מדריך רחובות תל אביב יפו/צ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה: הדף שימושי, ומתאים למקור. אך דרושה עריכה רבה נוספת. נא ראו בשיחה:מדריך רחובות תל אביב יפו.

Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
מאמר זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

צדוק הכהן‬ -‬ ראו הכהן, צדוק[עריכה]

צה"ל‬[עריכה]

ראשי תיבות של צבא הגנה לישראל, הכוח הצבאי המגן על‬ ‫ישראל שהוקם כחודש אחרי הכרזת המדינה. ‬זהו הרחוב‬ ‫הראשי בצהלה, שכונה ראשונה לאנשי צבא קבע שהוקמה‬ ‫ב־‪.1951‬ בין היתר גרו בה הרמטכ"לים מקלף*, דיין*, ‫לסקוב*, צור ורבין*, ואלופים רבים ובהם ראש הממשלה ‫שרון, ‬אלופי פיקודים, ראשי אגפים במטכ"ל ומפקדים‬ ‫בכירים אחרים‪.‬‬ ‫

‫צהלון הרופא‬[עריכה]

‫כינויו של יעקב בן יצחק צהלון (1693–1630), שהיה רב‬ ‫ורופא באיטליה. נולד ברומא, למד רפואה באוניברסיטת ‫רומא והתמנה לרב של פרארה ב־‪.1682‬ חיבר ספר רפואה‬ ‫בשם אוצר החיים. בסמוך רחוב טוביה הרופא, ולא הרחק – ‫דונולו הרופא ואסף הרופא. אברהם צהלון, קרוב־רחוק, ‫חיבר את הספר יד חרוצים*.

צובירי, יוסף, הרב (‪(2000–1916‬‬[עריכה]

‫‫מגדולי הרבנים בתימן ורב ראשי ליהודי תימן בישראל. נולד‬ ‫בחג השבועות תרע"ו בצנעא, בירת תימן‪ ,‬שם היה תלמידם‬ ‫של רבנים מגדולי הדור ובהם רבי סעיד עזירי ויחיא קאפח‬ ‫בבית הכנסת "אלאוסטא". עוד לפני שמלאו לו 18 שנים ‬‫חיבר את הספר אמונת ה'‪ .‬עלה לארץ־ישראל בתש"ד‪1943–‬‬ ‫והתיישב בכרם התימנים בתל־אביב, ‬היה רב בית הכנסת ‫"עזרת אחים" בשכונה וכן מורה ללימודי הקודש בבית ספר‬ ‫בשכונת התקוה‪ .‬משנת 1952 כיהן כרב הראשי ליהודי תימן ‫בתל־אביב–יפו והסביבה‪ ,‬ולימים התקבל כרבה הראשי של‬ ‫יהדות תימן בישראל. עם הספרים שכתב נמנים ויצבור יוסף ‫בר (ובו גם ספר שורש החיים על סדר התפילה שהחל‬ ‫לכתוב עוד כשהיה בן 14), אמת ואמונה (קמיעים וסגולות), ‫סדרת "כנסת הגדולה" (סידור תפילה ומחזור), הגדה של ‫פסח (עם ביאור והלכות "מגיד מראשית"), פרשה מפורשה‬ (עם פירוש הדקדוק "מסורת מדויקת").

צויג, סטפן (‪(1942–1881‬‬‬[עריכה]

סופר אוסטרי־יהודי. למד באוסטריה, בצרפת וגרמניה‪ .‬ב־‫‪ 1934‬גלה מארצו. ספריו הותירו רושם עז על בני זמנו‪ .‬הוא ‫ניתח את תרבות אירופה בתקופת המשבר וכתב ביוגרפיות‬ ‫חדות אבחנה על מיטב סופרי אירופה. פירסם שירים, ‫רומנים, סיפורים, תרגומים ואוטוביוגרפיה העולם של‬ ‫אתמול (1942). התאבד עם אשתו בברזיל‪.‬‬

‫צויפל, אליעזר צבי הכהן (‪] (1888–1815‬שביל]‬[עריכה]

‫סופר עברי. נולד ופעל ברוסיה. היה בן למשפחת חסידי‬ ‫חב"ד, נדד בערי רוסיה כמורה. לימד בבית מדרש לרבנים‬ ‫בז'יטומיר עד סגירתו ב־‪.1873‬ היה מהראשונים שביקרו את ‫סופרי תקופת ההשכלה*. ‬אימץ סגנון ברוח המשנה והמדרש. ‫ספרו שלום על ישראל הוא תיאור שורשיה של החסידות‬ ‫בתלמוד ובקבלה, הסבר לתופעת ה"צדיק" ועוד.

צונזר‪ ,‬אליקום (‪(1913–1835‬‬‬[עריכה]

משורר עממי שכתב בעיקר ביידיש. נולד בליטא, ‬נחטף‬ ‫לצבא הרוסי אך שוחרר בתוך פחות משנה עם ביטול גזרת‬ ‫הקנטוניסטים. היה ל"בדחן" ידוע המשמיע את חרוזיו‬ ‫באירועים חגיגיים. הביע גם געגועים לארץ־ישראל. ב־‪1871‬‬ ‫מתו שבעת בניו במגפה, ‬ואשתו מתה אחריהם. ב־‪1882‬ תמך‬ ‫בשיריו באנשי ביל"ו*. ב־1889 ה‪ יגר לארצות־הברית ופתח‬‫ בית דפוס בניו יורק. ידועים מפרי עטו שירים כמו‬ ‫"השושנה", ‬משירי ציון הראשונים, ו"המחרשה" ("במחרשתי…"), ‬שכתב בעברית והּושר בבתי הספר‬ ‫בישראל. מונצח בספרו של איציק מאנגר*, דמויות קרובות‬ (1938).‬‬ ‫

צונץ, ליפמן יום טוב, ד"ר (‪(1886–1794‬[עריכה]

‫מייסד "חכמת ישראל", חוקר במדעי היהדות. נולד‬ ‫בגרמניה, למד באוניברסיטת ברלין, ‬ועל מחקרו בספר‬ ‫המעלות לפלקירה* הוענק לו תואר ד"ר. התפרנס ממשרה‬ ‫במערכת עיתון בברלין, ב־‪1829–1826‬ ניהל בית ספר ‫יסודי, וב־1850–1840 ‬– סמינר ל מורים בברלין. ספרו הדרשות בישראל הוא מחקר מדעי חשוב על התפתחות‬ ‫התורה שבעל פה.

צוִפית‬[עריכה]

ֹ‬מושב בשרון, צפונית לכפר סבא. הוקם ב־‪ 1933‬על גבעה‬ ‫הצופה על כל סביבותיה, ומכאן שמו.

‫צוקרמן, "אנטק" יצחק (‪(1981–1915‬‬[עריכה]

‫‫ממפקדי המרד בגטו וארשה. היה איש החלוץ*‬ ‫ומהראשונים שדרשו להתנגד לנאצים בכוח הנשק. משלושת מפקדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בווארשה. ‫עם פרוץ המרד ב־‪ 1943‬היה מחוץ לגטו, ‬סיפק לו נשק‬ ‫והפיץ בעולם את המידע על המתרחש. ‬אחרי 20 יום נפל‬ ‫הבונקר ברחוב מילא 18 ‬ואנילביץ*, המפקד, נהרג. צוקרמן ‫קיבל את הפיקוד והמשיך בלחימה. ברגע האחרון הוביל‬ 75 לוחמים ובהם אשתו לעתיד צביה לובטקין* דרך‬ ‫מנהרות הביוב לצד ה"ארי". הנהיג פרטיזנים, היה מראשי‬ ‫ה"בריחה" – הארגון שפרץ נתיבים להוצאת יהודים‬ ‫מאירופה לארץ־ישראל שבשלטון בריטניה. עלה לארץ־‫ישראל ב־‪ .1946‬ ב־‪ 1949‬היה ממייסדי קיבוץ לוחמי‬ ‫הגטאות מצפון לעכו* (ובו "בית לוחמי הגטאות" על שם‬ ‫יצחק קצנלסון*, מוזיאון לזכר השואה ומוסד לחקר ‫השואה והגבורה).

‫צורישדי‬[עריכה]

אביו של שלומיאל, נשיא מטה שמעון אחרי יציאת מצרים‬ (במדבר, ); הצירוף של שניים מכינויי האל מופיע בשיר‬ ‫שחיבר דוד המלך* (שמואל ב, כב וכן תהלים‪ ,‬יח). ‫

‫צידון‬[עריכה]

‫עיר נמל קדומה לחוף הים התיכון, היום בתחום לבנון. מערי‬ ‫הפניקים, ונראה שנכללה בממלכת צור וחזרה להיות‬ ‫עצמאית רק עם נפילת אשור. ‬בתקופה הפרסית נהנתה‬ ‫מאוטונומיה, וכשמרדה – ‬דוכא המרד ומונה עליה נציב‬ ‫פרסי. ממלכות יהודה וישראל קיימו עמה קשרי ידידות‬ ומסחר בימי דוד המלך* ושלמה המלך*; אחאב מלך ישראל‬ ‫נשא לאשה את איזבל בת מלך צידון. ‫‫

ציהתל"י‬[עריכה]

ראשי תיבות של המלים הראשונות בשיר הגעגועים‬ ‫המפורסם של יהודה הלוי*, שהוא תמצית הרעיון הציוני‬ ‫והכמיהה לארץ־ישראל: "ציון הלא תשאלי (לשלום‬ ‫אסירייך)".

‫צייטלין, הלל (‪(1942–1871‬‬[עריכה]

‫סופר, משורר ועיתונאי שכתב בעברית וביידיש. ‬נולד‬ ‫ברוסיה, התחנך ברוח חב"ד והתפרנס כ"מלמד" בכפרים. ‫כתב ספר על שפינוזה*, וספר על בעיית הטוב והרע‬ ‫המושפע כנראה מניטשה. ב־1906 ‪ התיישב בווארשה. כתב‬ ‫גם על רבי נחמן מברסלב*. נספה בשואה בדרכו לטרבלינקה. בנו אהרן (‪ (1973–1898‬אף הוא סופר ומשורר, היגר ‫לארצות־הברית ב־‪.1939‬‬ ‫

צינה (כיכר)‏[1][עריכה]

על שם צינה דיזנגוף (‪ ,(1930–1872‬רעיית ראש העירייה‬ ‫הראשון של תל־אביב, דיזנגוף*, שהיתה פעילה בחיי החברה‬ ‫בעיר. השם ניתן לכיכר בשנת 1934‬, בחייו של בעלה ראש‬ ‫העירייה‪ ,‬אבל טקס חנוכת הכיכר נערך ב־‪.1938

‫צירלסון, יהודה לייב, הרב (‪(1941–1859‬‬[עריכה]

רב ראשי ליהודי בסרביה וציר לבית הנבחרים ברומניה. תמך‬ ‫בציונות ומאוחר יותר הסתייג ממנה. ממייסדי אגודת‬ ‫ישראל. סייע לפליטים יהודים במלחמת העולם הראשונה‬ ‫ונרתם למאבקם של יהודי רומניה על זכויותיהם. נרצח. ‫

צלילי חנינא‬[עריכה]

שמו של ספר הלחנים פרי עטו של חנינא קרצ'בסקי (‪,(1926‪–1877‬‬ ‬מורה למוסיקה, מלחין ומנצח בגימנסיה הרצליה‬ ‫בתל־אביב, שראה אור שנה לאחר מותו. קרצ'בסקי עלה‬ ‫לארץ־ישראל ב־1908, לימד בבית־ספר לבנות, בסמינר‬ ‫למורות ולגננות על שם לוינסקי ובגימנסיה העברית, שהיתה‬ ‫למרכז פעילותו. הוא הקים תזמורות תלמידים, גם של כלי‬ ‫נשיפה וגם של כלי מיתר, ומקהלה מעורבת. בטקס חנוכת‬ ‫האוניברסיטה העברית ניצח על מקהלה ותזמורת ובה ‪200‬‬ ‫זמרים ונגנים. היה המלחין הראשון שפעל בתל־אביב. ‫

‫צ'לנוב, יחיאל, ד"ר (‪(1918–1863‬‬[עריכה]

רופא, ממנהיגי הציונות ברוסיה. נולד באוקראינה ולמד‬ ‫רפואה במוסקבה. בעקבות הפרעות של 1881 הצטרף ‫לחובבי ציון*, היה מראשי ציוני ציון – שהתנגדו לתכנית‬ "מקלט הלילה" באוגנדה, ‬ולימים היה סגן נשיא ההנהלה‬ ‫הציונית. ב־1909 יזם את הקמתה של המושבה מגדל ליד‬ ‫הכנרת. ב־‪ 1912‬הניח את אבן הפינה לטכניון בחיפה. ‬רכש‬ ‫אדמות בתל־אביב. ב־‪ 1917‬השתתף במאמץ להשיג את ‫הצהרת בלפור*.

‫‫ְצָלְפ ָ‬חד‬[עריכה]

‫אב משפחה משבט מנשה שלא היו לו בנים. חמש בנותיו, מ ְ‬חל ָה, נָֹעה, חָג ְל ָה, ‪ִ מלּכ ָה, ותִרצ ָה‪ ‬פנו למשה ועוררו – ‫לראשונה בתנ"ך‬‬ – את שאלת הירושה לבת‪ .‬הן טענו: "אָבינו‬ ‫מת במדבר […] למה יִּג ָ‪U‬ע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין‬ ‫חז ָה בתוך אֲ ֵ‬ ‫לו בן? ּתְנ ָה לנו אֲ ֻ‬ ‫חי אבינו" (במדבר‪ ,‬כז). משה ‫נענה להן, ומאז נקבע כי מי שלא היה לו בן‬‬ – תימסר ‫הנחלה לבתו או לבנותיו. משמות הרחובות בשכונות שבהן ‫היו צפויים שינויים גדולים בעקבות תכנית בניין ערים‪.‬‬ ‫

צמח דוד‬[עריכה]

שם ספרו של דוד בן שלמה גאנז (1613–1541), ‬היסטוריון‬ ‫ואסטרונום יהודי. נולד בגרמניה, ‬למד אצל הרב איסרליש*‪,‬‬ ‫התיישב בפראג ולמד אצל המהר"ל* ואחיו. הספר בשני‬ ‫חלקיו עוסק בתולדות העם היהודי והאדם בכלל מאדם‬ ‫הראשון עד ‪;1592‬ החלק השני, על עמי העולם, מושפע‬ ‫מהיסטוריונים גרמנים‪ .‬כתב גם ספר באסטרונומיה ובו‬ ‫ניסוח ההשקפה של קופרניקוס. ‬על קברו נחקק "מגן דוד".

צמחי היהודים‬[עריכה]

שם ספרו של ד"ר עמנואל לף (‪ ,(1944–1854‬רב וחוקר‬ ‫המקרא והתלמוד. נולד בהונגריה‪ ,‬דור שני לרבנים וחוקרים, ‫הוסמך לרבנות בבית מדרש לרבנים בברלין וקיבל תואר ד"ר ‫מאוניברסיטת לייפציג. ‬מ־‪ 1878‬כיהן כרב בעיר הולדתו, סגד. ב־‪ 1881‬נדפס ספרו שמות צמחים בארמית; ספרו הגדול, ‪‫צמחי היהודים‪ ,‬נדפס בארבעה כרכים בשנות ה־‪ 20‬וה־30 למאה ה־‪ 20‬ועוסק בצומח שבתנ"ך לפי שיטת המיון‬ ‫המקובלת של לינה, וכן בשימוש שהיה לכל צמח בהלכה, ‫באגדה, ברפואה וביצירה האמנותית. ‬כתב מחקרים נוספים, ‫חלק מהם לא נדפסו ואבדו בשואה‪.‬‬ ‫

‫צ'מרינסקי, ברוך (‪(1946–1889‬‬[עריכה]

שחקן ובמאי, מראשוני תיאטרון הבימה*. נולד באוקראינה, ‫היה מורה להיסטוריה בויניצה והופיע כשחקן חובב. ב־‪1920‬‬ ‫הצטרף להבימה, ביקר בארץ־ישראל ב־‪ 1925‬ועלה ארצה עם‬ ‫התיאטרון ב־‪ .1928‬ביים הצגות רבות וכתב לעיתון היומי ‫דבר ולכתב העת כתובים.

צנובר[עריכה]

‫פרי עץ של כמה ממיני האורן, עץ מחטני ירוק עד. ‬הפרי‬ ‫נתון בתוך איצטרובל, ומוגן מאחורי קשקשיו. כשאלה‬ ‫נפתחים באורן ירושלים, הרוח נושאת בכנפיה את הפרי‬ ‫המכונף עד שהזרע נושר מהכנפיים ונזרע‪ .‬במינים אחרים‬ ‫הצנובר נושר ונובט סמוך לעץ‪. ‬‬

‫צפניה [הנביא‪ ,‬בן גדליה] (המאה ה־7 לפנה"ס)[עריכה]

‫מנביאי הכתב‪ .‬ספרו הוא התשיעי בתרי־עשר, ‬ובפתיחתו‬ ‫מוצג ייחוסו‪ :‬צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה. ‫ניבא בימי יאשיהו, ‬על יהודה ועל עמים זרים, בעיקר על‬ "יום הדין", שבו יבואו על ענשם בעלי שררה החוטאים‬ ‫בעושק, בחיקוי מנהגי הזרים ואף ברצח‪ .‬קורא לירושלים‬ ‫"העיר היונה", מבטיח "אחפש את ירושלים בנרות" ודבריו‬ ‫כוללים ביטויים נוספים שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו ‫"האנשים הקופאים על שמריהם".

‫צפריר‬[עריכה]

‫רוח בוקר‪ .‬משב נעים. ‫

צפת‬[עריכה]

‫עיר עתיקה בגליל העליון, בגובה כ־900 ‬מטר מעל פני הים, ‫הנמנית עם ארבע "ארצות הקודש" – שלוש האחרות הן‬ ‫ירושלים*, חברון* וטבריה* – והיום עיר אמנים ומקובלים. ‫הוקמה בימי בית שני. ‬בימי המשנה* והתלמוד ישבו בה‬ ‫חכמים רבים והדליקו בה משואות להודיע על ראשי‬ ‫חודשים. הצלבנים בנו בה מצודה גדולה במאה ה־12 ולפי ‫עדותו של בנימין מטודלה* לא היו בה יהודים באותה ‫תקופה; אך הם שבו אליה במאה הבאה‪ ,‬כפי שמספר יהודה‬ ‫אלחריזי*, שביקר בעיר ב־‪ .1216‬רבים ממגורשי ספרד באו‬ ‫אליה, ובמאה ה־‪ 16‬היתה למרכז חשוב של חכמי ההלכה*‬ ‫והקבלה. ‬בין היתר ישבו בה או סמוך אליה יוסף קארו*‪, ‬‬ ‫האר"י*, קורדובירו* ּוויטאל*‪ .‬עלו אליה חסידי הבעש"ט* ‫במאה ה־‪ 18‬ותלמידי הגר"א* במאה ה־19. ‬ברעידת אדמה‬ ‫שפקדה אותה ב־‪ 1837‬נהרגו תושבים רבים. הערבים בעיר‬ ‫שמו מצור על הרובע היהודי במלחמת העצמאות‪ ,‬אך‬ ‫יחידות הפלמ"ח* שיחררו את העיר.

צקלג ‬[עריכה]

עיר עתיקה בנגב הצפוני, בנחלת שבט יהודה (יהושע‪ ,‬טו); שרידיה נמצאים בתל ליד קיבוץ להב (שהוקם ב־‪ 1952‬ונקרא‬ ‫תחילה צקלג). ‬העיר התנ"כית הועברה משבט יהודה לשבט‬ ‫שמעון, והפכה לעיר פלשתית. בה ישב דוד כשברח מפני‬ ‫שאול. חודשה בימי בית שני. ספרו רחב היריעה של ס' יזהר‬ ‫העוסק במלחמת העצמאות נקרא ימי צקלג (1958).

צריפין ‬[עריכה]

עיר מימי בית שני‪ ,‬שהיתה בה קהילה נוצרית בתקופה‬ ‫הביזנטית. במאה ה־‪ 8‬הקימו הערבים את רמלה, ‬וכאן, 3 ‫ק"מ ממנה ‪ –‬כפר ערבי בשם צרפנד‪ .‬במאה ה־‪ 20‬היה ‫המקום לבסיס הצבאי הראשון שהקימו הבריטים בארץ־‫ישראל, בסיס סָ‪T‬פ ֶנד לאספקה ואימונים‪ ,‬שנמסר לערבים‬ ‫ונכבש במלחמת העצמאות. ‬צמוד למחנה, המשמש את‬ ‫צה"ל, בית החולים אסף הרופא*.

צרעה[עריכה]

עיר תנ"כית שבה נולד שמשון ולא הרחק ממנה בקע למענו‬ ‫מעיין עין הקורא*. עם שיבת ציון יושבה העיר מחדש, ‫והמשיכה להתקיים גם אחרי החורבן, עד הכיבוש הערבי. היום – ‬קיבוץ שהקימו יוצאי הפלמ"ח סמוך לבית שמש ב־‫1948. ‏[2]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ כיכר צינה דיזנגוף‬
    ‫כיכר דיזנגוף קרויה על שם רעיית ראש העירייה הראשון, ‫שנפטרה בשנת 1930. ‫בתחרות לתכנון הכיכר זכו גב' ג' אוורבוך וי' גריניץ, שקיבלו‬ ‫את המקום השני – מכיוון שהשופטים לא מצאו לנכון ‫להעניק פרס ראשון לשום תכנית. בעיתוני התקופה נכתב: "הצורה המעוגלת של הכיכר מובלטת יפה על ידי הקוים‬ ‫האפקיים המודגשים בחזיות הבניינים. באמצע הכיכר הציעה‬ ‫הזוכה בפרס לסדר גאראג' לטכסי ולאבטומובילים פרטיים. ‫הגאראג' יסודר בתוך האדמה, והגג מורם מעל פני הכיכר כדי‬ ‫מטר אחד. ההרמה הזאת של הגג העגול מדגישה עוד יותר‬ ‫את צורת הכיכר…"
    ‫תיאור זה ממצה את המודרניזם התל אביבי. ‬בעיות התנועה‬ ‫היו שוליות, ומשום כך הוחלט בסופו של דבר לא להגביה‬ ‫את הכיכר לצורך חניון. ‬אוורבוך קבעה את האופי האחיד‬ ‫של כל הבתים סביב הכיכר למרות תפקודם השונה, החל‬ ‫בבתי קולנוע וכלה בבתי מגורים, והתכנון המפורט של‬ ‫המבנים הוכן על ידי אדריכלים שונים. ‬בכיכר היתה בריכת‬ ‫מים עגולה ובמרכזה מזרקה. אנשים נהרו אל בתי הקולנוע‬ ‫ובתי הקפה, ‬והכיכר הפכה לסמל תל אביבי.
    ‫הכיכר המקורית היתה פאר העיר הלבנה. היא נחנכה בינואר‬ 1938, והיתה הראשונה שתכנונה האדריכלי הותווה בהתאם‬ ‫לתכנית גדס‪ :‬הגה אותה מתכנן ערים סקוטי בשם זה‬ ‫שהוזמן על ידי העירייה בשנת 1925.
    ‫בשל עומס התנועה הזורמת אל הכיכר מכיוונים שונים, ‫הוצע בשנת 1978 להפריד בין כלי רכב והולכי רגל על ידי‬ ‫הגבהת הכיכר. בדברי ההסבר לתכנית פירטו אדריכלי ‫העירייה: "מתחת לפני הכיכר המוגבהת נשמר קשר עין ‫להולכי רגל ולנוסעים ברכב בציר דיזנגוף, ‬ריינס, פינסקר‬ ‫וכמו כן בין הרחבות הגדולות שנוצרו בהיקף הכיכר. השטח‬ ‫המיועד להולכי רגל גדל מ־6000 מ"ר ל־‪ 7000‬מ"ר." בתחילה‬ ‫הוצב בכיכר החדשה פסל זכוכית של אלן דוד, וב־1986 הוחלף בפסל קינטי הפולט אש ומים של יעקב אגם, ‬שעורר ‫ויכוח נוקב. בימי שישי פועל במקום בזאר של מוצרים ‫עתיקים. הועלתה הצעה להחזיר את הכיכר לקדמותה, אבל‬ ‫הדברים לא יצאו מכלל תכנית.

    במקור יש כאן תמונה של הכיכר לפני 1978
  2. ^ במקור יש כאן תמונה של כיכר דיזינגוף – 1919