד בגרמניה, זכה לחינוך מסורתי ונחשב למנהיג הרוחני של תנועת ההשכלה. התפרנס כמנהל חשבונות של תעשיין ונעשה שותפו. תירגם את התנ"ך לגרמנית, ומפיו מצטטים "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך": הוא האמין כי יהודי יוכל להשתלב בחיי היצירה בחברה שבה הוא יושב בלי לוותר על יהדותו. ספרו הפילוסופי הידוע ביותר הוא ירושלים, שעניינו הקשר בין דת למדינה; כן עסק באסתטיקה. נכדו היה המלחין פליקס מנדלסון־ ברתולדי (1847-1809).

מנדלקרן, שלמה, ד"ר ([ )1902-1846שביל15[עריכה]

משורר, חוקר המקרא ומתרגם. נולד במְלינוב, גדל בדוּבּנְוֹ הסמוכה ולמד בישיבה עם בנו של הרבי מקוצק, ואצל המשורר אד"ם הכהן – לימודים כלליים. היה בעל תעודת רב, ובמהלך השנים שימש כרב בכמה מקומות. למד לשון ומשפטים, וכתב עבודות אקדמיות ומאמרים. היה ציר לקונגרס הציוני הראשון. על חיבור הקונקורדנציה שלו, היכל הקודש, עמל עשרים שנה – והיא תפסה את מקומם של ספרים קודמים מפני שהיתה שלמה ומדויקת יותר. עשרות שנים היה אוצר מלים זה של התנ"ך כלי עזר יחיד מסוגו, עד שנדפסה קונקורדנציה חדשה, של אבן שושן. תירגם משירי היינה ואת ספר שיריו של ביירון, נעימות עבריות, בשם שירי ישורון.

מנדלר, אלברט אברהם 1973-1929[עריכה]

אלוף בצה"ל. נולד באוסטריה, עלה כמעפיל עם הוריו והתגורר עמם ברמת גן. במלחמת העצמאות השתתף במבצע נחשון, היה בין פורצי הדרך לנגב, נפצע בקרב והשתחרר - אך חזר לשירות, היה מפקד גדוד בחטיבת גולני ועבר הסבה לשריון. במלחמת ששת הימים היה מפקד חטיבת שריון שלחמה ברמת הגולן, ותפקידו האחרון היה מפקד אוגדת סיני – הוא עמד להתמנות למפקד גייסות השריון, אבל יום לפני המינוי פרצה מלחמת יום הכיפורים שבה המשיך בתפקידו ונהרג ביום השביעי ללחימה.

מנדלשטם, [מקס] עמנואל, ד"ר 1912-1839[עריכה]

רופא עיניים, מראשי הציונות ברוסיה. למד בגימנסיה רוסית בוילנה, ליטא, ובאוניברסיטאות בגרמניה וברוסיה, והשתלם מנדלשטם, [מקס] עמנואל, ד"ר ברפואת עיניים בברלין. פתח מרפאת עיניים בקייב. הרצה באוניברסיטת קייב עד 1880 – ואז נשלל מינוי הקבע שלו עקב יהדותו. עמד בראש הוועד להגנת ניצולי הפרעות של 1881 ודיבר בגלוי על הגירה כפתרון לבעיית היהודים פינסקר ושפירא הקים את חיבתברוסיה. עם לילינבלום, פינסקר ושפירא הקים את חיבת ציון, ועם הופעתו של הרצל היה מתומכיו הראשיים. בספרו אלטנוילנד העניק לו הרצל את תפקיד הנשיא הראשון של המדינה היהודית. מעורבותו במשפט בייליס קירבה את קצו. מנדלשטם, עמנואל, ד"ר ([ )1912-1839סמטה]מנדלשטם, עמנואל, ד"ר1954.51912-1839 ראו לעיל.

מֶנדֶס, אריסטידס דה סוזה (יליד 1885)[עריכה]

חסיד אומות העולם. נולד בפורטוגל כבן למשפחת אצולה. למד משפטים והיה עורך דין ודיפלומט. ב־1938 שימש כקונסול כבוד מטעם ארצו בבורדו, צרפת, ובהשפעת הרב קרוגר חתם על שלושים אלף אשרות (ויזות) שאיפשרו לפליטים לצאת מצרפת ערב הכיבוש הנאצי ולהגר לפורטוגל. מתוך האשרות האלה מעריכים שחתם על כעשרת אלפים אישורי חיים ליהודים שנמלטו לצרפת והסכנה התקרבה אליהם מחדש. למרות לחצים מטעם השלטונות המשיך במעשיו, והציל יהודים רבים.

מנדס־פרנס, פייר 1982-1907[עריכה]

שר יהודי שהיה לראש ממשלת צרפת. ב־1932 היה צעיר חברי הפרלמנט הצרפתי. פירסם ספרים בתחום הכלכלי, וב־ 1938 – בהיותו בן 31 – היה סגן שר האוצר. שירת בחיל האוויר הצרפתי כשגרמניה הנאצית תקפה את ארצו, ועם התבוסה נמלט והמשיך לטוס בצבא צרפת החופשית בפיקודו של דה גול – שבממשלתו היה לשר הכלכלה אחרי המלחמה. אחרי כשנה חזר להיות חבר הפרלמנט. ב־1954 היה לראש ממשלה, הוציא את צבא צרפת מוייטנאם, העניק אוטונומיה לתוניסיה וחתר להגיע להסכם עם המורדים באלג'יריה. בתקופת כהונתו נחתם ההסכם הראשון על מכירת מטוסים לצה"ל. הצעותיו בתחום הכלכלי הביאו למפלתו ב־1955. הוסיף לגלות ידידות לישראל גם בשנים שבהן היה באופוזיציה. השם ניתן לרחוב זה, שבו בית השגריר.

מנוחה[עריכה]

שקט ושלווה, ככתוב: "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" (מלכים א, ח), וכן שם מושב בחבל לכיש שבשפלה, צפונית לקרית גת. הוקם ב־1953 בידי עולים מעיראק ומכורדיסטאן. בסמוך לרחוב מנוחה – רחוב מרגוע.

מנדלשטם, עמנואל, ד"ר

283 בית העירייה הישן (רחוב ביאליק 27)[עריכה]

האדריכל משה צ'רנר תיכנן את הבניין בעל החזות הקלאסית, שבו שלוש קומות וקומת מרתף. הבית נבנה כבית מלון מפואר בשנת 1925; אך הבעלים, איזידור ופיליפ סקורה, ממנהלי בנק אמריקה־פלשתינה, השכירו את הבית לעיריית תל אביב, שחיפשה משכן זמני עד שייבנה בית עירייה חדש. ביולי 1925 עברו משרדי העירייה, ששכנו עד אז במגדל המים בשדרות רוטשילד, אל בית סקורה; ובסופו של דבר היה הבית ה"זמני" למשכנה של העירייה עד שנת 1965, משנחנך בניין העירייה ברחוב אבן גבירול בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין). בחזיתו של בית סקורה הוצבו שלטי קרמיקה מתוצרת בצלאל. השלטים מציינים בעברית ובאנגלית את שמות בעלי הבית, שנת הבנייה ושם האדריכל. סמל עיריית תל אביב, המתנוסס במרכז החזית, הוא כנראה תוספת מאוחרת. את הסמל עיצבו הצייר נחום גוטמן ואביו, הסופר ש' בן ציון. בסמל העיר נראה מגדלור מעל הים המסמל שער עלייה, ושבעה כוכבים הלקוחים מן הדגל המתואר במדינת היהודים של הרצל. בתחתיתו נכתב הפסוק מירמיהו, "אבנך ונבנית". לעירייה היה המנגנון היהודי הגדול ביותר בארץ, ונדרשו לה 113 חדרי משרדים בבניינים אחרים ברחובות הסמוכים. הלוויות נכבדי העיר עצרו כאן בדרכן אל בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, והבית כולו עטה שחורים; ולהבדיל, הבניין קושט במאות נורות בחגיגות פורים, יום הולדת 70 לדיזנגוף והכרזת המדינה העברית. אחד היועצים הקרובים לראש העירייה דיזנגוף היה השכן, חיים נחמן ביאליק, שגר בבית נאה בצדו המזרחי של הרחוב. ידידות זו איפשרה לו להתפרץ אחד הימים באמצע ישיבה: בידו החזיק חשבונות לשירותים עירוניים ועוד, אך התלונה שבפיו לא היתה על היצירתיות של הפקידים אלא על כך שהמכתבים היוצאים מן העירייה לקויים מבחינת הסגנון העברי: "עצתי הנאמנה לקבל לעירייה סופר עברי, אשר יבקר ויתקן את הסגנון העברי." בשנת 1969 החליטה עיריית תל אביב להעביר לבניין את המוזיאון לתולדות תל אביב, והבית הורחב והפך למוזיאון היסטורי. ברחבה הותקנה אנדרטת פסיפס בעיצוב נחום גוטמן המספרת את סיפורה של העיר. בנתיים הוזז הפסיפס לשדרות רוטשילד 3. המקום משמש למוזיאון בית העיר

מנורה[עריכה]

סמל עברי עתיק יומין, מכלי המקדש – מנורה בעלת שבעת הקנים. כסמל שימשה המנורה לעיטור – למשל, על רצפות פסיפס של בתי־כנסת. כן היה סמלו של "הגדוד הראשון ליהודה" מן הגדודים העבריים שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ושמו של מועדון משוחררי הגדודים בירושלים. קטלוג מקיף לתולדותיה, משמעותה ושימושיה ראה אור בהוצאת מוזיאון ישראל בעקבות תערוכה ב־1997. זהו גם שמו של מושב בחבל מודיעים בשפלה שהוקם ב־1953. המושב התפרק, ולא הרחק מאותו מקום, בין לפיד ומתתיהו, נוסד ב־1991 יישוב באותו שם. בסמוך רחובות בשם יישובים אחרים, ובהם יפעת וגינתון.

מנורת המאור[עריכה]

שם ספרו של רבי יצחק אבוהב (המאה ה־14), מגדולי הדרשנים ומכנסי האגדות בספרד. נהג לפתוח כל דרשה בדבר מוסר, להביא לו ראיה מהאגדה ולהמשיך באגדות קרובות הנשזרות זו מזו; שכן, דעתו היתה שהאגדות הן ה"מאור" שבתורה, מושכות לב אדם לעצה טובה – ולכן עשויות להדריך אותו בדרך הישר. מדרשות אלה ערך את הספר, שהוא לקט אגדות המסודר לפי עניינים (ולא לפי סדר הפרשיות בתורה או לפי סדר הופעתן בתלמוד); בחירת שבעת הנושאים – כמספר הקנים במנורת המקדש - מלמדת על היעד המוסרי ומסבירה מדוע היה לאחד מספרי היסוד בספרות המוסר. במרכז עומד נר תלמוד תורה, ואחריו נר המצוות, הדיבור הטהור והמחשבות הטהורות מעבר מזה; ומעבר מזה – החזרה בתשובה למי שנכשל באחד מאלה.

מנחם בן סרוק (המאה ה־16)[עריכה]

חוקר הדקדוק העברי. נולד ופעל בספרד המוסלמית. גדל בבית אביו של חסדאי אבן שפרוט וכמזכירו של חסדאי עצמו כתב בשמו מכתב למלך כוזר היהודית (ראו הכוזרי). ספרו המחברת הוא מילון תנ"כי שנכתב בעברית (בניגוד לספר השורשים של אבן ג'נאח, למשל, שתורגם מערבית). דונש בן לברט מתח ביקורת קשה על המחברת – בעיקר על ההנחה שיש בעברית שורשים בני שתי אותיות ואף אות אחת (!) – וחולל ויכוח ממושך.

מנחם, לילי 2005-1918[עריכה]

אשת ציבור ישראלית שמילאה מגוון תפקידים. כהוקרה על פועלה הוענקו לה תוארי יקירת העיר תל אביב-יפו ויקירת ההסתדרות.

מניה וישראל[עריכה]

מניה (וילבושביץ, 1879–1961) וישראל (1886–1961) שוחט נולדו ברוסיה, עלו לארץ־ישראל ב־1904 והיו ממנהיגי העלייה השנייה וממייסדי בר גיורא והשומר. מניה היתה פעילה בתנועה המהפכנית ברוסיה, נאסרה, ועם בואה ארצה ערכה סיור מקיף בסוריה והציעה למקד את מפעל ההתיישבות היהודי בחורן – האזור ממזרח לגולן. היתה בעלת השפעה הן בארגון בר גיורא והן בארגון השומר בזכות אישיותה. היתה פעילה בארגון ההגנה ויצאה לחוץ לארץ לרכוש נשק. במלחמת העולם השנייה יזמה הקמת ליגה לידידות עם ברית־המועצות. ישראל למד חקלאות בגרמניה, נטל חלק בהגנה העצמית בגרודנו, ואחרי עלייתו עמד בראש ארגוני בר גיורא והשומר. היה ממייסדי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, ההסתדרות וארגון הפועל.

מנשה בן ישראל 1657-1604[עריכה]

רב ומלומד בעל שם לא רק בקרב היהודים. נולד למשפחת אנוסים במדירה השייכת לפורטוגל, והיגר להולנד עם אביו ששב ליהדותו. מנשה, הבן הצעיר, היה דרשן בגיל 18 והקים בית דפוס באמסטרדם בהיותו בן 22. בביתו היו מתכנסים יהודים ושאינם יהודים לשמוע דברי חכמה מפיו, וכן כתב ספרים רבים. ספרו מקוה ישראל מבטיח שהגאולה בוא תבוא – אך לא לפני שהיהודים יתפזרו בכל העולם, וזאת בהתאם לתורת האר"י. בשנות חייו האחרונות פעל באנגליה כדי שארץ זו תתיר ליהודים לחזור אליה, ונכשל; הקהילה היהודית התחדשה בלונדון רק ב־400 ,1690 שנה אחרי שהיהודים גורשו מאנגליה.

מסילה א'[עריכה]

מסילת הרכבת מיפו לירושלים חצתה בעבר את תל־אביב, ומהרחוב שנקרא בשמה, רחוב המסילה, יצאו שתי סמטאות. שם הרחוב בוטל, אך הסמטאות נותרו.

מסילה ב'[עריכה]

ראו לעיל.

מסילת העולים[עריכה]

על שם העולים שהובאו תחילה הנה, לבית שקלט אותם בימיהם הראשונים בארץ; המסילה מחברת את רחוב העלייה עם רחוב צ'לנוב.

מסילת וולפסון[עריכה]

על שמו של דוד וולפסון; המסילה מחברת את הרחוב הקרוי על שמו לרחוב אברבנאל.

מסילת ישרים[עריכה]

ספר מוסר שכתב רמח"ל בימי שבתו באמסטרדם. הטיף למאמץ מצד האדם היהודי לעלות בהדרגה בהתנהגותו המוסרית עד שייעשה צדיק גמור. הספר, הנקרא עד היום, היה פופולרי בקרב תלמידי הישיבות, ובעיקר בקרב "תנועת המוסר" מיסודו של רבי ישראל ליפקין סלנטר – כספרו של רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות וספרים אחרים. מסילת ישרים

מסלול[עריכה]

מושב בנגב הצפוני־מערבי, מערבית לאופקים. נוסד ב־1951 בידי עולים מפרס, ושמו שאוב מתאור מדבר בתנ"ך, "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים [...] והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקֹדש יקרא לה" (ישעיהו, לה).

מסקין, אהרון 1974-1898[עריכה]

שחקן, מראשוני הבימה. נולד ברוסיה, והיה בעל השקפת עולם פועלית. התגייס לצבא האדום עם פרוץ המהפיכה ועלה לדרגת קצין. ב־1919 היה אחראי לחלוקת מזון במוסקבה, נפגש עם אנשי הבימה וסייע להם בהשגת מצרכי מזון וחומרי הסקה. הצטרף לתיאטרון ועלה עמו לארץ־ ישראל. היה חתן פרס ישראל בתש"ך־1960. גילם בכשרון עשרות תפקידים על הבמה.

מסריק, תומש 1937-1850[עריכה]

הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה. היה מרצה לפילוסופיה, תחילה בוינה ואחר כך בפראג; כתב ספר בשם השאלה הצ'כית ב־1895. עמד בראש התנועה לשחרור צ'כיה ב־1915, הקים לגִיון צ'כי שלחם לצד "מדינות ההסכמה" מ־1917 ועם הקמת צ'כוסלובקיה העצמאית נבחר לנשיא. הוא חזר ונבחר עד 1934, אך ב־1935 פרש מטעמי גיל. השמיע את קולו בגנות האנטישמיות, תמך בציונות ובזכותו של עם ישראל על ארץ־ ישראל והיה ראש המדינה הראשון שביקר בארץ־ישראל בימי המנדט. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1935. על שמו כפר מסריק מדרום לעכו, שהוקם במסגרת יישובי חומה ומגדל ב־1938 ובין מקימיו היו גם חברי גרעין מצ'כוסלובקיה.

מעבר יבוק[עריכה]

שם ספרו של רבי אהרן ברכיה בן משה ממודנה (המאה ה־ 17), הכולל דינים ומנהגים לגבי טיפול בחולה, באבל וכן בנפטר. השם מרמז למאבק איתנים, המזכיר את הלחימה במר המוות, אלא שבתנ"ך התקיים כשחצה יעקב אבינו את הנחל בשובו מפדן: "ויקם [יעקב] בלילה ההוא [...] ויעבור את מעבר יבֹּק [...]וַיִּוַּתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, לב); נחל יבוק זורם ממזרח לירדן (דרומית לירמוך) ונשפך אליו. בסמוך רחובות נוספים בשם יצירות ספרותיות, ובהם ילקוט הרועים וחיי אדם. (ראו גם מסגרת בעמוד 265.)

מעוז[עריכה]

גבורה ותעצומות נפש, ומאוחר יותר – מקום שמגינים עליו בזכות תכונות אלה. היה זה שמו הראשון של קיבוץ בעמק בית שאן שנוסד ב־1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל; היום נקרא היישוב מעוז חיים, על שם חיים שטורמן (עלה ארצה מסלול [סמטה] ב־1906), שנהרג באזור ב־1938 עם שניים מחבריו. אשתו, עטרה, שכלה גם את בנה ונכדה: משה שטורמן, הבן, היה מראשוני הפלמ"ח ונפל במלחמת העצמאות בקרב בעמק בית שאן; חיים שטורמן, בנו של משה, נפל בפעולת צה"ל באי גרין ב־1969.

מעון[עריכה]

לפי אחת ממסכתות התלמוד, זהו החמישי משבעת הרקיעים: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות" (חגיגה, יב), מקום השכינה: "ממעון קדשו יתן קולו" (ירמיהו, כה), הנרמז גם בשם ספרה של רחל איתן, הרקיע החמישי. (וכן שמן של שתי ערים עתיקות, אחת דרומית שאול; עיר זולחברון, ובסביבתה הסתתר דוד מפני שאול; עיר זו התקיימה גם בימי בית שני ואף אחרי החורבן: בחפירות במקום התגלו שברי מנורה ושרידים אחרים מבית כנסת שהתקיים בעיר עד המאה ה־7 לספירה. העיר השנייה היתה בנגב הצפוני־מערבי, סמוך לנירים, ובחפירות שנערכו בה התגלתה רצפת פסיפס מרהיבה של בית כנסת מהמאה ה־6 וה־7 לספירה. מעון היה שמה של מועצה אזורית ליישובים בנפת באר שבע; ב־1981 הוקמה היאחזות נח"ל בשם זה דרומית לחברון, שהפכה ליישוב שנה לאחר מכן.)

מענית[עריכה]

תלם, חלק משדה שנחרש. זהו שמו של קיבוץ בשולי השומרון, מזרחית לעין שמר. הגרעין המיישב עלה ב־1935 לאתר בתחומי כרכור, ועבר לאתר הקבע ב־1942, ליד שרידי העיר התנ"כית ארובות והעיר מימי בית שני, נרבתא (מהמקומות שבהם התבצרו הקנאים במרד נגד הרומאים). במלחמת העצמאות צרו הערבים על הקיבוץ והתקיפו אותו פעמים אחדות.

מעפילי אגוז[עריכה]

12 פעמים הפליגה הספינה הקטנה "אגוז" מחופי מרוקו, ועל סיפונה יהודים שהוברחו מארץ זו ושיעדם היה ישראל. בפעם ה־13 יצאה בינואר 1961 עם 44 מיהודי מרוקו בדרכה לתחנת ביניים בגיברלטר, וטבעה מול חופי מרוקו. 22 גופות בלבד נמשו מהים והובאו לקבורה ארעית במרוקו; 30 שנה לאחר מכן הועלו עצמותיהם ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים. האסון גרם לזעזוע כבד, ובעקבות לחץ שהופעל על ממשלת מרוקו הותר ליהודים לצאת מארץ זו.

מעפילי סלואדור[עריכה]

לכבוד חללי ספינת המעפילים "סלואדור". ב־1940 גירשה ממשלת בולגריה 400 יהודים בספינה זו, שלא מעפילי סלואדור הצליחה להביא את נוסעיה לחוף מבטחים מפני שירדה למצולות בסערה בים השיש (מרמרה). 256 מנוסעי הספינה טבעו.

מפרץ שלמה[עריכה]

מפרצון בשארם א־שייח' בקצה חצי האי סיני, שמחופו נשלט מעבר טירן, בין סיני ובין האי טירן (יטבת), ושימש עד מלחמת ששת הימים לחסימת השיט בפני ספינות ישראליות שביקשו להפליג צפונה במפרץ אילת.

מצדה[עריכה]

שרידי מבצר גדול המשקיף מראש צוק על ים המלח הנמצא 450 מטר מתחתיו. הוקם לפני יותר מאלפיים שנה בידי יונתן הוַּפסי שהנהיג את החשמונאים אחרי מות יהודה המכבי, והפך בימי המלך הורדוס לארמון ואחד המבצרים החזקים ביותר ביהודה. סיפור מצדה מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, שסיפר במלחמת היהודים נגד הרומאים איך לחמו ומתו שם הקנאים כשלוש שנים אחרי חורבן ירושלים: הנאום ששם בפיו של אלעזר בן יאיר, וסיפור התאבדותם של 960 איש אשה וילד כדי שלא ליפול בידי האויב, הפכו לסמל ולתקדים – אם ליהודים במצודת יורק באנגליה, אם לסיפור על התשעים ושלוש ויש לה הד גם ביצירתו של למדן מסדה.

בחפירות ארכיאולוגיות מקיפות שערכו באתר יגאל ידין ואחרים בשנות ה־60 של המאה ה־20 התגלו ארמון מפואר (הצפוני); חומות, מחסנים וכן שרידי בית כנסת, מקווה וסימנים אחרים לחיים יהודיים.

מצובה[עריכה]

קיבוץ בגליל המערבי, לא הרחק מחניתה. הוקם ב־1940 בידי גרעין עליית הנוער מגרמניה. שמו נגזר משם עיירה הנזכרת בתלמוד, פי־מצובה – המזוהה לפי השם הערבי, חִ'רבּתֵ פי מצובה.

מצודת בֵּיתָר[עריכה]

עיר מבצר קדומה, שעם נפילתה תם מרד בר כוכבא (135 לספירה). משערים שמקומה מדרום־מערב לירושלים; התל המתנשא במעלה הכפר הערבי בּתִיר נקרא בפי תושבי המקום חִ'רבֶּת אל יהוד – חוּרבָת היהודים. לא הרחק משם, מערבה, המושב מבוא ביתר שהוקם ב־1950 בידי גרעין תנועת בית"ר; ודרומית מערבית נמצא היישוב ביתר עלית שהוקם ב־1985.

מצפה[עריכה]

מושבה קטנה בגליל התחתון, סמוכה לטבריה. שמה נגזר מכך שהיא צופה על הכנרת. הוקמה בידי אנשי העלייה השנייה מרוסיה ב־1908 (חודשים ספורים לפני שנחנכה שכונת אחוזת בית). בסמוך רחובות על שם יישובים נוספים, מגידו וגזר.

מקוה ישראל[עריכה]

בית ספר חקלאי היהודי והיישוב החקלאי הראשון שהקימו יהודים בארץ בעת החדשה. את הקמתו יזם ב־1869 קרלקרל נטר, נציג כל ישראל חברים בארץ. ממשלת תורכיה נענתה והקציבה 2,400 דונמים להקמת בית הספר. השם נגזר מההפטרה לפרשת השבוע בתנ"ך בשבוע שבו נערכה חנוכת הבית: "מִקְוֵה ישראל ה', כל עֹזבְיֶךָ יֵבֹשׁוּ [...] כיֶ עזְבוּ מְקוֹר מים חיים" (ירמיהו, יז). היום המקום הוא שמורה בלב אזור עירוני צפוף, לא הרחק מצומת חולון; אבל עם הקמתו ב־1870 היה מבודד לחלוטין. ב־1898 נערכה ליד שער בית־הספר הפגישה בין הרצל ובין קיסר גרמניה וילהלם השני. נעשו בו ניסיונות נטיעה חדשניים (הגן הבוטני), הוקם בו היקב היהודי הראשון בארץ ועוד. לא הרחק רחובות על שם יישובים שהם גם בתי ספר: עיינות, בן שמן, שפיה.

מקור חיים[עריכה]

שם ספרו של שלמה אבן גבירול, והוא ניסוח משלו לפילוסופיה הניאו־אפלטונית. הספר נכתב בערבית, תורגם ללטינית ושימש כנדבך חשוב להשקפותיהם של אבות הכנסייה הנוצרית; רק במאה ה־19 התברר כי מחברו יהודי.

מקלף, מרדכי 1978-1920[עריכה]

הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. נולד במוצא, במאורעות תרפ"ט־1929 שרד מהטבח שבו נרצחו כל בני משפחתו בידי פורעים ערבים. שירת בפלגות הלילה של וינגייט, התנדב לצבא הבריטי במסגרת החי"ל ושירת כקצין במלחמת העולם השנייה. השתתף במלחמת העצמאות בחזית הצפון, היה סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, ונעשה רמטכ"ל לשנה אחת, 1953, שבה הורה על הקמת יחידה 101, ביצע קיצוצים וקיבל על עצמו להטיל על צה"ל משימות לא צבאיות כקליטת עלייה במעברות: בשנת רמטכ"לותו היו ביישובים ארעיים אלה 220,000 נפש, כחמישית מתושבי המדינה.

מקראי קֹדש[עריכה]

שם ספרו של צבי פסח פראנק (1960-1873), רבה של ירושלים הנחשב לאחד מגדולי הרבנים בארץ־ישראל. נולד בליטא, למד בישיבות טלז וסלובודקה, עלה ארצה ב־1893 והתיישב בירושלים. ב־1895 נשא אשה, וב־1902 עבר לבדו ליפו כדי ללמוד בפרישות. היה ידידו של הרב קוק, וב־1919 המליץ לבחור בו לרבה של ירושלים. נחשב למנהיג הפלג מקראי קֹדש המתון של "היישוב הישן" (החרדים) ומילא תפקיד מפתח בהקמת הרבנות הראשית לארץ־ישראל ב־1921. ב־1936, אחרי פטירתו של הרב קוק, נבחר לרב של ירושלים.

מרגולין, אליעזר 1944-1875[עריכה]

מפקד אחד הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. נולד ברוסיה, עלה עם משפחתו ב־1893 וגר ברחובות. עם מות הוריו היגר לאוסטרליה ב־1901, ב־ 1914 גויס ולחם בגליפולי ובצרפת, נפצע, ומאוחר יותר מונה למפקד הגדוד ה־39 של קלעי המלך, אחד משלשת הגדודים העבריים שהתגייסו לסייע בכיבוש הארץ. הוצב בארץ־ישראל לאחר המלחמה, ונחלץ עם חייליו להגנת תל־ אביב במאורעות תרפ"א־1921, שבמהלכן נרצחו ברנר וחבריו בבית יצקר. השתחרר ושב לאוסטרליה, שבה נפטר. ב־1950 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו ברחובות.

מרגוע[עריכה]

שלווה, שקט – מי שילכו בדרך הטוב, ימצאו "מרגוע לנפשם" (ירמיהו, ו) – התגלגלה ביצור לשוני שעבר בינתיים מן העולם: בית מרגוע. ואכן, בסמוך – רחוב מנוחה.

מרגלית, מאיר 1974-1906[עריכה]

שחקן קומי. נולד בפולין והתחנך בעברית ברוח הציונות. עלה עם קבוצת החלוץ ב־1922 והצטרף לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. עוד בימיו בגדוד בלט בכשרון המשחק שלו. נבחן והתקבל לתיאטרון "אֹהל", שבו שיחק בתפקידים רבים, ובהם החייל האמיץ שווייק במחזה לפי ספרו של ירוסלב האשק ופלסטף של שייקספיר בנשי וינדזור העליזות.

מרגנית[עריכה]

פרח בר חד שנתי תכול או כחול עמוק. לבו אדום ואבקניו צהובים. פורח במשך כל חודשי השנה. היו מי שבילבלו בין המרגנית ובין החיננית הלבנה שלבה צהוב.

מרדור, מוניה־מאיר 1985-1913[עריכה]

מאנשי הרכש הבטחוני. עלה לארץ־ישראל ב־1933, ומ־1936 גויס למנגנון הקבע של ההגנה. שימש בתפקידי פיקוד והדרכה, מהטייסים העבריים הראשונים, ובשנות ה־40 - הממונה על ההעפלה מארצות ערב; עמד בראש פעולות הרכש בחוץ לארץ, וב־1948 היה ממניחי היסודות לחיל האוויר ולאל על. כן נשא בתפקידים שונים במשרד הביטחון ובהם מנכ"ל ראשון של רפא"ל; ב־1980, שנתיים אחרי פרישתו, הוענק לו פרס בטחון ישראל על מפעל חייו. כתב ספר על עלילותיו בהגנה, בשליחות עלומה.

מרדכי[עריכה]

על שם מרדכי אנילביץ. בסמוך רחובות רבים על שם אישים ומושגים מימי השואה, הגבורה וההעפלה.

מרזוק ועזר[עריכה]

על שם שני נידוני "עסק הביש" בקאהיר, ד"ר ליאטו משה מרזוק (1955-1926) והמהנדס בכור שמואל עזר (1955-1934), שהתגייסו למה שהבינו כפעולה למען ישראל ב־1954, נתפסו, נשפטו והוצאו להורג עם בינט הישראלי. מרזוק היה נצר למשפחה קראית, למד רפואה בצרפת וחזר למצרים כרופא מנתח, גויס למודיעין והיה בדרגת רב־סרן. עזר הצעיר ממנו היה יליד מצרים, שימש כמורה באלכסנדריה וכמפקד רשת היהודים שפעלה מתוך אמון כי פעולתם תסייע לישראל היה בדרגת רב־ סרן. השניים נתפסו עם שמונה מחבריהם בעקבות כשלון "עסק הביש" ביולי 1954, נידונו למוות ונקברו בבית העלמין היהודי בקאהיר; הנידונים האחרים נשפטו למאסר. האחראים לפעולה הכושלת הטילו את האחריות זה על זה, ראשי המדינה הסתבכו בפרשה וכמה מהם התפטרו. נידוני הפעולה האחרים שוחררו מהכלא המצרי ב־1967 במסגרת חילופי השבויים אחרי מלחמת ששת הימים.

מרחביה[עריכה]

היישוב העברי הראשון בעמק יזרעאל, חווה חקלאית שהוקמה ב־1911 והתפרקה ב־1922. באותה שנה ממש הוקם בסמוך המושב מרחביה. הקיבוץ הנקרא בשם זה הוקם ב־1929. אחד מחברי הקיבוץ היותר מפורסמים היה מאיר יערי.

מרטון, ארנו יחזקאל 1960-1896[עריכה]

עורך עיתון וממנהיגי יהדות הונגריה וטרנסילבניה. היה ממייסדי העיתון בהונגרית אוּי קלט (המזרח החדש) ועורכו מ־1919 עד מותו, תחילה בקלוז' שבטרנסילבניה ואחר כך בתל־אביב. קלוז' עברה מיד ליד, ובהיותה חלק מרומניה היה ממייסדי מפלגה יהודית בארץ זו, סגן ראש העיר ואף חבר הפרלמנט הרומני. במלחמת העולם השנייה סופחה קלוז' להונגריה ונפסקה הופעתו של העיתון. אז עבר לבודפשט, ועם הכיבוש הנאצי – עבר לבוקרשט ואירגן משם פעולות הצלה. בתום המלחמה חידש את הופעת אוּי קלט – בתל־ אביב. הקים את הפדרציה העולמית של יהודי הונגריה ועמד בראשה, היה חבר נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית וממייסדי המפלגה הפרוגרסיבית – לימים הליברלים העצמאים. ספרו על יהודי הונגריה נכתב בהונגרית ותורגם לאנגלית. מרטון, ארנו יחזקאל

מרידור, יעקב 1995-1913[עריכה]

ממפקדיו הראשיים של האצ"ל, ח"כ ושר בממשלה. נולד בפולין, הצטרף לבית"ר ב־1930 ועלה לארץ־ישראל ב־1932. הצטרף לאצ"ל ב־1933, ומשהחליט הארגון להפסיק את הפעולות ב־1939 – נשלח מטעם בריטניה לפעולת החבלה בחבניה, עיראק, שבה נהרג רזיאל. בשובו מונה למפקד האצ"ל. ויתר על התפקיד ב־1944 והיה לסגנו של בגין, נאסר ב־1945 ונשלח למעצר עם גולי אריתריאה. ברח, נתפס ושוב ברח – ובסופו של דבר הגיע לפאריס באפריל 1948. מאז קום המדינה היה חבר כנסת מטעם תנועת החרות, כתב ספר על עלילותיו, ארוכה הדרך לחרות, והיה ממיסדי חברת ספנות. ב־ 1984-1981 היה שר הכלכלה בממשלות בגין ושמיר.

מרים החשמונאית (המאה הראשונה לפנה"ס)[עריכה]

רעייתו של הורדוס שמלך על יהודה יותר מ־30 שנה (37־4 לפנה"ס). בתו של אלכסנדר, שאחיו היה המלך אנטיגונוס (מתתיהו); הורדוס נשא אותה, כבש את ירושלים ושלח את אנטיגונוס אל מותו. אחר כך נרצח אחיה בפקודת הורדוס. משהגיע תורה, האשים אותה הורדוס כי ניסתה להרעילו, ואף היא הומתה (בשנת 29 לפנה"ס). את שני הבנים שילדה להורדוס, אלכסנדר ואריסטובולוס, ציווה המלך להמית כעשרים שנה אחר כך. נכדה, בנו של אריסטובולוס, היה למלך אגריפס.

מרים – כן, הורדוס – לא[עריכה]

הרחובות על שמות החשמונאים ותקופתם מרוכזים סמוך לנהר הירקון. ביניהם גם רחוב על שם מרים החשמונאית, שהיתה אשתו של המלך הורדוס ואם שניים מבניו; אולם להורדוס עצמו אין רחוב, וזאת משום שמלך זה, צאצא של גרים מאדום, היה מן המלכים האכזריים ביותר שידע העם היהודי. הורדוס היה אמנם מן הבנאים הגדולים בארץ־ישראל, הקים ערים, הרחיב את בית־המקדש ובנה מבצרים, אבל יותר מכך הוא זכור כמי שרצח רבים, גם מן הקרובים אליו, ובהם אשתו מרים וכמה מבניו.

מרכוס, דוד 1948-1902[עריכה]

אלוף בצה"ל שנהרג בשוגג במלחמת העצמאות. נולד בארצות־הברית, למד באקדמיה צבאית וסט פוינט, התגייס לצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת קולונל. התנדב לסייע ליישוב במלחמת העצמאות, כינה את עצמו "מיקי סטון" ומונה למפקד חזית ירושלים. פיקד על מבצע בן נון (ב) ועל מבצע יורם. נהרג באבו גוש מפני שלא הבין כי זקיף דורש ממנו – בעברית - להזדהות. לא הרחק מהמקום שבו נהרג הוקמה אנדרטה לזכרו, בתחומי היישוב הדתי טלז־סטון בהרי יהודה ליד אבו גוש.

מרכולת[עריכה]

סחורה אך גם מסחר. השם סמלי, ורומז למקומו של הרחוב באזור המסחרי של העיר. בסמוך "שוק לוינסקי", ומזרחה לו רחובות השוק והמשביר.

מרכז בעלי מלאכה[עריכה]

שכונה שהוקמה ב־1913-1912 והצטרפה לתל־אביב ב־ 1923. מקימיה היו בעלי מלאכה שהתארגנו עוד ב־1909 בעזרת שיינקין, שרחוב הסמוך לשכונה נקרא על שמו. נקראה תחילה מחניים, ואחר כך בעלי מלאכה א, והיו בה רחובות בשם חכמים שהיו בעלי מלאכה, כרבי יוחנן הסנדלר; ואילו הרחוב הנקרא בשם זה היה חלק ממרכז בעלי מלאכה ב.

מרכז גולדה לתרבות ואמנות[עריכה]

ראו מאיר, גולדה

מרכז דדו לתרבות ואמנות[עריכה]

ראו אלעזר, דוד

מרמורק, אלכסנדר, ד"ר 1923-1865[עריכה]

חוקר וממציא תרכיב נגד קדחת הלידה – שממנה מתו נשים יולדות בשיעור ניכר עד אז. נולד בגליציה, למד רפואה בווינה ועסק במחקר רפואי במכון פסטר בפריז. המציא, בנוסף, תרכיב המרפא שחפת עד שלב מסוים במחלה. שירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, ואחריה עסק בחקר הסוכרת והטיפוס. היה ציוני פעיל בקונגרסים הציוניים הראשונים וממקורביו של הרצל. אחיו אוסקר העניק להרצל את ההשראה לדמותו של האדריכל באלטנוילנד. על שמו כפר מרמורק, היום שכונה ברחובות, שהקימו ב־1931 עולים מתימן. מרסל ינקו – ראו ינקו, מרסל

מרק, אברהם יעקב, ד"ר 1941-1884[עריכה]

הרב הראשי של קהילת צ'רנוביץ; נרצח בשואה. היה מגדולי הרבנים, מנהיג יהודי בוקובינה וממנהיגי הציונות. ביום כניסתם לצ'רנוביץ אסרו אותו הנאצים ושרפו את בית הכנסת הגדול בעיר. מאוחר יותר הרגו אותו. מרק, אברהם יעקב, ד"ר

מרשל, לואי 1929-1856[עריכה]

לוחם לזכויות האזרח וממקימי הסוכנות היהודית. נולד בארצות־הברית כבן למהגרים יהודים מגרמניה. למד משפטים באוניברסיטת קולומביה, והשפיע על החקיקה בארצות־הברית ועל קידום האפרו־אמריקאים. היה פעיל בקהילה היהודית, וב־1924-1915 כיהן כנשיא הוועד היהודי אמריקאי. במלחמת העולם הראשונה היה ממייסדי הג'וינט וממנהליו. בוועידת השלום בוורסאי הצטרף לדרישה לתת זכויות לאומיות למיעוטים במזרח אירופה. אף־על־פי שלא היה ציוני, סייע בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת ב־1929.

משגב עם[עריכה]

קיבוץ בגליל העליון, צפונית־מערבית לקרית שמונה וסמוך לגבול עם לבנון. הוקם ב־1945 בידי חברי הפלמ"ח. במלחמת העצמאות עמד בבידודו ושרד. חזר והפך ליישוב ספר בקו העימות נוכח התנכלות מגבול לבנון – מצד אש"ף (בשנות ה־70) והחיזבאללה.

משה (שלוש)[עריכה]

על שמו של משה שלוש (1968-1891), חבר מועצת עיריית תל־אביב ובן למשפחת בוני העיר. גדל בנוה צדק, בבית אביו יוסף אליהו. בהיותו בן עשרים היה פעיל בניהול חנות בהיותו בן עשרים היה פעיל בניהול חנות חומרי הבניין של המשפחה. ב־1928 נבחר למועצת העירייה, ולאחר פטירתו של מאיר דיזנגוף ב־1936 בחרו בו חברי המועצה לראש העירייה; אולם שלטונות המנדט סירבו לאשר את מינויו, והוא כיהן בתפקיד יום אחד בלבד. באותה שנה ממש סייע לברוניסלב הוברמן בהקמת התזמורת הסימפונית הארצישראלית, לימים התזמורת הפילהרמונית. במהלך חייו מילא תפקידים ציבוריים רבים; בין היתר יסד את לשכת המסחר ארץ־ישראל-פולין ואת האגודה לידידות ארץ־ישראל-צרפת, היה ממייסדי אגודת הספורט "דגל ציון", חבר הנהלת מכבי, יו"ר הנהלת מוזיאון תל־אביב וקונסול כללי של בולגריה בארץ (עד 1940).

משמר הגבול[עריכה]

יחידה שהוקמה במסגרת צה"ל ב־1950 והועברה למשטרה שנה לאחר מכן. מתחילת דרכה שולבו בה דרוזים, צ'רקסים ובדווים. פעלה בשמירה על הביטחון השוטף ביישובי הספר ולאורך הגבול הארוך והמפותל עם ירדן (היום "קו התפר") וכן בגבול סוריה ולבנון. עיקר מאבקם היה במסתננים – שחדרו לישראל למטרות שוד, ופדאיון ("המחרפים את נפשם") – שחצו את הגבול כדי לרצוח יהודים. אחרי מלחמת ששת הימים הופעלה היחידה מרשל, לואי ברצועת עזה ובמקומות אחרים לסיכול מעשי חבלה וללכידת מחבלים, וכן בתפקידי שמירת הסדר בנמלי התעופה והים ועוד.

משמר הירדן[עריכה]

מושב בגליל העליון, סמוך לגשר בנות יעקב על הירדן. תחילה היתה חווה בשם שושנת הירדן, שהוקמה ב־1884, נעזבה ושוקמה כמושבה ב־1890 בשם משמר הירדן, נכבשה על ידי הצבא הסורי במלחמת העצמאות ונהרסה כליל; רבים ממגניה נפלו בקרב. שרידיה נמצאים היום בתחומו של קיבוץ גדות. המושב (הקיים היום) הוקם ב־1949 מערבית לאתרה של המושבה, ונקרא תחילה בני צפת.

משמר הירדן[עריכה]

ראו לעיל.

משעול סלע[עריכה]

נקרא על שם אפרים ולאה סלע, שפעלו רבות בתל־אביב ולמענה. נולדו בשלהי המאה הקודמת בוילנה, ליטא, ונשלחו בעידוד ההורים לארץ; ההורים ויתר בני המשפחה נרצחו בשואה. הרוח הציונית ואהבת ארץ־ישראל היו בבסיס ביתם. בנם עמנואל ממשיך בעשייה ציונית ובפעילות למען העיר; בין יוזמותיו בניית מלון הילטון.

מתתיהו כהן גדול[עריכה]

אבי שושלת החשמונאים ומי שהניף את נס המרד נגד הסורים־סלווקים ונגד המתייוונים ששיתפו עמם פעולה, כפי ששמו מופיע בקטע מתפילת שמונה עשרה המיוחד לחנוכה: בימי מתתיהו כהן גדול... עם מותו נמשך המרד בראשות בנו השלישי, יהודה המכבי. בנו השני, שמעון התרסי היה לנשיא יהודה. הווארד פאסט תיאר את דמותו בספרו אחי גיבורי התהילה.